יום חופשי

בחודש ממוצע בזמן האחרון אני מעבירה סוף שבוע אחד עם ג' המתוק, שניים עם האהוב החדש, ואחד עם עצמי החשובה.

"סוף שבוע פנוי, אל תקבעי דברים", כתבתי ביומן בצבע מיוחד בפעם הקודמת שזה קרה, ושמרתי על זה.
לערכים מסוימים של "שמרתי על זה", אני מתלוצצת עם עצמי, שכן בפעם הקודמת זה הכיל פגישה וארוחת ערב עם המשפחה של מ' הגיק, שהשמיע קולות מחאה חלושים כשאמרתי לו שאני בסוף שבוע חופשי ולא קבעתי עם אף אחד ("קבעת איתנו"). כן, אבל אתם משפחה.

לצערי, זה לא פותר את השאלה מתי רואים את שאר ה"משפחה" שלי. זו הביולוגית. אז השבוע, במהלך"סוף השבוע חופשי אל תקבעי דברים" שלי, פגשתי גם את המשפחה הביולוגית שלי וגם את זו של מ' הגיק. ניצלתי את ההזדמנות להזמין את האהוב החדש לפגוש אותם. "למה את רוצה שאני אפגוש אותם בעצם?" הוא שאל ואני אמרתי משהו על לרצות לחבר חיים ועל זה שזה אומר לפגוש את המשפחות- אני אשת שלו כבר פגשתי והכרתי (הוא גר עם אחיו באותה דירה, אמא שלהם מבקרת הרבה, אבא שלו גר בחו"ל אבל ביקר פעם אחת, והם עושים ארוחות שישי עם האקסית החשובה), והוא אמנם כבר פגש את מ' הגיק ומשפחתו (על זה הקפדתי די מהר, גם כדי להשוויץ להם, אבל גם כדי לראות אם יצליחו ליהנות ממנו), אבל את המשפחה הביולוגית שלי עוד לא, וזו בכ"ז משפחה. ניסיתי להסביר את הגן חיות שהוא המשפחה שלי: אבא לא מותאם, אמא אחראית, אחותי מותשת בגלל ההריון, בעלה למלמ, אני חשאית ולא חולקת דבר.
קבענו שהוא יישן איתי ואז למחרת נקום ונקבל טרמפ מהורי לארוחת בוקר אצל אחותי. במכונית הם הציגו את עצמם בשמותיהם והאהוב החדש אמר: עד עכשיו שמעתי עליכם רק כ"אמא שלי" ו"אבא שלי", אז נחמד להכיר. דקה אחר כך אחותי צלצלה לתקשר משהו עם ההורים ועל הדרך שאלה "מה-שמו מגיע גם?" כן, צחקנו, אני גם את התקשורת בקשר אליו העברתי דרך צינור ה"הבנאדם החדש שאני יוצאת איתו" (לכאורה. כי אני לדעתי דווקא מתעקשת להגיד "את זוכרת שאני יוצאת עם מישהו חדש, שקוראים לו X"), אבל עובדה שזה לא נקלט.
חצי שעה לפני היציאה הוא מסתכל עלי במבט שואל: למה את אוכלת כריך? ואני: אני לא סומכת על אחותי להאכיל אותנו. אז גם הוא קנה לו איזה בורקס במאפיה למטה יחד עם הכיבוד שהתכוון לקנות למפגש. וצדקתי: היו לחם וירקות וממרחי ירקות למרוח על הלחם, אבל לא היה שום דבר משביע לאכול. "אני שבעה", אמרה אחותי. "אני מלאה אבל לא שבעה", אמרתי אני. בפעם הבאה אני חייבת לזכור להביא טחינה או ממרח אגוזים או אבוקדו או כל דבר שומני/חלבוני אחר. הוא היה נחמד ומנומס, הסביר מה הוא עושה ביום יום ולמה הוא שפוך מעייפות, החליף מבטים של שביזות עם בעלה של אחותי, וכשחזרנו הביתה ורציתי להתחבק אמר: "לא, אני שרדתי את המפגש הזה, שהיה מעייף ושונה מהשגרה שלי, ואני הולך לצנוח למיטה עכשיו ולא מתחבק", סובב את הגב ונרדם. דוגרי? בהתחלה נעלבתי וגם היה לי קשה בגלל שאחרי מפגש כזה אני הכי צריכה נחמות, אבל הערכתי את זה שהוא תקשר את הצורך והכוונה שלו בצורה כל כך ישירה, אפילו בלי ההסכמה להתפשר.

