כשאני אהיה בן

אולי אחזור להשתמש בשם הקודם שהיה לי.

זה מוזר, לצאת עם איש טרנס.

וזה גורם לי לקנא על בסיס קבוע באיש הזה, שיש לו פרצוף ושפת גוף של אשה (פחות או יותר) אבל על זה גדל לו לו זקן.

גם אני רוצה.

לפני כמה שנים הייתי במסיבת החלפה שהיה בה זקן-תחפושת. הצילום שלי בו שימח אותי כל כך!

כרגע היתה לי שיחה עם הילדון, באינטרנט, שבה דיברנו על מילים יפות שמצאנו לאחרונה, ועל אחת מהן הוא אמר ״זה נשמע כמו שם טוב לטרנס״, ואני הרהרתי לי בשקט. איזה שם יהיה לי כשאני אהיה בן? ופתאום עלה לי השם הקודם שלי, זה שנולדתי בו, וזה ריגש אותי ממש. זו הפעם הראשונה שאני חושבת על השם הזה כעל שם של מישהו חדש בנוסף למי שהייתי כשהייתי הוא, וזה… הדם שלי זורם אחרת כשאני חושבת על זה.

(כשהחלפתי את השם, בחרתי בכוונה שם יוניסקס, בשביל שאם אני אי פעם אצטרך לעשות מעבר מגדרי, אני אוכל *לא* להחליף את השם פעם נוספת. חיח. איך שגלגלים מסתובבים להם).

שום דבר פרקטי בינתיים, אבל באתי לחלוק את זה פה, כדי שלא ילך לאיבוד

בחריפות הזאת

עוד יום


הייתי בראיון דמה ואמרו לי שאני סבבה. ארחיב: הייתי בראיון דמה של התכנית למציאת עבודה של הקבוצה הזאת שבה נשים בהייטק עוזרות זו לזו, ובמשך שעה מישהי שאלה אותי שאלות ספציפיות ועניתי תשובות ספציפיות, והשתמשתי במילות ז'רגון והצעתי רעיונות ולרוב היתה לי תחושה שלפחות בכיוון הכללי אני יודעת לאן חותרת השאלה. וגם שכחתי או לא ידעתי חלק. היא אמרה שניכר שהתחום מעניין אותי ושאני ברמת היכרות איתו שהיא לא ממש ממש בסיסית, ושהפרוייקט שדיברתי עליו הוא בסדר להצגה, ושאני לא צריכה להסס להתראיין למשרת ג'וניור בתחום הזה (שזה מה שאני רוצה לעשות). גם קיבלתי המלצת צפיה באיזה משהו 🙂

עוד מעט אלך עם החבר החדש שלי לדייט בפסטיבל של לסביות, שם נראה את הסרט שחלקו צולם בדירה שהסבים שלי גרו בה לפני שנפטרו. אני מתרגשת משני החלקים- זו תהיה היציאה הראשונה שלנו ביחד בתוך הקשר קהילתי. ומחר גם: כנס טרנסי. שנינו הולכים. בשבילי אלה כמה שעות בבוקר, כמה שעות בערב. באמצע- הפסקה. יש לי משימות שקשורות לחיפוש העבודה בהפסקה, אבל גם רצון עז ללכת לראות את אהובי הים. אני מקווה שמישהו בדוכנים או בכיתות יסכים לי להשאיר את התיק הכבד עם הלפטופ שם ויאפשר לי לטייל קצת, ללכת ולחזור, ולא לסחוב לפטופ כל הדרך לים.


מתקדם, מתקדם, המון חוטים קטנים לאורך, המון שמחות קטנות לרוחב, אני מקווה שהאריג הזה יחזיק אותי.

שבוע חדש, שגרה סוף סוף?

ואיזו שגרה בדיוק את רוצה שתהיה לך בתוך חיפוש עבודה?

אני צדה רגעים: דקות יקרות שבהן יש לי אומץ לשגר קורות חיים, לכתוב לאנשים שמכירים אותי כדי לבקש מהם שיצוותו אותי עם מראיינים-בכאילו, לעשות רוויו על קוד של חברות אחרות, פולו אפ חברתי ומקצועי. אחר כך מצלצל הטלפון ואני לא יודעת מה לעשות. אבל מעט מאד הוא מצלצל. אולי יצלצל יותר אחר כך. וזה מתיש נורא, לא נשאר כוח בדקות שמסביב בשביל לעשות פרוייקטים מעניינים לדבר עליהם בראיונות. ואולי כמו שצצו לי פתאום רצונות על תחום לעבוד בו, מתוך זה אני אפתח לי איזו שאלה חמודה לעבוד עליה שיש לה מסד נתונים שאפשר להגיע אליו? never say never 🙂

אנחנו עדיין ישנים רע ביחד, החבר ואני. אני מתעוררת מהתזוזות שלו, והוא זז פחות אז קם תפוס או מתעורר וזז, וגם נעים להיות במגע איתו אבל גם אני רוצה לישון. קמה תשושה ולא יודעת אם זה מזה או מחלון סגור או מה. מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. רע לי לא לישון.

וגם: פתאום התעוררתי מאד מאד רוצה חיבוקים ובכלל לא חושקת במין, וזה היה מקור של חיכוך שצריך היה לדבר עליו. זה תמיד יותר מפחיד אותי ממה שקורה בסוף, נעים לדבר איתו ונעים לראות אותו תוך כדי והוא נהיה לי יקר כשהוא קרוב, אבל כשהוא רחוק אני עדיין רואה שחורות ועוד אין לי בו את האמון שיש לי בג' החמוד. כשאני רואה שאני לא מצליחה להסביר את עצמי אני הולכת לג' ושואלת אותו: איך אתה מבין את המצב שלי כשאני כך וכך? והוא מספר לי, חמוד ואדיב בפרשנות שהוא. ואני הולכת ומעבירה את המידע. מנסה לחזור בנאמנות. שומעת מהחבר החדש איפה זה מתיישב. מתרגשת ומתוסכלת. כל החדש הזה, הוא קשה. כל התקשורת הזאת. ושואלת את עצמי: איפה אני לומדת אותו תוך כדי, לא נעה מהאוטומטים שלי? ולא בטוחה מה לענות.

חוץ מזה, הימים לא מתנהגים כמו שבוע עם התחלה ואמצע וסוף. נופ. בחצי מהשבוע- חריגים.
בוקר לשבת על הטלפון כדי לנסות להכנס לאינטייק הפסיכיאטרי של איכילוב (רק מעקב, אני לא בסכנה או משהו) שכבר מתגלגל 3 חודשים ובכל חודש נתפסים התורים לפני שאני מצליחה שיענו לי לטלפון, באותו בוקר טיול עם הקופיפה (הולכות למשהו קל למעני)
ובבוקר אחר תור לאנדוקרינולוג… גם כן עם הקופיפה (שהסכימה לבוא איתי אחרי שבפעם הקודמת הנוכחות שלה מאד הועילה), ושם כנראה עלי להתלונן על עייפות, חוסר האנרגיה הזה. היום משהו השתבש וכמעט ביטלתי הכל, זה מרגיש כאילו אין לי עתודות.

