לא נרדמת תל אביב

תראו מה זה! זה עבד, ונ' בהריון.
עדיין לא רשמי או נודע חוץ מעל דפים עם ספירות של כל מיני דברים בדם (אז אל תגלו לאף אחד), אבל וואו. לא משנה כמה זה ידוע שזה בעבודה כבר כמה זמן, זה עדיין תופס אותי בהפתעה, וגם עם שאלות מאד מוזרות.

של מי האירוע הזה?
הוא ללא ספק של הזהוב ושל נ'.
אבל…
האם זה גם דבר שקורה לי? מרגיש כאילו כן, בכל מיני מובנים. וכאילו בהחלט לא, באחרים.
אני מרגישה באופן ראשוני ממש רצון להשתתף בשמחה ובהתרגשות, אבל אני לא בטוחה אם הם יכוונו אלי, בכלל. אם זה דבר שסביר להחיל אותו מסביב למסגרת זוגית. אני כבר יודעת בלב הקטן והמשווה שלי שברגע זה, בתוך המערכות שיש לנו, התשובה היא לא, כי את תוצאות הסטיקים של הביוץ קיבלתי בזמן אמת, אבל על התוצאה של הבדיקות עכשיו הייתי צריכה לשאול.

והאם משהו שקורה לי, הוא גם קורה למישהו מהאהובים שלי? אני בספק, וזה כואב.

גם אם זה שנ' בהריון קורה לי, זה בוודאות לא קורה לג' והוא גם יתנגד שזה יהיה משהו שקרוב אליו, כי כדבריו "לא בחרתי בזהוב ובטח שלא בחרתי בנ', וללא ספק הם רק יתדרדרו עוד למחוזות שבהם נ' קובעת כל מה שקורה וכל חופש שיש לזהוב הוא חופש שנ' מאפשרת לו". הקשיב טוב, ג' לבכיות שלי, מקודם. ועכשיו השאלה היא באיזה עולם אני חיה. בעולם שבו אלה בשורות טובות ומרגשות ואני רוצה לקחת חלק, ואז גם אני מקבלת על עצמי בועה שמה שקורה בה הוא במידה רבה בחירות והחלטות של נ', או בעולם… אחר.

האם אפשר לחיות בעולם שבו אלה בשורות מצוינות ואני בלופ ועדיין לשמור על נפרדות מנ'? (עד כה היה נראה שאני נכשלת בזה, אולי זה אפשרי בכללי אבל רק אני לא יודעת איך?) האם אני אהיה קוץ בתחת של מי שחי בעולם הזה אם אני לא חיה בו גם כן? אולי… לא בטוחה. אלה שאלות מעניינות שאני חושבת שכדאי שאעלה למחשבה מול המטפלת שלי ומול עוד אנשים. אם אי פעם אגיע לזה, אני לא באמת מגיעה רחוק עם השאלות שלי מחוץ לבלוג.

הזהוב אמור לדפוק על הדלת כל רגע, אז אשגר את הפוסט לפני שהוא גם כן ייקבר כאן לכמה ימים.

הולכים ובאים הימים הקרים

(הקיץ עבר, מילים שמואל בס, לחן עמנואל עמירן)

היום הלחם סרב לתפוח. כבר חששתי לשמרים שמא התקלקלו, אבל אז חיממתי מעט את המים, וראו זה פלא.

גם אני די מסרבת לתפוח, שוקטת על שמריי, אבל העולם- נמאס לו והוא מתקדם.
הפסיכולוגית הודיעה לי שהטיפול יסתיים בקרוב, בתחילת שנה הבאה. זו התראה בסדר-כזאת אבל אני לא רוצה לסיים 😦 כל כל מעט דברים קבועים ושגרתיים בחיי וזה יצער אותי לוותר על אחד. וכאילו זה לא מספיק, גם המוצלחת של הפילאטיס הודיעה שהיא לא יכולה יותר להעביר שיעורים בלייב. שתי ההודעות הגיעו באותו היום, ועשו לי נאחס.
עם זאת, הזהוב למד מה להגיד בתגובה לשנאה היוקדת שלי לכל מה שמשתנה: "יש גם דברים שנשארים." הוא אמר והסתכל עלי במבט-פואנטה כזה שהתארך עד שהשפלתי את עיני, ואז חיבק. אני אוהבת שהוא שם את עצמו בטור של הקבועים בחיי הצנצ, זה ממש משמח אותי ומקל עלי.

מעבר לתחילתו של הרגל לנסוע בלילה אחד בשבוע לביתם של הזהוב ונ' (בלילה שבו נ' עובדת לילה), השבוע התארחתי גם בביתו של ג' ליומיים. אני עדיין אחוזת פליאה מכמה שנעים לי להשתחל למיטה לידו. הוא מגיב אלי ואוסף אותי, מניח עלי יד או מחזיק אותה, ואני מרגישה כל כך בבית. שעת השינה שלו היא מוקדמת להפליא. כשישנתי אצלו הלכנו לישון בשמונה וחצי ("אבל רק שמונה", "כן אבל גם כבר שלוש שעות אחרי השקיעה!") והתעוררנו אפילו קרוב ל7 🙂 זה המון שעות שינה. היום השני של פגישתנו היה יום ראשון וככה זכיתי שהוא יעזור לי ונלך יחד לקנות לי נעליים. זה מצוין כי כבר יורד גשם ואי אפשר יותר להסתובב בסנדלים. קניתי נעליים סופר בסיסיות, מחנות כזאת שנראה שלא השתנתה מאז האייטיז. אני עוד לא יודעת כמה יחזיקו ואם יהיו מצוינות לכל השימושים, אבל בינתיים למטרת ללכת לא בסנדלים הן מצוינות, ואפילו נכון שאני לא חולצת אותן במיאוס מיד בהכנסי הביתה, וזה כנראה אומר עליהן דברים טובים. היה לי מאד מוצלח שג' היה אחראי על המזון, ושמחתי שחלק איתי קצת מהדברים שצפה בהם, ושהחלפנו בינינו מסאז'ים למקומות הכאובים. אני מתקשה לתעד דברים שקשורים למיניות, אבל משהו עובד לנו ממש טוב בתקופה האחרונה, ויצאתי מהיום הזה רכה ונינוחה, עם הד חיוך בעיקול הלחי ועם הדים נוספים שקשה יותר לתאר במילים.

נראה שאני והמאהב השלישי לשנינו מתאים יותר לוגיסטית להפגש רק פעם בשבועיים, אף על פי שאני מרגישה שממש חסרה לי השיחה איתו בזה שאנחנו נפגשים פחות. לא יודעת מה לעשות עם זה, זה לא סביר לתחזק בסופו של דבר. גם עם החברה המתוקה להפליא שהתלקח בינינו משהו לא מזמן אני ממש מאמינה שלא חקרה שום דבר מעבר להמשך חברות שנפגשים בו פעם ב-.
הרי יש מעגלים אחרים שעדיין חשוב לי לקחת בהם חלק, של הבית הקווירי (אלך לשבת שם ללמוד ברביעי), של מועדון הקריאה (יש מועדון בשבוע הבא, על ספר שכבר קראתי), על החברות עם שירי (היא מחפשת לעבור משרה וגוררת אותי איתה לעשות איזה תרגיל שהיא עושה, לכאורה כדי שיהיה לה עם מי להשוות תשובות, בפועל כנראה כדי לאפשר לי לנער קצת אבק). השותפים שלי עושים קולות שאם בעל הבית של הדירה הזאת ימשיך להעלות ולהעלות את שכר הדירה, הם ירצו לעבור מכאן, ואני תוהה אם אעבור איתם כשזה יקרה. מצד אחד טוב לי כאן, מצד שני טוב לי כאן *גם* בגלל שאפשר לצאת מכאן ולהגיע לאנשים שאני אוהבת. אם זה יהיה בחולון או במקום אחר "על קו הרכבת" זה יהיה הרבה פחות קל.

נעים לי לא לדבר עם נ' הרבה, ואני מרגישה אשמה על זה. יש גם היבטים שחסרים לי, אבל אני חושבת שהם חסרים לי כבר כמה זמן גם בתקשורת עצמה. אני רוצה לדבר איתה על זה, ופוחדת. רציתי לשאול אותה היום, כי מחר אני שוב מתעוררת בבית שהיא הולכת בו לישון אחרי העבודה, אבל הגעתי לזה מאוחר מדי, והיא כבר הכריזה שהוא הולכת לישון *לפני* העבודה. אולי אציע להעביר איתה את הזמן שאחרי העבודה שלה כשהיא עוד לא הולכת לישון אבל רשמית היא אמורה? זה זמן לא ברור שאני די בטוחה שהיא עושה כי היא נמשכת אל הזהוב אחרי לילה שלא היו ביחד ורוצה את הזמן איתו. לא יודעת אם בא לי להכנס לזה. אבל אולי.

ואז מהם אני נוסעת לפגוש חבר שגר קרוב אליהם ושעבר ניתוח בשבוע שעבר. זה היה ניתוח להסרת חזה, כי הוא טרנס ועכשיו הוא לא יצטרך יותר ללכת עם גופיה שלוחצת את החזה שלו ומפריעה לנשום. זו התפתחות מאד משמחת בשבילו, כרגע עדיין רגיש כי הוא בהחלמה ותקוע כל הזמן בבית קטן עם בת זוגו. אז החברים התבקשו (בצורת טבלה אונליין שנשלחה בקבוצת וואטסאפ) לבוא לבקר גם. בשבוע שעבר לא הייתי מוכנה לבוא, התרשמתי שיהיה לי קשה מדי גם כי זה קרוב נורא לניתוח וגם כי אני סוחבת איתי קנאה בכל האנשים שמסירים את החזה שלהם, ועצוב לי שהאחד הזה הגיע למדרגה וחצה אותה, אהבתי אנשים שנמצאים על המדרגה, במקום שאני רואה את עצמי. אף על פי שהוא התקדם הרבה הרבה עד סף המדרגה כבר לפני שעשה זאת, ואני לא. יש לי עדיין גופיה לוחצת בארון, ושם היא נשארת, אני לא רוצה את זה מספיק בשביל משהו שיפריע לי לנשום.


כהרגלי לאחרונה זנחתי את הפוסט ויצאתי לדרכי, ועכשיו אני כבר אחרי.

אחרי הביקור אצל החבר (מחלים היטב), אחרי שהוא נתן לי גופיה לוחצת (ביינדר) חדשה וניסיתי גם אותה והצטלמתי איתה ושימחה אותי מאד (כפתור החזה אינו מתפקע! זה נראה לגמרי אחרת. לא שזה נראה כמו חזה של גבר אבל זה בהחלט נראה אחרת).

אחרי הביקור אצל הזהוב ונ' שבו שניהם היו חברתיים אלי ונ' עשתה איתנו מלא זמן והיה די נעים, אם כי הזהוב נהה אחריה בכל הזמן שהיא היתה איתנו והיא ממש היתה צריכה לרמוז לו בכבדות שאני שם והוא צריך "לארח" אותי. אחרי שעברו כבר כמה ימים ובינתיים הוא היה כאן איתי לבד. הייתי אמיצה והזכרתי לו שיחה קודמת שבה אמר שנ' נעלבה שלא רציתי שהיא תהיה במסיבת יום ההולדת שלי (שלא קרתה כי היה סגר בקורונה), ועניתי שבמקור רציתי לעשות ערב איתו ולהזמין עוד חברה *אחת* שהיא גם חברה של נ', וזה שהמסיבה נדחתה לא הופך את המסגרת הזאת לנתונה למשא ומתן. אבל החלק החשוב בשיחה ההיא היה שחלק מהקטע במסיבת יומולדת זה לקבל תשומת לב ואם נ' שם אז… הוא איתה ולא איתי, ואני אולי מוכנה להתמודד עם זה באופן כללי אבל ממש לא מגיע לי את זה גם ביומולדת. בשיחה הקודמת הוא אמר שמצער אותו לשמוע שאני מתייחסת למשהו בהיבט של התקשורת שלנו כדורש "להתמודד", כי זה אומר בהכרח לא נוח, ושכדאי שנתמודד עם זה. בקשר לחופש שלי לבחור את הנוכחים בערב שתק, אבל מאז לא נתן לי תאריך אופציונלי לעשות את פגישת יום ההולדת הזאת, ובעיני זה שילוב של לשכוח, ושיהיה לו יותר נוח לא לקדם את זה. בשיחה הנוכחית זה היה יותר בכיוון של "אתה זוכר מה שאמרתי על זה שאני מרגישה שאני לא מקבלת מספיק תשומי ממך כשאתה ונ' איתי באותו מרחב? אז אני שמתי לב ונ' שמה לב, עכשיו גם כדאי שאתה תהיה מודע כדי שנוכל להתמודד/להתאמן על זה" 😉 אני לא יודעת כמה הולך לצאת משהו מלדבר על זה איתו, אבל זה עדיף אולי על לשתוק.