בערב הלכתי לבקר את משפחת מ' הגיק והם היו כל כך טובים אלי. האוכל היה טעים, הילדות היו מאד לטובתי, ואפילו הסינג'ור לעזור לסדר את הסלון לקראת הבת מצווה של ג'ינג' הקטנה שנערכה היום (כלומר למחרת) היה בסך הכל די בסדר. צברנו הרבה שעות של ביחד והרגשתי טוב ברובן ואת התחושה שהם כוללים אותי בשמחה, אפילו בתוך כל התנודות שהיו במהלך היום והערב. התשישות, ההסכמה המשפחתית להזיז את הבלגן למקום שיראו אותו פחות, הטינאייג'ריות היחסית של אנשים שונים בזמנים שונים של המפגש. אני אוהבת כשהג'ינג' הגדולה כובשת את הרגליים שלי ככרית בזמן שאנחנו מפטפטים, את עדר החתולים, את איך שהם מצליחים להתאושש מהר מריבים ומתקלות. הם מרחיבים את לבי. וגם קיבלתי שאריות מכובדות מאד לארוחה של היום.

אבל זה לא השאיר לי הרבה פנוי בסוף השבוע הפנוי שלי. לפחות ככה זה מרגיש. שכבר יורדת החשכה בחוץ בקרוב ואני עוד לא הייתי ממש לגמרי פנויה. בישלתי את השאריות מאתמול למוקפץ יפה, נחתי המון, ולא יצאתי מהבית בכלל.

שאריות:

  • החודש התינוקת של הזהוב ונ' תהיה בת שנה. אני עדיין חושבת על זה ומתכעסת ודואבת לעתים קרובות משהייתי רוצה, אבל בצורות פחות איומות ומסכנות שלווה משהיה בעבר. זה היה כתוב לי ביומן, יום ההולדת הזה. השארתי את הציון של השנה הנוכחית, אבל הורדתי את החזרה של כל שנה. אני מעריכה שאחרי השנה הזאת יהיה עדיף לי לא לזכור את המועד הרלוונטי. שאולי אפילו השנה הייתי יכולה להסתדר יופי בלי לזכור אותו. נראה לי שאחד הדברים הכי קשים השנה היו למחוק את ציוני יום ההולדת של אנשים מהיומן שלי. יש לי עוד חברה שהשנה אמרה שסגנון התקשורת שלי לא מתאים לה ושהיא מעדיפה שלא נהיה חברות. אני מקבלת את זה. לפעמים לא מתאים וגם אני לא הרגשתי שאני רוצה להיות לה המי שהיא צריכה שיהיו לה. אבל מכאן ועד למחוק את ציון יום ההולדת שלה בלוח הזה כי "זה לא ישמש אותי"? אמא'לה ואבא'לה.
  • יש לי תלונה משונה: התלתלים שלי לאט לאט מתיישרים. אלה ששמחתי בהם כל כך מאז שהסתפרתי בסוף הסגר הראשון של הקורונה. אני חושדת שאותה תרופה לסוכרת שהתחלתי לקחת ב2020 והפסקתי לפני כ9 חודשים היא האחראית- שבין היתר היא תלתלה אותי ובגלל זה הייתי כל כך מופתעת כשהשיער התחיל להיתלתל0 כי לא זכרתי שהוא יכול לעשות את זה, ועכשיו כשאני כבר לא עליה גם הוא שוכח שהוא יכול לעשות את זה. זה אחד הדברים הפחות חשובים גלובלית, אני יותר מרוצה מזה שהאורגזמות שלי חזרו, אבל זה בכל זאת מצער אותי וגם מציב אותי במקום לא ברור מבחינת איזו תסרוקת לסגל עכשיו. כבר אי אפשר לסמוך על בלגן מנוהל.
  • וגם דברים שקשורים לחיפוש עבודה, אבל נגמר לי הסוס וכדאי שאשגר לפני שהפוסט יצטרף להר הטיוטות. להתראות!

עוד

אנחנו עוברים עוד ביחד, האהוב החדש הזה ואני. מפה לשם, עברה כבר חצי שנה. עדיין לפעמים אני מסתכלת עליו ואומרת: הרי זה אקראי לגמרי שאני איתו. אבל זה הולך ומפסיק להיות ככה. אנחנו ביחד בהשקעה ובאמונה וברצון. הוא התחיל עבודה נוספת ומארגן מחדש את החיים שלו די בצפיפות כדי להספיק לישון, ובכל זאת שם פרקי זמן בשבילי. אנחנו דנים באיך זה יהיה כשאני אתחיל גם לעבוד ואהיה פנויה גם אני פחות. הזמנתי אותו לארוחה הקרובה עם המשפחה שלי.