ויש גם כנס טרנסי והחבר החדש ועוד אינסוף אנשים מהקהילה שלי מרצים בו.
האם אבוא? האם לא אלך? אני לא בטוחה. אני רק יודעת שלכל אופציה יש מילים אחרות: אבוא, אלך 🙂

בנוסף הרגלים שאמורים להתבסס: לחזור למדיטציה בבוקר (א-ד 8:30-9:00), ונרשמתי לסדרת הרצאות אונליין בנושא מקצועי (ימי ד 18:30-20:30), פעמיים בשבוע לילה עם החבר ופעם בשבועיים זמן עם ג' החמוד. היה לנו זמן ביחד בסוף השבוע הזה והיה לנו מאד נעים. כשנעים לנו יחד אנחנו מתגעגעים יותר, ככה אני מרגישה. או שמא כשיש לנו זמן והפוגה וזמן אנחנו פתאום מגלים שכיף לנו ביחד.

השיחות עם הילדון נהיות ממש טובות. אנחנו חולקים את החלקים הקשים והמביכים של החיים וחברים אותם, מרחוק ובמנות מדודות. וזה בדיוק מה שמתאים. הוא כרגע הזכיר לי שאני טובה במשהו, כי השאתי עצות פרקטיות וטובות. וגם סיפר לי על דברים שעובדים בשבילו. זה תמיד טוב לדעת.

נעים לי שהתרכך לי לקראת לילה. אני מנסה להקטין את איזורי האסון התכנוניים שמלחיצים אותי, אבל כנראה לא יודעת לעשות את זה כל כך טוב.
אולי אשאל את הילדון לעצה ביום אחר 🙂

הערכות

אני רוצה את המוח שלי בחזרה, ואני רוצה שהוא לא ייחטף לי על ידי החורף, ונראה שאת שניהם משיגים באמצעים דומים.

בשבוע הבא עוברים לשעון חורף. אני שונאת את המעבר והוא נוטה להיות קשה עלי, אז אני יוצאת מנקודת הנחה שבשבועות הקרובים אני אצטרך להיות נחמדה אל עצמי במיוחד. לא נשמע כמו מטלה, הלא כן?

אבל אני כבר לוקחת כדורים נגד דכאון, אז מה שנשאר זה הדברים של אורחות חיים (למשל אפשר להסתכל כאן):

שינה, פעילות גופנית, חשיפה לאור (בעיקר כל עוד השמש טובה).

אז אני מנסה השבוע (התחלתי מאוחר השנה, אבל זה מה יש) ללכת לישון בשעה לא מאוחרת נורא, ולהתגלגל מהמיטה החוצה (מהבית) כשאני מתעוררת. זה עבד בלילה בין שבת לראשון, זה עבד בלילה בין ראשון לשני. היום הוספתי גם פילאטיס. זה בוודאי לא מזיק (בהנתן שזה פילאטיס מתחילים שאינו הולך לגרום לי לכאבים והגבלת תנועה כל השבוע).


נאלצתי גם לסרב להזמנה לאירוע אהוב מאוד אבל שמתחיל בתשע בערב במרחק נסיעה של שעה מהבית שלי וכשלא אני זו שנוהגת הביתה (ולכן לא שולטת בשעת החזרה).

זה היה רב שלבי: כבר מזמן חשבתי שאני אבוא בעיקר אם יהיה לי טרמפ עם מ' הגיק כפרהעליו, שהוא חבר שזקן ברוחו וגם לפני הקורונה הוא היה עוזב מוקדם. ואז דיברתי איתו על זה, והוא צחק עלי ברוח טובה. ואז קבעתי איתו כמה ימים מראש שניסע ביחד. ואז ביררתי איתו באותו היום מתי ואיפה נפגשים. ואז הוא כתב לי, כמה שעות לפני, שהוא לא מרגיש כ"כ טוב ואולי אני יכולה למצוא לי סידור אחר. אויש.

אמנם יכולתי ואף התחלתי לארגן לי סידור אחר, טרמפ אחד להלוך (מוקדם) ושני לחזור (שעת יציאה לא ברורה אבל לא מאוחר), אבל גם הבנתי ביני לבין עצמי שזה לא שווה לי את זה. את השיבוש בלוחות השינה ובהליכות הבוקר בשביל החברתיות הזאת, שלשמחתי אני כבר מקבלת מנות יפות של להיות עם זו ששמה נכתב בכתיב חסר ועם הקופיפה ושל חברותו האוהדת של מ' הגיק ושל מגע וחיבוקים וגיקיות כללית מהאהובים שלי, ואני לא מרגישה בכזה אוברדראפט שאני משוללת ברירות ומרגישה שבשביל כל אלה אני חייבת ללכת לאירוע הזה, שגם לפני הקורונה היה מסתיים בשעה כה מאוחרת, שלא היה לי הרבה מה לעשות למחרת חוץ מלספוג את הנזקים.

ו*תרועות* אני סוף סוף בשלב שבו אני שולחת קורות חיים החוצה[1]. אז זה עוד קול לטובת לא להיות במצב גסיסה מתקדם במהלך הימים. ככה זה. אז כתבתי לזו ששמה בכתיב חסר ולקופיפה האהובות (שבזמן האחרון נמצאות לעתים קרובות באותו תא תקשורתי מבחינתי), בקבוצת ה"להשתדל לטובת עצמנו" שיש לנו, שאני נאלצ להשתדל לטובת עצמי, ולא לבוא לאירוע. וזה עבר בשלום. גם כתבתי בעוד כמה קבוצות תמיכה בבקשה לחזק אותי בהחלטה הזאת, שיחד עם השיקולים הברורים אליה, גם מהווה ויתור, ולו רגעי (ובינינו… הוא לא מרגיש רגעי), על סוג חברתיות שהייתי רוצה לראות את עצמי כמישהי שיש לה אותו בשוטף. ובהתאם- דורש עדכון של הדימוי העצמי החברתי שלי.

אבל נראה. אולי הכוכבים שלי ישובו להסתדר לטובת אירועים כאלה, ואולי יהיו אירועים כאלה שמסתדרים יותר טוב עם הכוכבים שכבר יש לי. ולהיות בטוב מכדי להצטרך אותם במתכונתם הנוכחית זו די בוודאי מסקנת ביניים חיובית.

[1] אמרתי ברבים? התכוונתי שעד כה שלחתי עותק אחד. אבל זה יותר מבחמש השנים האחרונות ביחד, אז ממש ממש הריעו לי.


ג' ממשיך להיות בטוב בעבודה המעניינת שהוא מצא לעצמו, וגם הוא מספר בשבחי טיולים בחוץ.

