בחודש ממוצע בזמן האחרון אני מעבירה סוף שבוע אחד עם ג' המתוק, שניים עם האהוב החדש, ואחד עם עצמי החשובה.
"סוף שבוע פנוי, אל תקבעי דברים", כתבתי ביומן בצבע מיוחד בפעם הקודמת שזה קרה, ושמרתי על זה.
לערכים מסוימים של "שמרתי על זה", אני מתלוצצת עם עצמי, שכן בפעם הקודמת זה הכיל פגישה וארוחת ערב עם המשפחה של מ' הגיק, שהשמיע קולות מחאה חלושים כשאמרתי לו שאני בסוף שבוע חופשי ולא קבעתי עם אף אחד ("קבעת איתנו"). כן, אבל אתם משפחה.
לצערי, זה לא פותר את השאלה מתי רואים את שאר ה"משפחה" שלי. זו הביולוגית. אז השבוע, במהלך"סוף השבוע חופשי אל תקבעי דברים" שלי, פגשתי גם את המשפחה הביולוגית שלי וגם את זו של מ' הגיק. ניצלתי את ההזדמנות להזמין את האהוב החדש לפגוש אותם. "למה את רוצה שאני אפגוש אותם בעצם?" הוא שאל ואני אמרתי משהו על לרצות לחבר חיים ועל זה שזה אומר לפגוש את המשפחות- אני אשת שלו כבר פגשתי והכרתי (הוא גר עם אחיו באותה דירה, אמא שלהם מבקרת הרבה, אבא שלו גר בחו"ל אבל ביקר פעם אחת, והם עושים ארוחות שישי עם האקסית החשובה), והוא אמנם כבר פגש את מ' הגיק ומשפחתו (על זה הקפדתי די מהר, גם כדי להשוויץ להם, אבל גם כדי לראות אם יצליחו ליהנות ממנו), אבל את המשפחה הביולוגית שלי עוד לא, וזו בכ"ז משפחה. ניסיתי להסביר את הגן חיות שהוא המשפחה שלי: אבא לא מותאם, אמא אחראית, אחותי מותשת בגלל ההריון, בעלה למלמ, אני חשאית ולא חולקת דבר.
קבענו שהוא יישן איתי ואז למחרת נקום ונקבל טרמפ מהורי לארוחת בוקר אצל אחותי. במכונית הם הציגו את עצמם בשמותיהם והאהוב החדש אמר: עד עכשיו שמעתי עליכם רק כ"אמא שלי" ו"אבא שלי", אז נחמד להכיר. דקה אחר כך אחותי צלצלה לתקשר משהו עם ההורים ועל הדרך שאלה "מה-שמו מגיע גם?" כן, צחקנו, אני גם את התקשורת בקשר אליו העברתי דרך צינור ה"הבנאדם החדש שאני יוצאת איתו" (לכאורה. כי אני לדעתי דווקא מתעקשת להגיד "את זוכרת שאני יוצאת עם מישהו חדש, שקוראים לו X"), אבל עובדה שזה לא נקלט.
חצי שעה לפני היציאה הוא מסתכל עלי במבט שואל: למה את אוכלת כריך? ואני: אני לא סומכת על אחותי להאכיל אותנו. אז גם הוא קנה לו איזה בורקס במאפיה למטה יחד עם הכיבוד שהתכוון לקנות למפגש. וצדקתי: היו לחם וירקות וממרחי ירקות למרוח על הלחם, אבל לא היה שום דבר משביע לאכול. "אני שבעה", אמרה אחותי. "אני מלאה אבל לא שבעה", אמרתי אני. בפעם הבאה אני חייבת לזכור להביא טחינה או ממרח אגוזים או אבוקדו או כל דבר שומני/חלבוני אחר. הוא היה נחמד ומנומס, הסביר מה הוא עושה ביום יום ולמה הוא שפוך מעייפות, החליף מבטים של שביזות עם בעלה של אחותי, וכשחזרנו הביתה ורציתי להתחבק אמר: "לא, אני שרדתי את המפגש הזה, שהיה מעייף ושונה מהשגרה שלי, ואני הולך לצנוח למיטה עכשיו ולא מתחבק", סובב את הגב ונרדם. דוגרי? בהתחלה נעלבתי וגם היה לי קשה בגלל שאחרי מפגש כזה אני הכי צריכה נחמות, אבל הערכתי את זה שהוא תקשר את הצורך והכוונה שלו בצורה כל כך ישירה, אפילו בלי ההסכמה להתפשר.