אחרי פגישה עם המאהב הכי חדש שלי שהוא כבר חצי שנה בעצם מאהב שלי. שאני מרגישה שזה מגוחך שאי אפשר לתת לו כינוי באות כי השם הפרטי שלו מתחיל באות של הזהוב והכינוי שלו מתחיל באות של ג'. אולי אקרא לו "החייכן" על אף שהמילה הזאת לא מעלה בעיני רוחי את החיוך הספציפי הזה שיש לו, חיוך רחב וידידותי ומקסים, שהוא קצת עקום בצורה חיננית אבל בהתאמה מצטלם רע ו"יצא הרבה שהתכתבתי עם נשים באתרי היכרויות ואז הגיע שלב התמונה ושם נפסלתי". אני לא רוצה לתת לו שם שיגחיך אותו, אבל החיוך הזה מחמם לב. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה כבר יכולתי למצוא בו במהלך התרגיל הטפשי שעשינו יחד במסיבת הכרבולים שבה נפגשנו, בו שילבנו ידיים יחד עם עוד מישהו מעל כדור מדומיין של אור/אנרגיה ואז המשכנו עוד במגע בקצות האצבעות. עניתי לו שהוא היה מוכן לשחק את המשחק הזה בהנאה בלי לגלגל עיניים על הקשקוש התורן, וזה משמח את נשמתי הצינית ששואלת את נפשה שלא לשקוע כל הזמן רק מתוך הרגל. היה לנו כיף ביחד. כיף לי איתו. וזה שזה ככה אחרי די מעט זמן מעלה את הסטנדרטים שלי בקשר לקשרים אחרים. אחרי שבפעמיים האחרונות לא הצלחנו להפגש יותר מפעם בשבועיים, הוא תפס טוש וכתב את עצמו בלוח הזמנים שלי לשבוע הבא (והוסיף סימן שאלה בסוף כי טנטטיבי והוא לא קובע לי). זה שימח אותי לראות את זה כתוב, וגרם לי להקדים ולהציע זמנים לזהוב כך שהיום הזה באמת יהיה פנוי.

אחרי ששוחחתי עם חבר חמוד, שאנחנו בדרך כלל רק מתכתבים, אבל הוא בן זוג של חברה שגרה בדירה הקווירית ובפעם האחרונה שהייתי שם הוא גם היה, והזדמן לנו לשבת ולדבר על הגג. דיברנו על עבודה וטיפול וזמנים. דיברנו על פוליאמוריה ועל הבעיה הידועה והברורה שלא ניתן לחמוק ממנה שזמן הוא משאב מוגבל. הוא אמר שמאד חשוב לו לשמוע את זה ממנה, את ההכרה בכך שעוד מערכות יחסים אומר בהכרח פחות זמן פנוי. אני סיפרתי שמתי שאני חסרת בטחון בקשרים, הדבר הראשון שאני מתעצבנת ואובססיבית בגינו זה זמנים. בגלל שזה מדיד וקל לראות את האי-ביצוע בזה, ובגלל שזה יחסית נייטרלי ולא צריך להתעסק עם קשיים יותר עמוקים.

אחרי שאחת מהנשים של הדירה הקווירית שאלה אותי אם ארצה לעבור לגור שם בשנה הבאה ואמרתי שאני מקווה לעשות זאת אבל לא בטוחה שיתאים לדירה או לי, וצריך לחשוב על זה. אני אשמח להכנס לצינור שלהם של הדיוני איוש דירה בפעם הבאה שהם מחפשים, משום שהדיונים האלה די ארוכים. אני מקווה להיות מקובלת על כל מי שיהיה שם כשהזמן יהיה רלוונטי ושזה יעניין אותי באותה מידה אז. חלק מהרצון הוא לגור עם אנשים שיש לי איתם מערכת יחסים הדדית כלשהי, ואם זה לא הולך לקרות עם בני זוג, אז וול אולי לחזור שוב לחיק אותה קהילה. אבל אני זוכרת גם שבפעם הקודמת שהייתי איתם היה לזה סוף רע מאד (מישהי מהקהילה שהיא חברה התאבדה, וכולם התפרקו בבת אחת), ואלה ביצים בסל שאינו בהכרח יציב.

אחרי שג' אמר שיש להם ארוחה חגיגית הערב לכבוד יום ההולדת של אחיו, ושלא נוח לו לנהוג אלי הלילה, והשאיר אותי בערב פנוי 🙂 כשהודיע לי את זה זה הציק לי:
"מה נגזר מזה על פגישתנו?" שאלתי אותו. "בא לי פגישה שבה אנחנו ישנים יחד או לפחות יש פרק שנ"צ".
"אני רוצה להפגש בשבת בצהריים או בבוקר המאוחר, תלוי מתי אתעורר, ואז להיות יחד עד שיגיע הזמן בו אני צריך ללכת". (בדרך כלל הוא מגיע ברכב ששאל מהוריו ואז הוא צריך להחזיר אותו בשבת בערב. והוא כתב את זה בצורה הכי כללית שמסתכלת על זה כאילו אין לו בחירה בסיטואציה מתי זה הזמן שהוא "צריך ללכת". אבל… זה לא ענה לבקשה הלא ישירה שלי, ולא חיפש בכלל להיענות לה).
"אבל איך זה מתכתב עם מה שאמרתי?" התבאסתי עליו, והחלטתי לכתוב מפורשות: "מה הסיכוי שיסיעו אותך אלי ואז תישאר עד ראשון?" אחרי שהצעתי את זה אז הוא אמר שזה דבר שאפשר לעשות. אני מתוסכלת שצריך לצייר לו במפורש פתרונות שעונים על הדרישות שלו והוא לא מתאמץ כדי לצייר לי פתרונות שעונים על הדרישות שלי. "הוא מבין שהוא לא מבין?" שאלה חברה מהבית הקווירי כשסיפרתי לה על זה בהליכתנו הקבועה. ואני מושכת בכתפיי. אני לא יודעת אם הוא מבין שהוא לא מבין. אני יודעת שאני מוצאת את עצמי הרבה מתוסכלת לאחרונה מג'.
אבל לא מתוסכלת מערב שישי חופשי. בינינו, זה קצת צפוף לי כל הקטע הזה שבזמן האחרון בכל סוף שבוע אני פוגשת את הזהוב ואת ג' בזה אחר זה ממש. טוב לי שיהיה לי הזמן הזה עם עצמי.

אחרי שהביקור של הזהוב עבר בשמחה. קיבלתי תשובות מצוינות על תכניות לשבוע הבא (דבר שתמיד מרגיע אותי כי תכניות שאני יודעת מה הן ומתי הן תמיד קו ראשון של יציבות בשבילי), והיה מספיק זמן בשביל לעשות הרבה דברים שונים שכיף לנו לעשות ביחד. בשבוע שעבר בסוף השבוע הוא בא לכמה שעות שלא כוללות לילה, דבר שאני בדרך כלל מסתכלת עליו עקום, והפלא ופלא זה היה הרבה שעות של *ערות* ביחד אז היה לנו מלא זמן גם אז לעשות דברים ולדבר. הרגשתי אהובה בפגישה הזאת. זו התקדמות מצוינת.

אחרי שהפסיכולוגית אמרה שהיא חשבה על הדרך שבה סיפרה שלי שהפגישות צריכות להסתיים והבינה שהיא היתה מתוחה כשסיפרה את זה ויצא לה עקום ומוזר. "איך היית אומרת את זה עכשיו?" שאלתי אותה והיא אמרה: הייתי מחברת את זה להקשר, אומרת "זוכרת שדיברנו בעבר, על זה שבמהלך השנה הקרובה כנראה נצטרך לסיים את הטיפול כאן? אז הזמן הזה באמת מגיע" והייתי מחברת את זה ללוחות זמנים- "לא ממש עכשיו, אבל פחות או יותר עד תחילת מרץ". זה היה חמוד לי שהיא חשבה על זה פעם נוספת וחמוד לי שהיא אמרה את זה. חוץ מזה היא אמרה את כל הדברים "הנכונים" (כלומר:שרציתי לשמוע), שזה לא נורא משמח אותה לעשות את ההחלטה הזאת, ושמאידך היא חושבת שאני במצב שאני יכולה להמשיך מכאן, ולא לקרוס (וגם, בפעם הקודמת ששוחחנו, אמרה שזה יאפשר להם לקבל מטופלת חדשה למרכז, ובעיני גם זו סיבה עם תוקף).

אני אומרת את זה כי מדובר בהחלטה שמשפיעה עלי ואני לא הייתי צד בה, בדומה להחלטה של הזהוב ונ' להיות במיניות רק זה עם זו מסביב למועדי הביוץ שלה. גם עם ההחלטה ההיא ממש לא נעים לי ואני מחפשת מה בכלל המקום שלי. (מה היה קורה אילו הייתי אומרת לפסיכולוגית "בבקשה, לא"? האם זה היה משפיע בכלל?) בכל מקרה, זה חלק ממה שהיה חסר לי בתקשורת של הזהוב כשהוא סיפר לי על הדבר, שלפחות אם זה לא בידיים שלי ולא מקומי להשתתף בהחלטה (שזה מעצבן וקשה כשלעצמו), אז שיגיד לי דברים שכאלה. שזה אילוץ מערכתי, שהוא לא מאד מרוצה מזה בעצמו אבל שהבאסה הזאת משרתת מטרה חשובה, ושהוא מאמין שהקשר שלנו חזק ויכול לשרוד את אי הנוחות שבזה. שאוכל להרגיש שאני נכללת בחשיבה לפחות על איך שזה ישפיע עלי, אם לא בהקשר של ההחלטה עצמה. היתה לנו שיחה אמוציונלית למדי על זה לאחרונה (כעסתי עליו על שמתנהג כמו שלא ספר אותי בהחלטה, ואז עברתי לספר על עצב ודאגה) אמרתי לו את זה, שהיה חסר לי לשמוע שזה לא מצב אידאלי מבחינתו, ושבגלל שמדובר בהפחתה של מגע אז זה מאיים עלי ממש, וחסרה לי גם הרגעה שהוא לא "הולך" ממני בזה. "אני לא הולך בכלל", הוא אסף אותי אליו. אני אוהבת וחשוב לי לשמוע את זה, ויחד עם מגע זה תמיד גם אמין יותר בשבילי. מצד אחד אני פחות לא-מרוצה אחרי שדיברנו על זה, ומצד שני בכל זאת עצוב לי שאני צריכה להכריז בעצמי מה אני רוצה לשמוע כי אחרת לא אקבל את זה ממנו, אפילו אם זה נכון. איך אפשר להרגיש חשובה אם אין עדות שחושבים עלייך? אפילו הבדיעבד של הפסיכולוגית היה עדיף מכלום.


קוראת אחורה בפוסט על דברים שהזכרתי מלפני ומאזכרת גם אותם:
אחרי שהתחלתי את תרגיל הבית של שירי והיה לי קשה ואני צריכה להמשיך להתמודד איתו אבל עוד לא קבעתי לעצמי מתי.
אפילו אחרי שהשותפים שלי חתמו על חוזה חדש לדירה הנוכחית לעוד שנה (עכשיו אני צריכה לחתום מולם על הסאבלט).
רק לא אחרי מועדון הקריאה! זה עדיין בשבוע הבא 🙂 .

בוא הביתה במהרה, עם הרוח הקרירה

(שיר תשרי, רחל שפירא אהובתי)


נובמבר. מלא אנשים מקהילת האינטרנט שלי משתתפים באתגר כתיבה שנמשך כל נובמבר והמטרה הסופית שלו היא לכתוב ספר בחודש. הכוונה היא שכל יום כותבים מספר עמודים כלשהו ובסוף יש טיוטה. קיימים אפילו אתרים שאת מקלידה בהם והם סופרים לך מילים ועושים לך סטטיסטיקה עד סוף החודש 🙂 בעולם אחר בפייסבוקים מישהי משמחת כתבה "אני עמוסה מדי בשביל זה, אבל יכולה לכתוב סיפורון ביום". ועכשיו עוד כל מיני אנשים מצטרפים אליה ובכל יום יכתבו סיפורונים. זה… מעניין. שמחה בשבילי שיהיו סיפורונים בחיי, אבל לא רוצה לכתוב סיפורונים בעצמי. כן חשבתי על לכתוב משהו כל יום כדי לראות אם עד סוף התקופה יווצר מזה הרגל וזה יהיה חסר לי לא להמשיך.


הבוקר באחת הקבוצות בוואטסאפ מישהי פרסמה לינק למוזיקה של פאנטאם, מה קוראים אותו באנגלית hang drum, וזה עכשיו באזניות שלי ומאד נעים לי. אני על הגג בדירתן של חברות וסופגת את שמש הסתיו שיש כאן. גם אתמול הייתי פה, ובשני המקרים הסיבה העיקרית היא שזה מצריך הליכה כדי להגיע וגם יש פה אוויר פתוח עם צל וצמחיה שאני יכולה לשבת בו ולדעת שיש מים, שירותים, אינטרנט, חברות בסביבה. חברות זה חשוב. זה אחד החשובים העיקריים. אבל גם הגג מפליא לעשות אותי שמחה.


היי, תראו מה זה, זה כבר היה אתמול ולא לחצתי על "פרסם" 🙂 היו כל מיני דברים מעניינים אתמול. ובכלל בשבוע שהיה.

