ויהי בוקר ויהי ערב

מזה הרבה זמן כבר שהתודה היומית עולה בקבוצת השאלות ומזה הרבה זמן שאני עונה שם על מה היה טוב ביום שלי. כבר כמה שבועות שאני גם מעתיקה את התשובות שלי אל תיבת ההודעות של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, כדי לשתף אותה. אתמול הייתי מוסחת דעת ושלחתי בטעות את הרשימה אל אמא שלי, והיא היתה מאד חמודה בקשר לזה. גם היום הייתי מוסחת דעת, ושלחתי ערימה של מתכונים לתבשילים לאינג'רה במקום לתיבה האישית שלי עם עצמי- לחבר טבעוני מהצפון, שבאיזהשהוא שלב שאל אותי אם אלה המלצות ואמר שהוא לא יכול להסתכל על זה כי זה עושה אותו רעב ושעת האוכל עוד לא הגיעה 🙂 זה די נחמד לי, הטעות, אף על פי שלא הבנתי כשפתחתי את תיבת ההודעות מהטלפון ולא היו שם המתכונים ששלחתי מהמחשב. טוב לדעת שזה כן הגיע לאנשהו וחבל שאני לא קצת פחות מפוזרת.


אז באמת נסעתי לבאר שבע בשבוע שעבר, וזה היה מצוין ונפלא. לא היה חם מדי (בביתה של ת' היה מזגן), לא פגשתי אף אחד חוץ ממנה ומבן הזוג שלה וזה לגמרי הספיק, והזמן שבילינו יחד עשה לי ממש טוב.
החלפנו שתינו חששות לפני, שמא יהיה לא מוצלח, שמא יחמיץ ואולי נתחרט על הנסיון לחזור מתקשורת מועטה ליותר ממנה.
היא לא היתה בטוחה שאני לא משוגעת לנסוע "כל הדרך" לבאר שבע תמורת משהו "שהוא בעליל" לטובתה וכמובן לא לטובתי בכלל, למה מי ירצה לפגוש אותה.
אני חשבתי שזה עלול להיות מוזר, שאחת מאתנו תצטרף זמן לעצמה או תחשוב שאינטנסיבי מדי, ולא נדע איך לתקשר את זה כי קבענו להמון זמן ביחד.
בסוף יצא שהסתדרנו על יום שבו היא היתה פנויה "רק" חצי יום, ולשתינו היו סיבות לסיים רק בשמונה או משהו, במקום להתעכב עד הרגע האחרון שבו יש עדיין תחבורה ציבורית שיוצאת אלי הביתה.

כרגיל לא ידעתי את נפשי מכך שהיתה שם מישהי מוחשית וכל הזמן רק רציתי להיות בטווח נגיעה, אבל היא לא החזיקה בזה נגדי ולהפך אפילו, כשאני התלוננתי על כאב כלשהו ברגל היא שאלה שאלות ידעניות והציעה לי לחפש מושג מסוים ואולי דרכי טיפול בסימפטום שהוא נושא איתו. זה היה נחמד ממש מפני שהיא גם כן שמה ידיים עלי ולחצה במקומות מסוימים (מה שכמובן כאב לאללה), אבל אף אחת מאיתנו לא נבהלה מזה. אני אוהבת מאד את הצירוף הזה של קרבה, תחושות חזקות ואי בהלה. זה קוסם לי עם ג' וזה קוסם לי עם ת' הנפלאה. פגשתי את החתול, ות' הציגה בפני את מבחר הציפורים שסובב את הבית, ואכלנו יחד בשתי מסעדות עזות-טעם שונות, אחת של אוכל הודי ואחת של אתיופי. רק בסוף, לארוחת ערב, הצטרף אלינו בן הזוג שלה. ורק אחרי ארוחת בערב, כשהיא ליוותה אותי לתחנת האוטובוס, התחלנו לדבר על הקשיים שלנו במערכות שיש לנו- היא איתו ואני עם ג'.

על הזהוב אני הולכת ומוותרת. הייתי אומרת שמה שאם הפצועים אמרה, על כך שאני לא חייבת לעבוד כל הזמן כדי שמערכת היחסים הזאת תקבל בדיוק את התנאים הכי טובים שיכולים להגיע מצדי, נפל על אוזן פוריה ועל נפש קצת מותשת. אני מתמקדת בזה שנחמד לנו כשאנחנו יחד, משתדלת לתקשר מה אני צריכה כשאנחנו לא יחד, ויודעת שכשיהיו לו ולנ' ילדים אז לא יהיו לו זמן בשביל להמשיך להיות מאהב שלי. "חברים תמיד נהיה, זה בתכנית תמיד". כן, אבל מה שחברים זה בשבילו זה פחות אולי ממה שזה בשבילי.


מה זה חברים בשבילי?

אני חושבת שכרגע אין אף אחת שאני מעודכנת עד הסוף במה קורה בחייה.
אני יודעת שאני משתדלת לשמור כמה אנשים בחיי מיודעים בשלומי, אבל הרבה פעמים זה שלומי הגלובלי ולא הפרטים ממנו הוא בנוי.


עברתי ניתוח ברגל בתחילת השבוע. להוציא את הברזלים ברגל שהוכנסו לשם כששברתי אותה. ג' ליווה אותי ביום א' לבית החולים ושהה איתי שם בהמתנה ארוכה מאד, עד שהסתבר שזה כבר לא יקרה באותו יום. זומנתי למחרת בבוקר, והיות ולא באמת היה כורח במלווה- הלכתי לבד. אני חושבת שהספיק לי כל הזמן שהעברנו ביחד לפני כן, והדבר העיקרי שהמלווה יכול היה לעשות בשבילי היה בפועל להיות זה שמשאיר בידי את הטלפון/ספר בחצי השעה שלפני הניתוח, ומעביר אותו לאחסון כשאני מגולגלת הלאה. אמא שלי היתה איתי בהתאוששות ובשחרור, היו לנו שיחות חמודות ולעת ערב כבר הגעתי בעזרתה הביתה, הולכת באמצעות קביים. לא מתאוששת אצל הורי אלא בדירה, והאמת? ההחלמה מהירה משציפיתי. בקביים לא היה צורך כבר למחרת, ומסיועו של מקל ההליכה נפטרתי בחמישי בבוקר. החתכים שדרכם הוציאו את הברזלים עוד קרובים מדי ללהיות פצע, תפורים ומחכים להתאחות, אבל הרגל עצמה ממש ממש מתפקדת וחוץ מקושי לככת בשיפועים אני מרגישה כמעט כרגיל. אפילו מצאתי את עצמי לובשת מכנסיים בעדמידה- קודם על רגל אחת ואחרי על השניה, בלי להתמך בשום קיר או כסא. כלומר- נושאת את משקלי במלואו על הרגל המנותחת, ללא כאב משמעותי. עדיין בשבוע הבא יש לי דייט עם פיזיותרפיסט/ית שיעזרו לי לחזק את הטעון חיזוק ולוודא שתבנית ההליכה שלי לא תישאר של צליעה בבלי משים, אבל אם המהלך של עד עכשיו חוזה את ההמשך- יצאתי בזול, הללויה.

איחלו הצלחה מרחוק: הזהוב, ערן המתוק, אם הפצועים שכמובן בררה ורשמה לעצמה מה אוסף האירועים שבהם צריך אולי להוסיף דאגה לניידותי בקרוב, ואני לא זוכרת מי עוד אבל ממש בא לי שהפוסט הזה ישתגר לפני שיהיה רשמית אמצע השבוע, אז אפסיק את הרשימה הזאת עכשיו בלי להבטיח לעצמי לחזור אליה אח"כ.

בינתיים הצלחתי גם כן לקחת את עצמי ולעלות על אוטובוס פעם אחת (לא הרגיש מסוכן, מבחינת הרגל) ולנסוע וללכת קצת עד שנקר ולראות שם חלק מהתערוכה, ושיהיה לי קצת כואב ומאד עייף אחרי. אני די בטוחה שכשאני אחזור לפילאטיס אצטרך שוב לבקר בגרסת המתחילים ממש לפני שאמשיך הלאה. ובכל זאת, עייף של פעילות זה עדיף על עייף של העדר פעילות. עוד היו שם מישהי שנחמד לי לראות ולהתעדכן בשלומה, וג2 החמוד שיש לי איתו פגישה בהמשך השבוע לכרבולים. אלה חדשות טובות, בגדול. בגדול כשאני פוגשת חברים אני שמחה יותר. פגשתי היום את החייכן, שבא באמצע היום לכמה שעות, ממש לפי הסטריאוטיפ של המאהבת, אבל חוץ מסקס לא עשינו דברים שעושים עם מאהבים. לא הבטחנו אהבה ולא היינו רומנטיים. במקום זה ריכלנו את ריכולי ימינו והתכרבלנו, וזה היה חסר לי. "למי אספר את מה שעשיתי ומה שעוד לא עשיתי?" שאלה חברה שנחתה עליה בדידות, ואני כל כך, כל כך מזדהה. למי אספר? אני מנסה אבל אני מרגישה שפני מושבים ריקם, לפחות חלקית. אמרתי לזהוב שאני בתקופה עלובה וחסרה, וביקשתי ממנו שיגיד שיהיה איתי בזמן הזה, אבל אני לא סומכת עליו שבאמת יהיה.

ג' החמוד הציע שאת השיחה הבאה שלנו נעשה בוידאו. אני תוהה למה, מפרשת לעצמי מתחת לשפם: הוא מתגעגע. מבין הדברים שאמרתי שהייתי רוצה יותר היה במקום מאד גבוה הבעות חיבה, המשכיות וגעגועים, ויכול להיות שהוא פשוט עושה את זה כדי לשמח אותי. גם אם כן, זה עובד.

הכנתי את האינג'רה מהמערכה הראשונה של הפוסט הזה. התבשילים יצאו טוב, האינג'רה עצמה יצאה איום ונורא וזרקתי הכל. זה בסדר לפשל בדברים, זה בסדר לרצות את מה שהכנת רק ביום שהכנת את זה ואז לא יותר, אבל אם אני רואה שזו התבנית כבר הרבה זמן, אולי כדאי שאכין דברים בכמויות יותר קטנות. אני מנסה ומנסה ורוב האוכל שלי נזרק ורוב הזמן אני רעבה. אני לא אשכח להגיד את זה לפסיכיאטרית כשתגיע הפגישה שלנו, בהמשך השבוע. גם לא אשכח להתלונן לה שאני כמעט אף פעם לא גומרת. זה מידע חשוב, וזה משהו שאני צריכה לטפל בו, אבל… לא בטוחה איך ולא בטוחה שיש לה איך לעזור לי. בכלל להתלונן על זה זו אולי התקדמות. הקטה ילדה תינוק, אני לא יודעת כמעט פרטים חוץ מזה שהוא נולד והם כנראה בריאים שניהם, ועוד לא הצעתי לבוא וודאי שלא הצעתי להביא איתי שום דבר-מאכל. שום דבר שאני מכינה לא טעים לי ואני לא רוצה להפיל את זה גם על אחרים.

אמא מסתכלת עלי מתחילה להתרוצץ על הרגל במלוא שבוע לניתוח ואומרת "זה עושה לי חשק גם". כמה שבועות לפני שאני שברתי את הרגל גם היא החליקה בבריכה, הברך שלה נפגעה וגם לה הכניסו כל מיני ברזלאך, והם מציקים לה, במקום שצריך להזיז אותו ביומיום כי הוא ברך, והיא היתה רוצה להוציא אותם אבל זה ניתוח בהרדמה מלאה. ואמא שלי לא כל כך טובה בניתוחים, היו לה כבר יותר מדי כאלה ובכל האחרונים היא חזרה אחר כך לאשפוז עם כל מיני תופעות איכסיות יותר ופחות. אז קשה לבחור לעשות ניתוח אלקטיבי בתנאים האלה. אבל גם מגיע לה שלא יציק לה ויגביל אותה… היא תשאל את הרופא הכי מלך שמכיר אותה הכי הרבה זמן, והוא יאשר או לא יאשר לה. אבל אני בקווה שאם היא תעשה את זה זה יהיה בבית החולים איפה שהמלך הזה גם. ליתר בטחון. ולא נראה לי שזה יהיה כ"כ פשוט לסדר.