בסוף השבוע האחרון נאלצנו לוותר על פגישה משום שהשותפים שלי היו חולים ולא היתה מספיק התראה כדי להעביר את המפגש אליו, אבל האמת היא שזה עבד לטובתי. הצלחתי סוף סוף, לראשונה מאז תחילת תקופת ה"חגים" כנראה, לבלות יום שלם ממש ממש לבדי, להתנער קצת מהסאה הגדושה שלי לאנשים. שמחתי בזה. והתכתבתי עם אנשים כל היום 🙂 ג' לא הולך לשום מקום ולא נורא אם ניפגש בשבוע הבא במקום.

עלי להבין איך אני עושה לעצמי זמן פנאי לעצמי בלי להיות בחברת אנשים אחרים. מפנים משבצת לזה ביומן?

אם אצליח לייצר מצב שיהיה לי אינסוף זמן, כלומר *שניים עד שלושה* ערבים פנויים, אולי אפילו אצליח להכניס בחזרה שיעורי תפירה. ביקשתי כמו בשנה שעברה, כמתנה קולקטיבית, כסף לעוד שיעורים, והחברים והמכרים שלי ממש פינקו וזה הצטבר לסכום משמעותי בהחלט. אבל כרגע אין לי עדיין פנאי לזה.


והנה גם נטפל בזה שאני כותבת פוסטים ולא שולחת 😉 (לקח רק 7~ שעות)

קיטורי חגים (שהפכו להודיית חגים)

יש לי יום הולדת שלא בא לי עליו ברמות חסרות תקדים, וכל המסביב של יום ההולדת מלא הדים כואבים משנה שעברה, מתגעגעת לזהוב ומרגישה שמעלה גרה את הדברים הגרועים שקרו איתו ומסביב לפרידה שלנו. עוד מעט חג של גיקים ויהיה כנס של גיקים ואנחנו ודאי ניתקל אחד בשני, ותוהה אם לטרוח לעשות את זה מכוון, לקבוע לשבת ביחד קצת. זה הדבר העיקרי שמכביד עלי עכשיו, ואיזה יופי זה שזה ככה- כי זה אומר שכרגע ברגעים אלה ממש אין מכאובים בחיים הנוכחיים, הלא כן?

(עדכון מצנצנת של העתיד: היה מוצלח עם הזהוב בחג של הגיקים. הוא עדכן מתי הוא פנוי להיפגש, עשינו קצת זמן בשיחה בטלה לחלוטין בלי אף עדכון לטוב ולרע, ואז באה היחפה הקופיפה וקפצה עלי ושימחה אותי ותפסה את תשומת לבי באופן שהקל עלי לזרום משם לקיבינימט 🙂 ואז ביום השני של הכנס הוא גם בא לומר שלום ולתת עוד חיבוק לפני שהתקפלו. זה הכי טוב שיכולתי לצפות בלי להפוך את זה לעוד דאגות, ואני מאד מרוצה.)


אני אוהבת את החגים. הם נותנים לי זמן לא להלחץ בזמן שאני מתקדמת.

הם מאפשרים לי שהות ארוכה עם האהוב החדש וגם זמן כרבולים ארוך ונעים עם ג' המתוק.


ואז הם מתפרעים: היה כנס של גיקים ואחריו בזאר בגדים יד"ש ואחריהם תלוי ועומד עוד רצף ארועים, וסאת החברתיות שלי גדושה ממש וזה מפתיע אותי כי תכננתי כאילו זה מצב שלא קורה. אולי אני צריכה לזכור שאי אפשר לעשות ארועים שבעה ימים בשבוע בלי להשאיר זמן מנוחה. במיוחד לא לעשות אירועים שבעה ימים בשבוע בלי להשאיר זמן למנוחה ושאז יהיה אירוע שאני לא יכולה להבריז ממנו כי אני המארגנת שלו והוא לכבודי. כלומר, היום בצהריים יהיה אירוע יום הולדת לכבודי ואני בקצה החבל שלי עם אנשים. אשכרה מקווה שיבואו רק זו ששמה בכתיב חסר והקופיפה… שזה יהיה נתח הארי של האהובים שיהיו שם, ושאהובים אחרים יבואו ויצאו.

אני גם צריכה להבין אם במקרים כאלה זה משנה מי האנשים. כאילו, ביום הראשון של כנס הגיקים הסתובבתי עם כל מי שראיתי. ביום השני כבר לא יכולתי עד כדי כך פתוח וחופשי והסתובבתי בעיקר עם האנשים שאני כבר מסתובבת איתם ביומיום ובהזדמנויות תכופות, בולטים במיוחד הג'ינג'ים האהובים ממשפחתו של מ' הגיק שהיו בהרכב מלא ושהו איתי ממש לא מעט זמן. ועכשיו מחר (יום שני שהוא במתכונת שבת) יש לי איתם עוד פגישה, ואני צריכה לחשוב אם זה שהם כמעט-משפחה זה אומר שאני יכולה לבוא אליהם ולא להיות מוצפת, או שעלי לבטל איתם ולהקדים את המנוחה מתקשורת ביום.


באמת טוב לי כרגע.

מרגישה שחושבים עלי, משקיעים בי, שואלים מתייחסים למה שאני רוצה וצריכה.
מזהירים אותי בזמן מפני דברים שאני צריכה עבורם אזהרה. עושים לי מקום ומרחב וחיבוק.


לכבוד הבזאר עשיתי סדר בארון הבגדים שלי. הוצאתי דברים שאני כבר לא רוצה לבזאר (ודברים שסתם לא עולים עלי לארגז, שעלה למעל הארון), ונשאר מקום לסלסילה קטנה וריקה שהקדשתי לחפצים של האהוב החדש, אם הוא ירצה להשאיר פה דברים. זה ריגש אותי מאד, גם לעשות את זה וגם להראות לו את המקום ולהזמין אותו אליו 🙂 רציתי שגם אתם תדעו.

ופתאום – הסתיימה העונה!

מה יש לי לספר על התקופה האחרונה.

אני שרה שוב וזה נהדר וגם מוציא מהדעת, כי כל מילה מזכירה לי שיר ולפעמים זה לא במקום.

אני מתחילה לחשוד שלא איבחנו אותי באוטיזם כשהלכתי לאבחון בקורונה בגלל שהייתי בשילוב התנאים המשעשע של בדיוק אחרי הסגר (כלומר, דרישות חברתיות נמוכות מאד ושריה ארוכה בנוכחותו של ג', שהוא אוטיסט בעצמו אז לא היה לי קשה איתו) + הכדורים הקודמים שמסתבר שממש הנחיתו לי חלק מההתנהגויות האפייניות. אני מתחילה גם לחשוד במקביל שלא אבחנו אותי כי אני לא אוטיסטית, אחרי שאני מבלה את כל זמני עם אוטיסטים אחרים ומוצאת את עצמי שונה מהם. אולי זו שונות תוך קבוצתית צנצו? המחשבות המוגזמות על התווית הזאת באה מהאהוב החדש, שרק עכשיו מגלה את הספרות הענפה בתחום אבחון החסר של נשים וילדות (הוא בחור טרנס) ורואה כמה זה מסביר את חייו ותחושת השונות שלו אם הוא מסתכל מפרספקטיבה כזאת.