יש לי סיפור כמעט כל שבוע עכשיו על קשיים וחוסר הבנה מול נ', אבל התחושה שלי היא גם שדברים מתבררים יותר ויותר קרוב למתי שהם עולים וזה מרגיש פחות מסוכן, וגם שהזהוב יותר מעורב בפישור ממה שהוא היה וזה מנחם.

בשבוע שעבר נסעתי לפרדס חנה לבקר את הזהוב בביתו. עד כה רוב הפגישות שלנו בזמן הקורונה שבו רלוונטי להתנייד היו אצלי, כי לזהוב יש רכב ואני תלויה בתחב"צ, שמומלץ להמנע ממנה אם אפשר. אבל הם עכשיו משפצים בדירה שקנו והוא צריך יותר להיות שם בבקרים כדי "להראות נוכחות" באתר השיפוץ.

חששתי מעניין התחב"צ, כי בדיוק בסוף השבוע שלפני כן עשיתי סיכום עם ג' להפגש יותר, ולא רציתי להיות מי שתייצר מכשול מול זה, על ידי חשיפה לתחב"צ שבטיחות הקורונה שלה מפוקפקת. התלבטתי מה להגיד לג' על זה, אם לספר לו שאני מתכננת לקחת רכבת לפני הנסיעה, ולשאת בחשש כפול- שלי ושלו, שמא זה מסוכן, ואז שאולי החשש הזה ימנע ממני לנסוע, או רק אחרי כשכבר אדע כמה רע זה היה, ואז במקרה הכי גרוע אם יתקבל על דעת שנינו שרכבת זה בעצם לא רעיון טוב, נצטרך ג' ואני לא להפגש למשך פרק זמן סביר כלשהו עד שיהיה ברור שאני לא חולה. בסוף עשיתי איתו שיחת וידאו זהירה, הסברתי לו שהעת מחייבת שאני אגיע יותר לביתם של נ' והזהוב ושאני מתכוונת לקחת רכבת ולראות מה יהיה המצב. הוא קיבל את זה ממש יפה בסך הכל, ולשאלתי נתן לי רשימה של דברים לשים לב אליהם כשאני נוסעת, והאמת? היה ממש בסדר. האנשים ברכבת ישבו בנפרד, עם מסיכות, בלי אכילה ושתיה בקרון. היתה כריזה מדי פעם להיות עם מסיכות כל הזמן. אשכרה בדקו לי בכניסה שהזמנתי "שובר" להכנס, אע"פ שברור שלא הצליבו עם תעודה ובעיני די טוב שכך.

הלכנו לישון סופר מוקדם והתעוררנו להתחבק בבוקר עד שנ' חזרה מהעבודה והלכה לכאורה לישון אבל בפועל לא יכלה שלא להתעסק קצת בענייני דירה. בשעת ארוחת הבוקר שאני שמתי ליד השולחן של הזהוב שרשמית עבד באותו זמן והיא זינבה בה בזמן שאני אכלתי בחוץ, הופיע אבא שלה עם איזהשהוא עניין של שיפוץ, ושאל מי אני. "חברה", ענינו כולנו והוא נכנס להתעסק בדבר איתם. בשעת בוקר מאוחרת כלשהי, אחרי הפילאטיס שלי, הלכנו לראות את הדירה שבשיפוצים. היה המון רעש. להפתעתי שלפתי מהתיק אטמים שלא ברור איך ולמה הם עוד היו שם אחרי חודשים של השקטה של העולם, ומאד שמחתי לתקוע אותם באזניים. הם אפילו נתנו לי יתרון של לשמוע את השיפוצניקים דרך הרעש. הדירה נחמדה, הזהוב חצי עשה לי סיור: מרפסת, מטבח, סלון, אמבטיה, חדרי שינה, חדר עבודה שהוא גם פוטנציאלית חדר לעוד ילד, כשיהיה. כשחזרנו השכנים התלוננו בוואטסאפ של הבנין על הקידוחים והם (נ' כבר חשרה מהעבודה בשלב זה) התלבטו מה לענות שיהיה מכובד אבל גם בלי לעכב עוד את החלקים הרועשים. אח"כ הזהוב עבד ונ' ישנה ואני קראתי עד שהתקרבה שעת צהריים ונ' קראה לאחת הילדות שלה לאכול. אכלנו המבורגרים והיה ממש טעים. קצת התקשקשנו, והזהוב לקח אותי לרכבת שוב.

למחרת נ' ביקשה שהמיטה תהיה פנויה עבורה כשהיא חוזרת מהעבודה (זה היה ככה בבוקר, אבל בכל את ביקשה), וסיפרה לי שהילדה שאלה אותה איפה ישנתי. "נראה לי שבסלון", היא ענתה. שאלתי אותה מה לדעתה על זה והיא אמרה שלדעתה הילדה בעיקר רצתה לדעתם אם ישנתי במיטה שלה, ושאין לה כל כך כוח להתמודד עם שאלות עלינו, "מספיק אני עונה על המעבר כל הזמן". לא התרגשתי כל כך כי זו ילדה שכל הזמן שואלת שאלות, ככה היא מתמודדת עם שינויים, אבל בכל זאת תהיתי מה מאחורי ההצהרה הזאת. "אפשר שניפגש פעם כשאת כן ישנה בבית ונשאל את הילדה רשמית אם אפשר לישון במיטה שלה", הצעתי, ונ' ענתה "אחרי שנעבור". ואז שאלתי: "לא תהיה מיטה בחדר האורחים כשתעברו?" ונ' ענתה "נראה לי שתהיה", וזה הדליק לי נורות אדומות כי השתמשה בבדיוק באותו ניסוח שבו שיקרה לילדה על איפה ישנתי בלילה.

העליתי את זה בפני הזהוב בפגישה בינינו שאחרי זה, והוא אמר "איזה חדר אורחים?" ושבכלל לא התייחסו בתכנונים לעניין הזה של אירוח אלא חשבו על החדר כעל חדר משרד/עבודה ובנוסף כוונה לחדר ילד. "בעבר דיברנו על לכלול מקום בשבילנו לישון שהוא לא המיטה שלכם", הזכרתי לו והוא הודה ששכח, ולא חשב על זה, ושבגלל התקופה הארוכה שלא באתי אז הוא יצא מנקודת הנחה שאני גם לא אבוא. זה היה מצער כי בעיני היה מלא קורונה בתקופה הזאת ובין הסגר הראשון לשני, ברגע שהזהוב חזר לעבוד במקום שאליו אפשר לקחת רק אוטובוס אחד, אז באתי אליו לעבודה בשעת הסיום כדי לנסוע יחד לפרדס חנה, אפילו שקורונה. בכל מקרה, סיכמתי, הייתי מצפה ממך שזה יהיה באחריותך לדאוג לזה ולתכנן את זה, כי יהיה פחות נוח לנ' שהיא לא יודעת איפה היא הולכת לישון כשהיא חוזרת מהעבודה (או שתמיד נהיה מוגבלים בלפנות את המיטה לפני שהיא חוזרת), ולא מתאים שנישן בסלון כי זה מרחב ציבורי. ושלחתי אותו לברר עם נ' למה היא התכוונה ב"נראה לי" הזה.

הזהוב ברר ואמר לי שנ' טוענת ש"נראה לי" היא התכוונה בדיוק לזה, שנראה לה שצריך שתהיה מיטה בחדר הנוסף הזה, שכבר יצא להם לארח נגיד את אמא שלו (במיטה של הילדה באמת) ולא יזיק שיהיה איפה, ובמיוחד שאם תהיה שם מיטה אז אף ילדה לא תשאל את עצמה אם ישנו במיטה שלה. הייתי רוצה שהזהוב יכלול אותי בתכניות שלו מראש, ומוזרה לי ההתנהלות של נ' בקשר לזה, אבל זו תשובה סבירה אף על פי שיש לי תחושה שלא מספרים לי את כל הסיפור ושזה שינוי של היעוד של החדר שחושב מחדש. טכנית אני בסדר גם אם חושבים על שינוי של הייעוד של החדר עכשיו, זה יותר טוב מכלום וזה כן שינוי של התכניות כדי לכלול אותי, פשוט… מצריך יותר עמידה על המשמר ואקטיביות מצדי. לפחות הזהוב לא התנער מזה ונ' הגיונית. "היא נשמעת מושלמת", אמרה לי אחת החברות מהבית הגדול. "אילו היא היתה מתכננת לך מקום היא פשוט היתה מושלמת אקסטרא", וזו גם פרספקטיבה.


אתמול היה פה המאהב השלישי שלי, שפגשתי במסיבת כרבולים ציבורית לפני שנה לפני הקורונה, ושהתחלנו להתכתב באופן יחסית אינטנסיבי בסגר הראשון ולצאת אחריו. זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים אחרי המעבר לשעון חורף, והייתי מפוהקת ומלאה הרהורים ובסוף יצא שכל הפגישה התחבקנו ודיברנו. על ריבים ומתחים אצלם, על המתחים אצלנו, על התקופה הזאת. אני מאד מרוצה מהתקשורת עם האחד הזה. אנחנו מספרים לא מעט דברים, וככה אפשר לדבר עם הזמן על מורכבויות יותר גדולות. אפילו היתה לי הזדמנות להגיד אתמול "מזמן לא דיברת על האנשים בעבודה שלך וכמה אתה אוהב אותם" וזה חשף עוד נושא שיחה רלוונטי, ואני חושבת שמזמן לא הייתי מספיק בתקשורת עם אנשים שמספיק פתוחים בדיבור שלהם בשביל לשים לב מה הם לא אומרים.

אני מתעסקת הרבה בזמן האחרון במה קורה במערכת יחסים עם מאהב/ת כשלא עושים סקס, במפגש או לתקופה. במערכות חדשות זה גורם לי לשאול את עצמי אם הן יחזיקו לעוד הרבה, או בכלל. במערכות ישנות זה גורם לי לשאול את עצמי מה מוקדי החיבור שלנו, ומה להעמיד בצד את האחד הזה עושה לקשר, ולחיים שלי מחוצה לו. הזהוב עושה ילדים עם נ' וכחלק מהמאמצים המאסיביים שלהם בכיוון הזה יש לו (להם?) מדיניות שימור זרע מסוימת חלק מהחודש. כלומר, אין לי מיניות עם הזהוב חלק מהחודש, וזה מעלה בי הרבה מורכבויות. מסביב לאיך שזה נוצר, מסביב לאיך שתוקשר, מסביב למה הגבולות ואיך מתייחסים לדברים שנמצאים ליד הגבולות. בגדול מרגישה שלא בנוח. מצד שני זה מפנה הרבה מאד תשומת לב שמתועלת למילוליות, אז יש בזה גם יתרונות. "אני לא מקנא בו", אמר המאהב החדש על הזהוב כשסיפרתי חלק מזה, והתכוון שזה לא פשוט לתווך את זה. נכון, וגם אני לא מקנאת בו אבל זה לא משנה את זה שאני לא מרוצה ולא נעים לי (~אנחה~).

והנה היום אני כבר נוסעת שוב, לשם.
התכנון המקורי היה ששוב נ' תהיה בעבודה והזהוב ואני נבלה את הערב יחד ונלך לישון מוקדם וכו', אבל לנ' קרתה איזושהיא תאונה אתמול והיא מוגבלת בהתניידות וזה מגביל אותה גם בללכת לעבודה. היא תגיע לרופא רק מחר במהלך היום ובינתיים מסתובבת עם קביים בבית. השורה התחתונה היא שבדיוק קרה מה שהצעתי- היא בהחלט תהיה בבית 🙂 ונבלה את הערב חלקו בשלשה, ואני (אבל גם הזהוב) נישן הלילה במיטה של הילדה. ונקווה שהדבר הבריאותי הזה יהיה מינורי וקל, כי לא כיף להיות מוגבל בניידות. זה מעניין, כי בעבר היה ביקור שבו היתה תכנית שאבוא לעשות את הערב איתם בשלשה, ואז נ' הוקפצה למשימת שמירה-על-סבתא בלילה (הסבתא הזאת נפטרה מאז) ויצא להפך. אז אני די מרוצה מכך שזה יכול לקרות לשני הצדדים. רק מקווה שהזהוב יסתדר עם ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם גם כשנ' בבית ואולי צריכה סוג כלשהו של עזרה. נחיה ונראה.

——————————-

לפני כמה ימים התחלתי לראות סדרת טלוויזיה בנטפליקס. כרגיל הבחירה הראשונית שלי היא סדרה מצוירת, הפעם "שי-רה ונסיכות הכח", והיות וזו הצפיה הראשונה שלי בנטפליקס, אז מאד בולט לי איך הם מעודדים בינג'ים על סדרות- עוד בטרם מסתיימים הקרדיטים על הפרק שהיה, אם לא לוחצים על שום דבר, יתחיל הפרק הבא. זה מפחיד ומפתה! ואני אכן מתקדמת מהר מאד בסדרה.