אחותי בהריון וזה נפלא וקשה ונפלא. אתמול היא הזמינה אותי ללכת איתה לבדיקה ושמעתי דפיקות לב. סקירת המערכות המוקדמת עברה בהצלחה. זה השלב שמתחילים לספר לקרובי משפחה ממדרגה שניה 🙂 עוד לא לעבודה. ראינו צילומים. אצבע בפה 🙂 מה, באמת יש שם יצור שכבר יש לו פה ויד ואת המוטוריקה לשים אצבע בפה, ואיכשהו גם את ההעדפה הזאת על פני כל התנוחות האפשריות האחרות? זה פסיכי.

האביב עושה קולות של הגעה, ירדתי למטה בבוקר בחולצת פולו קצרה ומעליה גופיה ארוכה לשם ההגינות, ובתכל'ס לא היה קר. (מוזר לחשוב שלפני שבועיים קפא לי התחת והשתמשתי ברדיאטור בתוך הבית, ושבועיים לפני זה גם כן לא היה קר בכלל. חורף מקוצר ביותר). כמו בכל שנה סבירה כשהאביב מגיע אני נהיית חושנית וזה נעים, השנה החלטתי להתחיל עם חבר שאין בינינו יחסים כאלה כל כך, להעלות בפניו את האופציה פחות או יותר במתכונת "הנה אסימון, תתקשר אלי אם זה יתאים לך". הוא אמר "זה רעיון טוב, אני אשמח שזה יקרה" ואני אפילו לא בעלת מספיק בטחון לוודא אם הוא ישמח להיות מאהב שלי מתישהו או שהוא ישמח אם יתאים לו ואז זה יהיה רלוונטי. שוין. ממילא כרגע אני לא מרגישה חוסרים, אבל היה חשוב לי לעשות את הצעד המסורתי הזה, להזכיר לעצמי שאני נותנת לעצמי הזדמנויות. בשנה שעברה לא היה לי חשק בכלל וזה היה אחד האלמנטים הכי מבאסים בחורף שהיה.

היום יש לי פגישת קבלה במרפאת בריאות הנפש של איכילוב, אחרי שניסיתי לקבל מעקב פסיכיאטרי ב"כללית" ובמקום להבין שזה אומר שאין לי מסוכנות לעצמי או לאחרים ואני רק צריכה בקרה למקרה שמשהו יצא מאיזון, העבירו אותי כמו שאני הישר לטיפול של מרפאה לבריאות הנפש. מסתבר שאין דבר כזה "רק מעקב", יש הכל או כלום. אז אני הולכת להציג את עצמי למרפאה שמטפלת באנשים שבאמת נמצאים במצבים קשים, ואני תוהה איך לקבל את מה שאני צריכה מהם, והאם זה ידרוש ממני להציג מצב יותר קשה ממה שאני חווה בפועל. זה לא שאני מצליחה למצוא עבודה או אפילו להתראיין, אז לא תזיק לי תמיכה בקטע הזה, אבל משהו אומר לי שזה לא הבעיות הנפוצות בהקשר. מרגישה מוזר בקשר להכל. כן יש לי חוויות דיסוציאטיביות חדשות ומלהיבות בעקבות בנאדם חדש שאני איתו, אבל *אלה* לא דברים שאני רוצה להתחיל לדון בהם עם אנשי טיפול שאני לא מכירה ~בוכה~

הולכת לשגר את הפוסט עכשיו כדי שלא ייעלם לתהום הנשיה

אבא שלי בטלפון

הוא: מה נשמע, לא דיברנו שבועיים
אני, לעצמי: ולפני זה לא דיברנו 39 שנים
אני: שלומי טוב, היינו היום בטיול פריחה, השקדיות מלבלבות, ממש נחמד. מה איתך?
הוא: טוב, אני יותר מאוזן בינתיים, מאיימים לשחרר אותי כבר, אבל אני חושב שאני עדיין רוצה טיפול
אני: גם כשביקרת בבית אמא אמרה שהיית יותר בטוב, אבל לא מאה. אם אתה רוצה לוודא שיקשיבו לך אני ממליצה שתעשה רשימה של הדברים שעדיין לא בסדר ותשתמש בה בשביל לתמוך בבקשה שלך
הוא: רעיון טוב. את כמו אמא לך, הכל ברשימות
אני: אני מקווה שזה יעזור!