"את מלמדת אותי את כל הדברים האלה:", הוא אומר

ואני: have we met? אבל נראה שבהקשר של החיים המשותפים שלנו הוא מרגיש שאני מאמצת את העקרונות האלה, אע"פ שבתוך הראש שלי אני עדיין אותה צנצ חרדתית ועמוסה שתמיד הייתי. פשוט רוצה מקום להיות חרדתית ועמוסה ולעשות מקום לבנאדם השני להיות מה שהוא, זה נכון.

השבוע היתה אמורה להיות אצלי מסיבה, ערב חברים. ולאט לאט הם נגוזו. בהתחלה היחפה, שבפעם הקודמת מאד כעסתי עליה כי היא הגיעה חצי שעה לפני סוף המסיבה, והיה לי ממש כואב לחשוב על לשחרר אותה הביתה מיד אחר כך. לא מתאים לה ציפיות, ואני מבינה את זה. אבל זה ממש לא מתאים עם הסוג הזה של אירוע בזק, שעתיים מקצה לקצה ונגמר. אח"כ זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שהיא המניע האמיתי שלי לכל השבנג הזה. וגם כמעט כל האחרות והאחרים, למעט אלה שלא טרחתי אפילו לשאול אותם לפני שהכרזתי שזה מבוטל.

האחות של חברה מהלימודים ממשיכה להיות גורם משמח קבוע בחיי. בהתחלה כל כך התלהבתי, חשבתי שאולי יש לי חברה חדשה שאפשר לראות ולחבק, אך הסתבר שלא- היא גרה באיזור כרמיאל ונוסעת רק כשהיא צריכה למטרות עבודה, ובאופן כללי קצת ביישנית. אבל ההתכתבויות שלנו טובות ועשירות, ואני מרגישה אהובה ונתמכת. "אני פשוט אחשוב עלייך כעל חברה שגרה בחוצלארץ", אמרתי לה, וזה מקל רוב הזמן. היא כמעט באה לגרסה המצומצמת של ערב החברים, אבל אז היתה הרמת כוסית מהעבודה וזה ירד מהפרק. "אני בטוחה שיום יבוא וזה יסתדר, זה פשוט שרחוק להגיע כל הדרך מחו"ל, וגם חברה בסוף יום עבודה זה קשוח, אבל יום יבוא :)" היא ענתה ואני הצטחקתי לעצמי שאולי כן ואולי לא, אבל היא העתיקה ממני את הנימוק. שפה משותפת זה נעים.

אני כל כך רוצה אנשים שאפשר לראות באופן קבוע ולחבק. בסוף היינו רק אני והאהוב החדש, אתמול והבוקר. נחנו מהיום שהיה, שהיו בו יותר מדי מסכים לשנינו, ופטפטנו רוך ודברים טובים, והלכנו לישון וקמנו לחיבוק. אנחנו עושים את מה שהייתי עושה עם ג' כשרק הכרנו- מדברים על דברים שחשובים לנו, מסנכרנים שפות. שפה משותפת זה נעים. אני לא מרגישה בגוף שלי שהוא אהוב ושאני אהובה, לא באופן פשוט כמו שאני מרגישה מהתכתובת המתמשכת עם החברה מהפסקה למעלה, ואני תוהה אם רק הזמינות היא ההבדל כולו. כי גם אחרי שזו ששמה בכתיב חסר הבינה שהיא כנראה לא תוכל לבוא לערב החברים, היא הקדישה לי מלא זמן התכתבות בבוקר כלשהו השבוע, והנה, כבר קל לי יותר לנשום מזה שאין מסיבה. כבר קל לי יותר לדעת שהיא רוצה בי בסביבתה ולשמוע את החדשות והשמחות שלי ולחלוק את שלה.

אנשים שמים עלי תשומת לב- ויותר קל לי. אני מרגישה את היותי אהובה ביומיום. כן, היה לי קשה כשהמסיבה התבטלה, אבל היו שם אנשים להחזיק את האכזבה שלי איתי. אפילו אותם אנשים שלא התאים להם להיות שם. בסוף השבוע ביקרתי בפעם הראשונה ליממה רצופה בבית האהוב החדש, וחלק מהזמן הוא היה חייב להיות עסוק, אז אני הלכתי(!) לבית של הקומונה הגיקית שגרה במרחק הליכה(!) ושם פגשתי את היחפה והתחבקנו, כי אלה היו תנאים משותפים שהתאימו. זה לא שהיא לא רוצה בי. גם אחרי שאני הלכתי, בדרך הבזק שלי- שעתיים-שלוש ונגמר, היא נשארה שם עד השד יודע מתי :).

והוא כל כך עזר לי: הקשיב כשאמרתי לו שעצוב לי שאין מסיבה, שבכלל לא רציתי מסיבה רק רציתי בחיבוקיה של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, ועכשיו כל המבנה המפואר שבניתי בשביל שהיא תבוא קרס לי, ואמר "עד עכשיו כל כך מידלת לי איך לעשות דברים שמתאימים לי, והנה עכשיו אני מגלה שאת הרמת אירוע שלם שבכלל לא מתאים לך", והציע לי בעדינות לומר לזו ששמה נכתב בכתיב חסר את האמת, שאני מתגעגעת ורוצה בה ובחיבוקיה. "ומה יצא לי מזה?" אמרתי לו, והוא אמר "כנות ופתיחות מובילות לקרבה". אז למחרת, בשיחה הארוכה הנדירה עם זו ששמה בכתיב חסר באמת אמרתי, וקיבלתי תשובה ששימחה אותי. אבל לא רק זה: הוא מקדיש לי תשומת לב ועדנה מספיק בשביל לומר לי לא-את-מה-שאני-רוצה-לשמוע, ואני מעריכה אותו עוד על זה. על הדברים האלה נבנית קרבה מהצד שלי.

חוץ מזה, קיבלתי תרגיל בית בשבוע שעבר, מהחברה הראשונה שהתראיינתי אליה. אני נאבקת בו אפילו שהוא אמור היה להיות קליל, כי התחלתי מתותחים כבדים מדי ורק אז, עם הזמן והנסיון, אני יורדת לקרקע. בדיוק שעה לפני סוף היום אתמול פתאום הבנתי מה בעצם רצו ממני מלכתחילה, ואולי זה פשוט 🙂 אבל בין אם זה פשוט ובין אם לא, אני כבר עשיתי כל כך הרבה מסביב- שזה משהו שכנראה ארגיש בנוח להציג לראווה, בתור הדבר הראשון בעמוד הטכני שלי. וזה ממש שווה. לאט אבל בעקביות, ובינתיים כל עוד אני לא נתקלת בפידבקים שליליים, אני צוברת בטחון ונסיון, ומתחילה לפתח סוף סוף גם תשובות קטנות ועדינות לשאלה "מי אני ומה אני רוצה" בהקשר של עבודה, שאלות שטענו בפני לא מעט שכדאי שיהיו לי עליהן תשובות, ואני מסכימה שזה יותר נעים כשיש.

maybe I AM embracing it, אפילו שאני עושה את זה בדרכי הצנצית מאד.