המחשב כבר התייאש, ולא רוצה יותר לשמור את הטיוטות של הפוסט הזה מרוב שהוא מבלה על הדפדפן פתוח ולא נשלח. לפני שאנסה לפרסם אעתיק את כל הטקסט, כדי שאפשר יהיה להדביק אותו בחלון דפדפן חדש ולפרסם משם. לפני שאני יוצאת מהבית היום אני רוצה עדיין לראות עד הסוף עוד פרק בסדרה, ולקרוא שני טאבים נוספים שפתוחים פה בדפדפן שלי, לא בהכרח בסדר הזה. אני אומרת לכם את זה כי זה מה שהייתי עושה לו היתה כאן חברה לשמוע 🙂

like an atom bomb, about to oh-oh-oh explode

אחת השורות הפחות מוכרות בdon't stop me now של קווין, כי פרדי מרקורי בולע את המילים שם.


וואי, איזה שבוע מתסכל היה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אחרי שנגמר הסגר וגיליתי לזוועתי שעבורי הכל אותו דבר, שאלתי כל מיני אנשים מה עושים, וחבר הציע לי להוסיף את הפארק הלאומי ברמת גן לרשימת המקומות שאני יכולה להגיע אליהם והם פתוחים. אז יצאתי מהבית והלכתי. זה בכיוון אחר מהכיוון שאני בדרך כלל הולכת בו, ולא הכרתי כלום וממש נצמדתי למפה בפלאפון שלי. לאט לאט התחיל להחשיך והבנתי שאני לא אגיע לשם באור בכלל, וגם החזרה שלי תהיה בחושך, והתחלתי לשנוא את הרעיון. אבל לא הצלחתי להחליט בעצמי להסתובב ולחזור ("מה, אבל אני יותר קרובה עכשיו לפארק מאשר הביתה"), ובסופו של דבר כשהגעתי לפארק נכנסתי דרך איזה שביל עם אקליפטוסים והיה חשוך ועלה לי פלאשבק לקמפינג ההוא מלפני שנתיים, שבו יצאתי לשוטט ואיבדתי את הדרך למחנה שלנו וירד חושך. היה נורא אז, והפעם היה לי טלפון עלי וג'יפיאס בטלפון הזה, ובכל זאת הרגשתי כל כך אומללה ולחוצה ולבד. לא הצלחתי להתקשר לזהוב או לכתוב לנ' שאני צריכה תמיכה, ג' אפילו לא עלה על דעתי עד שהמצב כבר כמעט נפתר, ובסופו של דבר ביקשתי מאיזה חבר-אינטרנט-קצת-טווח שיהיה איתי רגע ויגיד לי שזו לא תבוסתנות שמיד אחרי שמגיעה אני עושה אחורה פנה ומתחילה את דרכי הביתה, ושלפעמים זה בסדר ללכת למקום כלשהו בפעם הראשונה רק כדי להבין איך הולכת הדרך ולכלות את האי ודאות של הדרך בהזדמנות הזאת, כדי לעשות את הביקור הבא הרבה יותר נטול מתחים. "בטח!" הוא אמר לי והזכיר לי שבדיוק באותו בוקר הוא הפסיק ריצה באמצע כי כאבו לו היבלות מהריצות הקודמות, וכולנו באינטרנט-קצר-הטווח הרלוונטי שיבחו אותו על זה שהוא דואג לעצמו ולא קראו לו לוזר. בקיצוק הסתובבתי והלכתי משם, והפעם בחרתי במקום את הדרך שהציעה המפה בפעם הראשונה איזה מסלול שהוא אמנם הרבה פחות נוח מבחינת עליות וירידות, אבל רובו קורה לאורך אותו רחוב ארוך שאני מכירה את הקצה התל אביבי שלו. ובפעם הבאה אני מבטיחה ללכת משם.

אחר כך קבעתי עם שירי כמה ימים מראש ללכת לים, ושאוודא איתה יום קודם. כששאלתי אותה אם זה קורה היא אמרה שיש לה מלא עבודה והיא בכלל במצפה רמון ותיסע לבאר שבע עד הצהריים למחרת, ומשם תבוא אלי. "נשמע מסובך ומאוחר, אולי אלך לים מוקדם יותר ונעשה משהו אחר כשניפגש?" שאלתי אותה והיא אמרה "לא, אבל ממש ציפיתי לזה" וגם הרגיעה אותי ששלוש אחה"צ זה עדיין אמצע היום ולא קר. "את לא מעודכנת," מסרתי לה "בשש כבר מחשיך", אבל הסכמתי לחכות ולנסוע יחד. ואז למחרת, שעה ומשהו אחרי שכבר הייתי יוצאת לפי החישוב שלי, היא הודיעה שבהגיעה לבאר שבע והיא שפוכה וגדול עליה לנסוע לים. התבאסתי עליה ועל היום המוצלח שאבד, משום שלאחר מכן רוב הצהריים/בקרים שלי היו תפוסים, וצריך למהר- עוד מעט אפילו בצהריים כבר יהיה קר מדי לים. בהמשך השבוע כתבתי לשירי שאמנם אני מבינה למה ביטלה אבל שתבין גם איך זה נראה מהצד שלי. היא התנצלה, ואמרה "בסדר גמור" לבקשה שלי לתת התראות יותר מוקדמות. נחיה ונראה. ובסוף יום אחרי ההברזה הלכתי לים עם עצמי המותק והיה מצוין. קצת קריר.


ולזה הצטרף בשישי גם עניין עם ג'.

כל הבוקר התרגשתי: ג' אמור סוף סוף להגיע להוריו לצהריים, ואז לשאול מהם רכב ולבוא אלי לסוף השבוע, אחרי יותר מחודש שלא התראינו חוץ מבזום למיניו. אחרי שקבענו גם תיאמתי עם חברים ממושב ליד ירושלים שנבוא אליהם לחצר לקטוף רימונים ולהיות בחברותא מרוחקת. גם לראות את ג' וגם לצאת מהעיר למקום שיש בו שמיים! שהוא לא בתוך בית!
גם הוא ציפה לזה, ואפילו כשהלך לקניות בפעם האחרונה שאל אותי אם לקנות לי חליטת תה שאני אוהבת (וכבר כמובן שכחתי שאני אוהבת, כי מי רואה סופרים ומי מתעמק באריזות של תה. ג', זה מי) אבל… אחרי הארוחה אצל הוריו הרגיש רע, ואחרי המתנה של שעה עדיין הרגיש רע, ולכן החליט להשאר אצלם בלילה ולראות מה יהיה מצבו למחרת. בשלב הזה אני הייתי עצבנית מאד ופקפקנית מאד. חשבתי: ומה אם יבוא לכאן ואז יחזור להרגיש רע ויהיה אומלל עד שיצטרך לנסוע בחזרה להחזיר להוריו את האוטו, או אולי אפילו בנהיגה? "אולי כדאי שלא תבוא ונעשה תכנית ב", כתבתי לו, והוא רטן משהו בתגובה שכלל את "בבוקר" והלך לישון.

כמה נמאס לי. נמאס לי מהכל. נמאס לי מדברים שקורים בהתראה קצרה. נמאס לי לעשות תכניות ולבטל אותן. נמאס לי מכמה שאני מתגעגעת לג'. באחד הימים בשבוע האחרון השיחה הסתיימה לי מהר ושאלתי אותו אם אפשר להשאר לפטפט עוד חמש דקות והוא אמר "לא". אם אני לא זוכרת בסוף כל שיחה לתאם מתי תהיה השיחה הבאה- אז הוא לא דואג לזה ובסוף אני באותו יום שולחת לו הודעה עם הצעה לשיחה בהתראה יותר קצרה מהיומיים הרגילים שלנו, דבר שבעקרון שנינו לא אוהבים. ומתסכל אותי שככל שדברים פחות עובדים אני עושה נסיונות יותר ויותר משונים לקרב אותו, מזה הוא לא מגיב לשום נסיון כזה, אפילו לא להצעה שהצעתי לו השבוע, שאולי יחליף חברות מהשכונה שנוסעות לחו"ל תמורת שמירה על החתולים שלהם (ממש רציתי שמצד אחד יהיה במרחק הליכה ומצד שני יהיה לו מקום משלו שאינו חשוף לשותפים. מצד שני, נו- יש פה סתירה מסוימת כי… הוא אלרגי לחתולים)

נמאס לי ונמאס לי והייתי ממתוסכלת וממורמרת, וממש לא התאים לי להעביר את הערב בתוך החמיצות של הציפיה שלא הניבה פרי. "אז מה אמרת על שישי בערב?" כתבתי למאהב השלישי שרכזתי לעצמי בקורונה ולא היה לנו זמן להפגש השבוע, ואמרתי לו "לא" על סוף השבוע כי ג' היה אמור לישון אצלי. "אנחנו בצפון, חוזרים בסביבות 21", הוא אמר, והסכים להפגש בהתראה הקצרה הזאת, ואפילו הביא לי חטיפים מפיצוציה למרות נחמה. נסענו באוטו שלו לפארק הלאומי ברמת גן (ממש רציתי תיקון לחוויה מתחילת השבוע) וישבנו על ספסל, קצת קריר, ודיברנו, ואז חזרנו אלי להאבהב. שמחתי שיש לי לפחות מישהו אחד שלפעמים ספונטניות של חירום עובדת בשבילו. שנינו היינו בהתחלה קצת בסימן שאלה אם זה יהיה כיף, אני כי ידעתי באיזה מצב רוח אני מגיעה, והוא כי הזהרתי אותו שזו פגישת גוב אריות והיה צריך לראות אם זו באמת תהיה. בסוף התבררה כבחירה משמחת ומרווחת. זה אותו בנאדם שאמרתי שאולי כדאי שנרווח את פגישותינו, והנה בשיחה זה עלה כי שוב דיברנו על עומס תיאומים ופגישות, ומצאתי שזו הזדמנות מתאימה לשאול אותו אם "יקל עליו" שניפגש פעם בשבועיים במקום פעם בשבוע. "זה כרגע ממילא מה שקורה", הוא ציין, אז חידדתי "כן, אבל למה לשאוף", והוא אמר: בואי נשאף עדיין לפעם בשבוע, וחיבק. נחמד מאד אבל בשבוע שיהיה אין לנו פגישה, כי הזמנים הפנויים שלו מתנגשים עם מה שקבעתי כבר עם הזהוב 😛 יש אחת טנטטיבית בשבוע אחר כך.

בכל זאת למחרת, שזה הבוקר, ג' התעורר בטוב. הוא כתב "מתגעגע", וגם שאל אם מתאים לי שיבוא "ולפחות יהיו לנו כמה שעות ביחד", וכשזה מנוסח ככה הרבה יותר קל להסכים. אבל אני כבר הייתי ממורמרת ולכן עניתי: "כן ולא. זה מתאים לי, אבל אני כבר צריכה יותר. אפשר שתבוא וגם נתכנן לעוד פגישה בקרוב?" הוא הסכים, ובא. היה נעים לראות אותו, ולא הצלחנו להשלים את כל החיבוקים שצריך. דיברתי איתו על האכזבה שלי מהתקשורת-מרחוק שלנו, על ההרגשה שאני רודפת אחריו כדי שיהיה לנו קשר, על האי יכולת שלי להגיע להחלטה אם הוא שקט כי הוא בצרה של עצמו או כי הוא לא רוצה לתקשר, או שלא אכפת לו. הוא אמר כמה דברים די מדאיגים על השקט ממנו (דברים כמו שאם אני לא הייתי מרוכזת ולא קבעתי איתו, אז בגלל שעד כה זה תמיד היה עלי אז הוא הניח שאם לא עשיתי את זה אז זה בגלל שלא רציתי לדבר איתו ולא בגלל שאני צריכה שהוא ירים חלק מהעבודה, ושבגלל שזה היה בימים שקצת נמאס לו מעצמו אז קל לו להאמין בהתאמה שגם לי נמאס קצת ממנו) והוא שאל מה הוא יכול לעשות כדי שפחות ארגיש ככה, וקבענו שהוא ישתדל לקחת בכל סוף שבוע רכב מהוריו ולבוא, ובשבועות שלא יתאים להם להשאיל לו רכב אז אני אקח את התחב"צ היותר קטנה שבינתיים עדיין פועלת גם בטווח של הבית שלו, ויש בה מגבלה על מספר הנוסעים וחובת מסיכות, ואבוא אליו. מכיוון שהתחב"צ הזאת עובדת רק בימות שבוע ושהפסיכולוגית שלי כרגע בזום אבל עשויה להיות בלייב בחמישי בבוקר, זה אומר שהוא צריך גם לברר עם הוריו בתחילת השבוע אם בסוף אותו שבוע יוכל לשאול אוטו. וזו לוגיסטיקה יחסית רצינית, אני גאה בו שהוא לוקח אותה עליו, וגם כבר מאוששת קצת. אכלנו טוב, דיברנו טוב, אפילו יצאנו לסיבוב קטן בחוץ (חוץ חיצוני בלי גג) למקום עם קצת מים זורמים (מלאכותיים) ודגים (דגי-נוי). לקראת סוף הביקור שלו התחבקנו עוד פעם והרגשנו את זה שהיה צריך עוד הרבה להתחבק. אני מקווה שהפגישה הבאה תכיל לילה, והמון כרבולים. אני מקווה שעכשיו כשיש תכנית עקרונית (כולל תכנית ב') לראות את ג' פעם בשבוע, וזאת נוסף על לראות את הזהוב פעם בשבוע, (ואפילו הסכמה כללית מצד המר מאהב השלישי שאפשר לכוון לפעם בשבוע ואם ייצא שזה פעם בשבוע וחצי אז נחיה גם עם זה), אז זה ייתן הרבה יציבות בתוך הצנצ. נקווה.