לילה טוב, בני בלוגי. סליחה ששוב הדבר נכתב על פני ימים מספר. אני מאד משתדלת להתרגל מחדש לסיים משפטים ומחשבות ולשגר אותם בלי להשאיר משהו לחזור אליו ולא לחזור אליו, אבל זה קשה. וזה לא רק פה.

איך עובר לו, רץ הזמן

מאז שבאת לכאן חלפו ברגע שעתיים (מילים: אהוד מנור. לחן: נורית הירש. ריקוד: אלי רונן)

הלכתי פעמיים כבר לריקודי עם תחת כיפת השמיים בחוף גורדון. בפעם הראשונה זה היה בצהריים, ואחר כך כבר העבירו לשעה שפויה יותר. בפעם השניה זה היה בערב, ובכל פעם שהיו ריקודי זוגות (חצי שעה ככה וחצי ככה), הלכתי לשבת קרוב יותר לים, לבהות ולהתכתב עם מ' הגיק.

בשישי בלילה לפני שבוע (הפוסט הזה התעכב… שלושה שבועות כבר) סבתא שלי נפטרה, אמא של אמא. הסתכלתי עכשיו בבלוג וראיתי שכבר לפני שנה ביולי, כשקיבלתי מכונת תפירה משמחת, התחלתי להתאבל על סבתא, כי היא כבר לא היתה במצב לשמוע על הכשלונות המפוארים והמגוחכים שלי. אבל הנה, בפועל עברה שנה. וזהו. אין יותר ספירה לאחור, רק זכרונות וימי שנה מעכשיו. אמא ודודה שלי היו כמו כל דבר מאד סבירות, הגבילו את השבעה לחמישה ימים ורק לכמה שעות אחרי הצהרים. ועדיין באו אנשים מכל מיני מקומות. חברות של אמא שלי מהגינה ומהעבודה ומההתנדבות. אני לא חושבת שאבא שלי היה שם אפילו שעה אחת. אני הייתי בשלושה מתוך חמישה ימים ואחותי כנראה בשניים. את אחותי ביקרה חבר ואני "לא רציתי ביקורים" אע"פ שהיו שניים שהציעו: ערן, וג2, והערכתי זאת. "חיכינו לזה", אמא הפטירה למי שהיה מספיק קרוב כדי לומר לו. וברגעים המתים סיפרה לי מה הן כבר הוציאו מהבית ומה עוד לא.

האם זה אומר שתוך כחצי שנה אני עוברת לבת ים? יכול להיות שזה אומר את זה. צריכה להפגש עם אחותי ולדבר אתה על זה.


האם אני אישיות נמנעת? כלומר, ברור שאני נמנעת. מהרבה דברים. הרבה זמן. אך האם זה חלק מהאישיות שלי?

כָּזֹאת אָנֹכִי: שְׁקֵטָה

כְּמֵימֵי אֲגַם,

אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת

וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ’ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים… זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת

וְעַכְשָׁו –

הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת.

(זו לא אני. רחל בלובשטיין).

בגדול, אפילו הבלוג הזה יודע דברים אחרים (אגב, יולי! כלומר יומולדת… 17 לבלוג נראה לי 🙂 )

אני זוכרת שפעם היו צבעים חזקים וצורות מתכת וידי עשו את כל הדברים האלה.


לאחרונה שמעתי כמה דברים שונים מחבריי מהאוניברסיטה.

הסטודנט הכי טוב שלי, שזה שהיה גם עוזר מחקר אח"כ בתזה שלי, הוא כבר אבא. וגם הוא וחברה מבאר שבע מריצים איזה משחק שמחה ברשת בתקופה הקרובה. זה נחמד. אני משתתפת ורתמתי גם את ג'.

שותפתי מהשלוש שנים האחרונות בבאר שבע גם היא התפלפה, ועכשיו היא מטופלת בבית חולים לחולי נפש בשעות הבוקר. אמא שלי עוקבת אחריה בפייסבוק. גם אני, קצת בקנאה: יש לה תקווה להשתפר. איפה שלי?


הסתפרתי היום אצל ספרית לראשונה מאז שהקורונה הגיעה לעולמנו 🙂 זה היה נחמד. לא יודעת אם אחזור על זה, אולי לפי איך שהשיער ייראה בשבועות הקרובים.


זה כ"כ פוסט מתגלגל שבין כל קו לקו עוברים כמה ימים. התספורת די נחמדה, קצרה יותר ממה שהיתה עד כה. דומה לזו של MJ עכשיו כשראיתי אותה.

MJ בארץ לביקור! זה ממש נחמד. פגשנו בחוץ וממרחק כי בימינו זה מה שעושים עם כולם וכל הזמן.

החייכן הציע לי לבוא איתו להופעה אינסטרומנטלית בבארבי בעוד כמה ימים. אמרתי לא, בגלל שברור שהם לא יודעים שההנחיה בתוך מקומות סגורים כרגע היא להיות עם מסיכות (ובכלל, לקבוצות סיכון, להעדיף לא להתקהל). אני מאד משתדלת לפחות במקומות ציבוריים באמת לשמור את ההנחיות האלה. בגלל זה אמרתי לא, אבל האמת היא שזה ממש שימח אותי שהוא הציע, ושקלע לא רע לסגנון (כאילו, לא באמת הסגנון *שלי* אבל איפהשהוא באמצע הדרך בין מה שאני אוהבת ומה שהוא)


הייתי בביקורת על הרגל לאחרונה, והסכמתי למנתח שנעשה גם ניתוח הוצאת ברזלים מהרגל. זה נחמד והכל אבל שיצרו איתי לקבוע תאריך אז אמרו שזה יהיה בעוד שבוע. וזה מלחיץ אותי בגלל שזה אומר לבטל את כל התכניות לשלושת השבועות הקרובים (שבוע שהוא נערכות בדיקות טרטורים ושבועיים דריכה חלקית על הרגל), והרי כל התכניות שיש לי הן בערך לשלושת השבועות הקרובים. ובמיוחד שזה בדיוק בדיוק נופל על עונת הפסטיבלים אהובתי, כל תערוכות הסיום של בתי הספר לאמנות (טוב, חוץ מהמכון הטכנולוגי חולון). מאד לא מתחשק לי על זה ובכל זאת ברור לי שאם הדבר הזה קורה, אז מבחינת קורונה ובריאות כל שאר האנשים (הרופא עצמו, אני, המלווים שלי) עדיף עכשיו. זה אפילו בתשעה באב אז אפשר לקוות שיהיו אפילו פחות אנשים בבית החולים.

אמא שלי מתעקשת לבוא. בפעם הקודמת גם הרגל *שלה* היתה שבורה והיא לא יכלה. אני אמרתי לה שאני חושבת שעדיף שהיא תבוא רק כדי להיות איתי בשחרור (ולעזור לחזור הביתה) ולא לכל היום, ושג' המתוק יהיה בחלק של תחילת היום. בפועל אחת הסיבות שהוא הסכים לבוא זה כדי שאני אוכל להגיד ללאמא שלי *לא* לבוא לשבת כמה שעות בתוך בית חולים.


המשימה של משחק השמחה להשבוע היא לכתוב מכתב תודה למי שבחרת לעשות את התרגילים מולו. בחרתי את ג', ועכשיו אני מרגישה ממולכדת ממש. מצד אחד, זה ג'. תודתי לו היא מכאן ועד לעולם. ומצד שני יש לי כל כך הרבה תסכול, אכזבות, אפילו כעס עליו, שאני פשוט לא יודעת איך אניח אותם בצד ואכתוב מכתב תודה אמיתי. מה זו כנות בקשר לזה? איך אני יכול להציג רק את הצד הזה ועדיין לא לחטוא לאמת? זה צריך לקרות עד יום שלישי (יחד עם כל הבלגנים של הניתוח) ובכנות עד כה בכל פעם שחשבתי על זה החזרתי מיד את המחשבה לכיס. אבל יש דדליין אז כדאי שאתקדם 😛 החדשות הטובות הן שאני גם כן מקבלת מכתב תודה 🙂 למען האמת כולי סקרנות מה בהתנהגות שלי ובקיומי הוא חושב שהוא תרומה לחייו.


לפני שבועיים נ' היתה חולה באיזה וירוס. הזהוב היה חולה בשבוע שעבר, ולא נפגשנו. גם אני בשבוע שעבר אני הייתי קצת אפופה ורדומה יותר מהרגיל, ובאיזהשהוא שלב עלה לי קצת החום, אז ביטלתי את ההשתתפות שלי בחתונה של ג2 וחברתו החמודה אש, ואת המפגש הקטנטן שהיה אמור לקרות ובו כרבולים עם חברות ובהן זו ששמה בכתיב חסר ועוד אחרות שאני מאד מחבבת, והכי גרוע זה שהתבטלה הנסיעה שלי לבאר שבע לפגוש את ת'. אבל אני מרגישה יותר טוב עכשיו ואין לי חום יותר, אז מבחינתי בין הדברים שקורים עוד לפני הניתוח, אם רק אצליח to pull it off, זה לבוא לבקר את ת' לכמה שעות. היא חברה אהובה שאפופה בצרותיה והצפותיה בבאר שבע. אנחנו שומרות על קשר בוואטסאפ והאמת היא שרוב הזמן אני כותבת והיא אפילו לא רואה, עד מתי שהיא אוזרת אומץ להתקרב למאורת ההתכתבויות שורצת הרצונות, ואז היא מגיעה גם לשלי ועונה לי. ממש ממש עוד פחות מכך יוצא לנו להפגש. מהסיבה הזאת גם אני זו שהצעתי לבוא עד אליה לבאר שבע רק כדי להפגש, כי בינתיים היא פחות מצליחה לעשות תנועות ארוכות. שתינו התרגשנו מאד לקבוע ושתינו התבאסנו להאלץ לבטל ביום ראשון, ואני מקווה מאד מאד שאצליח לעשות את כל שאר הדברים בזמן מספיק כדי לאפשר לדבר הזה לקרות עכשיו ולא לחכות לאחרי החלמה כי לכו תדעו אם אז זה יהיה הגיוני לנסוע לבאר שבע.

גם ג' מרגיש לא טוב. הוא לא אומר במפורש מה קורה ורוב הזמן יש ממנו שקט, אז קשה לי לדעת עד כמה לא טוב. אני יוצאת מנקודת הנחה שזה מה שהיה לי בשבוע שעבר- עייפות, דכדכת, חוסר רצון לתקשר. מה אני אגיד לכם, זו אחלה עז להוציא מהבית- כבר שלושה ימים שאני מרגישה יותר טוב וכאילו הוסר מעלי צעיף של תעוקה. אבל באמת די שמחתי בשבוע שעבר שבמקרה היה שבוע כזה שג' לא היה פנוי בו ולא היו לנו פגישות מתוכננות ואז לא הייתי חייבת לחשוב אם צריכה לבטל איתו ולהיות ברגשות אשם על זה שלא בא לי לפגוש אף אחד ואני בעיקר רוצה עוד לישון. אבל כשהוא במצב הזה אז אני מתקשה עם זה. במיוחד אחרי שעבר כבר שבוע שבו לא נפגשנו, אני מתגעגעת וגם דואגת וזה שהוא מצד אחד מדווח שקשה לו לעשות דברים בסיסיים ומצד שני הוא לא מאפשר לי לבוא ולעשות דברים איתו (כי הוא ירגיש רגשות אשם אם הוא ייענה להצעה שלי), לא עוזר. בסוף זרקתי עליו קישור למקום שמוכר אוכל מוכן בקייטרינג במרחק הליכה מהבית שלו ואני מקווה שזה לפחות יקצר לו חלק מההר.

אבל עכשיו *אני* מרגישה רגשות אשם. למה זה ברור שהוא יבוא ללוות אותי בניתוח אבל זה לא ברור לו שאני יכולה לבוא לעזור אם הוא שפוף? למה זה לא מהלך מותר?


נראה שאיבדתי את החיבור לכפתור ה"שלח" בפוסטים. צריכה להבין איך אני חוזרת לכתוב דברים , אפילו חלקיים, שלא נשארים בטיוטה כ"כ הרבהזמן. ותודה שאתם פה 🙂 בלוגולדת שמח!

ורק את זה אני אוהבת, ורק על זה אני חושבת

בוקר טוב ().

הזמנים החברתיים חוזרים אני חוזרת איתם, ורק ברור לי יותר מי שאני בתוך זה.