יאללה. חוזרת לדבר שלי.

לא יכול להוריד ממך

אז האוסידי של השירים חזר, סוף סוף. התגעגעתי אליו, בחיי.

—————————————————

זה עדכון קטן כדי שאני אדע להגיד לעצמי: אמרתי "יושב לי משהו על הלב שצריך לדבר עליו", ואז באתי עם הצד שלי, קצת קשה קצת פגוע, והצד שלו היה מחויך אף על פי שהוא לא הסכים איתי, והיה לי נעים לשמוע מה שהוא אומר אע"פ שהוא לא הסכים איתי, ועלו מורכבויות גם שלו, וניסינו לחשוב על משהו… אחר. לא ממש באמצע. והקשה הדחוס שהיה לי בלב השתחרר והתחלף בחיבה וברצון, והלוואי שיהיה ככה, ותקשורת תוכיח את עצמה כמשתלמת לשני הצדדים, *וגם* שימשיך להיות לי קל לי להאמין בשלי, כשאני צריכה לדבר משהו כדי להוריד אותו מהלב.

כי אני לא רוצה כזה שאומר "לא נכון, למה את חושבת" על כל דבר שאני מרימה עליו דגל, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה להקשיב ולשמוע מה השני מרגיש ורואה מאותה סיטואציה, ואולי לקבל חלקים. ונראה לי שאולי נמצא לנו באמת דרך.


הייתי עם ג' המתוק בסוף השבוע, והוא היה רך אלי, ושאלתי אותו איך עובר עליו הזמן מאז שהחלטנו לשנות את מערכת היחסים, והוא אמר: "טוב לי. אני שמחה כשאנחנו מתראים, והתדירות היא כזאת שבין לבין אני מתגעגע, ואפילו אם יש דברים בדרך אני רוצה לדאוג שהפגישה שלנו תתקיים"

🙂


יש עוד אבל זמן אין, אז נקצר.

עדכון כשאין מה לעדכן

דוחפים אותי. לזו שערכה את הקורס ששתתפתי בו יש אינטרסט שאמצא עבודה כי רק אז היא מקבלת נתח מהשכר. ולכן, היא ביקשה ושלחה את קורות החיים שלי. זה חצי נחמד וחצי מלחיץ. זה ישמש לי נסיון בלהתראיין, לכל הפחות. מעניין אם אהיה סבירה בזה.

היה לי בלוגולדת שלא התייחסתי אליו 🙂 ביולי שהיה, הבלוג נכתב כבר 18 שנים. אני התחלתי אותו בגיל 21 אז אנחנו ממשיכים פה את הקו של לצבור ותק עד שאהיה יותר זמן עם דברים בחיי מאשר בלעדיהם. מזל טוב לנו, קוראים אהובים ותיקים. מזל טוב לי, צנצנת אהובה ותיקה. בקרוב גם יהיה לי יום הולדת (39) ויום שינוי שם רשמי (4 שנים כמדומני). אלה אוספי הזמן שלי.

אולי לא?

אולי לא *כולם*. יש גם את העשור שאני מכירה בו את ג' המתוק.

בסוד אני הולכת אחורה לקישורים של עצמי לספור ממתי אני חושבת שהבנאדם הנוכחי שאני יוצאת איתו חמוד, מה עם ההיבט שבו הוא חשוב. אני מוצאת, פה בבלוג. את האינטראקציות שלנו פעם, וגם במפורש, החל מהקיץ של שנה שעברה. אני רוצה לרצות ופוחדת. אני מתרגשת ומסתייגת. אני רוצה לקבוע איתו מליון דברים בשבוע ואני רוצה לברוח ולחסות תחת כנפו של ג' ואני רוצה לא להוסיף שום דבר חברתי ואני כבר עם ימים שלמים תפוסים בתכניות משורשרות.

אוקיי, הבנתי. אז אני צריכה ללכת להסתכל בספרות/משאבי לימוד על קשב וריכוז עכשיו? זה מה שקורה פה?

ג' מפתיע אותי מאד. שובר תעסוקתית מ(לא) לעבוד בהייטק ללעבוד בטיפול: בעבודה עם הכשרה נמוכה אבל עם דרישות בינוניות. הוא טוב עם קטנים, הוא כנראה יהיה טוב בזה אם יעמוד בזה. ובעיקר, הוא לא ירצה כל כך להתאיין, כי יהיה לו מקור הכנסה. מעניין איך זה יהיה. זה בדיוק זמן מעולה לזה, שניה לפני פתיחת שנת הלימודים.

כולנו משתנים משתנים משתנים. אני בטוב עם השינוי של ג' כי זה לא שהוא משתנה ואני נשארת בדיוק אותו דבר. אני גם בטוב כי הוא לא אחריותי, או פחות אחריותי. בכל זאת "תיקח אוכל ומים", אני מזכירה לו והוא עונה "לוקח" ואז אחרי שלוש דקות "בזכותך :)" וזה נעים לי שהוא מקדיש את הזמן להיות חבר.

יהיו לי חיבוקים טובים טובים בסוף השבוע הזה. זמן עם ג' ועם היחפה עם זו ששמה בכתיב חסר ועם האהוב החדש הזה.

"מתי יהיה לך בנוח להציג אותי כחבר חדש?" הוא שואל, ואני מתחמקת, מתחמקת, מתחמקת. מצד אחד כל האנשים החשובים שלי יודעים, ומצד שני… אני קצת חוששת לשמוע ממעגלים שניים שלי למה זה רעיון רע. קהילה זה צפוף. לפעמים נהיה דם רע בפה ושם. מעניין מי יגיד עלי דברים מעפנים, ומה הדברים המעפנים שיאמרו עליו. ומעניין אם דברים כאלה כבר השתנו בזמן שעבר.

פתאום היא מתרגשת נורא: סף מאורע

זה יקרה- זה קרה (שלל שרב, מאיר איראל)

התחלתי במשהו שהוא לא ציטוט, וחזרתי לתקן כדי להרגיש שאני יותר אני.
אבל התחלתי ממשהו שהוא לא ציטוט, ואני לא לגמרי אני.