הלילה, בין שבת לראשון, עוברים לשעון חורף- מזיזים את השעון שעה אחת אחורה (בפלאפון= אוטומטי). סביר שכל מי שיקרא את זה יקראו את זה כבר מחר ו(היתה?) תהיה לו עוד שעה לישון. שעון חורף הוא עצוב בעיני ולדעתי צריך להיות שעון קיץ ואחרי שעון עוד יותר קיץ.

העיניים שלי נעצמות ובקושי מצליחה לחזיק משפט קורהנטי. לילה טוב!

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

(אל תטעו, זה שיר)


רציתי בכל זאת לספר. על המתח עם נ'. כחלק מהשיחות שלנו היא לפעמים חולקת איתי דברים שמזעזעים אותי בהקשר של מערכת היחסים בינה לבין הזהוב. כמו אילו הערות היא זורקת לו כשהוא מביע התנגדות לרצות אותה, ואיך הוא מתקפל. זה נאמר לי כדי להדגיש כמה המצב של אותו ויכוח הוא קריטי/יוצא דופן, אבל אני כל הזמן שומעת איום.
חיזוי השחורות הנוכחי שלי אומר שהיא יודעת להפעיל מנופים ודחפים, והזהוב רוצה להענות לה ולהמשיך לפתח את חייהם המשותפים, ושבסופו של דבר, ברצותה תהיה לי ולזהוב מערכת יחסים, וברצותה לא.
מצד אחד, במילים הזהוב אומר לי שהוא לא מאמין שזה יקרה, וגם שהוא לא ממש יסכים ל-וטו שכזה: "היא גם לא אוהבת את אחד האחים שלי. לא נהנית בחברתו. אבל זה לא משנה, כי הוא אחי, וזה non negotiable. גם את non negotiable". וזה היה לי חשוב לשמוע.
אבל מצד שני, בשבוע שהיה שבו היא היתה צריכה "פסק זמן" מלדבר איתי אז גם הזהוב נעלם קצת. ברור שזה היה כי היה קשה ומסובך אבל גם ברור שזה היה. לא משהו שאפשר להכחיש.

והיתה לנו שיחה רצינית, ביני לבין הזהוב, אחרי זה, על תקשורת ועל שיתוף ועל לשוחח 😉 אני לא יודעת אם השתכנע לספר לי יותר, אולי כן, אולי לא. הוא אומר שזה שאני אומרת שאני רוצה/צריכה את המידע ולהיות שם איתו בתוך עניינים זה עוזר אולי להביא את זה למודעות שלו. ואני צריכה לקבל את זה שעלי להכריח את עצמי לשאול יותר גם דברים שאני פוחדת מהתשובה אליהם… אנחנו עדיין עובדים על לתקשר, אף פעם לא נגמר הקטע הזה שזה לא טבעי לנו.

עדיין יש מתח עם נ', היא אמרה כמעט במפורש שהיא כל הזמן שומעת ממני ביקורת או תלונות ומרגישה נזופה ואשמה על פגיעות שנדמה לה שהיא פוגעת, אבל על כל משהו ספציפי שאני מנסה לשאול אותה עליו היא אומרת "נראה לי שכבר אמרתי על זה הכל", וזה לא מקל. אני משתדלת לקבל גם הנחתות ושינויי מסלול אבל ברור שמתישהוא יהיה משהו שאתנגד אליו, ואני חוששת שהפיצוץ יגיע שם סתם כי הוא ממשיך להיבנות מתחת לפני השטח. חשוב לי שיהיה לגיטימי לי להתנגד בתוך מערכת היחסים ולא כדרך להתפרש כמנסה לסיים אותה. אני צריכה להבין איך עושים/מתקשרים את זה.

בינתיים היה "ברצותה" כזה בסוף השבוע, הסתדר לה והציעה שיסיע אותה לעבודה ובחזרה, וכל שעות המשמרת שלה היה אצלי. היה לי ממש נעים בחברתו ונראה לי שגם לו היה. והוא בא שמח וזה היה כיף לראות. היה כיף לבלות איתו זמן נעים, שלא הייתי מתוחה בו די לחלוטין.


עניינים עם ג': כנראה יפגוש את הוריו לכבוד סיום הגבלות הפגישות עם המשפחה. ואז אולי אולי ייקח מהם אוטו ויבוא אלי. אחזיק אצבעות- יש ברשימת הרצויים כל כך הרבה דברים! צריך חובה חובה להתחבק, אבל הקיץ הולך להגמר ולא יצאנו לטיול מאז מרץ, ואוטו זה אומר שאפשר לנסוע למקום. שהוא לא בית. ולהיות בחוץ. שזה לא בפנים. אני מאד רוצה לעשות את זה בשבילי וגם בשביל ג' שכמעט לא יצא מהבית בחודשים האלה, וגם בשנה שעברה יציאה לטבע עשתה לו ממש טוב.


ממש יום אחרי שביקרנו צלצלו ההורים לספר לנו שהחתול הזקן מת. עשה לי טוב לבוא להורים להיפגש מתחת לבית ואז לעלות להגיד לו שלום, ואני שמחה שעשינו את זה אע"פ שהתנגדתי בהתחלה כשאחותי הציעה זאת, וחשבתי שזה רעיון לא טוב. קראו לו אדגר והוא היה חתול טוב, כתום, שמנמן וידידותי.


אחרי כל העצבים על זה שהסגר נמשך עוד יומיים- בהעדר רכב בימויים הקרובים אני למעשה בדיוק באותו מצב כמו שהייתי קודם. איזה אנטי קליימקס. למעשה ההצעה הכי מעניינת להיום היא ללכת ברגל לפארק הלאומי ברמת גן ולחזור באוטובוס (או להפך) 🙂 השבוע בהליכה עם החברה מהשכונה ליד היא הזכירה לי שכבר זמן מה עומד ליד הבית שלהן זוג אפניים שלא זז ולא קשור. העלינו אותו אל הגג (כבר היה צמח מטפס בגלגלים) ואני מתכננת להביא אותם אלי הביתה ולדאוג לתיקון שלהם, כדי שגם לי יהיו אפניים. מעניין אם זה אפשרי והבה נחזיק כולנו אצבעות שזה יקרה לפני שיתקרר מדי כך ששווה יהיה לנצל אותן. החברה אומרת שהיא רוכבת לים, ואני לא יכולה בכלל לדמיין איך זה לחזור מהים על אופניים. מילת הקסם היא: בעליה.


אתמול שוחחתי עם דיאטנית והיום עם אנדוקרינולוג. הדיאטנית שהיתה יחסית בסדר אע"פ שיש לי אינסוף התנגדויות אליה (כי מי היא שתגיד לי מה ואיך לאכול…) אמרה שאני מאוזנת מאד יפה מבחינת הסוכרת, ואפשר אולי להתחיל בדיקה של הפחתת תרופות, וגם שלדעתה אין מספיק חלבונים בתזונה שלי. האנדוקרינולוג אמר שהתרופות שומרות ומאזנות מכל מיני היבטים, שבואו נמשיך איתן ושאבוא לביקורת בעוד שנה לראות מה נשתנה. נ' אמרה שההמלצות של הדיאטנית לא הגיוניות כי הן מוסיפות לי פחמימות על מה שאני גם ככה אוכלת על חשבון של שומנים. אני מניחה שזה בגלל שהדיאטנית היתה רוצה לראות אותי יורדת עוד במשקל. מכיוון שלרדת במשקל זה תופעת לוואי של התרופות שאני לוקחת (באמת הרבה פחות רעבה ככלל) ושל העודף היחסי בפעילות בזמן האחרון, אני חושבת שאני אתרכז בלנסות לשמור על אורח החיים הזה, ופחות בלספור כמה אגוזים אני אוכלת. אבל אני מוכנה לנסות חלק מההמלצות שלה (החלק שנוגע לחלבונים) למקרה שגם חלק ישפר. על כל פנים השיחה עם הדיאטנית ישר גרמה לי לאכילה רגשית, אני שונאת את האפקט הזה ושונאת לדבר על הרגלי האכילה שלי עם אנשים שאמורים להיות מקור סמכות. עושה לי רע רע רע. אז להחליט לקחת ממנה את הטוב זו עבודה פעילה.

באמת ירדתי במשקל. לקחתי מאמא שלי כמה זוגות מכנסיים שפעם היו לי קטנים ואני צריכה גם להחליף חזיות. ניסיתי ללבוש חזיות שהיו שלי בעבר והן מתאימות במידה אבל זו שאני לובשת עכשיו היא מבד לא נעים ומכאיבה לי בתזוזה. אני לא אוכל באמת לשמור על אורח חיים תנועתי אם לא נעים לי לזוז!


בסגר יצרתי קשר עם איזה חמוד והצעתי לו להתחבק. עכשיו נגמר הסגר והוא עשה לי נאדג' אבל האמת היא שכוסי רוויה כרגע, בקושי בא לי אפילו להתחבק עם מי שיש בנוסף לזהוב- אפילו לגבי ג' יש לי שאלה מה יהיה המצב של הפיזיות בינינו כשנתראה (ולצד זה התרגשות כלפי הרעיון שזה יקרה בסוף השבוע). המאהב האחר שכן ראיתי בסגר לא פנוי השבוע, ואני מה-זה בסדר עם זה… אולי כדאי להציע לו להפחית את תדירות המפגשים בינינו? אם כי כשהוא אמר שיש הרבה דברים לעשות ומעט ימים לעשות אותם, קצת נבהלתי שמא זו התחלה של שיחת פרידה או הפחתה. מצחיק שיש לי בו זמנית ובקשר לאותו אדם גם מוטיבציה להפחית וגם חרדת נטישה. איך אלה גרים בכפיפה אחת, איך?


דברים שיקרו השבוע:
* אולי ים עם שירי
* פגישה עם הזהוב וזומולדת לחברה (מתנגשים), כולל החלפת אפניים (להביא את ההם מהגג, ושהזהוב ייקח חזרה את אלה של הגרוש של נ') שלא ברור מתי היא תקרה
* הליכה רגלית עם החברה מהשכונה האחרת (אולי בים?)
* אולי פגישה עם ג' בסוף השבוע

דברים שלא (י)קרו אף על פי שממש ייחלתי שיקרו:
* לפגוש את מ' הגיק
* לפגוש את זו ששמה נכתב בכתיב חסר
כנראה את אלה צריך יהיה לתכנן ולתאם באופן רב שלבי.

דברים שתלויים בי:
* רציתי לקרוא/לראות סרטונים על איך עושים תיקון תפירה של הכנסת חלקים בחולצות שלא מתאימות כמו שצריך, במיוחד באיזור החזה.
* רציתי מקור מסודר ובסיסי בנושא של רטוריקה עם דוגמאות שאפשר לעבור עליו מהתחלה ועד הסוף בלי לסטות. אני בספק שאמצא ממש בקלות משהו כזה, אז אם אתם מכירים תגידו.
* אינני רוצה אבל אני מרגישה שכדאי לנסות: לחזור להתקשקש עם הקורס שהתחלתי ולא המשכתי.

אני אוהבת את זה שלרגע באמת רציתי את הדברים האלה. אני לא יודעת מה תוקפו של הרצון ולאן הוא הולך כשהאגם קפוא, אבל זה נחמד לרצות דברים. אני רוצה לשים לב לעוד כאלה בזמן הקרוב, בתקווה שיהיו.


אם כבר חזרתי 🙂

אני אשתגע כשתאמר שלום

אתם בטח כבר חושדים באמת- יש איזו קבוצת פייסבוק שאני כותבת בה באופן קבוע מה שלומי,
ובגלל זה אני לא מעדכנת כאן באותו קצב שבעבר, כי הלחשוב תוך כדי כתיבה קורה במקום אחר.
אבל זה גם חלקי וחסר בגלל ששם אני כותבת תחת שם פחות בדוי ועם הרבה יותר עיניים שקוראות, אז אני לא מרשה לעצמי להגיע באמת למה שקשה ומטריד לי, רק כותבת שזה קשה ומטריד לי.

הסגר הזה, היה לו תאריך סיום שבו הוא לא הסתיים, וזה כל כך מקומם אותי. היה לי כבר טרמפ שיצא פרקטיקלי מהבית שלי ויכול היה להביא אותי אל ג'. והיה לי גם איך לחזור. והיינו נשארים ביחד בפאקינג בית. אבל בהנתן שאסור לנסוע ממקום למקום בלי הצדקה, זה… לא הולך לקרות. ובחיי שכבר קצתי בזה, לא ראיתי אותו יותר מדי זמן. אני על סף דמעות היום בצורה די קבועה וזה מוזר לי. זה כנראה האכזבה הזאת וגם הורמונים, כי אני בתחילת הוסת. קל לי להתבאס היום על כמה סגורה אני, וספציפית להתגעגע לים. למה קסמתם לי, חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?