היתה מסיבת יום הולדת לחברה, מישהי שהתקרבנו במהלך השנה של הקורונה כי היא הנחתה מעגלי פגישה זומיים קטנים שכונו "מעגלי לב" ובהם כל משתתף חלק את אשר על לבו בדיבור בלתי מופרע במשך חמש דקות, בעוד האחרים מקשיבים לו מרחוק הקשבה אמפתית. המעגלים האלה חשובים לי, ואני מעריכה אותה מאד על ההחזקה שלהם, ועל השיחות החשובות שאחרי השיתופים.

בשנה שעברה התלבטתי עמוקות אם לבוא ובסוף לא הלכתי כי קורונה, וחשבתי שעשיתי את הדבר הנכון אבל גם אכלתי ת'לב כשראיתי את התמונות המחובקות משם (ומצד שני, שמחתי שלא הלכתי, כי בחיים לא הייתי מצליחה לשמור על ריחוק חברתי במקום שמתכרבלים בו), וגם הייתי קצת בסרטים בעניין התנהגות חברית, וחברות בכלל (ראו בפוסט בקישור). השנה לא היה לי ספק שאלך ולא רק שלא היתה לי בעיה עם לבוא, אלא הרגשתי אפילו בנוח להציע לה להזמין גם את זו ששמה בכתיב חסר, כדי שנוכל לבלות עוד זמן ביחד. זה היה פיקניק באוויר הפתוח, ובאו אליו אנשים שאני מחבבת ממעגלים משותפים, ואולי שלושה או ארבעה אנשים שלא הכרתי בכלל.

היה לי כ״כ טוב!
כרגיל כמעט כל מה שאני חושבת עליו זה מגע.

כמה שעות של מגע היה לי עם העור של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שאני אוהבת וזה מרווה אותי שהידיים שלי עליה, ממלא בי מאגרים שאני לא זוכרת בכלל שניתן למלא אותם, ובכל זאת, עובדה.
כמה חילופי משקל טובים ומפתיעים בקלילותם היו לי עם ילדת יום ההולדת, שהתחילה לרקוד קונטקט אימפרוביזציה השנה, וזה משנה את איך שהיא רואה תנועה, אני חושבת שמקרב אותה אלי.
והיה שם איש, שהוא בעצמו מטפל במגע, אבל יש לו אישיוז משלו עם מגע, שבאגביות שאלתי אותו אם אפשר להניח ראש על הירך שלו, ואז הסתובבתי והתמקמתי ולא מצאתי את עצמי, אבל הסתבר אחרי זה שהיה לו נעים, והוא היה אמיץ מספיק לומר את זה ולבקש שנחזור להיות במגע, וזה ממש מרגש. זה אותו אחד שפתח בי לפני כמה שנים את הדיון על מגע ברגליים שרק עכשיו חוזר להתדיין ביני לבין עצמי, אז מרגש אותי במיוחד שלמגע שלי יש חלק במשהו שלו גם.
והיתה שם מישהי שהיא לא ממעגל קרוב אלי, אבל היא כמוני בכמה שהיא מתמסרת למגע שניתן לה, וכששאלתי אותה אם אפשר להניח עליה יד היא אמרה ״תמיד, ולא צריך לשאול״, ואני הסתייגתי כאילו זה משהו שאי אפשר שיהיה, אפילו שבעצם בפנים אני שואלת את עצמי אם זה משהו שלאחרים אפשר, ואיך זה מרגיש מבפנים להיות כזאת, שאפשר מבחינתה.
והיתה אחת שכבר באה לכמה מפגשים, ויושבת על כסא (כי בעיות גב) ומעירה הערות שנונות, אבל שלא נגעה באף אחד כל הערב. ושמתי לב לזה. ורשמתי לעצמי. אבל אז היא כתבה בקבוצה בפייסבוק, כמה קשה ומודר זה להיות במרחבים כמו שלנו עם PTSD ופחד ממגע. והרגשתי את זה עמוק.
היתה גם ערימת ילדים שהיתה בשיחה ערה, ושמחתי להיות בה מהצד.

אני פחות מרגישה שאני יודעת להיות בשיחה ערה. כלומר, גם אני לא בטוחה שאני ערה בלי מגע, אבל גם עם, אני לא לגמרי סגורה שאני מסוגלת לדבר. עוד יש כ״כ הרבה לתרגל מבחינתי בלשמוח ולפטפט בערימות כאלה שיש בהן אנשים שונים שכל אחד מהם יכול משהו אחר.

ואז בא הזהוב (וחיבק לשלום את זו ששמה בכתיב חסר אחרי שלא התראו כל הקורונה, ושמח בה, והוא יפה כשהוא שמח), ואסף אותי, ואני אסופה הבוקר, יודעת שיש לי.

הוא נרדם לפני והתעורר אחרי, אבל גם חיבק אותי בלילה, תוך כדי שינה, וזה יקר לי מאד. וגם היה מעגן מספיק בשביל שיכולתי לקום מהמיטה לפניו, להתקלח וללכת לכתוב לי במחברת בבוקר ולהסתכל קצת החוצה מהחלון כדי להשתכנע שהבוקר אכן הגיע, ורק אז לחזור אליו למיטה לפני שהשעון המעורר יצלצל.

אני חושבת שחזרתי בהיי מהאירוע הזה, ההיי של מגע שיש במסיבות כרבולים, ואלה חדשות טובות ומעניינות. וגם זו ששמה בכתיב חסר גילתה נכונות להנחות בעצמה מסיבה אם תתארגן אחת קטנה יחסית, וזה גם כן מרגש. מעניין אם אפשר יהיה להוציא לפועל. בפעם הבאה שאפגוש אותה, זה יהיה כנראה במסיבה הרבה יותר גדולה שבה היא תהיה הרבה יותר עמוסה, אז טוב שהיה האירוע הקטן הזה. והלוואי הלוואי שאצליח לשכנע אותה לבוא פשוט להתחבק, איתי ועם ג'נדרגיק קטנטן שהוא חברה משותפת. אני פשוט לא מרגישה שאני יכולה לשכנע אותה לבוא להיות רק איתי, ועל פי העבר נראה שאני לא. אבל היא כבר באה בשבוע האחרון לשני פיקניקים שהזמנתי אותה אליהם (או שגרמתי שתוזמן), ואם אפתה אותה בחמוד נוסף, אז אולי.

אני מרגישה את זה מכביד עלי, את האי-כושר בשיחה. חושבת שצריכה יותר עולם כדי שיהיה לי עולם לדבר עליו. אבל *מרגישה* שצריכה רק מגע ומגע ומגע.


לפני שלושה ימים, ביום שישי, היה פיקניק אחר. שמאורגן על ידי הקהילה הפוליאמורית. ועכשיו -אחרי שהיתה עדות לכך שאפילו אם מכריחים אנשים לצאת באמצע הלילה בלי מסיכות ולרוץ למקלט הסגור הקרוב אליהם אז אין התפרצות של קורונה בישראל- הורידו את אילוץ המסיכות המגוחך, וכך לא רק שאני הלכתי אלא גם זו ששמה בכתיב חסר הצטרפה 🙂

היה פיקניק נהדר, הרבה פחות קטן ואינטימי אבל עדיין מאד ברוח טובה, שקט ומוצל. והיו שם ג2, שחזר להתכרבל איתי בערך פעם בחודש עכשיו, קשר על אש קטנה, וזוגתו שאותה פגשתי רק במפגש הבכורה של החזרה שלנו ומאז לא מצטרפת כי היא עסוקה מאד (יש לה ים מאהבים, וזה מובן ,כולם רוצים עוד בחברתה! גם אני), וכל מיני אנשים שהם מאהבים שלהם (או רק שלה). היתה המאהבת המשותפת שלהם שהכירה ביניהם 🙂 והיה בן הזוג שלה, שאני מעולם לא פגשתי. "היי, אני יודעת על קיומך כבר הרבה זמן, כי האינטרנטים קיימים, אבל אף פעם לא נפגשנו, אז באתי להציג את עצמי, היי אני שחר", ככה זו ששמה בכתיב חסר, שהאזינה מהצד, טענה שהצגתי את עצמי. זה כנראה לא עזר הרבה להסביר מי אני, אבל זה זיכה אותי בתשומת לב ובהזדמנות לחבק לשלום ו…
וואו. הבנאדם מחבק טוב. מזמן לא היה לי כזה, וזה ממש שימח אותי. חיבקתי אותו ונשארתי עומדת עם חלקים מהרגליים שלי צמודים לרגליים שלו והוא עמד בזה. השענתי עליו חלקים מהמשקל שלי והוא נשען כנגדי בחזרה. כרכתי את עצמי מסביבו והוא שמר על עצמו אבל גם לא עשה תנועות חטופות כדי שלא אפול. הבנאדם יודע לשמור חיבוק, ואני רוצה להתכרבל איתו שוב (הא גם בקטע). למעשה, היה כל כך פשוט איתו לשמור על יציבות בתוך החיבוק ששאלתי את עצמי אם הוא רוקד קונטקט אימפרוביזציה, והסתבר שלא, אבל זה ששאלתי את עצמי, ושאני מתרגשת מקיומו כבר בכמה זירות שונות, אומר שזו אחת הזירות הבאות שאני רוצה להגיע אליה.

אז לרצות לשוב ולהתחבק זה דבר אחד, אבל מה עם השיחה שתהיה במהלך הזמן הזה? זו שאלה קשה. נצטרך לראות.

Come on, come on, no one can see me cry

REM, מסתבר.

——————

ועכשיו, כאילו כלום, היה יום טוב עם ג'.

התעוררתי באמצע הלילה לקחת ציפה לעצמי כי הוא גנב את כל השמיכה, וזה חימם את לבי דווקא, כי שנינו כאלה, שקר לנו בלילה גם עכשיו בקיץ. ובמיוחד שהוא היה לבוש בגופיה דקה שנתתי לו, כי הוא בא בטישרט ובטישרט אין שום עור לנשק, אי אפשר להיות עור לעור. אז כל הקור שלו היה די בגללי.

קבענו אתמול שאחרי ארוחת הבוקר הוא יעשה לי מסאז' ברגליים. הזהרתי אותו שזה הולך לכאוב לי, ושהוא צריך להיות מוכן לזה, אבל האמת היא שאני זו שמאד פחדתי. הרגליים שלי תפוסות באופן כזה, כמו שלפעמים יש חלקים תפוסים כל כך שהם כבר מאובנים, בגוף. ואז אם עושים להם מסאז', אז הם מפסיקים להיות מאובנים, ובמקום זה את מגלה שהם כואבים. הן תפוסות באופן הזה כבר שנים ולא ברור על רקע מה- משום שגם כששברתי את הרגל ולא הלכתי חודשיים על הרגל, אז החברה הפיזיותרפיסטית שפגשה אותי כמה שבועות אחר כך כבר העירה שיש לי ברגל שרירים מאומצים "שבדרך כלל יש אצל ספורטאים או רוכבי אופניים". ואני יודעת מה קורה כשמנסים לשחרר אותם- גם בהפעלת מאמץ די מינימלי, זה כואב נורא.

אז אתמול לפני שנפגשנו התחלתי בזה ובדקתי את תחום ההשפעה של המגע עלי, ועיסיתי ביד, ונשמתי נשימות חדות של כאב והתכווצתי, והמשכתי, וגם אחרי שהתעייפתי עוד עברתי עם המכשיר שעושה פה-פה-פה-פה כמו פטיש אוויר אבל יותר קטן וחלש, ובאמת השרירים שלי הגיבו לזה בהתחממות, ובכך שעד הבוקר כבר היה לי כואב ללכת וגם ניתן היה לראות על העור שלי שטפי דם. למה יש לך שטפי דם ממסאז' צנצ? אני לא יודעת, צנצ. למה את שואלת שאלות קשות?