הוא: ראיתי תמונות (אולטראסאונד) של הנכד או נכדה לעתיד שלי. אני מאד מתרגש! ואת בטח גם, את תהיי דודה, או דוד!
אני, לעצמי: הו? הוא יותר מבין במגדר שלי ממה שחשבתי?
אני, אליו: נחיה ונראה
אני, מבינה במאוחר שזו הלצה על מין התינוק: …
הוא: רגע… את תהיי דודה, זה לא אפשרי שתהיי דוד, לא?
אני: רק אם אני אתאמץ
הוא: …
אני, לעצמי: this was a bad good talk, wasn't it?

ובו יסתבר שהכשרה זה לא מספיק

ושאמא אמרה לאבא שהוא נהיה בלתי נסבל ומשגע לה את השכל ושהיא נמצאת על סף העצבים שלה,
ובמקום להגיד לה "אני לא יודע על מה את מדברת" הוא אמר "את צודקת, אבל אני לא שולט בזה, אני אלך לאברבאנל".
ושהוא אשכרה הלך למיון שם וביקש טיפול,
והעריכו שה"אי שקט" שלו זו פאזה היפומאנית (מאניה, הרכיב הפעיל מתוך "מאניה דפרסיה" או תסמונת בי-פולארית),
שכדאי לנסות לשנות את התרופה הפסיכיאטרית שהוא לוקח, וכדי לוודא שהוא לא מגיב רע גופנית לשינוי, הציעו לו להתאשפז לתקופת ההתאמה!
במחלקה פסיכוגריאטרית!

אומייגאד, זה כזה גאוני.
אני מורידה בפניו את הכובע, בחיי.

ועכשיו אני עוברת וחושבת מה סיפרו לי או ראיתי על ההתנהגות שלו בחודשים האחרונים, ומבינה שאולי הייתי אמורה להבין שזה המצב, אבל פשוט אף פעם לא חשבתי על אבא שלי כעל מישהו שיכול להיות במאניה… לא משנה אם הוא "לא שקט" ו"לא ישן" ו"כל הזמן יוצא ומסתובב קונה דברים" ~facepalm~

מזל גדול שבאברבאנל כן יש אנשים מקצוע שמבינים שלשחרר לחפש טיפול פסיכיאטרי פלוס מעקב גופני "בקהילה" (כלומר בקופת חולים) זה דבר שהוא בגדר בלתי אפשרי, והציעו לו את הדבר לטובת מצבו הגופני אפילו שמצבו הפסיכיאטרי, בגדול, לא באמת מצריך אשפוז.

נו כבר, באלוהים

נרשמתי לאיזו תכנית "חינם ל-7 ימים" שאחריה גובים כסף באחד מאתרי ההכשרה הרבים בסביבה. להפתעתי, האתר מציע קורסים שממש שימושיים לי ולאט לאט אני חווה את מגוון האינסוף של התפריטים שאני אמורה לנווט ביניהם כפחות מאיים.
זה כנראה השבוע הכי אינטנסיבי שהיה לי בהרבה זמן: אחה"צ צופה בסרטוני ההסבר, בבוקר שלמחרת עושה את התרגול של החומר מאתמול.

החלקים המסובכים הם לא להיות מותשת מההסברים לפני שהגיע הזמן לעשות את העבודה בפועל (ולכן פתרון ביניים: לצפות בחומר ביום שלפני שעושה את התרגול בפועל), ולא להיות קרבן לקוצר רוח כשמחכים שדברים יעבדו (הבאתי ספר+ אני ברגע זה כותבת כאן). למעשה הייתי רוצה שהוא גם יעשה ביפ בכל פעם שהוא מסיים (ואז לא אצטרך אפילו לבדוק אם כבר אפשר ללכת להמשיך), אבל יש לי שליטה על זה רק בחלק קטן מהמקרים. אנסה בכל זאת.

וזה בלי להגיד בכלל שאני עדיין מחכה לקבל איזושהיא תגובה לקורות החיים שלי. אני כבר מבינה מהשבועות האחרונים שהדרך שנהגתי בזה עד כה לא תעבוד לי, והקורס הזה הוא חלק מהתגובה שלי לשאלה "האם יש לך נסיון בלעשות <איזה דבר> בסביבה תעשייתית?", ששאלו אותי בעבר כששלחתי קורות חיים דרך בנאדם. לא. תעשייתית לא. ולא תהיה לי עד שיעסיקו אותי בתעשיה. אבל אם יהיה לי את שביב הנסיון המעבדתי הזה, אני אוכל להגיד "כן" ולחכות שישאלו אותי על ההסתייגות בראיון עצמו. אחרי שאעשה אותו אחזור לנסות להבין איך לשנות את קורות החיים כדי להגיע למצב ששואלים אותי את השאלה הזאת לעתים יותר קרובות.