זו תחושה כל כך משונה, להיות על סף דמעות. פתאום הדברים היפים יותר יפים. הדברים העצובים יותר עצובים. הדברים המפתיעים יותר מפתיעים. להכל יש השפעה, היום. שאלות ששאלו באינטרנט ואני לא יודעת את התשובה אליהן יותר מציקות לי. הצלחות בניחושים קטנים נותנות לי תחושת ניצחון. הלצה שהלצתי מול חברה שפספסה משהו שהיה כתוב מול העיניים, ובמקום זה כתבתי לה קודם כל הסבר דבילי עם מונחים מפוצצים לאיך ידעתי את המשהו ורק אחר כך הסבתי את תשומת לבה לזה שזה כתוב (והאמת- גם אני פספסתי וראיתי רק במבט שני) מצחיקה אותי יותר, ומחווה שמישהי עשתה כלפיי כשהחמאתי לה על יצירה שיצרה והיא אמרה: "רוצה? זה שלך.", מרגשת אותי יותר.

יהיה שלי

הכל צובט לי בלב. לראות את ההורים במפגש שאחותי ארגנה לנו היום, בגינה הציבורית מתחת לבית שלהם. שאמא שלי לא התאוששה באותה מידה שאני התאוששתי מהתקופה דאשתקד שבה כל אחת מאתנו היתה עם רגל שבורה. שהחתול שלהם, שהסכימו לאחותי סוף סוף לגדל כשהיתה בת 19 ואז לא הסכימו לשחרר כשעברה דירה החוצה, כנראה בימיו האחרונים. שילדים מהמשפחה המורחבת של הזהוב לומדים להגיד את השם של נ'. שיש בית קפה בניו יורק שבאמת בנה מין בתי זכוכית קטנים והוא מגיש להם קפה דרך חלונות, וזה בדיוק כמו בסרטון של אנשים בבתי זכוכית שאהבתי כל כך.

אנשים בבתי זכוכית

וזה הסרטון:

אפילו מצאתי תמונה חדשה לראש הבלוג. אתם תראו. אתם רואים. גם אני. כמה זמן שלא רציתי לשנות כאן!

יודעים כמה זקן הבלוג? היה בן 16 השנה. עוד חמש שנים הוא יהיה בגיל שהייתי כשהתחלתי לכתוב אותו 🙂 מי היה מאמין שדברים מחזיקים כל כך הרבה. ושוב שכחנו לחגוג. אז מזל טוב לי וגם לכם ותודה שאתם פה.

גם זו תמונה שמצאתי היום. אני די בטוחה שהתכוונו ל-11 בינארי!

מי יתן וישחררו את הסגר הזה בקרוב, ושכולנו וקרובינו, ורצוי כולם בכלל, נדע להלך בין הטיפות ולהשאר בטוחים ובריאים.

בואי, תני לי יד ונלך

סגר, זה הדבר הזה שבגינו אין לי תכניות בערב. בעקבות זה גיליתי שכאשר אני עושה סיבוב רגלי בערב, מדידות הסוכר בבוקר מאד יפות. בינתיים ההוראה לעשות אירובי באמת מייצרת את המצב שהגוף שלי יותר בטוב, ואפילו, אני מודה, הנפש די בסדר, אפילו שאני כאן ב"לבד" הזה שכה חששתי ממנו.

החלטתי החלטה אסטרטגית שאני ממשיכה לפגוש את ה"שכנות" מעבר לשתי שכונות ממני, ובינתיים עשיתי את ה40 דקות הליכה אליהן כמה פעמים, בחלק מהפעמים כמה מבנות הבית ירדו איתי לעוד הליכה בכלל, וחלק מהזמן (במיוחד ביום כיפור) שרצנו אצלן. כשאני לא הולכת איתן מסביב לשכונה שלהן אז אני או הולכת לפסיכולוגית (כמעט שעה לכל כיוון. היום הלכתי בשני הכיוונים, בדרך כלל אני הולכת בהלוך וחוזרת באוטובוס) או סתם יוצאת לסיבוב בשכונה. השכונה לא מאד גדולה, אז אם אני רוצה באמת להשאר בתוכה אני מזגזגת ברחובות הפנימיים- שדרה אחת מזרחה, הרחוב שאחריה מערבה, וכך הלאה. זה מאריך מאד את הדרך ובכל זאת שומר אותי מללכת במעגל ששקוף לעצמו.

עם הזהוב אני בוידאו פעם ביום כמעט, ועם ג' בטלפון פעם ביומיים. לרוב אני לא נהנית משיחות הטלפון, אבל בפעם האחרונה שדיברנו בוידאו זה היה עוצר נשימה- שנינו הסתכלנו אחד על השניה בחיוכים גדולים מכמה שאנחנו שמחים להתראות. אני רוצה לעשות את זה שוב. עובר פחות מידע מילולי בוידאו, ואני בסדר עם זה כי ככה ג' לא מספר לי סיפורים שמשעממים אותי על פוליטיקה של ארצות אחרות.

ביקשתי מהרופאה עוד בדיקות סקר לכבוד הפגישה עם האנדוקרינולוג בחודש הבא, ונראה שהן השתפרו כמעט בכל מדד. אני עדיין גבולית בדי הרבה דברים, אבל אני גבולית יותר מבפנים מאשר מבחוץ. וגם אין לי עגבת 😛 בדיקות מין על הדרך הן מאד משעשעות. כל עוד אין מחלות, כלומר.

———–

איך אני כל הזמן רוצה לשמוע שאוהבים אותי ושרוצים בחברתי. זה תופס מלא מהזמן שלי. ביום ההולדת שלי הכנתי לעצמי עוגה ודאגתי שהרבה אנשים יברכו. באמת הרבה ברכו, והתשומי זרם, והרגשתי בטוב עם זה ועם זה שיום קודם היה יום כיפור והייתי עם חברות. זה באמת משמר שפיות ומקדם בריאות בעבורי.

למחרת כבר היה לי אומץ ללכת ללמוד עם הקטה, כל אחת את שלה, אני קראתי משהו ולא הבנתי כלום ולא הצלחתי לשמור על השורה שאני קוראת אפילו, ואז החלטתי לשתות קפה, והקטה היתה מאד מופתעת, זו הפעם הראשונה שהיא שומעת ממני שאני רוצה כאלה דברים. אבל אין מה לעשות, אנגלית ומתימטיקה נכנסים הרבה יותר טוב כשקפה מעורב. ואחרי ששתיתי אותו באמת הלכתי לקרוא משהו גם כן באותו תחום, והבנתי שנושא מסוים הוא הרחבה של נושא שכבר הכרתי, אבל ממש לוקח לקיצון, וקראתי את זה כמו סיפור אימה, שאתה מכיר את הדמויות ואתה רוצה לדעת מה יקרה להן במערכה הבאה. לא אומרת שככה צריך לקרוא מתימטיקה. אבל זה הצחיק אותי שככה קראתי. מהרדמות לדריכות בהשראת קפה שאני לא רגילה לשתות.

דיברתי עם הפסיכיאטרית השבוע. אמרתי לה שמתסכל אותי שאני לא מצליחה לעשות דברים שאני מנסה.
היא אמרה: את מנסה דברים? אני רושמת שהשתפרת. ותכל'ס היא צודקת.

עדיין לא גייסתי את האומץ לומר לזהוב:
איך ננסה לתכנן איפה תהיה ביחס אלי בשנה הבאה, כשיהיה לך ילד?

עדיין לא גייסתי את האומץ לומר לג':
כשאתה אומר לי "לא" לקרבה, אני שומעת שאני צריכה להחסיר ממקומך בעולמי,
וזה עצוב לי כי אני לא רוצה בזה, ואין אף אחד בעולם שינחם אותי על זה.
(מדהים אותי שעולות לי דמעות כשאני כותבת את זה)

לדעתי זה בגלל שכתבתי את זה מיד אחרי פילאטיס, והייתי עדיין מאד בתוך הגוף שלי.


הטיוטה הזאת לא נגמרת, ובינתיים כבר הספיק להיות כאן הזהוב (הסיע בלילה אחד את נ' לעבודה החיונית שלה ולמחרת נסע כדי לקחת אותה ממשמרת אחרת באותה עבודה), והספקתי להגיד לו את מה שלמעלה והוא היה מקסים בתשובה שלו (נמצא פתרונות לאורך הדרך, אני לא מתכוון לוותר עלייך) והיו לנו לתחושתי כמה שיחות דחוסות אבל חשובות. זה מצער אותי כשדברים צריכים להיות דחוסים אבל עוד לא מצאתי איך לדבר בזום על נושאים רציניים.

גם הספיק לקרות שנ' שלחה לי הודעה שהשיחות בינינו לא עובדות לה לאחרונה ושהיא צריכה פסק זמן, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, מבחינתי זה דווקא מעניין מה שהיא אומרת, אולי גם אני צריכה פסק זמן וכבר לקחתי אותו בלי שהצהרתי על זה, ובגלל זה היא מרגישה שאנחנו פחות מתקשרות. אפילו שבתחושה שלי בין היתר הרגשתי שכשאני כן מדברת איתה אז אני משתדלת לעשות את זה בתשומת לב ובקרבה שלפני כן במשך כמה זמן לא כל כך הייתי בקטע שלה. אני לא יודעת לפשר בין הצורות מחשבה האלה ואני מאד מבולבלת. במיוחד לאור העבודה שבפעם הקודמת שאמרה שהיתה צריכה קצת מרחק זה היה לא בגלל צורת התקשורת אלא בגלל התוכן, מה שהרבה יותר הגיוני בעיני, ואני חושדת שהעכשיו הוא לא בגלל צורת התקשורת וזה גורם לי להאשים את עצמי שאני לא מקשיבה למה שהיא בפועל אומרת, וזה מציק לי להתנדנד ככה.


גם היתה ארוחת ערב אצל החברות ממעבר לשכונה ובה הסתבר שאחת מהן ביקרה את הבית של אחותה ואחייניה למרות שהם רשמית אמורים להיות בבידוד (האחיינית נחשפה למורה מאומתת), ואע"פ שהארוחה היתה בגג כלומר באוויר הפתוח, זה לא נעים לדעת את זה ואני מצטערת לדעת שהחברה הזאת, ולכן גם כל הבית שלהן, פחות בטוח בהתייחס למקורונה משחשבתי. זה מפריע גם לחלק מהן והסיבה ששמעתי על זה היא שהיה עימות ביניהן בנוכחותי. זה אמור להיות קו אדום מבחינתי ומאידך לא הייתי רוצה לעבור את הסגר בלעדיהן.כנראה אני צריכה להבין איפה החברתיות שלי תהיה שבועיים בערך. אולי אחכה לשמוע אם לילדה *יש* קורונה? זה קשה להכריע מה לעשות בגלל שהיא לא הפסיקה לראות אותן כי משפחה לא עוזבים ואני קצת מהססת להפסיק לראות אותה כי משפחה לא עוזבים.


חברה אחרת באותו בית צוחקת עלי על זה שאני כל הזמן משבחת אותה. את השירה שלה, את הציור שלה, את הבישול שלה. כשזה בשיחה עם בן הזוג שלה ושתינו משתפכות עליה היא אומרת "אני מרגישה כאילו אתן שתיכן כמו אמא שלי ומדברות עלי". אני לא יודעת אם היא נהנית, אם זה באמת גורם לה לחוסר נוחות או שהיא סולחת כי זה ברור שזה מאהבה. בארוחת שישי ירדתי לקומה למטה להביא קוביות קרח ולקחתי מהארון קופסה קטנה לשים את הקוביות הפזורות בתוכה ואז היא הוציאה לי מהפריזר קופסה גדולה בהרבה שכבר היו בה קוביות קרח. והסתכלתי עליה ושיבחתי אותה בפעם המאה והיא נקרעה מצחוק ואני לא ידעתי מה לעשות, הולכת בחזרה במעלה המדרגות וצועקת מאחורי הגב שלי בבדיחות הדעת: "סליחה, לא התכוונתי. את לא מוצלחת, פסדר?"

"מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך"

[רחל שפירא, שיר תשרי]

יש לי מכונת תפירה בהשאלה ממ' הגיק כפרהעליו.
במהלך החודש האחרון בכל פעם שתפרתי בה, תפרתי בחוט לבן בסליל העליון (כי זה החוט שהיה לי בבית) ובחוט שחור בסליל התחתון (שכבר היה כרוך על הסליל התחתון כשקיבלתי את המכונה). זה היה חמוד ונוח לדעת מה העליון ומה התחתון בזמן שלמדתי את ראשית התפירה במכונה שלי.
ואז לפני הסגר הוצאתי את הסליל התחתון, שמתי בארנק כדוגמה והלכתי לנחלת בנימין להצטייד בעוד כמה כמותו כדי לכרוך עליהם חוטים בצבעים אחרים.

