מה שיצא

"

אני שחר צנצנת, ממחר בת 38, גרה בת״א.

באה לא ממוגדרת, ומשתמשת בלשון פניה ״את״ בשביל הנוחות, ובחולצות פולו ודגמ״חים… גם כן בשביל הנוחות! אבל בשניהם זה לא רק זה 🙂

קווירית מזה זמן רב, בניגוד לארכיטיפ יוצאת גם עם בנים, בשנים האחרונות בעיקר מפלרטטת במבט לא ישיר (ועם כוונה לגמרי ישירה) עם חתולים, אוטיסטים וא.נשים לא בינאריים.

שפת האהבה הכי חזקה שלי היא מגע, ובעבר הנחיתי והשתתפתי במלא כרבוליות שמחות ומשכרות. יכולה לדבר הרבה זמן על המעלות שלהן (ושל מסיבות החלפת בגדים)!

הקורונה טרפה עלי קלף או שניים. גיליתי עם הסגרים וביניהם שאני רוצה להעמיק באינטימיות וחיבה על פני משכים ארוכים יותר ונתחים גדולים יותר מהזמן שלי משהייתי בעבר. באה לשנה חדשה ולתקופה חדשה עם חיפושים אחרי איזור נוחות אחד או שניים מחוץ לאיזורי הנוחות הנוכחיים שלי 🙂

בואו להפתיע, בואו לדבר, ובואו להשאר.

"

מה דעתכן?
רק אחרי שכבר הייתי שלמה ושלחתי- שמתי לב שלא כתבתי כמעט שום דבר על תחומי עניין, שלא לדבר על גבולות.

מנצ'סטר אינגלנד, אינגלנד

let the sunshine in

חג סוכות שמח! הייתם בסוכה? אני לא. אבל ראיתי סכף מלמעלה כי בדיוק מתחת לחלון שלי יש אחת. דווקא לא הפריעו משם, רק הבוקר שמעתי אנשים שרים בתוכה ואחד השירים שהם בחרו לשיר היה "התקווה". המלא. יחד עם סוג של טה-נה-נה למעבר במקום שבד"כ יש כמה צלילים של פלייבק, וסלסול יפה ב"וירושלי-י-ם". אחרי זה הם עברו לשיר שלא הכרתי ולא הצלחתי לקלוט את המילים שלו. מקווה שהזמרים האלה יבואו שוב, ושוב בשעה שאני ערה 🙂

בשבוע שיהיה (מה אתם יודעים, התחלף שבוע- בשבוע שעכשיו) יהיה לי יום הולדת. אני אהיה בת 38. כשפתחתי את הבלוג הזה הייתי בת 21.5 (בערך) כך שהוא כבר בן 16.5, כלומר פתחתי אותו לפני שהבת הגדולה של מ' הגיק נולדה, ובכלל מאז עבר זמן ששווה לגיל שהייתי בו בזמן הבנזונה מהתיכון. זה מפתיע אותי שכל כך הרבה זמן עבר. במפגש סוכות של קבוצה קהילתית שלי פגשתי מישהו שהכרתי כלסבית לפני סוג של 19-20 שנה, כשהייתי רק קצת לא-קטינה והוא היתה… מבוגרת יותר. אני בעצם מכירה אותו יותר שנים משאני מכירה את כל הקהילה הנוכחית שלי. אהבתי את איך שהוא כתבה אז, ואני אוהבת עדיין את איך שהוא היום. כתבתי לו שזה היה נהדר לפגוש אותו שוב ולהזכר איזה כיף איתו והוא ענה "חשבתי אותו דבר, את תמיד מאירה את הלב שלי", ואני שמחה בזה אע"פ שאין לדעת מתי תהיה השיחה הבאה שלנו.

למכונף (האקס המיתולוגי שלי) נולד לפני כמה ימים עוד ילד. די התנתק בינינו הקשר מאז שהקודם נולד (הוא בן… ארבע? חמש?), אבל שלחתי מזל טוב והחלפנו כמה מילים בהתכתבות. שמחתי שעשיתי את זה. הוא שלח לי תמונה והילדון נראה מקומט וחייזרי, עצום עיניים כמקובל במשפחה הזאת. זה נעים לראות. אני חושבת שהמפגש מהפסקה למעלה עשה לי אומץ לשלוח הודעה גם פה.

עד סוף השבוע עלי לכתוב פוסט הצגה עצמית בקבוצת היכרויות פולי לצעירים שנכנסתי אליה, ואחד החוקים שלה הוא לכתוב פוסט כנ"ל בתוך החודש הראשון שנמצאים שם. לפני שבועיים בערך כבר בחרתי עם ג' המתוק את התמונות שאשתמש בהן, אבל… בתכל'ס אני לא רואה איך להתחיל לצאת עכשיו עם אנשים חדשים. אולי זה לא הדבר הכי הגיוני לכתוב פוסט כזה?

יש לי המון מה לספר על ההכנות ליום ההולדת ומסביבו, אבל חלק מזה כואב אז זה גורם לי לא לכתוב ולא לשלוח. לכן הנה בואו נשלח את החלק הקטן הזה פה, וכמו שהחמודה של הפילאטיס אומרת: "ונמשיך משם".

שנה טובה (יש פה טיגריס)

אתגר "קח את התמונה האחרונה שצילמת ושים עליה כיתוב שנה טובה"

משום מה זה הרבה יותר קל לעשות את הפצצת השנה טובה אם יש מעליה תירוץ מטופש של אתגר מטופש, ולא באמת להתחייב על עמדה כאילו אכפת לי חלילה, ממשהו. וזה חלק מהבעיה. אבל בכל זאת עשיתי כזאת תמונה ושלחתי אותה למבחר מצומצם של חברים. ושמתי בפייסבוק. ועכשיו גם כאן. שנה טובה. אכפת לי מזה. גם מעוד דברים וקשה לי להגיד.

כשג' היה פה בפעם האחרונה, הוא שוב סיפר לי על משחק שהוא משחק בו, והוא שוב חזר על איזה משהו בוריאציות קטנות עד שממש ממש לא היה לי יותר כח לזה. והתבאסתי על זה שהוא לא שאל כלום על מה שאני עשיתי בזמן שלא נפגשנו. איכשהו אמרתי לו את זה והוא נתן לי קצת מרווח לספר על הדברים שקרו אצלי. אמרתי כמה משפטים ברצף והוא אמר לי: את רואה? this is how you infodump. ונתן לי בזה אישור שיש לי לגיטימציה להגיד הרבה משפטים ברצף. אבל לא נוח לי עם זה. הייתי רוצה שהוא יספק גם כן קולות אישור ו"בבקשה תמשיכי" כשאני מדברת, כמו שהוא עוצר ומצפה ממני לעשות כשהוא מדבר (ואז ממשיך גם אם אני לא עושה). אבל גם זו התקדמות ואני רוצה לומר: זה היה מיוחד לספר לו על מה שמעניין אותי.

מלא דברים קרו, ואחד מהם זה שקבוצת פייסבוק מסוימת שאני בה החליטו לעשות ימי צילומים שקשורים לספרים, וביקשו מתנדבים להצטלם והתנדבתי. אז כשזה יקרה אני אהיה כנראה בתפקיד של הוביט, ולידי עוד ילדון שגם הוא בעצם אדם א-בינארי. כלומר, יש לו גוף של אשה. אז שנינו נהיה כאלה, חמודים, עם בלורית מתולתלת, ונצטלם כהוביטים. זה משמח אותי מאד שאנחנו שנינו מאותו "הסוג" כך שלא ניראה מוזר או שונה מדי זה מזה בתפקידינו. זה גם מלהיב אותי כי עכשיו זה אומר שהייתי צריכה להבין מה מהות הסצנה שמצלמים ומה לובשים הוביטים, ויש להם העדפה לצבעים שאני לא לובשת ואין לי, אז זה שלח אותי לחפש בחנות יד שניה ואז, אחרי שלא מצאתי, גם לתפור. לתפור! כמעט בטוח שעד שיהיו צילומים (באוקטובר) יהיה בגד אחד לפחות בעולם שמתאים לי ושאני עשיתי אותו! זה כמובן עובר בהמון טעויות והמון סיכות תפירה מסתובבות ובלהפוך ולסמן מחדש וללבוש ולהפוך ולסמן מחדש ולמדוד. כל זה מסב לי הנאה גדולה. עד כדי כך שאני חושבת שליום ההולדת (זה בשמחת תורה) אבקש מחברים לעשות את מגבית החברים השנתית ולקנות לי כמה שיעורי מיומנות תפירה (ודם, פשוט מכך, לבקש מחברות שיראו לי דברים על מכונה. אבל זה קשה לבקש!). התכנון הזה משמח אותי וכבר נותן לי עילה להתחיל לדבר על יום ההולדת עם חברים ואהובים. וזה גם כן כיף.