אבל ג' החמוד הקשיב להנחיות שלי איפה לעסות, ועשה את זה, ואמר שהוא מרגיש שרירים תפוסים באשר ייגע, והסתכל עלי כשכאבתי, וכשנשמתי, וכשבכיתי, והעיר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי בוכה מכאב (גם לא כששברתי את הרגל, הוא היה שם. הוא יודע שבכיתי בגלל הצטברות מתח, אבל לא בגלל כאב) ושאל אם זה כאב גופני או נפשי, ואמרתי לו שהם הולכים ביחד. והרגשתי חשופה ופגיעה ומוגנת ואהובה.זה נורא קשה להסכים שיכאב לך בשביל משהו שאולי ישתפר בהמשך. זה היה 30 דקות מהחיים שלנו. ובשבילי זה היה המון. כי הרגליים האלה תפוסות כבר שנים ואף אהוב אף פעם לא היה מספיק קשוב בשבל שאני ארשה לו לגעת בהן ואפילו אבקש שייגע בהן, במטרה לחוות את הכאב הזה. ובגלל שג' יודע לשאול את השאלה הנכונה. אבל אני לא בטוחה שאני יודעת להסביר מעבר לזה מה זה להיות מוחזקת בזמן שאני כאובה ככה. לצערי, פיזיולוגית וגם רגשית, זה שזה קרה וזו פריצת דרך, זה לא אומר שיצאתי מנצחת בצד השני. גם רומא לא נבנתה ביום אחד. אבל לפחות התחלתי, ויש סיכוי.

נזכרתי בזה בגלל שביום שלישי באחת הזומיות הקהילתיות שלנו פגשתי את הבחור החמוד שהיה הבנאדם האחרון שנגע ברגליים שלי על דרך המסאז'. הוא חיפש על מי להתאמן בתואר שלו בפסיכותרפיה גופנית. אני באתי אבל בהתחלה התכוונתי לתת שיגעו לי רק בגב. הוא ביקש רשות מאד בעדינות לגעת גם ברגליים, ונתתי הסכמתי אבל הכל הכל היה רגיש שם וכשהוא באמת שם שם ידיים ומשקל (לא בין הרגליים, כן? אנחנו מדברים פה על שוקיים וירכיים) נכנסתי לתגובה אדרנלינית וכמעט בעטתי בו מרוב לחץ (פה בקישור, בנ"ב). יש לזה טריליון רכיבים רגשיים. ומאז 2018 לא התקרבתי לשם. חשבתי על זה עכשיו כשהסתיים לי הטיפול. שאני צריכה למצוא איפה להיות מוחזקת. אבל כנראה לא אצל החמוד הזה, כי המעגלים החברתיים שלנו קרובים מדי. ומה עם אצל ג' החמוד? כן, את מאד רוצה להיות מוחזקת על ידי ג' החמוד. והוא מוכן, לפרקים מוגבלים. אבל ההגבלה האחרת שלו היא זו שמגררת לך את העצבים. וחוצמזה ג' אינו מטפל ורק לפעמים הוא יודע לשאול את הדבר הנכון, מתוך היכרות. ולכן את אסירת תודה כל כך.

אחרי הכאבים אתמול והבוקר הייתי כל כך צמאה לעוד מגע, שנדמה לי שזה חריג, אבל אני בעצם לא לגמרי בטוחה שזה לא כל הזמן נראה ככה, לאחרים. באיזהשהוא שלב אחרי ששוב טיילנו וגם אכלנו וגם חזרנו ג' החליט לשנו"צ ונרדם כשידו על ירכי, ואני רציתי לקרוא אבל לא העזתי לזוז שמא כשאחזור לא אוכל שוב לשים את ידו על ירכי. עד כדי כך צמאה. אבל פניתי, וחזרתי, והוא השיב את ידו בברכה.

הילדה

זה היה ערב רע עם ג׳. אמרתי לו שאנחנו צריכים להבין איזו צורה מופחתת תהיה למערכת היחסים שלנו כדי לצאת ברצינות עם אחרים. הוא נבהל ויצא לבחוץ לעשות פעילות כדי להקטין את הפחד שבגוף. אבל אחר כך הוא חזר להתחבק איתי לפני השינה.

היתה לי גם שיחה איתו על הילדה. שמה שטוב לי במערכת היחסים זה שהוא מקבל את כולנו, גם אותה. שהיא לא דוחה אותו, שהוא לא נדחה ממנה.

״למה שאני אדחה מהילדה? מה היא עושה?״

״האמת שבמחיצתך היא בעיקר רוצה לנסות דברים חדשים״, הודיתי.

״למה לי להתנגד לילדה שמתבגרת, כפועל? זה הרי מה שילדים אמורים לעשות״.

״בקצב של דקה לדקה, זו מחמאה גדולה בשבילך שזה קורה. אני לא חושבת שעם אחרים היא עושה את זה״.

הוא התחיל לבכות. ״מתסכל אותי שאנשים לא מבינים את הקונספט של ילדים. שמתנהגים אליהם כל כך גרוע ולא רואים את עצמם בתפקיד לעזור להם להגיע לעתיד הכי מוצלח שלהם״. ג׳ שכמותו, מצדו אין הבדל בין הילדה שבתוכי ושאר ילדי האנושות שהוא כבוגר חייב להם משהו. זה מקסים.

למחרת בטיול שלנו, הוא הזכיר לי בהקשר של שיחה אינטרנטית את התשובה שלו לשאלה ״אילו היתה פעולה שקרויה על שמך, מה היא היתה?״: לראות משהו שבור, לתקן אותו וללכת. לעשות את זה שוב ושוב, בדברים קטנים. כל הזמן.

זטויות

זוטות שהן שטויות מענגות. חלק משיחה מאד ארוכה. עריכה: טוב, לפחות *התכוונתי* שיהיו כאן שטויות משמחות. יצא מאוכזב ומלנכולי.

כשמשהו כואב לי, אני לא מסוגלת להמתין.

מרתי לג׳ שמתישהו נצטרך להקטין מאד את מערכת היחסים כדי לפנות מקום לדברים נוספים (הוא נבהל כי גם החיים שלו לא התקדמו בשנה הזאת. לא החליט לחבק אותי, במקום זה החליט להגיש קורות חיים 😉 וול, גם זה משהו)

לפני זה דיברנו על הפעם האחרונה שרבנו. זה היה כי הוא חשב שאני רבה איתו כי אני רוצה לשנות משהו שהוא בסמכותו להחליט (ובסמכותי לא) ואני חשבתי שאני מבקשת ממנו תמיכה מסביב להחלטות הלא-נוחות האלה שהוא עשה, ובמקום לענות לשאלות קונקרטיות *או* לתמוך הוא רב איתי על מה ואיך שאני אומרת.

זה כבר קרה בעבר, ג׳, הזכרתי לו.שאתה עדכנת אותי בהחלטה, אני ניסיתי להבין את ההשלכות עלי, ואז הנחת שאני רבה איתך על ההחלטה שלך. ובשני המקרים מפריע לי שלא קיבלת את המילים שלי כמילים בפשט, ושהנחת שאני סתם אתחיל ריב. מה דעתך שפעם הבאה שאתה תחת הרושם הזה תשאל אותי מה לא בסדר בתמונה?

ג׳ התחיל לצחקק: ״it seems like you're picking up a fight, would you like some help?" אמר בקול מטופש ואז גם אני התחלתי לצחוק. כמו המהדק של מיקרוסופט? ההוא עם העיניים הגדולות שקפץ והציע הצעות סגנון ועריכה עם קשר ממש קלוש למה שנכתב בפועל? ״זה טוב בגלל שגם המהדק הוא תוכנה מפגרת ואם הוא קופץ כנראה צריך לא להקשיב לו״, הוא אמר. יש אימוג׳י של מהדק, הוא אמר. ושל עיניים. אני הוספתי. אבל לא נראה לי שיש חיבור ביניהם, הוא השלים את הדיון. בסדר. אפשר שאם נראה לי שאת רבה איתי אשאל אותך אם זה אכן מה שאת עושה. נוכל להוסיף גם אימוג׳י של מהדק. ותודה שאת לא מבלבלת בין זה שאני צוחק לבין התייחסות מזלזלת או לא רצינית לנושא.

כשמשהו כואב לי, אני לא מסוגלת להמתין.

יצאתי מהחדר שבו הייתי בפגישת זום, אל הזהוב שהגיע אלי ורבץ בסלון. סיפרתי לו על השיחה עם ג׳. ״אבל למחרת התנהגנו כאילו הכל בסדר, וגם עשינו את כל הסקס״, גיחכתי. הוא חייך: ״זו אולי לא ההתנהגות הכי משתלמת לטווח הארוך״ הוא אמר ואני עניתי: ״למה, סקס זה משאב מתחדש, אני בטוחה שיווצר עוד״. ואז שאלתי אותו מה הוא רוצה למערכת היחסים שיש *בינינו*. אין לו אף פעם תשובות וכל מה שהוא מוכן להגיד זה ״כן, צריך לחשוב על זה פעם״. הוא הסכים שכשנ׳ היתה בהריון ה״פעם״ הזה נראה יותר דחוף, אבל גם עכשיו עדיין יש אותו. ואז לא חשבנו, וחזרנו לדבר על עבר ועל המים מתחת לגשר שיצרו את הפיצוץ עם נ׳. ניסיתי להסביר שאני כן נעלבת אבל לא מפוצצת מערכות יחסים על דברים שמפריעים לי, במיוחד כשדברים הם בסמכות ההחלטה של מישהו אחר. שהתעצבנתי שלא כיבדו את סמכות ההחלטה שלי בהקשר של מי להזמין ליום ההולדת שלי. שמותר לי להגיד מי חברים שלי ומי אהובים שלי ומותר לי שרק אהובים יהיו מוזמנים, וזה יהיה לגיטימי. ואז הסתבר שזו ששמה בכתיב חסר מארגנת מסיבת יום הולדת, כך שמע הזהוב מנ׳, אבל אני עוד לא שמעתי על זה ממנה, וזה מבעית אותי. כי מילא לקבל את הבשורה הרעה והמדכאת שהבנים לא רוצים אותי כאהובה, אבל שגם אהובותי החברות לא ירצו בי? זה כבר יותר מדי.

קצתי, קצתי בחיים שיש לי. ואני לא יודעת איך מטלטלים אותם ככה שדברים יתיישבו במקומם.

כדי שיהיה לי על מה לחשוב בנוסף, יצאתי לדייט עם איזה מישהו מהאינטרנטים שמצאתי אותו חמוד במסיבה. לא היה בכלל כמו שציפיתי, ובמקום להיות אנמיים ומנומסים הלכנו באיזה חור-ארנב למקום אינטימי מוגזם שלא ניתן היה לערוב לו. במקרה הזה באופן מפתיע אני לא זו שהייתי בתפקיד הפגיע, וזה אומר שהכשל שלי לא היה בלהיפגע יותר מדי, אלא בלעמוד אינאונים מול רצון של מישהו אחר בתמיכה שאחרי פגיעות. לא רק שלא רציתי, לא לגמרי הבנתי שזה משהו שמקומי הוא לתת רק בגלל מה שהיה לילה קודם. הוא נפגע, והיתה שיחה קשה, ואני שואלת את עצמי: חסרות לך שיחות קשות, שאת צריכה ״יחסינו לאן״ אחרי דייט אחד?

״שלום, יש לי משיכת יתר זמנית בבנק האופטימיות, אפשר לשאול ממך קצת?״ כתבתי למ׳ הגיק, והוא ללא מילים החזיר לי תמונה של פרצופו ועליו בצבעים בוהקים קשת בענן. הוא חזר לעבוד במשרד, והתקין שם פריזמה ששוברת את האור בקצה המסדרות ומטילה קשת בקצה השני. וככל הנראה הוא דחף את הראש שלו *לתוך* כתם האור הזה כדי להצטלם תמונה שתשמח אותי. זה עבד מיידית. לא הכל נפתר, וגם פרצופו של מ׳ עצמו לא היה שמח, אבל עיניו היו רכות וכוונתו הזדרחה.

לפחות זה 🙂

בלילה לפרקים קשה לזכור / שפעם, אי-בזה, היה חלון שלי

זו שורה מתוך "מסע ללא שם", שיר של לאה גולדברג (שאגב, לחלק א של השיר יש לחן של יוני רכטר, הנה).

אתמול קרה דבר-מה מרגש מאד. היה יום רגיל לכאורה וכמו בכל יום בכמה שבועות האחרונים (מאז תחילת אפריל), פרסמתי תמונה בקיר שלי בפייסבוק עם בקשה מאנשים להוסיף שם קישורים לדברים "מעניינים, יוצאי דופן או חשובים. גם שירים עם הרמוניות טובות ודברים שמסודרים יפה".