היום החלטתי שזה זמן טוב להחזיר את הסליל התחתון למכונה ו… יש עליו חוט לבן. רק חוט לבן. בלי חוט שחור בכלל. מעבר לזה קניתי שני סלילים חשופים ושניהם עדיין חשופים.

מה מה מה.

ההסבר *הסביר* הוא שהחוט השחור שהיה היה כרוך על גבי חוט לבן וגם בדיוק נגמר.
ההסבר *הלא סביר* הוא שמישהי שהיא גם כן אני כרכה חוט לבן ואני לא זוכרת את זה.

אילו רק הייתי יכולה להיות בטוחה שאני בתרחיש הראשון…


לפעמים להיות דיסוציאטיבית נופל עלי בהקשרים מאד מוזרים. לרוב זה באוכל במקרר ("זה אוכל שלי, אבל מתי הכנתי את זה?"). הפעם זה ב"האם אני בעצם יודעת לעשות (ולשכוח) משהו שעד עכשיו לא למדתי לעשות"?


לפני כמה שנים שמעתי מין בדיחת אקסיומה כזאת, שניתן לחלק את האנשים לשני סוגים בהתאם למה שהם אומרים על דברים שהם שכחו/איבדו:
1. מי גנב לי?
2. איפה שמתי?
אני מרגישה שהדיסוציאטיביות ממקמת אותי במקום ביניים, "מי שמתי?".
צוחה ובוחקת, אבל בעצם זה לא לבלוע ולא להקיא.


אז
חיפשתי את השארית של החוט השחור מתחת לבית הסליל, לא מצאתי.
ניסיתי להשוות בין החוט הלבן העליון (שלי) והתחתון (שלכאורה היה על הסליל קודם), וההבדלים אינם חותכים.
אבל
אני די מאמינה שאילו הייתי כורכת סליל לבן, הייתי מחזירה אותו למקום ולא לארנק.
וזהו.
זה הקנה הרצוץ שיש לי להשען עליו, בשאלה שאנשים אחרים, כמדומני, פשוט לא היו שואלים את עצמם עליה.

silver white winters that melt into springs

these are a few of my favorite things (the sound of music)

מאז ששמעתי את ההודעה על סגר נתקע לי בראש השיר הזה, שבסרט שרים אותו כדי להתעודד.
כאילו משהו מבפנים העלה לי דגל: שימי לב, את עצובה.


אני נשארת בתל אביב בסגר הזה. ג' המתוק לא הזמין אותי הפעם אליו. הזכרתי לו שהוא אמר שהוא לא רוצה ושאם הוא משנה את דעתו אז שיעשה את זה בקול רם. לא עשה שום דבר. גם לא אמר "כן" על ההצעה שלי להפגש באמצע השבוע הזה ועד סופו. התבאסתי.


אני חושבת שלא סיפרתי כאן, שוב פעם הלכתי לרופאה, הפעם רופאת כליות כדי לברר למה לחץ הדם שלי גבוה. היא אמרה שהיא לא רואה בשום נתונים שהוא גבוה, שלחה אותי לעוד בדיקה והמליצה לרדת במשקל, ולעשות אירובי שלוש פעמים בשבוע. אני. שונאת. אירובי. לפחות את כל האירובי שהוא לא ריקודי עם, שאסורים בקורונה. אבל אני ממש רוצה להשתדל לעשות מה שהיא אמרה. אז קודם כל הגדלתי את הסיבובים חסרי התכלית שאני עושה ועכשיו יוצאת כמה פעמים בשבוע בבוקר להליכה מהירה שהטלפון טוען שהיא ב"עצימות בינונית עד גבוהה". הרווח שלי מהן עד כה היה שגיליתי שני עצי גויאבה ואספתי כמה פסיפלורות. עוד בגזרת האירובי ניסיתי את אפני הכושר שהעלינו לבית לפני הסגר הראשון. מסתבר שההתנגדות שלהם מאד קטנה, וצריך לדווש בכזו התלהבות שכדי לעמוד בזה האצתי את רשימת השירים שלי שמיועדת לנקיונות ולדברים שאין כח אליהם. בכן, זה קצב מעצבן ולא באמת הולך לקרות.

אחר כך העליתי את הרעיון להשתמש בסיטואציה הביזארית הזאת בשביל ללמוד לרכוב על אפניים, דבר שאני לא יודעת לעשות. בסופו של דבר אם יהיו לי אפניים ויכולת לרכוב עליהם אז הטווחים שלי בקורונה יהיו יותר גדולים אפילו עם הנסיון להמנע מתחב"צ. לא נסיעה-לפתח-תקווה גדולים, אבל אולי יקצרו לי למשל את הנסיעה לביתה של אחותי או לבית הקוויריות הגדול, כל אחד מהם במרחק 40 דקות הליכה לכיוון אחר.

אז הזהוב כפרהעליו הביא לי אפניים כל הדרך מפרדס חנה (את האופניים של הגרוש של נ') וגם ירד איתי בבוקר לסיבוב נסיון- ובו בהתחלה ייצב אותי תוך כדי, ואחר כך רץ (!) לידי בדאגה (בכוונה לתפוס אותי אם תהיה תקלה) בזמן שנסעתי הכי לאט שאפשרי בלי לזגזג קשות. הוא היה מתוק נורא ואני הצלחתי לנסוע בקו ישר אי אלו עשרות או מאות מטרים רצופים מבלי ליפול. חזרנו מיוזעים ושמחים.

ומאז כמובן לא ירדתי עם האופניים בכלל כי אין לי עוד קסדה (שגם אותה הוא אמור להשיג מאוחר יותר השבוע, כלומר מחר), ואני לא בטוחה בלי ליווי. אבל דיברתי (בטלפון!) עם מ' הגיק והוא אמר שאם אני כבר מסוגלת לדווש ולנסוע כמה מאות מטרים בלי ליפול אז אני לא צריכה אופני איזון (שזו הגרסה לעוד יותר מתלמדים, אופניים בלי דוושות שהמטרה שלהם ללמוד להתייצב). הוא עודד אותי מאד ועשה לי טוב לשמוע את קולו. צריכה בעקרון למצוא רחבה להתאמן בה, אבל בסקירה מהראש והיעזרות בתמות הלוויין של גוגל מפות- יש דווקא די הרבה גינות אבל רחבה אין באף אחת מהן. כנראה שכשתהיה קסדה ארד לגינה הגדולה הקרובה שיש בה שבילים מרוצפים ולא סלולים. הרעיון הוא להשאיר את האופניים אצלי להתאמן עד רגע לפני יום כיפור, ושהזהוב יבוא לקחת אותם בחזרה כדי שיהיו אצל הגרוש ביום כיפור, כי הילדות איתו ביום כיפור 🙂

אלה דברים משמחים. אני שמחה שהוא זוכר (את רוב הדברים) וגם לוקח אותי בחשבון בתכנוניו, אפילו בתכנונים לסגר. התכנון כרגע הוא לא להשאיר אותי לגמרי לבד, שהוא יבוא לפחות פעם השבוע לבקר. זה נותן לי תחושה שאני נראית וחשובה וזה עומד בניגוד מבאס לג' שכאמור אכזב בעניין הזה.

אסייג שג' כרגע במצב "מעפן" על פי הודאתו, ואחד הנימוקים שלו ללמה הוא לא רוצה שאבוא זה שהוא לא רוצה להצטרך להעמיד פנים באופן רצוף שהמצב אינו מעפן. אבל לטעמי בין בני זוג זה מותר להיות במצב מעפן. בקיצור… אני אצטרך להגיד לו מתישהו שזה היה מאכזב, בגדול. כי אולי הוא איכשהו מצליח לפספס את זה שזה כתוב בגדול על כל הסיטואציה. מערכת היחסים עם ג' לא משתפרת בתקופה הזאת. אנחנו אמנם מדברים בטלפון פעם ביומיים ולפעמים זמן לא מבוטל, אבל הרוב יוצא על זה שג' מספר לי סיפורי זוועות מפוליטיקות אחרות על הכדור ומפרשן פוליטיקה ישראלית, ואני מספרת על מחדלי הקורונה בקרב האנשים שאני מדברת איתם (פרטים בהמשך). לפני שבוע וקצת הוא הודה שמתגעגע לזמנים הקבועים של הכרבולים שעשינו כשגרנו ביחד. אבל לא עשה כלום עם זה. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה להגיד.

תל אביב יותר יפה מפתח תקווה, ואני חושבת שיעשה לי טוב לדעת שאני יכולה לרדת להליכות במסלול שיש בו צל וגויאבות שאפשר לאסוף מהרצפה. גיגלתי לגבי הערך הגליקמי שלהן והסתבר שפירות העונה (פסיפלורה, גויאבה, רימונים) הם מאד טובים בלא להעלות לבני אדם את הסוכר יותר מדי מהר. גם אלה חדשות טובות כי זה סוגר לי את השאלה לגבי ארוחת בוקר: שייק זריז של שקדים, גויאבה ורימונים, והוא אפילו בצבע ורוד.


אני לא מכירה אפילו בנאדם אחד חוץ מג' שמתכוון לשמור על הסגר כתקנו.

כל החברות הקוויריות שלי מרחבי השכונה הולכות להפגש בבית באמצע השכונה ולעשות שם ארוחת חג. אני תוהה אם הן חושבות שהקורונה מתנהגת אחרת בין שכנות, ואם לא אז מה ההבדל בין להפגש בחג לארוחה עם קרובי משפחה מכמה משקי בית- לבין להפגש עם חברים מכמה משקי בית. "אני עדיין נפגשת בעיקר במקומות פתוחים או בפגישות זעירות" התנצלתי ופטרתי את עצמי מלבוא. ("מובן לגמרי, מטח נעשה גם משהו בחוץ", ענו לי, ואני מאמינה בזה. בשבוע שעבר היה קח-תן של אותה קבוצה בגינה הכי קרובה לביתנו ובשמחה רבה נפטרתי סוף סוף משלוש שקיות בגדים גדולות ששכבו אצלי עוד מלפני הקורונה).

ההורים שלי כבר החליטו שהם הולכים לנסוע לבקר בגינה הקהילתית שברגיל אמא שלי מתנדבת בה, אפילו שהיא לא בטווח. זה לא לפגוש אנשים וזה מרחב פתוח וזה מאד מעודד עבורם, אז יש בזה מליון הגיון קורונה-וויז.

ונ' הזמינה אנשים מהעיר שלהם במקום את המשפחות שהיו אמורות להגיע. אחרי ההתנהגות הדבילית של הקוויריות שמזמינות אנשות מכל עברי השכונה אני חושבת שהארוחה אצל נ' והזהוב היא בסך הכל בסדר, רק שני משקי בית מתערבבים בה. זה פחות או יותר מתאים לאיך שאני מתכננת לפגוש אנשים בסגר הזה- מעבר לזה שככל הנראה הזהוב יבקר- אם לא אסבול להיות לבד, אז אפגוש בכל פעם "משפחה" אחת אחרת.

מתסכל אותי שבאופן לא מדובר נראה שלאף אחד לא ברור באמת שפגישות זה משהו שהסגר הזה נועד לא לעודד. נראה שהם בעיקר עברו לחשוב את מי אפשר לפגוש שהוא כן בתוך הטווח של 500 מטר מהבית. מתסכל אותי שזה באמת מפתה פשוט לא לשנות את ההתנהגות הכללית אלא רק את טווח התנועה, ולראות אנשים אהובים שהם בתוך הטווח הזה, כי זה קשה וכואב להיות לבד.


ג' אומר שהוא מחכה שכבר יהיה פוליטיקאי חשוב/מוכר שמת מקורונה, כדי שהם יפסיקו להתייחס לזה כאל משהו שקורה רק לפשוטי העם ולכן ניתן לזרוק עליו ז'. אני ממש מתבאסת על זה שקיצרו את הבידוד לכל המשלחת של ביבי והם יצטרכו להשאר בבית רק לחמישה ימים. "אם הוא לא צריך בידוד, למה אני בסגר?" ראיתי אנשים כותבים ו… אם הוא מוכן לקפוץ מהגג למה אתה מתנדב גם? אבל אי אפשר שלא לאבד אמון. לא למדו כלום מאיך שהשפיעו על ההיענות בזה שחגגו פסח ביחד. בעצם, אולי רק אנחנו למדנו, שזה לא אכפת להם איך משפיע.


כשאני לא ממורמרת (וישנה קצת פחות טוב בלילה מבדרך כלל) אני צופה במלא סרטונים של תפירה. הבנתי שהדבר הבא שבא לי לנסות זה להעתיק גזרה לזוג מכנסיים. אני מרגישה רק חצי כח עם זה כי אין לי בדים שתכל'ס מסוגלים לעמוד בשימוש כזוג מכנסיים בלי להתבלות מאד מהר. ג' אומר: ממילא את הולכת להתחיל באבטיפוס, שהמטרה היא לעשות עליו טעויות, ואז לא לחזור עליהן על הבד שיהיה בשימוש אחר כך. אבל אני מלאת ספקות- הרי לא הייתי עושה אבטיפוס למסיכה רק בשביל שלא ניתן יהיה להשתמש בה. אז למה לבגדים כן?