קרה גם שד', שהנחתה אותי בעבר לתזה, כתבה לי ביום רביעי בבוקר מכתב שהעליב אותי. תוכנו היה "היי, הסטודנט שלי סיים סוף סוף להריץ את הניסוי שלו, והוא צריך שתעשי בשבילו חלק מניתוח הנתונים תמורת כסף. הוא ישלם כל סכום הגיוני. אני חשה שאת חייבת את זה למעבדה. מקווה שהכל בסדר אצלך, תודות, ד'" המשפט שהפריע לי כמובן היה "את חייבת את זה למעבדה", שתרגמתי אותו בראש שלי ל"אם לא תעשי את זה, את צריכה להרגיש רע עם עצמך, ובעצם- תתחילי כבר, כי את כבר חייבת משהו". התעסקתי והתעסקתי במה היא רוצה ממני (משהו שאני יכולה לעשות ויכולתי לשתף איתו פעולה באמת) ולמה היא חושבת שהדרך הכי יעילה להשיג את שיתוף הפעולה שלי זה על ידי לעשות לי גילט-טריפינג. ניסיתי להבין אם באמת עוולתי לה איכשהו. התבאסתי על זה שאני כבר מקבלת את נקודת המבט שלה ומרגישה אשמה אע"פ שלדעתי אין לי על מה להיות. התייעצתי עם ג' ועם הזהוב איך אומרים בנימוס "אל תדברי אלי ככה".
בינתיים לא עניתי למייל הזה יום אחד, וד' התחילה להרים טלפונים. לא ראיתי את הצלצול הראשון אז היא צלצלה שוב. בשלב הזה כבר לא עניתי בכוונה, כי לא היתה לי כוונה לתת לה לעשות לי רגשי גם בטלפון, והיא צלצלה חמש פעמים וגם שלחה את הסטודנט לצלצל. כל זאת כשעבר רק יום מהמייל, כן? הרגשתי מאד רע עם זה, אבל גם שהם לוחצים עלי, וזה גרם לי לתקוע פרסות באדמה ולהתעקש לא לענות, ולהשיב רק אחרי סוף השבוע. בסוף השבוע הזה הרגשתי רדופה וחלמתי בלילה על ד' וקפצתי בכל פעם שקיבלתי הודעה בטלפון, וכל מיני דברים מחורבנים כאלה.
בכל מקרה, תזמנתי ליום ראשון הודעה ש"היי ד', יחד עם זה שבכללי לא אכפת לי לעזור, הרמיזה שלך שאני חייבת משהו למעבדה היא לא במקום. הדבר עצמו צריך להיסגר ביני לבין הסטודנט, תשלחי אותו ליצור איתי קשר במייל הזה, אני לא זמינה לשיחות טלפון בלי תיאום", ועצרתי את נשימתי. יום ראשון היה ועבר וכלום לא קרה. הסטודנט שלח הודעה בוואטסאפ ועניתי לו עניינית עם המידע שהוא ביקש. מאז שקט תעשייתי. הוא לא ענה "תודה" והיא לא ענתה בכלל. עם כל החשש הזה שכחתי לכתוב כל דבר נימוסין, אפילו לאחל שנה טובה. מבואסת קשות על כל ההתגלגלות הזאת.

בכלל, נראה ש"החגים" לא ינטו לי חסד השנה. לא מבחינת אהובים בכל מקרה. ג' היה בארוחת חג אצל הוריו ויוצא מנקודת הנחה שאחרי זה הוא יצטרך זמן התאוששות, ומכיוון שבדרך כלל כדי לבוא אלי הוא שואל רכב מהוריו, זה לא יהיה כל כך בקרוב. והזהוב נוסע מכאן לשם עם משפחתו בין הבתים של ההורים והסבים של כל הצדדים ולחופשה בים המלח ולא יפנה זמן לפגוש אותי עד סוף השבוע הבא. ואז, אם כבר, זה מתנגש עם הזמן שג' עשוי להיות יכול לבוא בו. זה לא נעים לי ומעציב אותי להרגיש שאני מקוששת את הזמן הפנוי של חברים לבוא אלי. במיוחד מבואסת על הזהוב כי אצלו תמיד אפשר לפרש את המצב כאילו מה שקורה זה שהוא מטה עוד ועוד מהחיים שלו למקום שאני לא אוכל להגיע אליו, ומתישהו הוא יחתוך ולא יהיה לי מה לעשות בקשר לזה. מצד שני, אפשר לחשוב שאני הייתי מצליחה להגיע אליהם יותר בתנאים כאלה. בלי אוטו. עם משפחה. לי יש מחויבויות קטנות בהרבה ולמעט מקומות ועדיין אני לא תמיד פוגשת את החשובים שלי כמה שהייתי רוצה.

השנה לא חגגנו ראש השנה עם ההורים. אחותי נסעה להיות עם המשפחה של המחותנים באיזה מלון (יוקרתי!) בכנרת, והסעיף הפחות יוקרתי של המשפחה שלנו לא הצטרף. ואז אחרי כמה זמן הרמתי הודעה לאם הפצועים, שנשארה לבד בדירה ביו אחרי שחברותינו ש' וע' עזבו לדוקטורט לחו"ל. "אז… רוצה לעשות ראש השנה חברים?" שאלתי אותה. והיא ענתה "כן! שמחה ששאלת". וארגנו את זה. התכתבנו עם עוד חברות ותיאמנו וזה באמת התרחש. בערב החג היא לקחה אותי "לראות את השנה היוצאת עוזבת" מול הים בשקיעה (זה היה ממש על המדרון ליד הטיגריס מהתמונה), ברכה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" וזה הביא דמעות התרגשות לעיני. באמת. אחר כך הלכנו לברך על קערת סימני החג שהיא הכינה ועל החלות שאני הבאתי, ובהמשך הצטרפו עוד חברות, שהיו קודם לכן בעוד מפגשים משפחתיים. היה נעים ומצחיק וטעים איתן, והיה סבב איחולים לשנה החדשה שגם הוא היה מרגש. הכי טוב ששמעתי היה של חברה ותיקה מאד, שאיחלה לנו לזכור שיש לנו זו את זו, ולשנה שלא תהיה בה בדידות.
לקראת 11 הטלפון שלי צלצל ואלה היו השותפים, שכבר היו בדרכם בחזרה מהצפון, ואספו אותי הביתה, לדירה. זה בילבל אותי. כי מצד אחד רציתי לנסוע בחזרה ומצד שני חלק ממני עדיין חי עם המחשבה שיכולתי לעבור לגור ולהיות השותפה לדירה של אם הפצועים. בכלל היא נתנה לי את הרושם שעוד יש לנו הרבה על מה לדבר ולרכל, ולדבר ולרכל זה סוג הדברים שיוצרים קהילה בעיני, אז אני בהחלט רוצה שיהיה עוד מזה בחיי. אולי אחשוב איך לדאוג לדבר איתה (ממש, לא רק בהתכתבות) לעתים יותר קרובות? אולי ואולי ואולי, אומרת הצנצ, ומי שלא עושה – קורה איתו מה שקורה לזהוב. מישהי לוקחת אחריות וזה נעים לו, ומישהי מצפה ממנו לעשות ונשארת לבד וזה לא נעים לה.

פגשתי פעם נוספת את ג'2 אחרי השיחה הקודמת. נפגשנו והוא הראה לי את המכשיר מציאות מדומה שיש לו בחדר העבודה והוא מתאמן באמצעותו כשהוא לא יוצא הרבה מהבית (כ"כ מגניב!) וסיפר לי איך לקח שלבים שכתובים בשבל משחק אחד והמיר אותם ככה שייפתחו ויאפשרו לשחק במשחק אחר (סיפרתי לכם כבר שג'2 ומ' הגיק הם חברים שהכירו בקהילה המייקרים?) וגם הציג בפני את גאדג'ט המטבח החדש שלו- מכונת גלידה, והכנו ואכלנו גלידת חמאת בוטנים טבעונית וללא סוכר. אחר כך הלכנו להתכרבל ובאמצע נהייתה הפסקת חשמל. "רוצה לעשות ביחד דברים שעושים בהפסקת חשמל?" שאלתי אותו, והוא אמר שבעצם הוא קצת חושש לפגוע בחברות שלנו אם זה ישנה בה משהו יותר מדי, אז נראה לו שלא. וזה היה בסך הכל הגיוני לאור כמה שהיה לנו נעים ביחד בלי קשר, אז בזה זה נשאר. יש לנו תאריך נוסף לפגישה היכנשהו באמצע "החגים" 🙂 זה פחות משנה לי איתו מאשר עם אחרים, ובכל זאת ממש נחמד לי שאנחנו מצליחים להפגש בקצב די משביע רצון בכל התקופה הזאת שאחרי הסגרים.

התלהבתי מעניין מכונת הגלידה אז שאלתי בקבוצת ההחלפות והבארטרים בסביבתנו אם יש למישהו למסור, וגם את החייכן אם היתה בדירתו כזאת שאין לה הופכין (כי זה נפוץ בקרב בורגנים). הוא כנראה התלהב מההתלהבות שלי, וזרק שהוא מציע לקנות לי ליום ההולדת גם כן מכונת גלידה 🙂 זה לא שיעורי תפירה, אבל זה מוצא חן בעיני ושלחתי לו את הלינק שדרכו ג'2 קנה את המכונה שיש אצלם. בתקווה אם כל הכוכבים יתיישרו עוד אספיק להכין קצת גלידות מיוחדות (צ'אי! שוקולד צ'ילי! ולפחות משהו מעושן אחד) לפני שהסתיו יקדיר פניו עוד יותר.

ג' המתוק נענה לבקשה שלי לקחת חלק בתהליך של לקבוע לדבר, ככה שזה ייצא בשעות נעימות בבוקר או בערב, שאל אותי מתי מתאים לי היום, ויש לי שיחה איתו עוד עשרים דקות. אז נראה לי שכדאי שאלך לתפור מחדש את תפר הכתפיים בווסט ההוביט שלי לפני שיהיה מאוחר מדי!

שנה טובה, חברים.
מי יתן והטוב יעלה על הרע בכל חשבון שתעשו עם עצמכם ובכלל.

מעוף הולקיריות

(זה מה שיש בראש שלי במקום שיר, זה מעט מזכיר את הצלצול של השעון המעורר, אבל השעון המעורר לא מנגן את מעוף הולקיריות)


מתחילה את הפוסט הזה בדחיינות. שלפני שלחצתי על הכפתור של הפליי לפילאטיס. עברו 5 שבועות מהניתוח ברגל ובשבועיים שלושה הראשונים זה שימש לי תירוץ לא לעשות, או לעשות פחות, אבל אני יודעת שזה עושה לי טוב, אז בשבועיים האחרונים חזרתי לפעמיים בשבוע. אני מקפידה על זה שהן יתקיימו אבל מוצאת את עצמי מתקשה לדאוג שהן יקרו בטווח זמן סביר ממתי שהחלטתי. היום לקח לי כשלוש שעות ממתי שהתכוונתי ועד שלחצתי על פליי. הפילאטיס עצמו הוא פחות משלוש שעות, אז זה די מיותר למרוח את זה ככה. אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים והלכתי להתחסן לקורונה חיסון שלישי.