אז הלכתי ולחצתי ועכשיו מחכה. הנסיון הראשון לגרום לו לצפצף כשהוא מסיים נכשל. הנסיון השני הצליח! אני תוהה מה יותר גרוע, לחכות, או לההוסיף קוד צפצופים, ואם להוסיף קוד צפצופים, ללכת אח"כ לנכש אותם, או להשאיר אותם ושזה יהיה לדראון צנצנת שהייתי צריכה ביפים שיקראו לי 🙂 בינתיים עבור כמעט יום שלם ואני עדיין עם אותו קורס.
מה "עדיין" צנצ? הדדליין שלך לקורס הזה הוא מחר וחצי. אם תסיימי היום תהיי פנויה מחר. אה כן? פנויה למה, צנצ? לעוד עבודה, נכון?

אני מתלוננת, אבל האמת שלעשות דברים שמחולקים לפרקים עם הסברים והצלחות קטנות ממש נעים לי. אולי אני רוצה בעצם לשלם להם גם מעבר לשבעת הימים החינמיים האלה?
זה מפתה.
למה זה מפתה? כי שבוע כבר שאני לא עושה את החלק הכי מעיק בחיפושי עבודה: לחפש עבודה.
אז לא, אני לא רוצה, או לפחות לא רוצה מיד, לשלם להם מעבר לשבעת הימים האלה. כי אני רוצה לעשות הפסקה בללמוד עוד, עד כמה שזה נחמד, ולחזור ללעבוד בלחפש עבודה.

עוד משהו שמבהיל אותי כרגע זה שאחד האנשים הכי מוכשרים שאני מכירה פוטר מהעבודה שלו (זה קורה, כי יש גל פיטורים בהייטק הישראלי והעולמי עכשיו), ואני מרגישה מחורבן עם הרעיון ש*הוא* המתמודד מולי על כל משרה שאני מחפשת. זה לא נכון, אובייקטיבית, אבל זה מרפה את ידי בכל זאת. התכוונתי לדבר איתו בקרוב כי היה לו יום הולדת, אולי עוד אעשה זאת בכל זאת 🙂

אנשים בעדי ולטובתי, גם את זה כדאי לי לזכור. אבל חלקם אני צריכה שיהיו בעדי ולטובתי למטרות תמיכה ממוסדות מדינה, כדי לקבל את כל העזרה שאני יכולה לקבל בחיפוש העבודה הזה. וגם זו עבודה… וגם יש בירוקרטיה שאולי סוף סוף לראשונה יהיה לי כח להתמודד איתה (וצריך) כדי לטפל במס הכנסה, אחרי שנה שבה אנחנו מקבלות שכר דירה על הדירה שהיתה של הסבים ומחלקות אותו בינינו. אני לומדת מהבחור-חמד החדש שלי, שגם הוא שונא בירוקרקטיה אבל מסודר כהוגן ואני רואה אותו מתמודד וזה מראה לי שאפשר.

עכשיו הביתה.

יש באמתחתי תעודה שעשיתי את הדבר, ועוד יש יום שלם בהמשך היום!

Here is a strange and bitter crop

(לא מזמן חברה הרחוקה לכה להופעה של פוליאנה פרנק בירושלים, והביאה איתה משם לפייסבוק הפומבי וידאו של ביצוע של השיר הזה, strange fruit. מסתבר שאליוט הלחינה אותו בעצמה, הייתי בטוחה שזה קאבר. בכל מקרה, אע"פ שהמילים שלו מזוויעות ממש (וכך אמור להיות), הלחן כל כך קליט, והוא נתקע לי בראש).

חיפוש העבודה הכושל גורם לי להרגיש די גרוע עם עצמי.

אבל בימים שאני מרגישה ממש רע אני מחפשת תירוצים: אולי אני במחזור? 🙂

עריכה: אני באמת במחזור. וכרגיל כותבת פוסט אוחד על פני כמה ימים.

בשבוע שעבר היה את הריב הראשון שבו אני הייתי ה"לא בסדר" יחסית למשהו שצד השני ציפה/רצה ממני, וזה היה מבחן מבחינתי לכמה אני אוכל לתקשר היטב בסיטואציה. נבהלתי מאד. אחר כך נשמתי עמוק מאד ולקחתי זמן בנפרד כדי להזכר איך הוא עושה את זה: מקשיב קודם כל, משקף בחזרה, שואל אם יש עוד, מגיב באמפתיה, מחפש ומציע פתרונות/פשרה. זה לא היה צריך להיות בזמן אמת, והיה לי את כל המרחק כדי לשקלל תגובות, ואני מרגישה שהביצוע שלי היה משביע רצון. לא שהכל בסדר או שסגרנו את הדיון, אבל ההקשבה וההתנצלות שלי היו כנראה מספיקים לעת עתה.