במשך השבועות שהיו, אני הוספתי לשם את הקישורים שמצאתי לא טריוויאליים מבין הקריאות שלי (למשל את הדברים בענייני שבת שדיברתי עליהם כאן, אבל בלי כל המחשבות מסביב), ואנשים אחרים קישרו לאוסף מעניין של דברים: תמונות של פרחים, ילדים וחתולים, מדרכות צבועות, פוסטים על היסטוריה ובגדים, על בוטניקה, על חרקים, על חיידקים, המלצות קריאה, אוספי סיפורים ואנקדוטות. התחלתי את זה העניין הזה כי הרגשתי חסרה באינטראקציות, וחשבתי: אולי ארגיש אחרת אם אנשים יבואו ויביאו איתם דברים באופן יומיומי. זה עובד רק חלקית. לפעמים הדברים האלה הם דברים שאין מה לדבר עליהם, או שהם נשארים רק ברמת ה"שמנו את זה פה". בדרך כלל אני לא מוצאת את עצמי שואלת אנשים על מה שהם העלו, רק אומרת "תודה" או מסמנת שאהבתי, או מתייחסת בכלליות בתמונה שלמחרת, לכל הדברים שעלו, ביחד.

אבל אתמול מישהי, חברת פייסבוק שאני לא מכירה במציאות, באה ופרסמה קישור לביצוע של קטע מולחן מתוך מחזור השירים "מסע ללא שם" של לאה גולדברג. כאן הקישור לעמוד שבו הטקסט והשיר, כאן קישור ממש לקובץ עם השיר. זה ביצוע שאני מאד אוהבת, ושאבד לי. הוא מופיע בעמוד של להקת כלייזמרים באתר דתי שאני לא גולשת בו בדרך כלל, ואני לא זוכרת בכלל איך הגעתי אליו לראשונה, אבל הוא כבש את לבי מאד. בפעם האחרונה שחיפשתי אחריו שוב, חיפשתי בטעות אחרי "שיר ללא שם" ולא "מסע ללא שם", ולא מצאתי וחשבתי שהוא אבד לי. שירד מהאתר וכבר לא ניתן יהיה להגיע אליו יותר. אז כשראיתי "לא יודעת אם תאהבי את הביצוע, אבל…" וקישור לתוך האתר הדתי הוא, הכל עבר להילוך איטי לרגע. "הלוואי שזה זה, הלוואי שזה זה, הלוואי שזה זה", אמרתי ולחצתי, ושמעתי את הכמה מילים הראשונות, ועצרתי שוב, לא מאמינה. מתרגשת עד עמקי נשמתי.

"שמעתי אותו מלא פעם מזמן ועכשיו כשנזכרתי בו שוב חשבתי שאולי גם תאהבי", היא סיפרה בתגובה להתלהבות שלי, ואני מרגישה שאני צריכה להביא לכאן את הסיבה שזה כל כך מרגש אותי. זה דבר שכבר אמרתי אותו בעבר, שחשבתי עליו כשלמדתי מדעי המוח, שממשיך להפליא אותי בכל מיני הזדמנויות, אבל בעיקר קורה לי מול שירה.

אתם יודעים, בני אנוש? הם לא כל כך שונים אחד מהשני. סך כל הוריאציה שלהם היא קטנה, אחרי הכל. כשמדגדגים אותם הם מדוגדגים, כשקוטעים אותם הם נקטעים. ואם יש להם טראומה, הם מגיבים בכמה דרכים שכולם מכונים "פוסט טראומה". אחד מהדברים שהכי נוכחים תחת פוסט טראומה זה אוסף של התרחשויות פסיכולוגיות שמכנים אותן "דיסוציאציה". וסוגים שונים של ההתרחשויות האלה מתוארים ומוכרים בתרבות כחלק מההתרחשויות האנושיות. אנשים שנתקפים דיבוק ומדברים כאילו הם אחרים, זה מה שאפשר לראות מבחוץ. ואנשים שרואים את עצמם מבחוץ או מרגישים כאילו מה שקורה קורה לא להם אלא "למישהו אחר", או כמו המציאות אינה במקום הנכון אלא קצת מוזזת, משונה. "this is not happening", אפשר לשמוע דמויות בטלוויזיה אומרות בחוסר אמונה כשקורה משהו שקשה לעכל. (לרוב אין סימון ליד זה שאומר: זו תגובה טראומטית).

לרוב, אנשים לא מעלים על הכתב את התחושות האלה. נותנים להם לחלוף כלעומת שבאו. ורק לפעמים, מישהי היא משוררת. ואז מותר לה להגיד דברים מאד מוזרים.

אז לאה גולדברג, בקופנהגן ב1960:

א.

היכן אני? איך להסביר היכן אני?

עיני אינן נשקפות משום חלון.

פני אינם משתקפים בשום ראי,

כל החשמליות הרבות שבעיר נוסעות בלעדי.

והגשם יורד ואיננו מרטיב את ידי.

ואני פה, כולי פה –

בעיר נכריה

בלב מולדת גדולה של נכר.

ב.

חדרי כל כך קטן

שהימים בו נזהרים ומתנמכים,

וגם אני חיה בו בזהירות

בריח של עשן ותפוחים.

בלילה השכנים ידליקו אור:

מעבר לחצר גדולה, מבעד לענפי לבנה גבוה,

דולק חלון בשקט ממולי.

בלילה לפרקים קשה לזכור,

כי פעם

אי בזה –

היה חלון שלי.

ג.

זה שבועות שאיש אינו פונה

אלי בשמי, וזה פשוט מאוד:

התוכיים שבמטבח ביתי

עוד לא למדו אותו,

האנשים בכל רחבי העיר

אינם יודעים אותו.

והוא קיים רק על נייר, בכתב,

ואין לו קול, ואין לו צליל ותו.

ימים אני הולכת ללא שם

ברחוב שאני יודעת את שמו.

שעות אני יושבת ללא שם

מול עץ שאני יודעת את שמו.

ולפרקים אני חושבת ללא שם

על מי שאינני יודעת את שמו.

ד.

הלכתי עם הספינות ועמדתי עם הגשרים

והייתי מוטלת ברחוב

עם עלי התדהר הנושרים,

היה לי סתו

והיה לי ענן מואר ליד ארובה שחורה.

והיה לי שם מוזר

אשר איש לא יכול לנחש.

זו לאה גולדברג, בקופנהגן ב1960. אבל זו לא רק היא.

גם אני. לפעמים.

שואלת את עצמי "היכן אני? איך להסביר היכן אני?" כאילו אוסף העדויות שיש לקיומו של אדם, היכולת להראות מבעד לשמשה, ההשתקפויות בראי, ההירטבות מגשם (בשיר אחר: השארת עקבות בחול, שהולכים), נעלמו לי. שאני כולי פה, אבל הכל קורה בעצם בלעדי.

אין לדעת כמה זה נדיר, מה שיעור האנשים בעולם שחיים עם אותן תחושות. אולי זה לא נפוץ. ואולי לא נפוץ שמדברים על זה. אבל לפעמים מוצאים אנשים שזה נוכח בחיים שלהם עד כדי כך. עד כה נתקלתי בזה מעט מאד. והנה, החברה הזאת שלי מהפייסבוק. חיה בשגרה, במקביל אלי, באותן שנים במקום אחר, עם הסוג הזה של אלטרציה פסיכולוגית.
זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מזהות את זה אחת בדברי השניה ומדברות על זה, אבל זו הפעם הראשונה כמעט שאנחנו "מדברות" על זה שכל אחת מאיתנו מוצאת את זה בעוד מקומות, נוצרת אותם. "שמעתי אותו מלא, פעם מזמן". היא אמרה על השיר. "ועכשיו כשנזכרתי בו שוב חשבתי שאולי גם תאהבי". וזה זורח אלי. זורח אלי בגדול גדול באותיות גדולות ובוהקות. שעשיתי מספיק בשביל להגיד לה שאני במקום דומה בשביל שהיא תוכל לזהות שזה עשוי לחול עלי, הסוג של השותפות שמרגישים כשרואים מילים שכמעט אף פעם אי אפשר למצוא מתועדות. שהיא תבוא לחלוק אותן איתי.

לא כל ההתרגשות היא כי השיר נמצא. כלומר, בהתחלה כן. אבל אחר כך, נוספת התרגשות על כך שהוא לא נמצא על ידי, אלא הוצע לי על ידי מישהי. מבחינת החוויה שלי זה ההפך מבשיר, "הגשם יורד ואיננו מרטיב את ידי" (להיות בעולם ולהגיש שלא ננגעת ממנו). זה שהיא שלחה לי את הקישור, זה כמו לתת לי את ההרגשה שאני רטובה בלי ששום גשם יירד עכשיו. שמישהי יודעת איך זה מרגיש, גם בלי ואולי במיוחד בלי שנחלוק בינינו את הסביבה המיידית.

נעמיד פני יתומים / נחצה את הגדר / נשכב בעשבים הלוחשים

נישן ונתעורר, נישן ונתעורר
הבית צף על מים גועשים

ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת
היא מחכה, כי היא נמל והיא תהום
ומתגנבת דרך הסדקים ממילא

מחר נראה הכל לאור היום

[מילים: צרויה להב. לחן וביצוע: יהודית רביץ]

(קטע. הייתי יכולה להשבע איכשהו שזו לאה גולדברג 🙂
אולי בגלל "(מ)לאות אוהבים חבוקים ישנים בעשב", ואולי בגלל "ואנחנו שנינו אובדי עצה / מסתירים זה מזה את עינינו" שיש בהם משהו דומה וגם שונה.)


היום היתה הפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית. איזה באסה שנגמר.

התלבטתי הרבה איך לסיים, מהצד שלי. אני זוכרת שעם הפסיכולוגית הקודמת הבאתי אבן שציירתי עליה מנדלה צבעונית, ושזה היה קשור לאיך שתקשרנו והתאמנו וחייתי תחת מבטה, כך שהיא יכלה לומר "זה בול". עם הפסיכולוגית הזאת לא היה שום דבר בתוך הטיפול שהרגשתי שאני יכולה להחזיק ולהצביע אליו עם משהו פיזי. מסגרת ריקה. "אפשר להגיד מימוזה, ציפור שאיננה עפה". הייתי אובדת עצות בעצמי. ואז אתמול נפגשתי באמצע היום עם המאהב החייכן, והוא התלהב מהתאורה בחדר, מהקשתות שניטלות על הקיר. אני מעריכה מאד במאהב החייכן את זה שהוא דומה לי במה שמשמח אותו גופנית, אוהב חום ואור ומסתבר שגם קשתות משמחות אותו אוטומטית. בבוקר כשקמתי ועדיין שאלתי את עצמי מה להביא, נזכרתי שבביקור האחרון שלי אצל מ' הגיק הכנסתי לתיק עוד לוכד שמש מאלה שיש לי בחדר, רק קטן יותר. העברתי אותו לכיס יחד עם תפילה שיהיה לי אומץ.

הסברתי את מה שאמרתי כאן. שלצערי אין לי handle לאחוז בו מתוך הטיפול, אבל עדיין יש לי משהו לתת במתנה, שהוא פוטנציאל כמו שהטיפול המשיך להתעקש להיות. המנסרה מרובת הפנים הזאת נראית תמימה למראה בתוך חדר הטיפול, צריך להוציא ולהניח אותה בשמש בשביל שהיא תעשה את הקסם שלה. "מכאן כמעט ואי אפשר להאמין. אבל בחוץ? זה פלא. שמחה בחינם". אמרתי לה. וקיוויתי שהיא תבין שאני אומרת גם: לפעמים התנאים לא מתאימים, אבל הדבר עדיין קסום, ואולי ניתן לקחתו החוצה. אחר כך שרתי את השיר שלמעלה. אחר כך הלכתי.

קשה לי לדעת מה השהיה איתי לאורך השנים האלה עשתה אצלה. אני יודעת שזכיתי לחיוכים ולנימה של התרגשות בתוך הדבר, ושזה היה נכון לי. אני יודעת גם שבסופו של דבר, כשהייתי במצוקה מסביב לדברים של סיום, היא לקחה עוד זמן בשביל לעשות לי מקום, ושזה עשה לי טוב. אני יודעת שיכול להיות שהיא חשבה עלי ולטובתי ושזה… לא מצא קרקע חפצה אצלי. לפחות לא במקום שקל לי לראות אותו. ושההתגייסות הזאת לקראת הסוף קצת חשפה את זה בשבילי, אפשרה ליותר חלקים לראות את זה, ולי להיות יותר בהודיה, ובשאלה פתוחה אם זה היה שם תמיד וחיכה שאבחין בו. אני אוהבת את השאלה הפתוחה הזאת, אפילו שהטיפול נסגר.