בערב הלכתי לבקר את משפחת מ' הגיק והם היו כל כך טובים אלי. האוכל היה טעים, הילדות היו מאד לטובתי, ואפילו הסינג'ור לעזור לסדר את הסלון לקראת הבת מצווה של ג'ינג' הקטנה שנערכה היום (כלומר למחרת) היה בסך הכל די בסדר. צברנו הרבה שעות של ביחד והרגשתי טוב ברובן ואת התחושה שהם כוללים אותי בשמחה, אפילו בתוך כל התנודות שהיו במהלך היום והערב. התשישות, ההסכמה המשפחתית להזיז את הבלגן למקום שיראו אותו פחות, הטינאייג'ריות היחסית של אנשים שונים בזמנים שונים של המפגש. אני אוהבת כשהג'ינג' הגדולה כובשת את הרגליים שלי ככרית בזמן שאנחנו מפטפטים, את עדר החתולים, את איך שהם מצליחים להתאושש מהר מריבים ומתקלות. הם מרחיבים את לבי. וגם קיבלתי שאריות מכובדות מאד לארוחה של היום.
אבל זה לא השאיר לי הרבה פנוי בסוף השבוע הפנוי שלי. לפחות ככה זה מרגיש. שכבר יורדת החשכה בחוץ בקרוב ואני עוד לא הייתי ממש לגמרי פנויה. בישלתי את השאריות מאתמול למוקפץ יפה, נחתי המון, ולא יצאתי מהבית בכלל.
שאריות:
- החודש התינוקת של הזהוב ונ' תהיה בת שנה. אני עדיין חושבת על זה ומתכעסת ודואבת לעתים קרובות משהייתי רוצה, אבל בצורות פחות איומות ומסכנות שלווה משהיה בעבר. זה היה כתוב לי ביומן, יום ההולדת הזה. השארתי את הציון של השנה הנוכחית, אבל הורדתי את החזרה של כל שנה. אני מעריכה שאחרי השנה הזאת יהיה עדיף לי לא לזכור את המועד הרלוונטי. שאולי אפילו השנה הייתי יכולה להסתדר יופי בלי לזכור אותו. נראה לי שאחד הדברים הכי קשים השנה היו למחוק את ציוני יום ההולדת של אנשים מהיומן שלי. יש לי עוד חברה שהשנה אמרה שסגנון התקשורת שלי לא מתאים לה ושהיא מעדיפה שלא נהיה חברות. אני מקבלת את זה. לפעמים לא מתאים וגם אני לא הרגשתי שאני רוצה להיות לה המי שהיא צריכה שיהיו לה. אבל מכאן ועד למחוק את ציון יום ההולדת שלה בלוח הזה כי "זה לא ישמש אותי"? אמא'לה ואבא'לה.
- יש לי תלונה משונה: התלתלים שלי לאט לאט מתיישרים. אלה ששמחתי בהם כל כך מאז שהסתפרתי בסוף הסגר הראשון של הקורונה. אני חושדת שאותה תרופה לסוכרת שהתחלתי לקחת ב2020 והפסקתי לפני כ9 חודשים היא האחראית- שבין היתר היא תלתלה אותי ובגלל זה הייתי כל כך מופתעת כשהשיער התחיל להיתלתל0 כי לא זכרתי שהוא יכול לעשות את זה, ועכשיו כשאני כבר לא עליה גם הוא שוכח שהוא יכול לעשות את זה. זה אחד הדברים הפחות חשובים גלובלית, אני יותר מרוצה מזה שהאורגזמות שלי חזרו, אבל זה בכל זאת מצער אותי וגם מציב אותי במקום לא ברור מבחינת איזו תסרוקת לסגל עכשיו. כבר אי אפשר לסמוך על בלגן מנוהל.
- וגם דברים שקשורים לחיפוש עבודה, אבל נגמר לי הסוס וכדאי שאשגר לפני שהפוסט יצטרף להר הטיוטות. להתראות!
ואני רק מקווה שהבנאדם שאני ממש מעריכה ויש לו יום הולדת היום, ושפורסם בשבוע שעבר שהחברה שלו מפטרת בקרוב כמאה עובדים, ושביקש פרטים על המסגרת של המסיבה פעם אחת יום לפני ופעם אחת באותו היום של "המסיבה" הזאת, זה לא בגלל שיש לו עניין אישי דוחק בזה :/. 
מרצדת 