אני מתקדמת באומץ, אתמול בבוקר חזרתי מהפיזיותרפיה (הכל טוב, סיכמתי עם הפיזיותרפיסטית שפשוט אחזור כשיהיה לי מותר לקפצץ כדי לעבוד על זה), ומצאתי בערימת מצעים סינתטיים למדי גם סדין אחד מבד שהרגיש מאד דק נעים ומוכר. כי הוא הבד שממנו עשויות כמעט כל החולצות שלי- לפני כמה שנים ראיתי בקבוצת אופנה מלאה בפייסבוק תמונה של מישהי בחולצה בגזרה שאהבתי מאד, היו לי שלוש משנים קודמות שכבר היו קטנות לי והתלהבתי ממש למצוא אותן בחנות שאשכרה יש בה עוד מידות. קניתי איזה שמונה או תשע חולצות בגזרה הזאת באותה עונה, והן באמת החולצות שמשמשות אותי הכי הרבה, כמעט כל יום, בשנים שמאז. עד כדי כך שבקבוצת אופנה *נוכחית* אני קוראת להן "החולצה האינסופית" כי זה כמו ללבוש את אותה חולצה כל הזמן. בקיצור, אספתי סדין מהבד של החולצה האינסופית, גזרתי אותו לפי הגזרה שלה, ותפרתי חולצה אינסופית חדשה. אין לה שום גימורים אבל היא נראית כמו כל החולצות שלי וזה מצחיק נורא. שלחתי תמונה שלי לבושה בה לג' המתוק עם אתגר "מה מוזר בתמונה" והוא שיער שהצלחתי באיזו מזימה על פי החיוך, אבל לא הצליח בכלל לעלות על זה שזו חולצה בצבע שלא היה לי קודם, וניחש שקיצרתי את המכנסיים 🙂 כל זה ממש שימח אותי. בסדין היו כמה חורים אז גם בחולצה יש, ואני לא יודעת אם היא אפילו תחזיק כמה כביסות, אבל זה עדיין מגניב.

לפני כמה שבועות גם קיצרתי שמלה והפכתי אותה לחולצה (ואז היא נעלמה איכשהו בין הלבישה לכביסה… לא סגורה איפה היא מתחבאת) וגם שם הסתבכתי מאד עם הצורך לעשות מכפלת על האיזורים שנגזרו. אז תיאורטית אני רוצה לעשות שיעור תפירה שבו מישהו יישב איתי ו"יישב עלי" לתפור הרבה סיומות אחת אחרי השניה עד שזה יפסיק להפחיד אותי! זה הדבר הבא שאני מפחדת ממנו בהקשר של תפירה. נחיה ונראה כמה זמן זה ייקח.


בניגוד לתחזיות לא מרגישה את הקורונה בשבועות האחרונים, כי העולם שלי בדיוק בגודל של מה שצריך בשביל לא לדחוק אותה. לא נסעתי לשום מקום, אבל מישהי אחרת באה לבקר וללכת איתי לאיזו גינה בשכונה ליד, החברה שלא התחסנה התחסנה בסוף אז אני יכולה מבחינתי לראות אותה אפילו אם יהיה סגר, והתחלנו לתכנן כבר את ראש השנה ויום כיפור עם אם הפצועים והחברות ביפו.

מבחינת אהובים:
הזהוב בא לבקר לעתים יותר מזומנות בתקופה הזאת (ונחמד לי איתו, יחסית רגוע). קרה דבר איתו, ושאלתי אותו במפורש אם יהיה לו יותר נוח אם אני אפסיק לראות בו בן זוג. הוא אמר שלא, ושהוא רואה אותי כבת זוג "אפילו שזה מסובך לפעמים". זה מקל עלי אע"פ שהמתח עם נ' לא שכח ולא אזל.
ג' המתוק משתדל, שואל את האוטו מההורים בסופי שבוע ובא, אבל יוצא שזה קורה קצת מעט (בגלל ענייני בריאות, בשבוע שעבר חיכינו לתוצאת בדיקת קורונה של השותפה, והשבוע הוא מרגיש לא טוב) ואני לא נדרשת להגיע אליו לפתח תקווה מחמת תחב"צ. הוא קצת מתאושש מנטלית בזמן האחרון, ואז במהלך השבוע הוא לא נורא רוצה לדבר כי הוא עסוק, ואם הוא כן מדבר איתי אז הוא מפציץ אותי במידע טכני, וזה לא מעניין אותי. תחת המידע הזה אני מנסה להבין מה המקום שאני רוצה שיהיה לו בחיים שלי שהוא עדיין יכול לתת לי.
החייכן היה בחו"ל אז לא נפגשנו, אבל הוא כבר חזר + התבודד, ונתראה בתחילת השבוע שיהיה. אני לא רואה שזה כתוב כאן, והייתי בטוחה שסיפרתי! לאחרונה הוא יוצא עם עוד מישהי וזה אינטנסיבי ביניהם, אז הוא התחיל להשמע כאילו הוא עמוס, ויכול להיפגש רק בשעות פחות מסובכות, ובגדול אני בסדר עם זה כי לא מסובך לי עכשיו עם שעות, אבל כשגם היתה לנו פגישה טנטטיבית והוא הודיע שאי אפשר רק באותו יום, התבאסתי עליו והוא ענה "נכון, אני מבאס". "נו באמת" עניתי לו. אתה תמיד יכול להגיד "אני אפצה אותך…". אה. בקשר לזה אולי כדאי לדבר. הוא ענה, והבהיל אותי מאד. מהשיחה שעקבה נראה שעמוס לו (והוא במובלע רוצה לפטר אותי). "אני לא אעזור לך בזה" אמרתי לו, ודיברנו על דברים שכן עובדים לנו טוב בתוך הקשר הזה. הוא מתעקש שאין לו התנגדות להשאר חברים ומאהבים בכל הצורות שחשובות לי, אז לא לגמרי הבנתי מה החלק שהוא לא רוצה, אבל גם בקשר לזה עוד נראה.

התחיל להגיע לפני השטח פלירטוט עם ג'2 שמבחינתי קרה/קורה על אש קטנה כבר מאד ממזמן, לא נראה לי שדחוף לי לממש אותו, אבל בתקופות שאני יותר בעניין של אנשים בכללי אז אני גם בעניין שלו (ובתקופות כאלה גם אמרתי לו את זה במפורש. אני חושבת שהוא מעבד את זה לאט לאט 😉 ). אחרת אני בעיקר נהנית להתחבק ולפטפט. הוא מצדו מתנהג מאד נעים. יצא לנו להפגש על בסיס קבוע לכרבולים (אחת לכשלושה שבועות בחודשים האחרונים), ובפעם האחרונה שנפגשנו הלכנו להרפתקה ברחוב מסחרי שליד הבית שלו ושל זוגתו שאויש אין לי כינוי בשבילה, ובכמה צמתים בסיבוב שלנו הוא אמר לי במפורש שהוא נהנה בחברתי, ומבחינתו יש חשיבות לחברות שלנו וללבלות זמן ביחד. ואני לא רגילה לפידבק הזה, וזה נעים לי מאד. בא לי שכולם ידברו אלי ככה 3>


קראתי בבלוג של מיטל שרון ובא לי לצטט הכל, רוצה לשלוח אתכם במיוחד לקרוא את ה"אי אפשר" הראשון והשלישי של הפוסט הזה. זה לגבי להיות במקום אחר ואז לבוא לביקור, אבל אני חושבת שזה נכון גם על תנועות פסיכולוגיות של ריחוק, ואני מזדהה עם לא מעט מזה אף על פי שאני כאן. כי אני גם לא.

בסוף השבוע שעבר השותפה שלי חשדה בקורונה, והלכתי ליממה לבית (שהיה) של סבתא שלי להתרחק ממנה עד שיהיו תוצאות. היה שם ממש מוזר ומעניין. שאלות בקשר למה נשאר אינווריאנטי, בלהיות במקום אחר אבל עושה את אותם הדברים, בהנתן שאף אחד לא הולך לבוא. יצאתי לטיול במקום האחר, ודיברתי עם השכנים במקום האחר (השכנים בדלת ליד מאד מאד נחמדים) וקניתי בסופרמרקט במקום האחר, וחזרתי בשמחה מהמקום האחר בחזרה כשהתברר שלשותפה שלי אין קורונה.
אין לי שם מגבת, וכל התבלינים חסרים (רוקנו את הבית וזרקנו את אלה שהיו שם, שהיו ממש כבר לא לעניין). הסתבר שהיה רחוק לנסות להגיע לים וחזרתי לפני שהגעתי כי כבר החשיך. פספסתי את ג' כי הוא כבר חזר מהוריו עד שקיבלתי את העדכון בעניין הבדיקה, ודחיתי את הארוחה עם מ' הגיק ומשפחתו לשבוע הנוכחי.

באתי שוב לעזור למ' הגיק לסדר את ערימות הבית, כשאשתו היתה בחו"ל (ממנה קיבלתי לבקשתי תמונות וסרטונים מכל מיני מוזיאונים, בתי קברות, מפלים גדולים). הוא עשה השד יודע מה כי לא עקבתי בזמן שאני קיפלתי מליון בגדים, טיטאתי את הרצפה ואת המדפים בארונות הפתוחים שלהם, ובעיקר דאגתי שלא נקרוס לאי-עשיה. הבת הגדולה שלו היתה גם, וסיפרה לי שבעקבות ההמלצה שלי היא באמת הלכה לבית אריאלה לספריית הקומיקס וקראה שם גליון שלם, זה שימח אותי, כי הילדה הזאת היא שיחוק רציני של המציאות, והאפשרות להציע לה משהו שלא היה לה קודם ממלאת אותי בגאווה. גם הכנו תפוחי אדמה בתנור (בשמן זית ותבלין פושטי לגריל) וזה היה חלק מהארוחה שאכלנו כשהקטנה יותר כבר חזרה מהקייטנה. היא הילדה שבכל פעם שאני פוגשת אותה, חובה שיהיו תפוחי אדמה שאני הכנתי. בצחוק אמא שלה קוראת לזה "כרטיס הכניסה" שלי לארוחות ערב אצלם. אני יוצאת מורווחת מזה כי בד"כ יש אוכל שווה מאד, ותפוחי האדמה הם נתח קטן ביחס. אחרי הארוחה הוא נתן לי קופסה של סלילי חוטים צבעוניים ואני לקחתי אותה הביתה ומיינתי וסידרתי אותם לפי צבעים, שזה התחביב החדש שלי. אני עושה את זה עם החלקים של הפאזלים, עם סוכריות בהרבה טעמים שהשותף שלי קנה צנצנת ענקית שלהם, ועכשיו גם עם החוטים האלה.