ואמרתי לה שאני חושבת שזו לאה גולדברג במילים! ועכשיו אני מרגישה שנתקעתי, כי אין לי לכאורה איך לתקן. וזה חמוד. צנצ, איך שאת רוצה להשאר בקשר, זה שובר את לבי.


היא המליצה: שאם אפשר, בטיפול הבא שאבדוק את האפשרות לעשות אותו יותר תכוף. יותר מפעם בשבוע. "אני חושבת שההבדל בחוויה יכול להיות גדול". ושאם אני באמת חושבת על פיזיותרפיה גופנית כמו שאמרתי, שאלך למישהי שיש לה הרבה נסיון "ותלכי למטפלת. זה תחום פרוץ". ממש לא מתחשק לי להתחיל בזה. אני מקווה לדווח כאן בהמשך שעושה את זה בכל זאת.

ביקשתי מג', מאחותי ומהזהוב שישימו עין אם אני משתנה בקיצוניות בתקופה הקרובה. לא שאני חושבת שזה באמת יקרה, אבל אף פעם לא מזיק שיש עוד עין בוחנת רגישה. וגם כי באמת יש דברים לא קיצוניים שאני די בטוחה שיקרו ואני רוצה שלא אפספס אותם לגמרי או אבהל מהם לבד, שיהיה לי יותר קשה קצת מסביב לפגישות החסרות, שאולי השינה שלי והאכילה שלי ישתבשו ואני לא אהיה פנויה לשים לב לזה. מאלה הזהרתי את ג', שהוא העיקרי שאני מאמינה שיכול באמת לדעת/לשים לב.

למרות שאני יודעת שאין לי את מערכת היחסים הזאת יותר עם הזהוב ואין ולא היתה לי אותה עם אחותי, העדפתי לשאול/לבקש גם מהם. בין היתר כדי להרגיע את ג' שהוא ב"צוות" ולא לבד במטלה הזאת. וגם כדי לסמן להם שאני עדיין או בכלל רוצה את מערכת היחסים הזאת איתם. אחותי ביקשה ממני משהו דומה לפני כמה חודשים, ואני לא בטוחה שזה יכול לעבוד, אבל אני מעריכה את החשיפה שלה בזה.

אני מוצאת שדווקא בגלל שאני סומכת עליו יותר, יותר קל לי להיות קונקרטית כלפי ג', דברים שיכול להיות שישתנו, מה היעד (לוודא שאפילו אם אני משתנה בעקבות הסיום, שזה לא יהיה משהו שמידרדר מהר ועלול להיות אקוטי), תוך כמה זמן אפשר להפסיק עם זה (חודשיים בערך, לטעמי) ונקודת ביקורת חיצונית (ביקורת פסיכיאטרית) שמצד אחד היא מורידה ממנו מהאחריות, ומצד שני היא דדליין לאיסוף המידע שאני עשויה שלא להבחין בו בעצמי ושכדאי לדווח.


אני לא יודעת מי ממני לא מבינה שזה נגמר ואיך היא תהיה כשהיא תבין ותכאב את זה. אם זה יצליח להגיע אלי לפני השטח או שאני אתחרפן בצורות שאני לא מצליחה לראות.

אתמול בכל הבוקר מאז השיחה עם ג' ועד שעה לפני שהחייכן בא לבקר בישלתי: הכנתי שרימפס בחמאה, שום ושמנת (סליחה לכל השומרים), מרק שהוא במקור מרק תאילנדי של שרימפס אבל הכנתי אותו טבעוני עם טופו, טופו בתנור, אורז לסושי וכל מיני פרוסות ירקות שיכולות ללכת בתוך סושי. ואז פתחתי את המקרר כדי להכניס את כל זה ומצאתי עוד כמה דברים שהכנתי מוקדם יותר במהלך הימים לפני, ושאלתי את עצמי: אז למה הפרנזי הזה? (חיפשתי מה התרגום לפרנזי ויצא "תזזית". אוקיי, מה התקף התזזית הזה), ולא הייתי בטוחה. ואז היום בין זמן עם אנשים לזמן עם אנשים, הוצאתי מהמקרר אוכל לגמרי מוכן (שרימפס) ואוכל שכיף להרכיב ולאכול (סושי). היה לי מגוון וטעים ומשביע ואמרתי לעצמי: וואי, אני אוהבת את צנצ של אתמול, שלא טרחה להסביר לי מה היא עושה ולא הצלחתי להבין את זה בעצמי, אבל היא סידרה אותי להיום. דאגה לי שלא אפול בזה.

זה כבר קרה לי בעבר עם דברים שיש בהם שוק רגשי, שמצאתי את עצמי מבשלת המון ואז מודה לעצמי למחרת. אני יודעת שמישהי ממני חוזה שוק רגשי ומתכוננת אליו. אני מקבלת את זה בי, למרות שזו לא לגמרי במודע הייתי אני. ובגלל שלא הבנתי, ביקשתי מאחרים מחוץ למערכת הזאת להסתכל גם. אולי הם יראו דברים אחרים שאני לא רואה או מבינה.


אני לא רוצה להיות חולת נפש אבל אני כן.

ובכל זאת הערעור לביטוח לאומי נכשל, אף אחד לא חושב שמחלת הנפש שלי היא נכות לענייני עבודה. אני עדיין יכולה לחפש עזרה שם בשירותי השיקום התעסוקתי שלהם, ופניתי אליו מפני שאני מעדיפה כן להיות לפחות בצינור של מערכת אחת כלשהי, שתציע לי לעשות דברים שאחרת לא הייתי עושה. כי אני לא רוצה ליפול לתוך מקום שבו אני לא עושה בכלל כלום.

לפעמים אני גם רוצה כן להיות חולת נפש ושזה ייזקף לזכותי כי כרגע זה בעיקר לגנותי שאני לא. עושה.


היו לי כמה שיחות מעניינות בשבוע בעניין הלחיות יותר מקומי, להקדיש פחות אנרגיה ללהתאמץ החוצה, ולהיות קרוב יותר עם אנשים שאכפת לי מהם. הסטרייטים הנשואים חושבים שזה מוביל לזוגיות מקננת. החברות הסוטות חושבות שזה מוביל ללחיות עם חברות סוטות. אני מרגישה סוכנת כפולה שלא יודעת לאיזה צד לפנות. אבל אני כן יודעת שהמאהבים החשובים תופסים לי יותר מדי אנרגיה.

עם ג' אני מאמינה שאם אני אחליט שאני רוצה לעשות weaning process, גמילה בהפחתה, אני יכולה להודיע לו פשוט שזה מה שאני רוצה, שמעכשיו ניפגש פעם בשבועיים ולא פעם בשבוע, והוא… יכפוף ראש ויסתגל איכשהו. לצערי, בטח לא יגיד "היי, אבל אני רוצה יותר", וכנראה לא יגיד לי גם איך זה משפיע עליו 😛 . מצד שני הוא כרגע דווקא בגלל זה הגדול מאלה שניתן לסמוך עליו, והקטנה בבעיותי.

מה אני עושה עם הזהוב? חברתי הסוטה הציעה שאני אסרב לעשות עבודה רגשית ולוגיסטית של תיאום, לא אבטל ואזיז דברים כדי לאכלס את המגבלות שלו, ואעבור להפגש איתו רק כשמתאים גם לי בתוך מה שהוא מציע. זה יגרום להתדלדלות של הקשר אלא אם הוא יטרח לעבוד בשבילו. והרי אני לא מאמינה שהוא יטרח. זה חלק מהכאב. "את גם לא חייבת ליידע אותו שזה מה שאת עושה, למרות שזה עשוי להיות הגון לעדכן אותו שמה שקורה קורה כי לקחת צעד אחורה, ולאפשר לו לבחור מה הוא עושה בקשר לזה". זה מקפיא את לבי כמה קל זה עשוי להיות. לא להצטרך להגיד לו יותר לעולם שאני צריכה ורוצה ומבקשת ולהתאכזב ולכעוס ולהתמקח ביני לבין עצמי על המשמעות, ולהתאכזב. אבל זה גם אומר למצוא את המקום בלב שלי לוותר עליו. לקבל את הסבירות שאמפירית הוא לא- לא יתאמץ ולא יבחר, והקשר באמת יתמסמס, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לזה.

דוגמה להתמקחות: בינתיים חייבת לתת לו את הקרדיט שהוא מנסה גם כן לשמור על קשר ביומיום, לא בהצלחה מרובה -אבל- הוא מחזיר שיחות, ולפעמים כמה פעמים אם לא מצליח לתפוס אותי. דוגמה לאי התמקחות: אבל זו רמת היוזמה, ואפילו זה ראוי לציון, וזה מעייף. די כבר, תאהב אותי בדרך שמזינה אותי.


זה מצחיק, כי אם אני אחליט לשנות משהו מהדברים האלה, אז לג'יט כל אחד מהם יכול להגיד לי שבהתאם לבקשתי הם שמו לב שאני מתפלפת, והם מרימים דגל. רק שהם לא יעשו את זה. אם בכלל הזהוב ישים לב :/ , אולי ינשום לרווחה שאני כבר לא רודפת אחריו עם דורבנות. וזה עצוב לי לחשוב ככה, שאולי הוא לא ישקול בכלל את האפשרות שזו החלטה שקולה שנעשית בכוונה. ומצד שני ג' האהוב לא ייחס את זה לשום דבר חוץ מהחלטה שקולה שנעשית בכוונה. הוא לא יעז לערער על הסוכנות שלי ולהגיד לי שאולי זו תגובת יתר למשהו אחר בחיים שלי שלא קשור אליו. והלוואי שהיו אנשים בחיים שלי שמכירים אותי מספיק ואכפת להם מספיק בשביל לדעת שזה שניהם.

never need a reason, never need a rhyme

Round the chimney, step in time

*****

בימים האחרונים אני קוראת כל ימני פוסטים באתר הרציונליסטי less wrong, שעוסקים בנושא ספציפי: מה העודף שיש לך בחיים ואיך לזהות אותו ולשמור עליו. זה התחיל מהפוסט על slack ממש, והמשיך באיזושהיא סדרה שמדברת על שבת (כלומר, שמירת שבת) כמין סוג של אימון בלהיות פנוי וגם בהיותה קנרית לכמה פנאי אתה יכול לגייס על בסיס קבוע ולא חירומי (כי אתה לא יכול לגייס יממה שלמה של פנאי בשבוע אם אתה לא יכול). אהבתי את ההבחנה שדחיית שבת לצרכי פיקוח נפש מעידה על חירום (כי הרי פיקוח נפש זה חירום), ושאם אתה מנסה לשמור שבת אבל יוצא שעליך להפר את כללי השבת על בסיס קבוע, אז כנראה אתה במצב חירום כרוני.

יש גם איזושהיא רשימה של אילו דברים לדעת אחד הכותבים הם "יותר שבתיים" מאחרים 🙂 עם המלצה לעשות יותר ממה שבראש הרשימה ופחות עד להימנע מהדברים בתחתיתה. אולי רשימה מועילה ואולי לא. בהחלט כזו שגורמת לי לחשוב. למשל, לדעתי אני עושה חלק מהדברים בראש הרשימה וחלק מהדברים בתחתית הרשימה, וכמעט לא דברים האמצע. אולי יש מה לחשוב פה.

בכל מקרה, על הדבר העיקרי עם החירום אני מסכימה שממש צריך לחשוב: לשמור שבת אומר שאתה צריך שדברים ייסגרו ברמה מקומית. שתהיה במרחק הליכה במחברים ומשפחה, יהיה לך אוכל שלא צריך להכין אותו, שיהיו דברים שלא צריך לבחור ביניהם. אלה דברים שגיליתי שמאד חסרים לי כשהייתי בבידוד, סליחה, בסגר, במהלך הקורונה. זה מה שגרם לי לרצות לגור יחד עם אהוב או חברים קרובים- כשנהיה מס גדול על יציאה החוצה, אורח החיים שלי קרס. זה אומר שאורח החיים שלי תלוי בלעשות מאמץ ולעבור מרחקים די גדולים בשביל לענות על הצרכים שלי, וזה גורם לזמן שיש בו אילוץ להיות מקומי (כמו סגר או שבת) להפוך מזמן שפוטנציאלית מחייה ומרווה, לזמן מתח, שבו האפשרויות חסומות ואני מצטערת על איך שהחיים שלי נראים.