אני לא מתרכזת. מכאן, בכל פעם שאני רוצה לעבוד או לנסות לעבוד, עלי לצאת מהבית למרחב למידה/עבודה כלשהו, ושם לצרוך קפה, וגם אז סביר שמה שאצליח לעשות זה לקרוא או לשמוע הרצאות ולא לגעת בקוד. כאילו הצנצ שעשתה את כל מה שעשיתי זלגה החוצה מקיום והוחלפה בצנצ שאני עכשיו, פעורת עיניים ומצמורמרת עור, מביטה אל השמיים הכחולים בערגה. הכל יפה. הכל נוגע. דברים הם מרגשים. זה מה שאני רוצה. וגם: אוי לא.

אז כיול מחדש. נדרש כיול מחדש. צריך משהו שגרתי עם פעולות קטנות ומוגדרות, הכל מהתחלה. אני כל כך פוחדת להפסיד את כל ההתקדמות של השנה שהיתה. יותר קל לפחד מלשבת לכתוב קוד.

יש מישהי מתכנית של נשים בהייטק שעוזרת לי להיות כזאת שמחפשת עבודה. הנה בעקבות המפגש בשבוע האחרון יש קו"ח כתובים. הם לא רעים. הם בעיקר קיימים. כדי להתגבר על הצעד הבא, הצעד הבא הוא כבר לשלוח משהו למישהו. היא הציעה: למשרה בפתח תקווה שפרסם מישהו שהיא מכירה ושאני לא באמת רוצה 🙂 כן, זו ההתחלה הנכונה. עוד מעט, שבוע, שבועיים, חודש, ואני בתוך עולם אחר ממש. עם לחצים אחרים ממש. איך אעשה את זה תוך כדי שאני שוב חדשה לעצמי? אז למזלי היא בחו"ל בשבועיים הקרובים ובינתיים המשימה שלי היא לפתוח את היוטיוב ולצפות באנשים מדברים על לחפש עבודה. לחשוב מה מפריע לי ולבקש על זה מידע כדי להיות יותר מיודעת לגבי אופציות. ללכת להרצאה בפאקינג פתח תקווה (זה מוטיב חוזר) בשביל לשמוע ולדבר על ראיונות HR. יותר קל לשמוע וידאואים מלשלוח קורות חיים.

צנצוש, למה את מתמהמהת ככה? אחרי כל הזמן וההשקעה האלה.

כאילו, ידעתי שאני אהיה כזאת, שזה יהיה נורא. אבל לא ציפיתי שזה יהיה נורא במקביל לזה שהכל נורא.


הכל נורא יפה.

יש לי חבר חדש. הוא מרגש וטעים(!), וחושב על דברים שאני אוהבת לחשוב עליהם, ומתחיל בפועל בפרקטיקה דברים שאני רק אומרת שאני רוצה להתחיל. עשינו שיחת יחסינו לאן עוד לפני שאנחנו מכירים אחד את השניה. אנחנו עובדים גם על להכיר. הגוף שלו מתעורר תפוס בכל בוקר שבו אנחנו ישנים ביחד. הוא אומר שהוא רגיל להתפרס במיטה וכנראה שהוא מגביל את עצמו כשיש שם עוד גוף. אני לא ממש מאופסת כשאני יוצאת מבקרים שלנו יחד, אבל מצד שני אני לא ממש מאופסת בכלל, רק בימים שמתחילים בבוקר שלנו יחד זה יותר.

אם אני כותבת בבוקר ועושה מדיטציה, החיים נראים פתאום פתורים הרבה יותר. יכול להיות שזה מה שאני צריכה, שעה וחצי בכל בוקר של להקדיש רק לעצמי ולמחשבות שלי בשביל לפנות את השולחן להכל. יותר קל לגלוש בפייסבוק מלקום לשולחן אל המחברת הירוקה.

בסוף אני אצליח להתארגן. החלקים מונחים לפני, הם פשוט יותר מפוזרים משהייתי רוצה אותם.

אני רוצה להבין איך אני עושה שאני גם אהיה הצנצ שאני עכשיו, וגם אכתוב קוד.

הייתי רוצה שמישהו יחזיק את זה בשבילי.
מישהי קטנה בתוכי אומרת: אולי ג' ידע.
אבל לא, צנצ.
ג' לא ידע, ולא הוגן לבקש ממנו שידע.


דחיות כואבות לי יותר השבוע.

הילדון עבר בהצלחה ניתוח שהוא תכנן ורצה לעבור. לאט לאט כואב פחות, חופשי יותר לתנועה. מחובק על ידי חבריו הקרובים. הוא אמר לי "אני רוצה שתבואי" כשאמרתי לפני הניתוח שאשמח לבוא אם זה מתאים. אבל בזמן אמת הוא גילה שהוא לא באמת רוצה, והתבלבל ונבוך, והתחיל למרוח אותי במקום להגיד לי את זה. לגבי היום שקבענו בו טנטטיבית הוא אמר שבסוף חברה אחרת שלו יכולה להגיע רק בזמן שאני התכוונתי, ושיהיה לו קשה הרבה אנשים אז אולי ביום אחר? (אחר כך הוא סיפר לי שהם עשו "לא דברים מיוחדים, היינו חברות כמו שתמיד"), לגבי היום האחר הוא אמר לפנות ערב: "מתי רצית לבוא?".

"מתי רצית לבוא?" זה לא מספיק בשבילי השבוע.

רציתי ללכת, כן. בין היתר בשביל תירוץ לא לגעת בקוד… אבל לא במחיר הזה. הילדון באמת מחלים מניתוח. כואב לו, ויש לו טווח קשב מוגבל, והוא צריך עדינות ורכות ואהבה של אנשים שהוא לא צריך לתרגם איתם. "גם בסדר אם זה לא זורם, לא צריך לרצות אותי בזה שאבוא. אני יודעת שאין לנו נהלי "חברות כמו שתמיד" ב1X1". כתבתי לו, והוא שתק לרגע ואז החזיר: "אני חייב להחמיא לך על רגע מרהיב של תקשורת כי את קראת אותי כמו ספר פתוח פה". מה אני אגיד לך, ילד. קצת הלוואי שלא, אבל חלק מהקרבה הוא לדעת את הגבולות שלה. הוא הוסיף עוד משפט של הקשר על למה ספציפית זה קשה באופן שהוא לא שיער קודם, ואז "אבל כלומר כן, מה שכתבת".

אני לא רוצה להיות בכח במקום שאני לא רצויה, אבל הייתי מאד רוצה להיות רצויה, וזה כואב.


גם עם החבר החדש אנחנו במקום הרגיש הזה, שבו מתחילים לראות דרך החרכים של ההיכרות שקצת חצינו את הגבולות של עצמנו בשביל להתקרב. עברנו להתראות מבערך פעם בחודש לכמעט פעמיים בשבוע, וזה מרגש ונעים… ואנחנו ישנים רע. קמים עייפים. חיים בערפל מוח. לא מספיקים, או נאבקים בקושי לעמוד, בחלקים אחרים בחיים שלנו.