באמצע איפהשהוא עצרנו, וביקשתי ממנו חיבוק, והוא נענה, וזה העלה דמעות בעיני. תקופה כזאת, שיש בה מתח שאינו מדובר ושגורם לי לרצות לבכות בכל פעם שמחבקים אותי. הוא נתן לי לבכות, העיר שאצלו הבכי תקוע כבר כמה זמן, ונתן לי הרגשה שזה בסדר שהחילופים האלה יקרו בתוך החברות שיש לנו, בלי להזיז או לנער אותה. זה מצא חן בעיני. וגם הרגשתי פחות רע. וגם לסדר את הסלילים האלה עשה לי טוב על הלב. גם שמרתי לעצמי חוטים בשלל גוונים ובזמן שעבר מאז השתמשתי בהם לפחות פעמיים 🙂

ההסכם שלי עם ג' הוא שמתי שהוא בא לבקר וכבר קבעתי עם מ' הגיק ומשפחתו, אז הפגישה שלי עם ג' תסתיים עד אז. בגלל שהערימות והבלגן בביתם הן ברמה כל כך מטורפת שאני חושבת שג' ישתבץ אם הוא יבוא (על זה אני בטוחה שכבר כתבתי, אני משליכה את אי הנוחות שלי מהבלגן הישר על ג' האיסטניסט ובוחרת להאמין שהוא לא ישרוד את זה, על רקע שכבר היינו פעם ביחד במקום מאד עמוס והוא מיד נכנס לרצון לברוח. בעיקר, לא הייתי סובלת את זה אילו לא הייתי ממש אוהבת אותם, ואני מרגישה שזה מוזר לבוא לבית של אנשים שאתה לא ממש חבר שלהם אם הבית במצב כזה, אפילו שהאוכל שווה). אז זו היתה התכנית, במקור- לפגוש את ג' ואז לבלות את היום ביחד, ולהפרד לקראת ערב לפני הארוחה שלי אצל מ' הגיק ומשפחתו. אבל ג' לא יבוא השבוע, כי הוא לא מרגיש טוב, ובמקומו יבוא הזהוב שבמקרה פנוי, והזהוב- לבו טוב וחברותו עם מ' הגיק כבר קיימת, ואין לו בעיות ממשיות עם בלגן ואי סדר. לו וגם למ' ומשפחתו לא אכפת לשבת לשולחן יחד כשכל השאר בכאוס. אז הוא יבוא איתי מחר לארוחת ערב אצלם 🙂 אני מחזירה את החוטים הצבעוניים, מסודרים יפה בקופסה, ושתי שקיות לגו (מ' אוסף), אחת שנמצאה אצל סבתא שלי כשסידרנו, ואחת שנמצאה אצל חברות בבית הקווירי כשחלק מהשותפות עברו דירה. מעניין מה אקבל הפעם!

אף על פי שמספיק דברים נשארו על כנם כך שאני לא אהיה אהיה מבואסת נורא, לא הכל באמת כרגיל: יש גם מועדון קריאה שבשביל להגיע אליו אני צריכה טרמפ כי הוא קורה בירושלים (במקום פתוח). בינתיים אני קוראת את הספר ומקווה לטוב, אע"פ שהטרמפ שלי הוא עם חבר שלפני שבועיים אומת לקורונה וזה רק קצת אחרי שהוא יוצא מהבידוד שלו, עכשיו כשהחלים. הוא כבר לא חולה ואין גם סיכוי שנדבק שוב מאז, אבל אם יבקשו ממנו לא לבוא, גם אני לא אוכל. מקבלת את זה, כי זה מה שיש. מסיבות דומות התבטל הפיילוט שלנו לסדנה שאמורה להתקיים בסוכות, של הוספת כיסים לבגדים. העוזרת השניה, שהיא בת הזוג של חבר הטרמפ הזה, נדבקה ממנו וחלתה אף היא (מספרת סיפורים מסמרי שיער על אבדן חוש הטעם והריח), והתאריך שתכננו היה בתוך הזמן שהיא עדיין אמורה להיות בו בבידוד. אני חושבת שאף אחת מאיתנו כבר לא מאמינה שהכנס יהיה פיזי (בדיוק שמעתי על כנס משחקי תפקידים שהיה אמור לקרות היום ובוטל, אם כי באופן משעשע הוא בוטל כי כל המקומות שהוא אמור היה להערך בהם בסוף נהיים אולמות בידוד/מלוניות קורונה, ולא מסיבות ענייניות של הכנס עצמו), אבל אנחנו עדיין מתנהגות כאילו לפחות תיאורטית כן.


הכי עזבתי את המחשב והלכתי לעשות משהו אחר, אז לפני שגם הפוסט הזה נתקע בקנה, שיהיה לכם נחמד 🙂

שליש בערך מהחוטים הצבעוניים של מ'
חלק קטן מהסוכריות בטעמים שהשותף שלי קנה

עוד בנעורי

היא כבר אז אמרה לי- "לא". (מילים: עלי מוהר, לחן: יוני רכטר, ביצוע: גידי גוב)


התחושה שלי היא כאילו אני מקבלת הרבה "לא" מהחיים לאחרונה.

ייתכן ששום דבר בפועל לא נורא שונה, אבל זה מרגיש שונה.

עם ג' המתוק הזמן שלנו ביחד נהדר אבל לא מדברים כמעט מחוץ לזה, ואני מתגעגעת והאמת, גם מוצאת את עצמי די משתעממת לבד.

הזהוב הלך בשבוע שעבר לחתונה של בן דוד, נחשף לחולה קורונה ומאז יש התגלגלויות שבהן הוא נבדק שלילי פעמיים אבל אחיו שמתארח אצלו נבדק שלילי ואז חיובי (וכשגילה את זה נסע להתבודד במקום שיש לו את האפשרות). אז כל הבית נחשף לפחות לחולה קורונה אחד, והם מתבודדים. כך שמעתי מהזהוב אתמול בשיחה קצרה. אז שבוע שלא התראינו בגלל החשיפה הראשונה ועכשיו שבוע לפחות של לא להתראות בתוספת המתח לראות אם מישהו בבית שם יתגלה כחיובי. אני מודאגת כי מתי שהבדיקה היתה שלילית הוא לא עדכן אותי ועכשיו אני מרגישה שאני לא בטוחה שיעדכן אותי בתוצאות החדשות. ובכלל, זה מצער אותי שלא ניתן להפגש, ואני מבינה שזו בעיה קטנה יחסית לבית של ארבעה אנשים שצריך להתבודד, אבל אני עדיין רוצה תשומת לב וחיבה ולקבל גם פידבק שהוא מתבאס שבין התכניות שלא יוצאות לפועל היו גם תוכניות שלנו להפגש.

גם מסיבת כרבולים שהיתה טנטטיבית בסוף השבוע הזה לא תקרה בסוף משום שהאנשים האחרים חושבים שזה כבר לא רעיון טוב להפגש לזמן ארוך מאד אפילו עם עשרה אנשים. אני מאד מאד מאד לא אוהבת לעשות תכניות ואז לבטל אותן. זה מרגיש כאילו עשיתי משהו וניסיתי להתקדם, אבל המצב נשאר אותו דבר כמו שהוא היה, רק יותר מאוחר בזמן, וכל הסיטואציה מוציאה אותי מתוסכלת וחסרת אנרגיות.

יש לי התלבטות מאד לא נעימה בקשר לסגר הממשמש ובא- בפעם הקודמת הלכתי המון לבית הקווירי, אבל עכשיו חברה אחת עזבה משם, והאחרת לא מחוסנת. האם זה דבר שאני אתעלם ממנו לנצח? האם אני מוותרת על המקלט הזה בשם האידאולוגיה? ואיך מתקשרות לחברה את כל זה?

ויהי בוקר ויהי ערב

מזה הרבה זמן כבר שהתודה היומית עולה בקבוצת השאלות ומזה הרבה זמן שאני עונה שם על מה היה טוב ביום שלי. כבר כמה שבועות שאני גם מעתיקה את התשובות שלי אל תיבת ההודעות של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, כדי לשתף אותה. אתמול הייתי מוסחת דעת ושלחתי בטעות את הרשימה אל אמא שלי, והיא היתה מאד חמודה בקשר לזה. גם היום הייתי מוסחת דעת, ושלחתי ערימה של מתכונים לתבשילים לאינג'רה במקום לתיבה האישית שלי עם עצמי- לחבר טבעוני מהצפון, שבאיזהשהוא שלב שאל אותי אם אלה המלצות ואמר שהוא לא יכול להסתכל על זה כי זה עושה אותו רעב ושעת האוכל עוד לא הגיעה 🙂 זה די נחמד לי, הטעות, אף על פי שלא הבנתי כשפתחתי את תיבת ההודעות מהטלפון ולא היו שם המתכונים ששלחתי מהמחשב. טוב לדעת שזה כן הגיע לאנשהו וחבל שאני לא קצת פחות מפוזרת.


אז באמת נסעתי לבאר שבע בשבוע שעבר, וזה היה מצוין ונפלא. לא היה חם מדי (בביתה של ת' היה מזגן), לא פגשתי אף אחד חוץ ממנה ומבן הזוג שלה וזה לגמרי הספיק, והזמן שבילינו יחד עשה לי ממש טוב.
החלפנו שתינו חששות לפני, שמא יהיה לא מוצלח, שמא יחמיץ ואולי נתחרט על הנסיון לחזור מתקשורת מועטה ליותר ממנה.
היא לא היתה בטוחה שאני לא משוגעת לנסוע "כל הדרך" לבאר שבע תמורת משהו "שהוא בעליל" לטובתה וכמובן לא לטובתי בכלל, למה מי ירצה לפגוש אותה.
אני חשבתי שזה עלול להיות מוזר, שאחת מאתנו תצטרף זמן לעצמה או תחשוב שאינטנסיבי מדי, ולא נדע איך לתקשר את זה כי קבענו להמון זמן ביחד.
בסוף יצא שהסתדרנו על יום שבו היא היתה פנויה "רק" חצי יום, ולשתינו היו סיבות לסיים רק בשמונה או משהו, במקום להתעכב עד הרגע האחרון שבו יש עדיין תחבורה ציבורית שיוצאת אלי הביתה.