הולך להיות סגר ביום ההולדת הקלנדרי שלי, שבו הייתי אמורה לפגוש סוף סוף את זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שלא ראיתי כבר חצי שנה. וגם ביום ההולדת העברי שלי שחל בסוף שמחת תורה. אמור להיות כנס גיקים וירטואלי בזום ואני צריכה באמת לסיים לעבור עם הזהוב על התכניה ולהחליט אם אני מייצרת משבצת שבה נחגוג את יום ההולדת שלי גם כן בזום כמיטב מסורת הגלידה באייקון.
עם ה"שכנות" שהיא בעצם קבוצת וואטסאפ של אנשות שחלק מהן גרות באות בית וחלק כבר לא שכנות, קבעתי לעשות ערב משחקים בזום כמו שעשינו בסגר הראשון. זה נחמד במיוחד כי גם חברתי הגבוהה שגרה בברלין תוכל "לבוא". הייתי מעדיפה בלייב, אבל זה מה יש.

לילה טוב. מה אתם תעשו בסגר? מה האיחולים שלכם לשנה טובה?

silver white winters that melt into springs

these are a few of my favorite things (the sound of music)

מאז ששמעתי את ההודעה על סגר נתקע לי בראש השיר הזה, שבסרט שרים אותו כדי להתעודד.
כאילו משהו מבפנים העלה לי דגל: שימי לב, את עצובה.


אני נשארת בתל אביב בסגר הזה. ג' המתוק לא הזמין אותי הפעם אליו. הזכרתי לו שהוא אמר שהוא לא רוצה ושאם הוא משנה את דעתו אז שיעשה את זה בקול רם. לא עשה שום דבר. גם לא אמר "כן" על ההצעה שלי להפגש באמצע השבוע הזה ועד סופו. התבאסתי.


אני חושבת שלא סיפרתי כאן, שוב פעם הלכתי לרופאה, הפעם רופאת כליות כדי לברר למה לחץ הדם שלי גבוה. היא אמרה שהוא לא רואה בשום נתונים שהוא גבוה, שלחה אותי לעוד בדיקה והמליצה לרדת במשקל, ולעשות אירובי שלוש פעמים בשבוע. אני. שונאת. אירובי. לפחות את כל האירובי שהוא לא ריקודי עם, שאסורים בקורונה. אבל אני ממש רוצה להשתדל לעשות מה שהיא אמרה. אז קודם כל הגדלתי את הסיבובים חסרי התכלית שאני עושה ועכשיו יוצאת כמה פעמים בשבוע בבוקר להליכה מהירה שהטלפון טוען שהיא ב"עצימות בינונית עד גבוהה". הרווח שלי מהן עד כה היה שגיליתי שני עצמי גויאבה ואספתי כמה פסיפלורות. עוד בגזרת האירובי ניסיתי את אפני הכושר שהעלינו לבית לפני הסגר הראשון. מסתבר שההתנגדות שלהם מאד קטנה, וצריך לדווש בכזו התלהבות שכדי לעמוד בזה האצתי את רשימת השירים שלי שמיועדת לנקיונות ולדברים שאין כח אליהם. בכן, זה קצב מעצבן ולא באמת הולך לקרות.

אחר כך העליתי את הרעיון להשתמש בסיטואציה הביזארית הזאת בשביל ללמוד לרכוב על אפניים, דבר שאני לא יודעת לעשות. בסופו של דבר אם יהיו לי אפניים ויכולת לרכוב עליהם אז הטווחים שלי בקורונה יהיו יותר גדולים אפילו עם הנסיון להמנע מתחב"צ. לא נסיעה לפתח תקווה גדולים, אבל אולי יקצרו לי למשל את הנסיעה לביתה של אחותי או לבית הקוויריות הגדול, כל אחד מהם במרחק 40 דקות הליכה לכיוון אחר.

אז הזהוב כפרהעליו הביא לי אפניים כל הדרך מפרדס חנה (את האופניים של הגרוש של נ') וגם ירד איתי בבוקר לסיבוב נסיון- ובו בהתחלה ייצב אותי תוך כדי, ואחר כך רץ (!) לידי בדאגה (בכוונה לתפוס אותי אם תהיה תקלה) בזמן שנסעתי הכי לאט שאפשרי בלי לזגזג קשות. הוא היה מתוק נורא ואני הצלחתי לנסוע בקו ישר אי אלו עשרות או מאות מטרים רצופים מבלי ליפול. חזרנו מיוזעים ושמחים.

ומאז כמובן לא ירדתי עם האופניים בכלל כי אין לי עוד קסדה (שגם אותה הוא אמור להשיג מאוחר יותר השבוע, כלומר מחר), ואני לא בטוחה בלי ליווי. אבל דיברתי (בטלפון!) עם מ' הגיק והוא אמר שאם אני כבר מסוגלת לדווש ולנסוע כמה מאות מטרים בלי ליפול אז אני לא צריכה אופני איזון (שזו הגרסה לעוד יותר מתלמדים, אופניים בלי דוושות שהמטרה שלהם ללמוד להתייצב). הוא עודד אותי מאד ועשה לי טוב לשמוע את קולו. צריכה בעקרון למצוא רחבה להתאמן בה, אבל בסקירה מהראש יש דווקא די הרבה גינות אבל רחבה אין באף אחת מהן. כנראה כשתהיה קסדה ארד לגינה הגדולה הקרובה שיש בה שבילים מרוצפים ולא סלולים. הרעיון הוא להשאיר את האופניים אצלי להתאמן עד רגע לפני יום כיפור, ושהזהוב יבוא לקחת אותם בחזרה כדי שיהיו אצל הגרוש ביום כיפור, כי הילדות איתו ביום כיפור 🙂

אלה דברים משמחים. אני שמחה שהוא זוכר (את רוב הדברים) וגם לוקח אותי בחשבון בתכנוניו, אפילו בתכנונים לסגר. התכנון כרגע הוא לא להשאיר אותי לגמרי לבד, שהוא יבוא לפחות פעם השבוע לבקר. זה נותן לי תחושה שאני נראית וחשובה וזה עומד בניגוד מבאס לג' שכאמור אכזב בעניין הזה.

אסייג שג' כרגע במצב מעפן על פי הודאתו, ואחד הנימוקים שלו ללמה הוא לא רוצה שאבוא זה שהוא לא רוצה להצטרך להעמיד פנים באופן רצוף שהמצב אינו מעפן. אבל לטעמי בין בני זוג זה מותר להיות במצב מעפן. בקיצור… אני אצטרך להגיד לו מתישהו שזה היה מאכזב, בגדול. כי אולי הוא איכשהו מצליח לפספס את זה שזה כתוב בגדול על כל הסיטואציה. מערכת היחסים עם ג' לא משתפרת בתקופה הזאת. אנחנו אמנם מדברים בטלפון פעם ביומיים ולפעמים זמן לא מבוטל, אבל הרוב יוצא על זה שג' מספר לי סיפורי זוועות מפוליטיקות אחרות על הכדור ומפרשן פוליטיקה ישראלית, ואני מספרת על מחדלי הקורונה בקרב האנשים שאני מדברת איתם (פרטים בהמשך). לפני שבוע וקצת הוא הודה שמתגעגע לזמנים הקבועים של הכרבולים שעשינו כשגרנו ביחד. אבל לא עשה כלום עם זה. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה להגיד.

תל אביב יותר יפה מפתח תקווה, ואני חושבת שיעשה לי טוב לדעת שאני יכולה לרדת להליכות במסלול שיש בו צל וגויאבות שאפשר לאסוף מהרצפה. גיגלתי לגבי הערך הגליקמי שלהן והסתבר שפירות העונה (פסיפלורה, גויאבה, רימונים) הם מאד טובים בלא להעלות לבני אדם את הסוכר יותר מדי מהר. גם אלה חדשות טובות כי זה סוגר לי את השאלה לגבי ארוחת בוקר: שייק זריז של שקדים, גויאבה ורימונים, והוא אפילו בצבע ורוד.


אני לא מכירה אפילו בנאדם אחד חוץ מג' שמתכוון לשמור על הסגר כתקנו.

כל החברות הקוויריות שלי מרחבי השכונה הולכות להפגש בבית באמצע השכונה ולעשות שם ארוחת חג. אני תוהה אם הן חושבות שהקורונה מתנהגת אחרת בין שכנות, ואם לא אז מה ההבדל בין להפגש בחג לארוחה עם קרובי משפחה מכמה משקי בית- לבין להפגש עם חברים מכמה משקי בית. "אני עדיין נפגשת בעיקר במקומות פתוחים או בפגישות זעירות" התנצלתי ופטרתי את עצמי מלבוא. ("מובן לגמרי, מטח נעשה גם משהו בחוץ", ענו לי, ואני מאמינה בזה. בשבוע שעבר היה קח-תן של אותה קבוצה בגינה הכי קרובה לביתנו ובשמחה רבה נפטרתי סוף סוף משלוש שקיות בגדים גדולות ששכבו אצלי עוד מלפני הקורונה).

ההורים שלי כבר החליטו שהם הולכים לנסוע לבקר בגינה הקהילתית שברגיל אמא שלי מתנדבת בה, אפילו שהיא לא בטווח. זה לא לפגוש אנשים וזה מרחב פתוח וזה מאד מעודד עבורם, אז יש בזה מליון הגיון קורונה-וויז.

ונ' הזמינה אנשים מהעיר שלהם במקום את המשפחות שהיו אמורות להגיע. אחרי ההתנהגות הדבילית של הקוויריות שמזמינות אנשות מכל עברי השכונה אני חושבת שהארוחה אצל נ' והזהוב היא בסך הכל בסדר, רק שני משקי בית מתערבבים בה. זה פחות או יותר מתאים לאיך שאני מתכננת לפגוש אנשים בסגר הזה- מעבר לזה שככל הנראה הזהוב יבקר- אם לא אסבול להיות לבד, אז אפגוש בכל פעם "משפחה" אחת אחרת.

מתסכל אותי שבאופן לא מדובר נראה שלאף אחד לא ברור באמת שפגישות זה משהו שהסגר הזה נועד לא לעודד. נראה שהם בעיקר עברו לחשוב את מי אפשר לפגוש שהוא כן בתוך הטווח של 500 מטר מהבית. מתסכל אותי שזה באמת מפתה פשוט לא לשנות את ההתנהגות הכללית אלא רק את טווח התנועה, ולראות אנשים אהובים שהם בתוך הטווח הזה, כי זה קשה וכואב להיות לבד.


ג' אומר שהוא מחכה שכבר יהיה פוליטיקאי חשוב/מוכר שמת מקורונה, כדי שהם יפסיקו להתייחס לזה כאל משהו שקורה רק לפשוטי העם ולכן ניתן לזרוק עליו ז'. אני ממש מתבאסת על זה שקיצרו את הבידוד לכל המשלחת של ביבי והם יצטרכו להשאר בבית רק לחמישה ימים. "אם הוא לא צריך בידוד, למה אני בסגר?" ראיתי אנשים כותבים ו… אם הוא מוכן לקפוץ מהגג למה אתה מתנדב גם? אבל אי אפשר שלא לאבד אמון. לא למדו כלום מאיך שהשפיעו על ההיענות בזה שחגגו פסח ביחד. בעצם, אולי רק אנחנו למדנו, שזה לא אכפת להם איך משפיע.


כשאני לא ממורמרת (וישנה קצת פחות טוב בלילה מבדרך כלל) אני צופה במלא סרטונים של תפירה. הבנתי שהדבר הבא שבא לי לנסות זה להעתיק גזרה לזוג מכנסיים. אני מרגישה רק חצי כח עם זה כי אין לי בדים שתכל'ס מסוגלים לעמוד בשימוש כזוג מכנסיים בלי להתבלות מאד מהר. ג' אומר: ממילא את הולכת להתחיל באבטיפוס, שהמטרה היא לעשות עליו טעויות, ואז לא לחזור עליהן על הבד שיהיה בשימוש אחר כך. אבל אני מלאת ספקות- הרי לא הייתי עושה אבטיפוס למסיכה רק בשביל שלא ניתן יהיה להשתמש בה. אז למה לבגדים כן?


הולך להיות סגר ביום ההולדת הקלנדרי שלי, שבו הייתי אמורה לפגוש סוף סוף את זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שלא ראיתי כבר חצי שנה. וגם ביום ההולדת העברי שלי שחל בסוף שמחת תורה. אמור להיות כנס גיקים וירטואלי בזום ואני צריכה באמת לסיים לעבור עם הזהוב על התכניה ולהחליט אם אני מייצרת משבצת שבה נחגוג את יום ההולדת שלי גם כן בזום כמיטב מסורת הגלידה באייקון.
עם ה"שכנות" שהיא בעצם קבוצת וואטסאפ של אנשות שחלק מהן גרות באות בית וחלק כבר לא שכנות, קבעתי לעשות ערב משחקים בזום כמו שעשינו בסגר הראשון. זה נחמד במיוחד כי גם חברתי הגבוהה שגרה בברלין תוכל "לבוא". הייתי מעדיפה בלייב, אבל זה מה יש.

לילה טוב. מה אתם תעשו בסגר? מה האיחולים שלכם לשנה טובה?