כמובן שמיד אחרי זה צץ בשרשור התגובות האינסופי שלי לינק על סוגים שונים של התנצלות. זה כנראה מהדברים האלה שעולים לתשומת הלב כי הסתכלת על משהו דומה להם ממש עכשיו.

כמו שאומרים שנשים בהריון רואות נשים בהריון אחרות כל הזמן. אחותי שאלה אותי בשבוע שהיה על תרגילי קאגל כי אין תורים לפיזיותרפיסטית של רצפת האגן בקרוב, והיא רוצה להתחזק בעודה בטיפולים לכניסה להריון.
יאללה וגם יאללה, חשבתי לעצמי. אני יודעת מתי דברים מפסיקים להיות תלויים באוויר ומתחילים להספר בקנה מידה של חודשים. אז הצליח להם סוף-סוף? טוב ויפה, ועכשיו אצטרך לחכות שהיא תספר לי.
למזלי היא רצתה גם לספר, אז זה קרה די מהר- היא הזמינה אותי לשבת לעבוד במקביל אליה בביתם, ובזמן ארוחת הצהריים נופפה מולי בלי התראה בתמונות אולטאסאונד. גאד, אם לא הייתי כבר חושדת זה כנראה היה מכניס אותי ליופי של שוק.

יש הרבה במה לשמוח בזה, אבל גם יש לי הרבה הסתייגויות. דבר ראשון מול העובדה שאם היא תהיה עם ילד קטן בשנים הקרובות זה ישנה את הדינמיקה המשפחתית שלנו ותהיה לי הרבה יותר אחריות בפועל מול ההזדקנות של ההורים, אבל גם מול זה שאחותי לא היתה נודעת למרחוק ברצון שלה בילדים עד השנים האחרונות, וזה מפחיד לאללה. כשהיא התחילה טיפולים אני דאגתי: "אם תנסו חזק מדי בסופו של דבר זה עלול להצליח".
אבל הנה הגענו לנקודה הזאת ועכשיו התפקיד שלי להיות האחות הגדולה המרגיעה, שאומרת לה שזה בסדר שהיא פוחדת, שהיא לא עשתה את טעות חייה, לנווט לידיעתה את האסטרטגיות שאני שומעת עליהן בקבוצות של האוטיסטיות: כן, נשים שרגישות חושית יכולות לגשת לילדים הבוכים שלהן עם אטמי אוזניים. זה לא יעשה אותך הורה רעה, זה רק יאפשר לך להשאר קצת יותר שפויה בתוך מצב קשוח.

כדי להוציא את זה מהמערכת הלכתי לבלות את אחר הצהריים עם אחות-לבי הקטה, שהיא אחותו הקטנה של האקס המיתולוגי שלי, בערך בגיל של אחותי ויש לה עכשיו פעוט, בן שנה וחצי בערך, קצת פחות, שאיתו היא נהנית מאד, כך נראה. אכלנו יחד ארוחת ערב, היא הציגה לי שלל דברים שהפעוט הזה מסוגל להם ואת היופי שביניהם (וחזרה על השם שלי מליון פעמים כדי שהילד יבין שאני מישהי עם שם ואולי ידע לפעם הבאה גם), ואמרה שאחותי תוכל תמיד לפנות אליה לייעוץ ("היא צריכה לדעת שזו עבודה, ושזה יהיה קשה מאד לתקפה מסוימת ואז ישתפר"). זה כיף לראות שהיא עושה עוד דור של ילדים זהובים בעולם הזה. הקטה היא הבנאדם עם הכשרון הכי מרשים לתת לאנשים את התחושה שהם, בדיוק הם, רצויים, מבוקשים, נמצאים במקומם מולה. היא עושה את זה כלפי כשאנחנו נפגשות ואני מתרגשת מזה כל פעם מחדש. והיא ככל הנראה עושה את זה כלפי הילד הזה כל ימי ולילות חייו. הלוואי שיהיה ברור שגם לאחותי יהיו את כל החיוכים האלה כלפי הילד שלה, כשיהיה.

איזה פחד. איזה פחד. איזה פחד. אוף.