כרגיל לא ידעתי את נפשי מכך שהיתה שם מישהי מוחשית וכל הזמן רק רציתי להיות בטווח נגיעה, אבל היא לא החזיקה בזה נגדי ולהפך אפילו, כשאני התלוננתי על כאב כלשהו ברגל היא שאלה שאלות ידעניות והציעה לי לחפש מושג מסוים ואולי דרכי טיפול בסימפטום שהוא נושא איתו. זה היה נחמד ממש מפני שהיא גם כן שמה ידיים עלי ולחצה במקומות מסוימים (מה שכמובן כאב לאללה), אבל אף אחת מאיתנו לא נבהלה מזה. אני אוהבת מאד את הצירוף הזה של קרבה, תחושות חזקות ואי בהלה. זה קוסם לי עם ג' וזה קוסם לי עם ת' הנפלאה. פגשתי את החתול, ות' הציגה בפני את מבחר הציפורים שסובב את הבית, ואכלנו יחד בשתי מסעדות עזות-טעם שונות, אחת של אוכל הודי ואחת של אתיופי. רק בסוף, לארוחת ערב, הצטרף אלינו בן הזוג שלה. ורק אחרי ארוחת בערב, כשהיא ליוותה אותי לתחנת האוטובוס, התחלנו לדבר על הקשיים שלנו במערכות שיש לנו- היא איתו ואני עם ג'.

על הזהוב אני הולכת ומוותרת. הייתי אומרת שמה שאם הפצועים אמרה, על כך שאני לא חייבת לעבוד כל הזמן כדי שמערכת היחסים הזאת תקבל בדיוק את התנאים הכי טובים שיכולים להגיע מצדי, נפל על אוזן פוריה ועל נפש קצת מותשת. אני מתמקדת בזה שנחמד לנו כשאנחנו יחד, משתדלת לתקשר מה אני צריכה כשאנחנו לא יחד, ויודעת שכשיהיו לו ולנ' ילדים אז לא יהיו לו זמן בשביל להמשיך להיות מאהב שלי. "חברים תמיד נהיה, זה בתכנית תמיד". כן, אבל מה שחברים זה בשבילו זה פחות אולי ממה שזה בשבילי.


מה זה חברים בשבילי?

אני חושבת שכרגע אין אף אחת שאני מעודכנת עד הסוף במה קורה בחייה.
אני יודעת שאני משתדלת לשמור כמה אנשים בחיי מיודעים בשלומי, אבל הרבה פעמים זה שלומי הגלובלי ולא הפרטים ממנו הוא בנוי.


עברתי ניתוח ברגל בתחילת השבוע. להוציא את הברזלים ברגל שהוכנסו לשם כששברתי אותה. ג' ליווה אותי ביום א' לבית החולים ושהה איתי שם בהמתנה ארוכה מאד, עד שהסתבר שזה כבר לא יקרה באותו יום. זומנתי למחרת בבוקר, והיות ולא באמת היה כורח במלווה- הלכתי לבד. אני חושבת שהספיק לי כל הזמן שהעברנו ביחד לפני כן, והדבר העיקרי שהמלווה יכול היה לעשות בשבילי היה בפועל להיות זה שמשאיר בידי את הטלפון/ספר בחצי השעה שלפני הניתוח, ומעביר אותו לאחסון כשאני מגולגלת הלאה. אמא שלי היתה איתי בהתאוששות ובשחרור, היו לנו שיחות חמודות ולעת ערב כבר הגעתי בעזרתה הביתה, הולכת באמצעות קביים. לא מתאוששת אצל הורי אלא בדירה, והאמת? ההחלמה מהירה משציפיתי. בקביים לא היה צורך כבר למחרת, ומסיועו של מקל ההליכה נפטרתי בחמישי בבוקר. החתכים שדרכם הוציאו את הברזלים עוד קרובים מדי ללהיות פצע, תפורים ומחכים להתאחות, אבל הרגל עצמה ממש ממש מתפקדת וחוץ מקושי לככת בשיפועים אני מרגישה כמעט כרגיל. אפילו מצאתי את עצמי לובשת מכנסיים בעדמידה- קודם על רגל אחת ואחרי על השניה, בלי להתמך בשום קיר או כסא. כלומר- נושאת את משקלי במלואו על הרגל המנותחת, ללא כאב משמעותי. עדיין בשבוע הבא יש לי דייט עם פיזיותרפיסט/ית שיעזרו לי לחזק את הטעון חיזוק ולוודא שתבנית ההליכה שלי לא תישאר של צליעה בבלי משים, אבל אם המהלך של עד עכשיו חוזה את ההמשך- יצאתי בזול, הללויה.

איחלו הצלחה מרחוק: הזהוב, ערן המתוק, אם הפצועים שכמובן בררה ורשמה לעצמה מה אוסף האירועים שבהם צריך אולי להוסיף דאגה לניידותי בקרוב, ואני לא זוכרת מי עוד אבל ממש בא לי שהפוסט הזה ישתגר לפני שיהיה רשמית אמצע השבוע, אז אפסיק את הרשימה הזאת עכשיו בלי להבטיח לעצמי לחזור אליה אח"כ.

בינתיים הצלחתי גם כן לקחת את עצמי ולעלות על אוטובוס פעם אחת (לא הרגיש מסוכן, מבחינת הרגל) ולנסוע וללכת קצת עד שנקר ולראות שם חלק מהתערוכה, ושיהיה לי קצת כואב ומאד עייף אחרי. אני די בטוחה שכשאני אחזור לפילאטיס אצטרך שוב לבקר בגרסת המתחילים ממש לפני שאמשיך הלאה. ובכל זאת, עייף של פעילות זה עדיף על עייף של העדר פעילות. עוד היו שם מישהי שנחמד לי לראות ולהתעדכן בשלומה, וג2 החמוד שיש לי איתו פגישה בהמשך השבוע לכרבולים. אלה חדשות טובות, בגדול. בגדול כשאני פוגשת חברים אני שמחה יותר. פגשתי היום את החייכן, שבא באמצע היום לכמה שעות, ממש לפי הסטריאוטיפ של המאהבת, אבל חוץ מסקס לא עשינו דברים שעושים עם מאהבים. לא הבטחנו אהבה ולא היינו רומנטיים. במקום זה ריכלנו את ריכולי ימינו והתכרבלנו, וזה היה חסר לי. "למי אספר את מה שעשיתי ומה שעוד לא עשיתי?" שאלה חברה שנחתה עליה בדידות, ואני כל כך, כל כך מזדהה. למי אספר? אני מנסה אבל אני מרגישה שפני מושבים ריקם, לפחות חלקית. אמרתי לזהוב שאני בתקופה עלובה וחסרה, וביקשתי ממנו שיגיד שיהיה איתי בזמן הזה, אבל אני לא סומכת עליו שבאמת יהיה.

ג' החמוד הציע שאת השיחה הבאה שלנו נעשה בוידאו. אני תוהה למה, מפרשת לעצמי מתחת לשפם: הוא מתגעגע. מבין הדברים שאמרתי שהייתי רוצה יותר היה במקום מאד גבוה הבעות חיבה, המשכיות וגעגועים, ויכול להיות שהוא פשוט עושה את זה כדי לשמח אותי. גם אם כן, זה עובד.

הכנתי את האינג'רה מהמערכה הראשונה של הפוסט הזה. התבשילים יצאו טוב, האינג'רה עצמה יצאה איום ונורא וזרקתי הכל. זה בסדר לפשל בדברים, זה בסדר לרצות את מה שהכנת רק ביום שהכנת את זה ואז לא יותר, אבל אם אני רואה שזו התבנית כבר הרבה זמן, אולי כדאי שאכין דברים בכמויות יותר קטנות. אני מנסה ומנסה ורוב האוכל שלי נזרק ורוב הזמן אני רעבה. אני לא אשכח להגיד את זה לפסיכיאטרית כשתגיע הפגישה שלנו, בהמשך השבוע. גם לא אשכח להתלונן לה שאני כמעט אף פעם לא גומרת. זה מידע חשוב, וזה משהו שאני צריכה לטפל בו, אבל… לא בטוחה איך ולא בטוחה שיש לה איך לעזור לי. בכלל להתלונן על זה זו אולי התקדמות. הקטה ילדה תינוק, אני לא יודעת כמעט פרטים חוץ מזה שהוא נולד והם כנראה בריאים שניהם, ועוד לא הצעתי לבוא וודאי שלא הצעתי להביא איתי שום דבר-מאכל. שום דבר שאני מכינה לא טעים לי ואני לא רוצה להפיל את זה גם על אחרים.

אמא מסתכלת עלי מתחילה להתרוצץ על הרגל במלוא שבוע לניתוח ואומרת "זה עושה לי חשק גם". כמה שבועות לפני שאני שברתי את הרגל גם היא החליקה בבריכה, הברך שלה נפגעה וגם לה הכניסו כל מיני ברזלאך, והם מציקים לה, במקום שצריך להזיז אותו ביומיום כי הוא ברך, והיא היתה רוצה להוציא אותם אבל זה ניתוח בהרדמה מלאה. ואמא שלי לא כל כך טובה בניתוחים, היו לה כבר יותר מדי כאלה ובכל האחרונים היא חזרה אחר כך לאשפוז עם כל מיני תופעות איכסיות יותר ופחות. אז קשה לבחור לעשות ניתוח אלקטיבי בתנאים האלה. אבל גם מגיע לה שלא יציק לה ויגביל אותה… היא תשאל את הרופא הכי מלך שמכיר אותה הכי הרבה זמן, והוא יאשר או לא יאשר לה. אבל אני בקווה שאם היא תעשה את זה זה יהיה בבית החולים איפה שהמלך הזה גם. ליתר בטחון. ולא נראה לי שזה יהיה כ"כ פשוט לסדר.