זו ראיה קצת מופרזת: גם אנשים דתיים לא נכנסים לשבת בלי הכנות לשבת, כמו שלטבעונות מסוכן לעבור בלי להכין שום דבר מראש כי אז רק מורידים דברים אבל לא מוודאים שאבות מזון כלשהם נשמרים. ההמלצות בעניין טבעונות זה קודם להכניס לחיים יותר דברים שהם מזון טבעוני ורק אח"כ לצמצם במזון מהחי. אולי זה אומר לשים לב לייצר כמה דברים "שבתיים" (ואפילו מהאמצע של הרשימה) לעשות כבר *לפני* שאוסרים על כל הדברים שהם פחות. להיות בקרבה לאנשים בשכונה ובמרחק הליכה. וליצור טקסים של פגישה חברתית טובה ונעימה ביום קבוע (זה לא חייב להיות שישי בערב, אבל שישי בערב זו בחירה לא רעה), כדי להפחית את הצורך בלתכנן ולתאם.

החשיבות של אירועים קבועים היא גדולה: למשל, במהלך השנה האחרונה השתדלתי מאד לנכוח בערב וירטואלי כזה- זה נקרא "מעגל לב" והיה פעם בשבוע שבה כל משתתף מדבר אשר על לבו לזמן מוקצב, ואז משוחחים שיחה כללית יותר. זה נהיה חשוב לי, גם האירוע עצמו וגם החזרתיות הטקסית שבו. עוגן ידוע בשבוע. עכשיו הקורונה עוזבת את הבמה, ובינתיים הטקס עוד מתקיים, אבל הוא נשחק מאד בקלות.

****

מה שבאמת מכביד עלי בהקשר הזה הוא: אני גרועה בלתת לחיים שלי להיות מבוססים על אנשים קרובים שקרובים גם פיזית. עם רוב האנשים החשובים לי אני נפגשת רק פעם בשבוע במקרה הטוב, וזה ממש מעט.

****

בתקופת הקורונה, כדי לשמור על הקשרים חיים גם בזמנים שלא נפגשים בהם, יצרתי "מנהגים" של שיחות בע"פ יותר תכופות עם ג' ועם הזהוב, אבל אם לא מחזיקים את זה, זה לא מתחזק את עצמו. בין היתר לטעמי- בגלל שאין לזה ערך ברור בתשובה לשאלה מתי עושים, או מי אחראי. אני מרגישה שלרוב אני זו שצריכה להכריע מה התשובה לשאלות האלה (כולל לבחור ליצור קשר או להטיל על הזהוב במפורש את האחריות ביום מסוים ליצור קשר), וזה גורם לי לעומס תכנוני שאני ממש לא נהנית ממנו.

למשל, הוא יוצר תחושת ughh ברורה כשאני "רוצה" (בעצם מרגישה חייבת) לדבר עם הזהוב, כי אני צריכה להתקשר אליו, ואני אף פעם לא בטוחה מתי זמן מתאים, ואני נכנסת למלכוד של אולי אני אתקע לו באמצע. או שהוא יידע שהוא צריך להתקשר אלי כשמתאים לו כי אחרת אני אתקשר אליו מתי שלא בהכרח מתאים לו, ולכן בימים שהוא עסוק הוא צריך לחשוב מראש שהוא יהיה עסוק ו"לקנות" את הזמן "חופש" שלו מאינטראקציות לא מתוכננות אתי על ידי ליצור קשר, והכל מסובך ומגעיל. ("זו תמיד אהבה, וזה תמיד מסובך ונמאס"). והמילה הזאת, נמאס, מאוס, גורמת לי מאד לחשוש שמא אין איך להציל את הדבר. יש לזה קשר לדינמיקה של רצון ונזקקות (למשל מה שכתוב פה), לזה שזה משחק מרובה תורות מאד, וכבר עברנו הרבה תורות שבהם דברים הם off. שההרגל שלנו הוא שדברים הם off. עצוב לי שהציפיה שלי היא שבשביל לתקשר איתו לא יהיה לי קל. כמה מזה זה סביר לקבל?

****

אבל גם בקשר לפגישות (שהן לא השיחות היומיומיות) יש לי מתח של תכנון, אפילו מול ג', שבדרך כלל כבר יש בינינו פרוטוקולים שעובדים.

השבוע היו המון דברים שעמדו להתרחש בסוף השבוע (בסוף טילים שינו את רובם), ואחד מהם היה שביום שישי, אחרי יום שלם מלא אירועים, ג' היה אמור לבוא לישון איתי ולהעביר איתי את הבוקר למחרת. ואז טילים, וקודם הוא ועוד כמה מארגנים של אירוע פומבי ופתוח שתוכנן החליטו לבטל אותו, ויום אחר כך הוא החליט לא לבוא גם למסיבת הכרבולים, שהיא ארוע שלא באחריותו אבל הוא נרשם אליו כמשתתף. וגם שקל ברצינות לעשות את סוף השבוע אצל הוריו, במקום שפחות טילים נופלים בו. והוא עשה משהו ממש נחמד: עדכן אותי בכל ההחלטות *האלה*.

מה שהוא לא עשה, זה להקדיש את הזמן בשביל לעצור ולהגיד גם: "זה שינוי בגודל של יום שלם בתכניות שלי. אני עדיין לא יודע להגיד במפורש מה זה אומר לגבי הסיפא של היום, שבו תכננו להפגש. אבל בעיני בדיפולט התכנית קיימת/מבוטלת/אני מחפש תשובה לזה, ואעדכן אותך".

אחרי הביטול הראשון שאלתי "עדיין תבוא לת״א אלי?"
והוא ענה "אין לי מושג. עוד לא ברור לי מה הולך לקרות בענייני רקטות ומה אני צריך לעשות בקשר לזה."

אחרי שסיפר שהוא שוקל לנסוע להוריו למהלך סוף השבוע, מכיוון שהוא לא ציין שהתכנית שלו היא להפגש איתי במהלך אותו סוף שבוע, ביקשתי ממנו לבדוק את האפשרות לבוא אלי בהמשך, במהלך חג השבועות (שמתנהג כמו עוד סוף שבוע שצמוד לסוף השבוע הקיים). "אבדוק, אבל את ראשון כבר הבטחתי להורים." הוא ענה.

ובשלב הזה נעלבתי והתעצבנתי. למה הבנאדם שמארגן מסיבות כרבולים "מקבל" ביטול מפורש עם נימוק, וההורים שלו "מקבלים" שהפגישה איתם מובטחת בלו"ז, אבל בקשר לפגישה איתי, אפילו כשכבר ברור שעשויים להיות שינויים לא-הפיכים שהוא עושה עכשיו ויכולים להשפיע עליה, אני לא "מקבלת" את אותו הדבר? למה הוא לא- לא מעדכן, לא מבטיח שיישמר, לא מיידע אותי שהוא לוקח בחשבון? למה זה עד כדי כך ברור שהוא לא יעשה את העבודה הזאת, שאני "צריכה" לחטט בשביל לקבל ממנו מידע על משהו משותף, שהוא זה שמשנה אותו? שהוא יהיה אחראי על זה!

התלבטתי, ואז החלטתי שאכתוב לו.
"שמתי לב שיידעת את <האיש של הכרבוליה> בביטול, אבל שלא דנת איתי בשינוי התכניות שלנו (שהיו: לישון יחד בלילה של שישי). הרגשתי צורך לשאול אותך במפורש, וגם לבקש שתחפש זמן אחר להפגש. זה מפריע לי, ואני מרגישה שאני משקיעה בתכנון יותר ממה שמתאים לי.
אני רוצה שכששינוי בתכניות שלך מבטל תכנית שלך איתי, זה גם ייאמר במפורש ולא ישתמע, וגם שזו תהיה אחריות שלך ליזום הצעת מועד חלופי".

עד כאן תאור התנהגות, השלכות, בקשה לעדכון. הכל לפי הספר. אפשר היה לעצור כאן חוץ מזה שאי אפשר היה, והוספתי:
"עוד: מההתנהגות הזאת יצא שמבחינתך לבטל תכנית איתי goes without discussion and without even saying, וזה מכעיס אותי. לא מגיע לי יחס כזה."

בואי נדבר על זה בטלפון מחר, הוא ענה. בפעם הקודמת שניסינו לנהל שיחה כזו בהודעות טקסט זה לא הלך טוב.

במכתב מקדים לשיחה הוא הסביר שכיתב אותי על המייל למארגן כדי שאני אדע על עוד שיקולים שהוא פירט שם, שלא הספיק לדבר איתי עליהם, ושהוא לא חשב ש*אנסה* אפילו להסיק מה השינויים בפגישה שלנו מכל המידע שהוא נתן לי, מפני שעדיין *אפשר* לקיים את התכנית המקורית (דבר שאני לא לגמרי מבינה איך הוא טיעון תקף, כי מהשינוי של לבלות את סוף השבוע עם הוריו השתמע במפורש שהוא לא התכוון לקיים אותה במתכונת שסוכם).

בנוסף בשיחה הוא ביקש לשנות את הדיון מ"אתה לא" ל"בחירום אתה לא", כי לטענתו ברגיל הוא כן עושה איתי בדיקות *לפני* שהוא משנה תכניות משותפות, ולא תוך כדי ריצה. אני חושבת שהוא צודק בקשר ל*זה*, טכנית (כי לא זוכרת מתי לאחרונה הוא שינה תכניות ביוזמתו במצב שהוא לא הרגיש מוכרח). מצד שני, כרגע עברנו שנה שלמה של *אילוצי* קורונה, אני צריכה שב"חירום" יהיו לו הרגלים לתקשור שינויים מולי גם בתוך האי ודאות שלו, ולא ברגע האחרון האפשרי. אי אפשר להכחיש שהיו לו שתי הזדמנויות שונות (אחרי הביטול הראשון ואחרי הביטול השני) לקחת אחריות על הניהול של השינויים מולי, והוא לא לקח, ובעיני זה שהוא הצליח לא לקחת בשתי פעמים רצוף, וגם לא שאל אותי בשתי הפעמים למה אני שואלת שאלות בירור במקום לחכות שהוא יעדכן אותי, זו עדות לכך שההרגל הזה חסר/לא פועל אצלו.

אני הסברתי שכל עוד הוא לא אמר במפורש שהוא הולך להיות אחראי על השינויים, וכל עוד הוא מראה בתשובותיו שזה לא מעסיק אותו בכלל, והוא גם לא מגיב לבקשות שלי לענות בנושא, אני נשארת בחוסר ודאות, וכדי לתקן את התכניות שלי (היו אופציות אחרות ללילה הזה) היה עלי ליצור *איתו* קשר (בלו"ז לא ברור, כי הוא לא נתן אינדיקציה שהוא מתכנן לשקול את הדברים ומתי), ולבקש ממנו מידע, ושזו מטלה שלא הוגן שתהיה אצלי, כי אז *אני* נענשת על זה ש*הוא* משנה תכניות.
סיכמנו שאם אין לו תשובות מיידיות, מספיק שהוא יגיד שהוא אחראי לתת תשובות עד מועד מסוים, וזה יפחית את הכמה מציקה אני מרגישה שאני צריכה להיות בשביל לדעת בוודאות שתהיה לי תשובה ומתי. והזהרתי אותו אפילו, שאם הוא לא מחזיר תשובות/משתף אותי בהחלטות שלו, אני יכולה להפקיע את הסבלנות שלי, לקבל את העיכוב כסימן שכל אחד מאיתנו מחליט בשביל עצמו, לעשות תכניות *משלי* שמתאימות *לי* ולדחוף אותן כאילוץ למתי שכן נדבר על זה, והוא הודה שזה הוגן.

אני חושבת שהוא הבין. אני חושבת שהוא יתקן את המנהג הזה. צריך לראות.

בסופו של דבר בקשר לתכנית שלנו, קבענו בסוף (אחרי עוד כמה איטרציות) שכדי לחמוק מכמה שיותר סיכון בטחוני, להתנגש עם פחות תכניות שהיו לי, ולזכות בכמה שיותר פינוקים, הוא יבוא לאסוף אותי בראשון בערב לבית הוריו ושם נאכל יחד ארוחת שבועות (גבינותתתת) ונישן יחד, וזו תכנית שאני אפילו מצפה לה 🙂 .