זה הרבה בשבוע אחד, לא? והנה בסוף השבוע באחת מהקבוצות המקצועיות שאני בהן היתה "מסיבת העסקה" ובה אנשים מרחבי הקבוצה התבקשו לפרסם משרות פתוחות שיש בחברות שלהם, ככה כדי שיהיה במרוכז, ושיהיה לאחרים לאן להגיש קורות חיים. או לפחות התכוונו שתהיה, כי בפועל שלושה אנשים פרסמו בה. רחוק מאד ממה שקיווינו. זו כנראה תקופה ממש לא טובה לחפש בה עבודה בתחום הזה :/ ואני רק מקווה שהבנאדם שאני ממש מעריכה ויש לו יום הולדת היום, ושפורסם בשבוע שעבר שהחברה שלו מפטרת בקרוב כמאה עובדים, ושביקש פרטים על המסגרת של המסיבה פעם אחת יום לפני ופעם אחת באותו היום של "המסיבה" הזאת, זה לא בגלל שיש לו עניין אישי דוחק בזה :/.

מלא דברים הזויים קורים: בעןד כמה חודשים מ' ואשתו טסים ביחד לחו"ל ומשאירים ילדה שעושה בגרויות וילדה שלא, והם כבר ביקשו/שאלו במקוצר אם אני אוכל לתפוס חלק מהשבוע שבו הם לא יהיו פה. הלו, זה לא חתולות שצריך לנקות להן את הקקי, זה ילדות. שאני אוהבת ורגילות אלי במידה כלשהי, וכנראה הגיוני שאני אהיה המשפחה שלהן בכמה ימים מתוך השבוע הזה, אבל זה מפחיד אותי. מאד.

למה להיות משפחה של אנשים זה כל כך מפחיד? למה זה מפחיד אותי באשר אלך, עם האהוב ועם אחותי ועם הילדות הג'ינג'יות אהובות לבי? האם זה השיעור שלי לשנה הזאת? הדבר שאני אמורה לחיות לידו ולראות את עצמי עושה כיכולתי וללמוד שאני כן יכולה למרות שמעולם לא ביקשתי את זה לעצמי? לעשות את התנועות ולקבל שזה מה שזה אומר, שזה קושר אותנו יותר?

למה זה גורם לי לרצות להצטמצם כל כך?
למה זה לא דבר שאני עונה אליו: "כן, תביאו לי"? האם זה יכול אי פעם להיות?

משאלות לשנה החדשה, שידור חוזר (לא בודקת אם ומה כתוב בתשרי)

קודם כל בריאות. לי, לסובבים אותי, לכם ולאהוביכם.

מעבר לזה, אני רוצה להמשיך לאהוב ולהיות אהובה בכוחות רבים ומגוונים. לדעת ולחוש את זה לעומק ולהצליח לגרום לאנשים להרגיש את זה גם.

לשנה הבאה אני רוצה עבודה מכניסה ויציבה בבקשה, שבה אני יכולה לעשות את מה שאני כבר יודעת וללמוד לעשות עוד, במיוחד אם יש לזה תועלת לטובת העולם והאדם. מדהים במיוחד יהיה אם זה יהיה על דברים שיתחשק לי לספר עליהם בהתלהבות לאחרים!

מבחינת גישה והתנהלות אני רוצה לסגל לעצמי קצב של דקה לדקה, כלומר לאפשר לזמן לעבור בקצב שהוא עובר, לעשות כמה שאפשר דבר אחד בכל פעם בלי לנסות לנצח את השעון מפני שאני מתישה את עצמי וצריכה זמן התאוששות אח"כ,

ולהצליח להוסיף לשגרה שלי פעילות גופנית לחיזוק ועוד דרכים של השקעה ברווחתי הגופנית והנפשית.

אני אשמח מאד מאד אם בשנה הזאת מעבר לעבודה אצליח להשיג מספיק פנאי בשביל להשקיע, ליזום ולהשלים לפחות דבר אמנותי אחד, גם אם האמנות הזאת פרקטית, כמו תפירה.

לפעמים אני מפחדת

כי יחד עם השקט בבלוג הזה הפסקתי לכתוב במקומות האחרים גם. לא במחברות שלי. כמעט לא בקבוצה המצחיקה ששואלת כל יום מה שלומך.

וחלק מזה זה כי אני נמצאת בקרב אנשים שאכפת להם ממני, וששואלים אותי מה שלומי, ומחבקים אותי בלילה, ו*מקדימים לי שלום*.

פאק, איך זה שאני מתרגשת כל כך כשפונים אלי?

לפני כמה שבועות כבר מצאתי את המשפט (באנגלית): ״אנשים שחוו ילדות מתעללת מרגישים אהובים ומטופלים כשדואגים להם לסביבות בטוחות, אמינות״.