לילה טוב, בני בלוגי. סליחה ששוב הדבר נכתב על פני ימים מספר. אני מאד משתדלת להתרגל מחדש לסיים משפטים ומחשבות ולשגר אותם בלי להשאיר משהו לחזור אליו ולא לחזור אליו, אבל זה קשה. וזה לא רק פה.

איך עובר לו, רץ הזמן

מאז שבאת לכאן חלפו ברגע שעתיים (מילים: אהוד מנור. לחן: נורית הירש. ריקוד: אלי רונן)

הלכתי פעמיים כבר לריקודי עם תחת כיפת השמיים בחוף גורדון. בפעם הראשונה זה היה בצהריים, ואחר כך כבר העבירו לשעה שפויה יותר. בפעם השניה זה היה בערב, ובכל פעם שהיו ריקודי זוגות (חצי שעה ככה וחצי ככה), הלכתי לשבת קרוב יותר לים, לבהות ולהתכתב עם מ' הגיק.

בשישי בלילה לפני שבוע (הפוסט הזה התעכב… שלושה שבועות כבר) סבתא שלי נפטרה, אמא של אמא. הסתכלתי עכשיו בבלוג וראיתי שכבר לפני שנה ביולי, כשקיבלתי מכונת תפירה משמחת, התחלתי להתאבל על סבתא, כי היא כבר לא היתה במצב לשמוע על הכשלונות המפוארים והמגוחכים שלי. אבל הנה, בפועל עברה שנה. וזהו. אין יותר ספירה לאחור, רק זכרונות וימי שנה מעכשיו. אמא ודודה שלי היו כמו כל דבר מאד סבירות, הגבילו את השבעה לחמישה ימים ורק לכמה שעות אחרי הצהרים. ועדיין באו אנשים מכל מיני מקומות. חברות של אמא שלי מהגינה ומהעבודה ומההתנדבות. אני לא חושבת שאבא שלי היה שם אפילו שעה אחת. אני הייתי בשלושה מתוך חמישה ימים ואחותי כנראה בשניים. את אחותי ביקרה חבר ואני "לא רציתי ביקורים" אע"פ שהיו שניים שהציעו: ערן, וג2, והערכתי זאת. "חיכינו לזה", אמא הפטירה למי שהיה מספיק קרוב כדי לומר לו. וברגעים המתים סיפרה לי מה הן כבר הוציאו מהבית ומה עוד לא.

האם זה אומר שתוך כחצי שנה אני עוברת לבת ים? יכול להיות שזה אומר את זה. צריכה להפגש עם אחותי ולדבר אתה על זה.


האם אני אישיות נמנעת? כלומר, ברור שאני נמנעת. מהרבה דברים. הרבה זמן. אך האם זה חלק מהאישיות שלי?

כָּזֹאת אָנֹכִי: שְׁקֵטָה

כְּמֵימֵי אֲגַם,

אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת

וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ’ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים… זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת

וְעַכְשָׁו –

הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת.

(זו לא אני. רחל בלובשטיין).

בגדול, אפילו הבלוג הזה יודע דברים אחרים (אגב, יולי! כלומר יומולדת… 17 לבלוג נראה לי 🙂 )

אני זוכרת שפעם היו צבעים חזקים וצורות מתכת וידי עשו את כל הדברים האלה.


לאחרונה שמעתי כמה דברים שונים מחבריי מהאוניברסיטה.

הסטודנט הכי טוב שלי, שזה שהיה גם עוזר מחקר אח"כ בתזה שלי, הוא כבר אבא. וגם הוא וחברה מבאר שבע מריצים איזה משחק שמחה ברשת בתקופה הקרובה. זה נחמד. אני משתתפת ורתמתי גם את ג'.

שותפתי מהשלוש שנים האחרונות בבאר שבע גם היא התפלפה, ועכשיו היא מטופלת בבית חולים לחולי נפש בשעות הבוקר. אמא שלי עוקבת אחריה בפייסבוק. גם אני, קצת בקנאה: יש לה תקווה להשתפר. איפה שלי?


הסתפרתי היום אצל ספרית לראשונה מאז שהקורונה הגיעה לעולמנו 🙂 זה היה נחמד. לא יודעת אם אחזור על זה, אולי לפי איך שהשיער ייראה בשבועות הקרובים.


זה כ"כ פוסט מתגלגל שבין כל קו לקו עוברים כמה ימים. התספורת די נחמדה, קצרה יותר ממה שהיתה עד כה. דומה לזו של MJ עכשיו כשראיתי אותה.

MJ בארץ לביקור! זה ממש נחמד. פגשנו בחוץ וממרחק כי בימינו זה מה שעושים עם כולם וכל הזמן.

החייכן הציע לי לבוא איתו להופעה אינסטרומנטלית בבארבי בעוד כמה ימים. אמרתי לא, בגלל שברור שהם לא יודעים שההנחיה בתוך מקומות סגורים כרגע היא להיות עם מסיכות (ובכלל, לקבוצות סיכון, להעדיף לא להתקהל). אני מאד משתדלת לפחות במקומות ציבוריים באמת לשמור את ההנחיות האלה. בגלל זה אמרתי לא, אבל האמת היא שזה ממש שימח אותי שהוא הציע, ושקלע לא רע לסגנון (כאילו, לא באמת הסגנון *שלי* אבל איפהשהוא באמצע הדרך בין מה שאני אוהבת ומה שהוא)


הייתי בביקורת על הרגל לאחרונה, והסכמתי למנתח שנעשה גם ניתוח הוצאת ברזלים מהרגל. זה נחמד והכל אבל שיצרו איתי לקבוע תאריך אז אמרו שזה יהיה בעוד שבוע. וזה מלחיץ אותי בגלל שזה אומר לבטל את כל התכניות לשלושת השבועות הקרובים (שבוע שהוא נערכות בדיקות טרטורים ושבועיים דריכה חלקית על הרגל), והרי כל התכניות שיש לי הן בערך לשלושת השבועות הקרובים. ובמיוחד שזה בדיוק בדיוק נופל על עונת הפסטיבלים אהובתי, כל תערוכות הסיום של בתי הספר לאמנות (טוב, חוץ מהמכון הטכנולוגי חולון). מאד לא מתחשק לי על זה ובכל זאת ברור לי שאם הדבר הזה קורה, אז מבחינת קורונה ובריאות כל שאר האנשים (הרופא עצמו, אני, המלווים שלי) עדיף עכשיו. זה אפילו בתשעה באב אז אפשר לקוות שיהיו אפילו פחות אנשים בבית החולים.

אמא שלי מתעקשת לבוא. בפעם הקודמת גם הרגל *שלה* היתה שבורה והיא לא יכלה. אני אמרתי לה שאני חושבת שעדיף שהיא תבוא רק כדי להיות איתי בשחרור (ולעזור לחזור הביתה) ולא לכל היום, ושג' המתוק יהיה בחלק של תחילת היום. בפועל אחת הסיבות שהוא הסכים לבוא זה כדי שאני אוכל להגיד ללאמא שלי *לא* לבוא לשבת כמה שעות בתוך בית חולים.


המשימה של משחק השמחה להשבוע היא לכתוב מכתב תודה למי שבחרת לעשות את התרגילים מולו. בחרתי את ג', ועכשיו אני מרגישה ממולכדת ממש. מצד אחד, זה ג'. תודתי לו היא מכאן ועד לעולם. ומצד שני יש לי כל כך הרבה תסכול, אכזבות, אפילו כעס עליו, שאני פשוט לא יודעת איך אניח אותם בצד ואכתוב מכתב תודה אמיתי. מה זו כנות בקשר לזה? איך אני יכול להציג רק את הצד הזה ועדיין לא לחטוא לאמת? זה צריך לקרות עד יום שלישי (יחד עם כל הבלגנים של הניתוח) ובכנות עד כה בכל פעם שחשבתי על זה החזרתי מיד את המחשבה לכיס. אבל יש דדליין אז כדאי שאתקדם 😛 החדשות הטובות הן שאני גם כן מקבלת מכתב תודה 🙂 למען האמת כולי סקרנות מה בהתנהגות שלי ובקיומי הוא חושב שהוא תרומה לחייו.


לפני שבועיים נ' היתה חולה באיזה וירוס. הזהוב היה חולה בשבוע שעבר, ולא נפגשנו. גם אני בשבוע שעבר אני הייתי קצת אפופה ורדומה יותר מהרגיל, ובאיזהשהוא שלב עלה לי קצת החום, אז ביטלתי את ההשתתפות שלי בחתונה של ג2 וחברתו החמודה אש, ואת המפגש הקטנטן שהיה אמור לקרות ובו כרבולים עם חברות ובהן זו ששמה בכתיב חסר ועוד אחרות שאני מאד מחבבת, והכי גרוע זה שהתבטלה הנסיעה שלי לבאר שבע לפגוש את ת'. אבל אני מרגישה יותר טוב עכשיו ואין לי חום יותר, אז מבחינתי בין הדברים שקורים עוד לפני הניתוח, אם רק אצליח to pull it off, זה לבוא לבקר את ת' לכמה שעות. היא חברה אהובה שאפופה בצרותיה והצפותיה בבאר שבע. אנחנו שומרות על קשר בוואטסאפ והאמת היא שרוב הזמן אני כותבת והיא אפילו לא רואה, עד מתי שהיא אוזרת אומץ להתקרב למאורת ההתכתבויות שורצת הרצונות, ואז היא מגיעה גם לשלי ועונה לי. ממש ממש עוד פחות מכך יוצא לנו להפגש. מהסיבה הזאת גם אני זו שהצעתי לבוא עד אליה לבאר שבע רק כדי להפגש, כי בינתיים היא פחות מצליחה לעשות תנועות ארוכות. שתינו התרגשנו מאד לקבוע ושתינו התבאסנו להאלץ לבטל ביום ראשון, ואני מקווה מאד מאד שאצליח לעשות את כל שאר הדברים בזמן מספיק כדי לאפשר לדבר הזה לקרות עכשיו ולא לחכות לאחרי החלמה כי לכו תדעו אם אז זה יהיה הגיוני לנסוע לבאר שבע.