משהו לא הסתדר מבחינת לוח זמנים, ונתקענו על היכן ומתי ניפגש את המפגש השני לאותו שבוע. הוא העדיף אצלו ("לא סיבה ממשית כמו שאני פשוט מרגיש צורך להיות יותר בבית, וזה שבוע שיצא לי להיות מחוצה לו יותר משאני רגיל"), אני העדפתי אצלי ("באות אלי חברות בערב ולא ידוע מתי ילכו, ואני מעדיפה להתעורר בבית בגלל הזריקה בבוקר שצריכה מקרר"). הצעתי כמה סידורים אלטרנטיביים שפותרים חלק מהאילוצים אבל לא את כולם, והוספתי "ובהמשך נתאם את השבועות ככה שכל אחד מאיתנו יקבל מספיק זמן בבית (גם לי יש צורך כזה)" ולבסוף הנפתי דגל לבן: "אפשרות נוספת היא: מחר אני מבלה בביתי עם חברות ואתה מבלה יום פנוי בבית. ואנחנו נפגשים ביום שני, עם <חברים משותפים>". זו גם אפשרות טובה, הוא ענה. ואז דיברנו קצת על זה שזה קשה. לרצות אחד את השני בחיים שלנו, וגם… את החיים שלנו. "וגם הדירה שלך קצת מנסה להתנקש בי", הוא הוסיף בשיחת וידאו, הוא אלרגי לחתול ואולי גם לאבק שגר בחדר שלי. טוב, הבנתי את הרמז, עשיתי נקיון אבק. אבל אני מאד מקווה שאחרי זה הוא גם יבוא, כי אני גם לא אוהבת להתעורר בבית לא שלי, להצטרך להבין איך אכלכל את עצמי ולאן אלך במהלך היום במקום לקחת אוכל מהמקרר, להתעסק בלוגיסטיקה מורכבת במקום להתגלגל אל השולחן שלי והמקלחת שלי והמקומות שנראים לי עדיין מוכרים גם כשאני לא לגמרי מוכרת לעצמי.

לא חייבים לא חייבים לא חייבים, אני מפזמת. אבל אני רוצה שירצו אותי, ושינסו לפתור אילוצים ככה שיאכלסו אותי. ואני חושבת שאני אצטרך להביע את זה יותר בבירור. כי מגיע לי שגם יחפשו בשבילי. מילא עם הילדון, לא נעים אבל מובן, אבל במערכת יחסים עם מישהו בגודל שלי אני לא הולכת להיות הזו שמקבלת אחריות על כל הבלגן. אם זה בלגן, אז שיהיה בלגן משותף.

"יצאתי באי שקט מזה שרק אני חיפשתי דרכים לאכלס את הצרכים שלך, ולא ראיתי אותך משיב באותו מטבע כשהיו לי אילוצים די מורכבים באותו יום. גם לי יש מקומות שקשה לי לוותר עליהם או להתגמש בהם, ואני אשמח שתחפש דרכים לבוא לקראתי ולהציע אפשרויות, כך שיהיה מרחב גדול יותר לפתרונות מ"אפשר לוותר, וזה יהיה יותר קל מלחפש עוד משהו"".

שלחתי זה עתה. מעניין איך יתקבל.


לא רוצה לשחק יפה ולחלוק ולהבין.

רוצה שיאהבו אותי כמו שנוח לי ויפנקו אותי, ושיהיו לי עודפים של משאבים להביא לשולחן של עצמי בשביל לפתור איך אני חוזרת להתרכז בדברים שמונחים בפני כדי להצליח את הפרוייקט ולקבל המלצות נחמדות וטובות שישמשו אותי לרגע הבא בחיים שלי. ואיך אני פותרת את הרגע הזה בחיים שלי, שבו אני לא חושבת שיש מישהו שדואג לי מספיק, אפילו לא אני.


מעניין, הכיוון שזה תפס 🙂 אולי אלה היו השעה וחצי שלי היום?


וגם: בינתיים תוך כדי כתיבה התקשרה חברה ממחזור אחד אחרי של הקורס שהייתי בו, ואמרה שהיא התראיינה בסטארט אפ שהיא לא היתה בקטע שלו אבל נשמע שמחפשים בתחום שמעניין אותי, ותיארה… את אותו סטארט אפ שדיברתי עליו למעלה. ואז סיפרה שהיא עצמה כבר חתמה במקום ומתחילה בשבוע הבא.

אני צריכה להתחיל לזוז, העולם קורא לי, ואני חייבת חייבת קודם למצוא את הנשימה שלי.

קרבה עובדת בדרכים מסתוריות

בסוף השבוע היה כאן ג' המתוק, התחבקנו הרבה וחפרנו בשמחה רבה על תכנות (הוא העיר על מימוש של משהו בתוכנה כלשהי ואני שאלתי, ואז קיבלתי סקירה כולל אזכורים של תרגילים בנושא שהוא עשה באוניברסיטה) ועל אקוסטיקה בימים העתיקים (שמעניינת בגלל שהיו כלים שמשמיעים קולות וגם מבנים שמחזירים קול מעוות ככה שיישמע כמו משהו אחר). כשהוא ליטף אותי ושמע את הנשימה שלי נחטפת כשהוא העביר את היד מעל איזור מסוים, הוא אמר בחיוך "זה נשמע טוב", וידעתי שהוא מכיר ויודע אותי מספיק לשים לב כשהתגובה הזאת נעדרה כבר הרבה זמן, ושוב כשהיא חזרה.


ביני לבין עצמי, אני ממש לא מתרגשת לעשות סקס עם הבנאדם החדש כמו שהייתי רוצה להתרגש.

זה לא לא-על-השולחן באותה מידה שחשבתי בעבר, כי השינוי של הכדורים בהחלט מזיז משהו, אבל זה גם לא כן-על-השולחן בשבילי. כי אני מספיק לא-בקטע עדיין שלא תהיה לי את ההרגשה של "לא משנה מה יהיה, בוא נעשה את זה כי בא לי". אני בערך בדיוק מספיק בקטע בשביל ממש להתבאס על עצמי ולחשוש להעליב אם נתחיל משהו ואני אגלה שאני בכלל לא רוצה, כמו שהתבאסתי עם ג' לפני חצי שנה. אבל עם ג' ידעתי שהוא יאמין לבאסתי ולא יחשוב שזו הצגה וכנראה יבין שזה לא כ"כ קשור אליו.

אז מבחינתי ג' הוא האיש הבטוח שלי כדי לעשות איתו ניסוי כלים. שכבר יודע מה הכפתורים שלי שעבדו לו בעבר, ויכול לנסות אותם בשיטתיות שרק לג' יש, ובסוף הניסוי יהיה לי מידע שאני אוכל קודם כל להגיד לעצמי, ואחר כך גם לחלוק. הזהרתי אותו שזה מה שאני רוצה, I'd like to attempt sex היו המילים שהשתמשתי בהן, וישנו על זה לילה ובבוקר עדיין רצינו אז הוא היה מתוק ואיטי וקשוב והיה לנו נעים ביחד.