אחרי זה העליתי את זה שקראתי פוסטים על שבת ו"שבתיות", ושבא לי לחשוב איך להכניס חלק מהתובנות מהם לחיים שלי. "אולי נדבר על זה בפגישה שלנו, ביום שני בבוקר?" הצעתי. "זה נושא גדול, אני לא בטוח שהזמן שיהיה לנו יספיק", הוא ענה, ונשמע קצת חרד. "זו לא אחריותך," הבהרתי לו. "זה נושא שיחה שחשוב לי ולחיים שלי ושאם אני רוצה לקיים דיון אתך בו, אז *אני* צריכה להיות אחראית על להעלות אותו, אולי ביותר מפגישה אחת, וזה לא משהו שאני צריכה שתנטר". "טוב", הוא נשם לרווחה. ואני הייתי מבסוטה ממש. גם על האפשרות למדל לו בתוך המסגרת של אותה השיחה בדיוק איך לוקחים אחריות על אספקט מסוים של תקשורת כדי שהצד השני לא יהיה באי ודאות בקשר לתפקיד שלו ולאיך להשקיע בו, וגם שזה נשמע מיידית מנימת הקול שלו שזה היה יעיל. בדיוק בשביל הרווחה הזאת אני רוצה שהוא יתנהג אלי ככה 😉

(בסוגריים אגיד ששמתי לב שהמילים האלה לא באו *גם לי* לגמרי בטבעיות. גם לי אין כנראה הרגל מאד חזק להגיד שאני לוקחת אחריות ישירה על דברים. מזל שאנחנו עושים את השיחות האלה, הא? ).

****

אם אני רוצה אנשים שיהיו בחיי קרוב והרבה, צריך למצוא אנשים שזו גם השאיפה שלהם. חברות שמחפשות מעגל קרוב פיזית ותקשורתית, או בנזוג לגור איתו/בקרבתו. כרגע אין לי את הדברים האלה, ובקשר לבנזוג שיהיה קרוב והרבה- גם אין לי מקום בחיים לשים אחד. לא עם כל האנרגיה שיוצאת על לתאם ולתקשר ולתכלל את כל מערכות היחסים שיש לי כבר.

יש בחיי אנשים שחשובים לי, שאני רגילה לקבל מהם מעט מדי תמורת הרבה מדי משאבי קשר. המערכות האלה צריכות להשתנות מאד או להסתיים, ואני מאד לא אוהבת את הרעיון של להשאר תלויה על בלימה תוך כדי השינויים האלה, לעבור אותם לבד. השאלה היא- ביחד עם מי זה רלוונטי לעבור אותם?
כנראה לא עם האנשים עצמם, זה קאונטרפרודוקטיבי.
כנראה גם לא עם בנזוג פוטנציאלי עתידי, למה לו להכנס למיטה החולה הזאת לפני שכל האנשים האלה תופסים חלק גדול פחות בחיי?

(בלי אף אחד להשען עליו, איך אני אמורה לקחת את הסיכון שבהעדר הזהוב בחיי ובמיטתי לפחות פעם בשבוע אני אהיה אומללה לפחות כמו שהייתי בקורונה? שלא יהיה אף אחד שעדין כשהוא מביט בי כמו שג' עדין, ושגם ירצה להזדקן איתי?)

ככה את יפה, זה מה שאת צריכה

שבוע מעיק מעיק.

לא התוכן שבו, שהוא כלום, כמו שהכלום שבו.
היו לי יומיים די ריקים, בלי תכניות, אז היום לקחתי שמלה שמצאתי בבית ההורים, פרמתי את תפר הצד שלה והוספתי כיסים.

זה נשמע כמו משפט אחד ולכן אפשר להאמין שזה לוקח לא הרבה זמן, אבל בפועל זה לקח הרבה זמן.
בהתחלה בחרתי בד, פרשתי אותו והעתקתי את התוואי של כיסים משמלה אחרת,
ואז גזרתי והצמדתי, ותפרתי את החלקים זה לזה, ואז ניסיתי לתפור לשמלה והסתבר שעשיתי את התפר נכון, אבל את הבד שמתי בצד הלא נכון.
אז פרמתי ותפרתי את הבד נכון לצד אחד של הכיס, וגם את הצד השני של הכיס, ואז הפכתי ושמתי יד בכיס והסתבר ששמתי את הכיס הפוך ובעצם החלק התחתון שלו למעלה 😛 .
את זה כבר לא תיקנתי. המשכתי ללתפור את הקצוות ולסגור חלק מהכיס כדי שדברים לא יפלו ממנו מיד אלא רק במאמץ.
ואז עשיתי הכל בצד השני (חוץ מלתפור לא בכיוון), ובדרך תפר הסגירה נפתח לי, אז עשיתי מחדש והפעם חיזקתי/סגרתי/קשרתי, וניתן לקוות שזה יחזיק.

זה נראה נהדר! כשמסתכלים על השמלה לא רואים שום דבר, אבל אם מעבירים את היד ליד תפר הצד אפשר למצוא את הכיס ולהכניס אליו יד. ו*אני* יודעת וניתן להוכיח ע"י הפשלת חלק מהבד שמבפנים זה בד מפוספס וצבעוני מאד. עכשיו אני רק צריכה להבין לאן לובשים שמלה 🙂 הפעם היחידה שעשיתי זאת השנה היתה לדייט בשעות היום בתל אביב עם החייכן.

החייכן כתב לי אתמול עם רכילות מוזרה. מסתבר שהפרטנרית החדשה שלו… אז בעלה… יצא לדייט עם נ' בתחילת השבוע. "זה מעגל של ששה אנשים", הוא ציין "אני מתפלא שהם הצליחו לעלות על זה". באמת הייתי מופתעת, בעיקר כי אני *ידעתי* ברמה כלשהי מי הפרטנרית החדשה שלו, אבל לא חקרתי אף צעד קדימה (או הצידה), וככה לא שמתי לב שבעלה הוא מכר שלי שאני יודעת היטב שהוא ונ' חברים (וגם ראיתי את הפוטנציאל לפני זמן מה ואני חושבת שאם הוא מתממש עכשיו זה אומר שיש סיכוי שזה אפילו יעבוד 🙂 ), וגם כי הזהוב לא עדכן אותי שדבר-מה קורה בגזרה זו.

אני כבר לא יודעת מה לצפות ממנו. מכאן זה נראה שאם אני לא נחשפת בטעות לשיחה על משהו חריג, אז הוא הוא לא מעדכן אותי בדברים שעוברים עליו. זה מבאס. ובשלב הזה כבר באמת אני לא יודעת אם זה מכעיס או מייאש אותי. לבטח אני מרגישה מופרדת ומודרת וכאילו זה מנציח את היותי לא חלק מחייו, ובחי שזה לא נעים לי. לא הצלחנו לדבר אתמול בעצם, כך שאני גם לא יודעת אם מתישהו זה היה קורה שהוא היה מספר לי דבר, אבל גם זה מבאס אותי, כי הייתי רוצה להצליח לדבר לעתים יותר מזומנות. מצד שני אני לא בטוחה שזה רעיון טוב לספר לי חדשות על נ', כי הן מכניסות אותי למתח מיד, הנה תראו. אז אני קצת אמביוולנטית בקשר להכל.

בכל מקרה, שאר חיי היום היו שבערב הלכתי לשירה בציבור בשדרה, עם חברה שפגשתי מחדש בפיקניק בשבוע שעבר. היו שלוש שעות בערך ויצא לי הגרון. כצפוי שתינו הורדנו את מממוצע הגילאים באי אלו נקודות, אבל היו גם קיצונים מאיתנו: בחור עם גומות ואמא שעברה עם תינוק שמאד נהנה מהקצב. לכבוד האחד במאי היו שירים על בעלי מקצוע, ו… שירי ארץ ישראל הישנה זה מאד נחמד, אבל באיזהשהוא שלב כבר התעייפתי והתחלתי להציע מתחת לאף דברים כמו "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי" ו"קוסם שולף שפן כמו מלצר שעורך שולחן". זו שהנחתה את השירה בציבור היתה חדה ומרשימה, והאנשים מסביב היו מלאי דינמיקה, אחד אחד וגם כקבוצה. אני לא יודעת אם אשוב למשחק הזה עוד (בכמה שבועות הקרובים הם עדיין שרים בשדרה ואח"כ יעברו למקום יותר סגור), אבל שמחה שהלכתי הפעם.

קיבלתי גם הזמנה לחזור לריקודי העם, הם מתחילים מחדש בתוך אולמות סגורים באמצע החודש. האמת? לזה הרבה יותר מדגדג לי לחזור. אבל זה מתנגש לי עם מפגש שבועי חברתי-תמיכתי בזום, אז… נראה. בכל מקרה, לחזור מאוחר אתמול ולהתעורר בשש היום לא השאירו לי הרבה מרווח שינה, וגם את זה ארצה לקחת בחשבון מתישהו. נראה שאני לא מצליחה לישון כמו שצריך עם הכדורים שאני לוקחת. שלשום פספסתי אותם בטעות והיה לי יום הרבה יותר דהוי ועייף אבל גם ישנתי כל כך טוב! אני קצת מקנאת בעצמי של אז וחושבת אם ואיך זה רלוונטי להפחית את הכדור הממריץ (ונוגד דכאון). אני יודעת שג' הפחית אותו בעבר מסיבות של שינה ואני לא זוכרת מה דעתי או אם גיבשתי אחת לגבי מצב הרוח שלו והקשר ביניהם. מרחבי תמיכה אינטרנטיים שאני באמת מרגישה חלק מהם יש מעטים מאד, ובינתיים אני לא רוצה לוותר על האחד הזה בשביל שום דבר. אבל כבר קרה פעמיים שכל מי שהגיע למפגש הזום הזה אלה אני והמנחה של המרחב. האמת? זה המקום היחיד שבו אני פוגשת מישהי ונשארת איתה לבד לא בגלל שבחרנו לקבוע ביחד לבד, וזה מאתגר.

בסוף השבוע תהיה לי ועדת ערר של בטל"א על אחוזי הנכות שנקבעו לי. הם גבוליים מאד ולא עומדים בסף של שום דבר שיקומי, לצערי. אני מרגישה את המשיכה של הבאסה מתחילה לחזור אלי (אולי בכל זאת לא נפחית כדורים נגד דכאון, אה?), ודואגת מאד שמא השיפור היחסי שהביא איתו האביב עומד לפוג.

בינתיים נוספו חדשות בריאותיות מדאיגות מכיוון ההורים (האם יכולות להיות חדשות בריאותיות שלא מדאיגות מכיוון ההורים? טכנית כולנו בכיוון אחד תמיד, לא?) ואני מתנחמת בזה שלפחות הם מעדכנים אותנו בהן. "יגיע זמן שבו תצטרכו לבוא איתנו לרופאים", אמא שלי הזהירה לאחרונה, מיד אחרי שעדכנה שלדעתה הגיע הזמן שהיא תתחיל ללכת עם אבא לכאלה כי היא לא בטוחה כ"כ שאפשר לסמוך על הדיווחים שלו. רק עוד חודש עד הבדיקה הבאה, ואז נוכל כולנו להערך פרקטית לזה שהיא תצטרך החלפת קוצב השנה… בפעם הקודמת ההחלמה מההחלפה היתה סיפור לא פשוט בכלל. תזכירו לי לשים יד על הדופק (חה, חה) יותר בהקשר הזה. יצא לי לבקר את ההורים כמה פעמים בבקרי שבת לאחרונה (עם אג'נדה לנהוג ברכב שלהם), וזה מוסיף לקשר בינינו. אולי זה שווה לקיים ביקורים כאלה גם באופן כללי, עלות מונית והכל.

הפסיכולוגית האריכה מעט את הזמן שיש לנו ביחד, לדבר על סיום הטיפול. זה יהיה עד השבוע השלישי של החודש וזהו זה. אני מרגישה כ"כ לא אפויה ולא נכונה ולא מתאימה לעולם 😦 אני לא חושבת שדיברתי על כמה זה בוטה. אני לא יודעת אם אדבר. אני קוראת מלא ספרות עזרה עצמית לאחרונה וזה אחד מהביטויים לתחושת חוסר הקשר וחוסר התוחלת שלי.

טוב. אין נכון מזה: כנגד חוסר תוחלת צריך לצאת מהבית.