גם ג' מרגיש לא טוב. הוא לא אומר במפורש מה קורה ורוב הזמן יש ממנו שקט, אז קשה לי לדעת עד כמה לא טוב. אני יוצאת מנקודת הנחה שזה מה שהיה לי בשבוע שעבר- עייפות, דכדכת, חוסר רצון לתקשר. מה אני אגיד לכם, זו אחלה עז להוציא מהבית- כבר שלושה ימים שאני מרגישה יותר טוב וכאילו הוסר מעלי צעיף של תעוקה. אבל באמת די שמחתי בשבוע שעבר שבמקרה היה שבוע כזה שג' לא היה פנוי בו ולא היו לנו פגישות מתוכננות ואז לא הייתי חייבת לחשוב אם צריכה לבטל איתו ולהיות ברגשות אשם על זה שלא בא לי לפגוש אף אחד ואני בעיקר רוצה עוד לישון. אבל כשהוא במצב הזה אז אני מתקשה עם זה. במיוחד אחרי שעבר כבר שבוע שבו לא נפגשנו, אני מתגעגעת וגם דואגת וזה שהוא מצד אחד מדווח שקשה לו לעשות דברים בסיסיים ומצד שני הוא לא מאפשר לי לבוא ולעשות דברים איתו (כי הוא ירגיש רגשות אשם אם הוא ייענה להצעה שלי), לא עוזר. בסוף זרקתי עליו קישור למקום שמוכר אוכל מוכן בקייטרינג במרחק הליכה מהבית שלו ואני מקווה שזה לפחות יקצר לו חלק מההר.

אבל עכשיו *אני* מרגישה רגשות אשם. למה זה ברור שהוא יבוא ללוות אותי בניתוח אבל זה לא ברור לו שאני יכולה לבוא לעזור אם הוא שפוף? למה זה לא מהלך מותר?


נראה שאיבדתי את החיבור לכפתור ה"שלח" בפוסטים. צריכה להבין איך אני חוזרת לכתוב דברים , אפילו חלקיים, שלא נשארים בטיוטה כ"כ הרבהזמן. ותודה שאתם פה 🙂 בלוגולדת שמח!

ורק את זה אני אוהבת, ורק על זה אני חושבת

בוקר טוב ().

הזמנים החברתיים חוזרים אני חוזרת איתם, ורק ברור לי יותר מי שאני בתוך זה.

היתה מסיבת יום הולדת לחברה, מישהי שהתקרבנו במהלך השנה של הקורונה כי היא הנחתה מעגלי פגישה זומיים קטנים שכונו "מעגלי לב" ובהם כל משתתף חלק את אשר על לבו בדיבור בלתי מופרע במשך חמש דקות, בעוד האחרים מקשיבים לו מרחוק הקשבה אמפתית. המעגלים האלה חשובים לי, ואני מעריכה אותה מאד על ההחזקה שלהם, ועל השיחות החשובות שאחרי השיתופים.

בשנה שעברה התלבטתי עמוקות אם לבוא ובסוף לא הלכתי כי קורונה, וחשבתי שעשיתי את הדבר הנכון אבל גם אכלתי ת'לב כשראיתי את התמונות המחובקות משם (ומצד שני, שמחתי שלא הלכתי, כי בחיים לא הייתי מצליחה לשמור על ריחוק חברתי במקום שמתכרבלים בו), וגם הייתי קצת בסרטים בעניין התנהגות חברית, וחברות בכלל (ראו בפוסט בקישור). השנה לא היה לי ספק שאלך ולא רק שלא היתה לי בעיה עם לבוא, אלא הרגשתי אפילו בנוח להציע לה להזמין גם את זו ששמה בכתיב חסר, כדי שנוכל לבלות עוד זמן ביחד. זה היה פיקניק באוויר הפתוח, ובאו אליו אנשים שאני מחבבת ממעגלים משותפים, ואולי שלושה או ארבעה אנשים שלא הכרתי בכלל.

היה לי כ״כ טוב!
כרגיל כמעט כל מה שאני חושבת עליו זה מגע.

כמה שעות של מגע היה לי עם העור של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שאני אוהבת וזה מרווה אותי שהידיים שלי עליה, ממלא בי מאגרים שאני לא זוכרת בכלל שניתן למלא אותם, ובכל זאת, עובדה.
כמה חילופי משקל טובים ומפתיעים בקלילותם היו לי עם ילדת יום ההולדת, שהתחילה לרקוד קונטקט אימפרוביזציה השנה, וזה משנה את איך שהיא רואה תנועה, אני חושבת שמקרב אותה אלי.
והיה שם איש, שהוא בעצמו מטפל במגע, אבל יש לו אישיוז משלו עם מגע, שבאגביות שאלתי אותו אם אפשר להניח ראש על הירך שלו, ואז הסתובבתי והתמקמתי ולא מצאתי את עצמי, אבל הסתבר אחרי זה שהיה לו נעים, והוא היה אמיץ מספיק לומר את זה ולבקש שנחזור להיות במגע, וזה ממש מרגש. זה אותו אחד שפתח בי לפני כמה שנים את הדיון על מגע ברגליים שרק עכשיו חוזר להתדיין ביני לבין עצמי, אז מרגש אותי במיוחד שלמגע שלי יש חלק במשהו שלו גם.
והיתה שם מישהי שהיא לא ממעגל קרוב אלי, אבל היא כמוני בכמה שהיא מתמסרת למגע שניתן לה, וכששאלתי אותה אם אפשר להניח עליה יד היא אמרה ״תמיד, ולא צריך לשאול״, ואני הסתייגתי כאילו זה משהו שאי אפשר שיהיה, אפילו שבעצם בפנים אני שואלת את עצמי אם זה משהו שלאחרים אפשר, ואיך זה מרגיש מבפנים להיות כזאת, שאפשר מבחינתה.
והיתה אחת שכבר באה לכמה מפגשים, ויושבת על כסא (כי בעיות גב) ומעירה הערות שנונות, אבל שלא נגעה באף אחד כל הערב. ושמתי לב לזה. ורשמתי לעצמי. אבל אז היא כתבה בקבוצה בפייסבוק, כמה קשה ומודר זה להיות במרחבים כמו שלנו עם PTSD ופחד ממגע. והרגשתי את זה עמוק.
היתה גם ערימת ילדים שהיתה בשיחה ערה, ושמחתי להיות בה מהצד.

אני פחות מרגישה שאני יודעת להיות בשיחה ערה. כלומר, גם אני לא בטוחה שאני ערה בלי מגע, אבל גם עם, אני לא לגמרי סגורה שאני מסוגלת לדבר. עוד יש כ״כ הרבה לתרגל מבחינתי בלשמוח ולפטפט בערימות כאלה שיש בהן אנשים שונים שכל אחד מהם יכול משהו אחר.

ואז בא הזהוב (וחיבק לשלום את זו ששמה בכתיב חסר אחרי שלא התראו כל הקורונה, ושמח בה, והוא יפה כשהוא שמח), ואסף אותי, ואני אסופה הבוקר, יודעת שיש לי.

הוא נרדם לפני והתעורר אחרי, אבל גם חיבק אותי בלילה, תוך כדי שינה, וזה יקר לי מאד. וגם היה מעגן מספיק בשביל שיכולתי לקום מהמיטה לפניו, להתקלח וללכת לכתוב לי במחברת בבוקר ולהסתכל קצת החוצה מהחלון כדי להשתכנע שהבוקר אכן הגיע, ורק אז לחזור אליו למיטה לפני שהשעון המעורר יצלצל.

אני חושבת שחזרתי בהיי מהאירוע הזה, ההיי של מגע שיש במסיבות כרבולים, ואלה חדשות טובות ומעניינות. וגם זו ששמה בכתיב חסר גילתה נכונות להנחות בעצמה מסיבה אם תתארגן אחת קטנה יחסית, וזה גם כן מרגש. מעניין אם אפשר יהיה להוציא לפועל. בפעם הבאה שאפגוש אותה, זה יהיה כנראה במסיבה הרבה יותר גדולה שבה היא תהיה הרבה יותר עמוסה, אז טוב שהיה האירוע הקטן הזה. והלוואי הלוואי שאצליח לשכנע אותה לבוא פשוט להתחבק, איתי ועם ג'נדרגיק קטנטן שהוא חברה משותפת. אני פשוט לא מרגישה שאני יכולה לשכנע אותה לבוא להיות רק איתי, ועל פי העבר נראה שאני לא. אבל היא כבר באה בשבוע האחרון לשני פיקניקים שהזמנתי אותה אליהם (או שגרמתי שתוזמן), ואם אפתה אותה בחמוד נוסף, אז אולי.

אני מרגישה את זה מכביד עלי, את האי-כושר בשיחה. חושבת שצריכה יותר עולם כדי שיהיה לי עולם לדבר עליו. אבל *מרגישה* שצריכה רק מגע ומגע ומגע.