התוצאה היא: הגוף שלי עושה *יותר* ממה שהיה כבוי בו כבר שנה. לא מספיק בשביל לצאת מגדרי ומעורי, בהחלט לא מספיק לטרוף הכל ולהשכיח ממני מי ואיפה אני, אבל מספיק בשביל שזץ קטן יגדל להיות להבה, קטנה ולוחכת וסקרנית במה עוד היא יכולה לאחוז, לפני שנתקלת בכל הדברים שהיא לא יכולה עדיין לאחוז בהם. אז… זה איפהשהוא בטווח בין מה שיכולתי לצפות לו ומה שקיוויתי לו. ניתן לומר שהניסוי הוכתר בהצלחה.


עשיתי טעות עם האיש החדש בלהסביר מהו ג' בחיי. בגלל שבתוך הראש והלב שלי מה שעובר בינינו עכשיו זו פרידה (שבה אני לוקחת את הבכורה ממערכת היחסים עם ג', משאירה אותה לחיות בתוך החלל שיהיה בין מערכות היחסים האחרות שאני אכניס לחיי), אז ככה זה גם נשמע באיך שאני מדברת. כאילו הוא אקס. לא כאילו הוא ג' קיים ויציב ונוכח. לא כאילו מה שהסכמנו זה, מילולית, שאני אשקיע פחות בקשר איתו, אבל הוא יישאר ג' איתי כמו שהוא היה עד כה, וכל זאת כדי שהחיים *שלי* יאבדו את העוקץ שיש בהם בנוגע לקשר הזה.

וזאת אפילו שכן אמרתי שאנחנו נפגשים כל שבועיים, חברים קרובים ואינטימיים שמעורבים אחד בחיי השניה.

עשיתי טעות עם האיש החדש. כשהוא שאל אותי אם אני מינית עם האנשים שחשובים לי, עניתי "לא, כי *אני* לא מעוניינת, אבל אם המיניות שלי תחזור, אז בטח", ואיכשהו אני חושבת שאחרי שהוא שמע את החלק הראשון הוא לא עיכל עד הסוף את החלק השני, שהעובדה שאני לא עושה מיניות עם אחרים כרגע לא נובעת מהעדר רצון או אנשים, אלא מחוסר עניין גופני. שהוא לא מבין כמה זה נתון לשינוי ממש בתקופה הנוכחית, ולא עושה את החיבור שאם אני אירוטית כלפיו (מה שקורה), אז ייתכן שהמיניות שלי חוזרת ללבלב גם בקשרים האחרים.

ואז הבנתי את כל זה, או לפחות חלקים מכל זה, ובאתי לדבר ולתת יותר מידע, ואיכשהו לתחושתי היה נחוץ לזה יותר זמן. נכון שהיפותטית יש ויהיה לנו יותר זמן על פני התקופה שעוד תבוא, אבל ממש התבאסתי לעשות את זה בקיצור.

"חשבתי, ואולי קיויתי, שעשויה להיות לנו תקופה של חסד בלי קשרים נוספים, ועכשיו אני מבין שאני נכנס למערכת". הוא אמר, וקצת כבש את ראשו איפה שהיה מונח, בכרבול של אותו רגע.

are you still onboard? שאלתי אותו. והוא ענה: כן.

ואני מאמינה בזה, אבל בחיי, זה לא היה מוצלח לחיות כל כך בתוך הראש של עצמי, והייתי מעדיפה לא לעשות את השיחה הזאת בקיצור. גם האמנתי בטעות שיש לנו הרבה יותר זמן באותה פגישה, את אותו הערב והלילה והיום שאחריהם, ובעצם הבוקר שלו היה תפוס והוא אפילו לא היה בטוח שאנחנו מעבירים את הלילה ביחד, והאי הבנה התבררה רק לקראת השינה.

האם זה דורש התנצלות? האם עדיף שאסתכל על זה כאל מתן אינדיקציה למה הוא יכול לצפות בעתיד מבחינת המודעות שלי לדברים ואיך הם עשויים להראות לאחרים? אני לא יודעת.


MJ בארץ. נחמד לנו להפגש. זה מעניין כי כל פעם זה מרגיש אחרת ועכשיו זה מרגיש כמו חבר.ה ותיק.ה שיש הרבה מה להשלים והרבה שלא צריך להשלים והרבה שאי אפשר להשלים וכל מה שמיטל כותבת על להיות ביומיום אחת של השניה מול הסוג היותר מסונתז של קרבה במנות. כמו בפעמים טובות שהוא מבקרת, מעניין אותנו להפגש שוב פנים אל פנים, והיפותטית מעניין אותנו גם לנסות לראות אם אפשר יהיה לשמור על תקשורת פנים אל פנים בזום. מעניין באמת 🙂 עד כה זה לא עבד אבל never say never!

ג'2 ואני נפגשנו אתמול, אחרי לפחות חצי שנה שלא התראינו 1X1. היה כרבול טוב ושיחה טובה ובסוף פתחנו יומנים וקבענו עוד פגישה. אני נפעמת ממנו תמיד כי הוא חי בתוך החיים שלו עם יומיום נהנתני של אוכל ופעילות וחברים, והוא *גם* מחזיק תפיסה שלי כחברה מוכשרת ומוצלחת שאפשר לצפות להיות בנעימים איתה שהם מצד אחד אישיים בהחלט, ומצד שני בלי יותר מדי טרחה הדדית, וזה כיף לי להיות בעמדה הזאת, שאנחנו נפגשים וזה נכון עלי. תמיד אני שוכחת שאני צריכה אנשים שמסתכלים עלי בכזאת אהדה פרקטית.

יש ילדון שהוא יומיומי בחיי, מאז שקבענו לנו בעת משבר כלשהי נקודת בדיקה יומיומית לפני השינה כדי לעזור להרפות מתלאות היום ולעבור לאיזור הזמן שלפני השינה. המשבר נשבר אבל הנקודה היומית נשארה. "השעה שלנו", או לפעמים בקצרה "שעה זה". אף על פי שאנחנו לא באותו גיל ולא באותם חיים, הזמן המקביל העקבי הזה מביא לקרבה. "אילו הייתם לחם, איזה לחם הייתם?" הוא פרסם שאלה ברשת החברתית, ועניתי "פיתה זעתר. עם תועפות זעתר ושמן זית", וזה זיכה אותי ב"כן, זה מאד נכון" מצדו, ומאוחר יותר לקראת הערב ב"דרך אגב, שמתי זעתר על הפיתה שלי היום בגללך", וזה אחד הדברים החבריים הכי משמחים שאי פעם אמרו לי.


זה בעצם מה שבאתי לספר, שמישהו אתמול סוגשל אכל זעתר כי הוא חבר שלי, ושזה איכשהוא הגיוני ובעל משמעות בעיני. כי קרבה עובדת בדרכים מסתוריות 🙂