לפני שלושה ימים, ביום שישי, היה פיקניק אחר. שמאורגן על ידי הקהילה הפוליאמורית. ועכשיו -אחרי שהיתה עדות לכך שאפילו אם מכריחים אנשים לצאת באמצע הלילה בלי מסיכות ולרוץ למקלט הסגור הקרוב אליהם אז אין התפרצות של קורונה בישראל- הורידו את אילוץ המסיכות המגוחך, וכך לא רק שאני הלכתי אלא גם זו ששמה בכתיב חסר הצטרפה 🙂

היה פיקניק נהדר, הרבה פחות קטן ואינטימי אבל עדיין מאד ברוח טובה, שקט ומוצל. והיו שם ג2, שחזר להתכרבל איתי בערך פעם בחודש עכשיו, קשר על אש קטנה, וזוגתו שאותה פגשתי רק במפגש הבכורה של החזרה שלנו ומאז לא מצטרפת כי היא עסוקה מאד (יש לה ים מאהבים, וזה מובן ,כולם רוצים עוד בחברתה! גם אני), וכל מיני אנשים שהם מאהבים שלהם (או רק שלה). היתה המאהבת המשותפת שלהם שהכירה ביניהם 🙂 והיה בן הזוג שלה, שאני מעולם לא פגשתי. "היי, אני יודעת על קיומך כבר הרבה זמן, כי האינטרנטים קיימים, אבל אף פעם לא נפגשנו, אז באתי להציג את עצמי, היי אני שחר", ככה זו ששמה בכתיב חסר, שהאזינה מהצד, טענה שהצגתי את עצמי. זה כנראה לא עזר הרבה להסביר מי אני, אבל זה זיכה אותי בתשומת לב ובהזדמנות לחבק לשלום ו…
וואו. הבנאדם מחבק טוב. מזמן לא היה לי כזה, וזה ממש שימח אותי. חיבקתי אותו ונשארתי עומדת עם חלקים מהרגליים שלי צמודים לרגליים שלו והוא עמד בזה. השענתי עליו חלקים מהמשקל שלי והוא נשען כנגדי בחזרה. כרכתי את עצמי מסביבו והוא שמר על עצמו אבל גם לא עשה תנועות חטופות כדי שלא אפול. הבנאדם יודע לשמור חיבוק, ואני רוצה להתכרבל איתו שוב (הא גם בקטע). למעשה, היה כל כך פשוט איתו לשמור על יציבות בתוך החיבוק ששאלתי את עצמי אם הוא רוקד קונטקט אימפרוביזציה, והסתבר שלא, אבל זה ששאלתי את עצמי, ושאני מתרגשת מקיומו כבר בכמה זירות שונות, אומר שזו אחת הזירות הבאות שאני רוצה להגיע אליה.

אז לרצות לשוב ולהתחבק זה דבר אחד, אבל מה עם השיחה שתהיה במהלך הזמן הזה? זו שאלה קשה. נצטרך לראות.

Come on, come on, no one can see me cry

REM, מסתבר.

——————

ועכשיו, כאילו כלום, היה יום טוב עם ג'.

התעוררתי באמצע הלילה לקחת ציפה לעצמי כי הוא גנב את כל השמיכה, וזה חימם את לבי דווקא, כי שנינו כאלה, שקר לנו בלילה גם עכשיו בקיץ. ובמיוחד שהוא היה לבוש בגופיה דקה שנתתי לו, כי הוא בא בטישרט ובטישרט אין שום עור לנשק, אי אפשר להיות עור לעור. אז כל הקור שלו היה די בגללי.

קבענו אתמול שאחרי ארוחת הבוקר הוא יעשה לי מסאז' ברגליים. הזהרתי אותו שזה הולך לכאוב לי, ושהוא צריך להיות מוכן לזה, אבל האמת היא שאני זו שמאד פחדתי. הרגליים שלי תפוסות באופן כזה, כמו שלפעמים יש חלקים תפוסים כל כך שהם כבר מאובנים, בגוף. ואז אם עושים להם מסאז', אז הם מפסיקים להיות מאובנים, ובמקום זה את מגלה שהם כואבים. הן תפוסות באופן הזה כבר שנים ולא ברור על רקע מה- משום שגם כששברתי את הרגל ולא הלכתי חודשיים על הרגל, אז החברה הפיזיותרפיסטית שפגשה אותי כמה שבועות אחר כך כבר העירה שיש לי ברגל שרירים מאומצים "שבדרך כלל יש אצל ספורטאים או רוכבי אופניים". ואני יודעת מה קורה כשמנסים לשחרר אותם- גם בהפעלת מאמץ די מינימלי, זה כואב נורא.

אז אתמול לפני שנפגשנו התחלתי בזה ובדקתי את תחום ההשפעה של המגע עלי, ועיסיתי ביד, ונשמתי נשימות חדות של כאב והתכווצתי, והמשכתי, וגם אחרי שהתעייפתי עוד עברתי עם המכשיר שעושה פה-פה-פה-פה כמו פטיש אוויר אבל יותר קטן וחלש, ובאמת השרירים שלי הגיבו לזה בהתחממות, ובכך שעד הבוקר כבר היה לי כואב ללכת וגם ניתן היה לראות על העור שלי שטפי דם. למה יש לך שטפי דם ממסאז' צנצ? אני לא יודעת, צנצ. למה את שואלת שאלות קשות?

אבל ג' החמוד הקשיב להנחיות שלי איפה לעסות, ועשה את זה, ואמר שהוא מרגיש שרירים תפוסים באשר ייגע, והסתכל עלי כשכאבתי, וכשנשמתי, וכשבכיתי, והעיר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי בוכה מכאב (גם לא כששברתי את הרגל, הוא היה שם. הוא יודע שבכיתי בגלל הצטברות מתח, אבל לא בגלל כאב) ושאל אם זה כאב גופני או נפשי, ואמרתי לו שהם הולכים ביחד. והרגשתי חשופה ופגיעה ומוגנת ואהובה.זה נורא קשה להסכים שיכאב לך בשביל משהו שאולי ישתפר בהמשך. זה היה 30 דקות מהחיים שלנו. ובשבילי זה היה המון. כי הרגליים האלה תפוסות כבר שנים ואף אהוב אף פעם לא היה מספיק קשוב בשבל שאני ארשה לו לגעת בהן ואפילו אבקש שייגע בהן, במטרה לחוות את הכאב הזה. ובגלל שג' יודע לשאול את השאלה הנכונה. אבל אני לא בטוחה שאני יודעת להסביר מעבר לזה מה זה להיות מוחזקת בזמן שאני כאובה ככה. לצערי, פיזיולוגית וגם רגשית, זה שזה קרה וזו פריצת דרך, זה לא אומר שיצאתי מנצחת בצד השני. גם רומא לא נבנתה ביום אחד. אבל לפחות התחלתי, ויש סיכוי.

נזכרתי בזה בגלל שביום שלישי באחת הזומיות הקהילתיות שלנו פגשתי את הבחור החמוד שהיה הבנאדם האחרון שנגע ברגליים שלי על דרך המסאז'. הוא חיפש על מי להתאמן בתואר שלו בפסיכותרפיה גופנית. אני באתי אבל בהתחלה התכוונתי לתת שיגעו לי רק בגב. הוא ביקש רשות מאד בעדינות לגעת גם ברגליים, ונתתי הסכמתי אבל הכל הכל היה רגיש שם וכשהוא באמת שם שם ידיים ומשקל (לא בין הרגליים, כן? אנחנו מדברים פה על שוקיים וירכיים) נכנסתי לתגובה אדרנלינית וכמעט בעטתי בו מרוב לחץ (פה בקישור, בנ"ב). יש לזה טריליון רכיבים רגשיים. ומאז 2018 לא התקרבתי לשם. חשבתי על זה עכשיו כשהסתיים לי הטיפול. שאני צריכה למצוא איפה להיות מוחזקת. אבל כנראה לא אצל החמוד הזה, כי המעגלים החברתיים שלנו קרובים מדי. ומה עם אצל ג' החמוד? כן, את מאד רוצה להיות מוחזקת על ידי ג' החמוד. והוא מוכן, לפרקים מוגבלים. אבל ההגבלה האחרת שלו היא זו שמגררת לך את העצבים. וחוצמזה ג' אינו מטפל ורק לפעמים הוא יודע לשאול את הדבר הנכון, מתוך היכרות. ולכן את אסירת תודה כל כך.

אחרי הכאבים אתמול והבוקר הייתי כל כך צמאה לעוד מגע, שנדמה לי שזה חריג, אבל אני בעצם לא לגמרי בטוחה שזה לא כל הזמן נראה ככה, לאחרים. באיזהשהוא שלב אחרי ששוב טיילנו וגם אכלנו וגם חזרנו ג' החליט לשנו"צ ונרדם כשידו על ירכי, ואני רציתי לקרוא אבל לא העזתי לזוז שמא כשאחזור לא אוכל שוב לשים את ידו על ירכי. עד כדי כך צמאה. אבל פניתי, וחזרתי, והוא השיב את ידו בברכה.

הילדה

זה היה ערב רע עם ג׳. אמרתי לו שאנחנו צריכים להבין איזו צורה מופחתת תהיה למערכת היחסים שלנו כדי לצאת ברצינות עם אחרים. הוא נבהל ויצא לבחוץ לעשות פעילות כדי להקטין את הפחד שבגוף. אבל אחר כך הוא חזר להתחבק איתי לפני השינה.

היתה לי גם שיחה איתו על הילדה. שמה שטוב לי במערכת היחסים זה שהוא מקבל את כולנו, גם אותה. שהיא לא דוחה אותו, שהוא לא נדחה ממנה.

״למה שאני אדחה מהילדה? מה היא עושה?״

״האמת שבמחיצתך היא בעיקר רוצה לנסות דברים חדשים״, הודיתי.

״למה לי להתנגד לילדה שמתבגרת, כפועל? זה הרי מה שילדים אמורים לעשות״.

״בקצב של דקה לדקה, זו מחמאה גדולה בשבילך שזה קורה. אני לא חושבת שעם אחרים היא עושה את זה״.

הוא התחיל לבכות. ״מתסכל אותי שאנשים לא מבינים את הקונספט של ילדים. שמתנהגים אליהם כל כך גרוע ולא רואים את עצמם בתפקיד לעזור להם להגיע לעתיד הכי מוצלח שלהם״. ג׳ שכמותו, מצדו אין הבדל בין הילדה שבתוכי ושאר ילדי האנושות שהוא כבוגר חייב להם משהו. זה מקסים.

למחרת בטיול שלנו, הוא הזכיר לי בהקשר של שיחה אינטרנטית את התשובה שלו לשאלה ״אילו היתה פעולה שקרויה על שמך, מה היא היתה?״: לראות משהו שבור, לתקן אותו וללכת. לעשות את זה שוב ושוב, בדברים קטנים. כל הזמן.