ביני לבין עצמי הוספתי: ״ואנשים שחוו ילדות מזניחה מרגישים אהובים ומטופלים כשדואגים להפגין כלפיהם יוזמה.״

ככה אני מרגישה כל הזמן. מה״בוקר טוב״ של הקופיפה, מה״שנקבע שיחה להשבוע?״ של זו ששמה בכתיב חסר, מהזוג החמוד של טרנסים אקטיביסטים שיודעים יותר טוב ממני מה התשובה ל״מתי ניפגש שוב״ 🙂 מהילדון שלאחרונה הציב גם בשעון שלו תזכורת לשיחה היומית שלנו (כזאת שמתרחשת, היפותטית, גם ברגעים אלה ממש, שכן זוהי שעת השינה). ומהאהוב החדש שלי.

מה המילים האלה, אהוב חדש? אבל זה כנראה נכון. אני רוצה בו וזה נעים לי להרגיש שהוא רוצה בי, לומד אותי, מכניס אותי למרחבים שלו.

יכול להיות שעם כל זה, אני כבר לא צריכה ״לתעד באובססיביות״ מה שקורה איתי.

אבל זה גם חסר לי. אני אגיע ליום שבו ארצה לדעת מה היה ולא אמצא שום עדות, וזה יהיה מתסכל.

נגיד, דאגה לאהוב החדש: הוא מצמצם כלכלית בדברים שלדעתי מהותיים לרווחתו האישית. זה ממש מצער וטיפה מדאיג. אני יודעת שצמצומים כאלה היו לי לא טובים. אני גם צריכה לחפש שוב איפה עושות פילאטיס של קופת חולים בזול :] כי גם אני הרי מזניחה דברים שמהותיים לרווחתי.

אני רוצה לציין כאן שהוא היה חתיך עייף ומודאג וטרוד גם לפני שהפסיק עם האימונים, ולהביע שאלה לעצמי של העתיד, גילינו איך לא לתת לו ליפול?

ג׳ היה בשבוע חופש החנוכה הזה 🙂 כי לא היה גן והוא יכול היה. וזה שחרר לו משאבים לחשוב ולרצות ולתקשר עם אחרים. כיף לראות את זה, אע״פ שלא תמיד ברור לי למה הוא מספר לי, אני מעדיפה את זה על לא. בזמן האחרון אני שומעת המון דברים שמתחילים ב״הנה דבר טוב/רע/מעניין על ילדי גן״ 🙂

חיפושי העבודה לא מתקדמים 😦 עצוב לי ומודאג. אומרים שזו לא תקופה טובה לחפש. אני לא אוהבת תירוצים. הלוואי שהיו חוזרים אלי כבר. בינתיים פתרתי אתגר של חברה שקודם מסתכלת מה כתבת- ואז על קורות החיים. זה בהחלט מעניין. היה לרגע קט שרת שעשה משהו שאני רציתי!!! זו התקדמות מבחינתי אפילו שאת החלק הזה ממש לא אני כתבתי. יש גם קבוצה של מחפשות שמרימות זו לזו ואני מרגישה פחות רע עם עצמי, אבל בכל זאת, כל עוד מעסיקים לא מסתכלים לכיווני, אני בבעיה.

מחר היום האחרון של חנוכה והזמנו אנשים להדלקת נרות אצל האהוב החדש. זה מרגש אותי אבל גם כבר נגמר לי מהחג הזה. אני אף פעם לא לומדת שבנר האחרון כבר אין לי כחחח

זהו. סיימתי להתלונן. כיף לי. טוב לי. ראיתי חבר והתחבקתי היום ואראה חברים ואתחבק מחר. וגם אציג את האתגר שפתרתי, ולכו תדעו, אולי זה יהיה ספתח כלשהו 🙂

יום אחרון של חנוכה שמח!

כשאני אהיה בן

אולי אחזור להשתמש בשם הקודם שהיה לי.

זה מוזר, לצאת עם איש טרנס.

וזה גורם לי לקנא על בסיס קבוע באיש הזה, שיש לו פרצוף ושפת גוף של אשה (פחות או יותר) אבל על זה גדל לו לו זקן.

גם אני רוצה.

לפני כמה שנים הייתי במסיבת החלפה שהיה בה זקן-תחפושת. הצילום שלי בו שימח אותי כל כך!

כרגע היתה לי שיחה עם הילדון, באינטרנט, שבה דיברנו על מילים יפות שמצאנו לאחרונה, ועל אחת מהן הוא אמר ״זה נשמע כמו שם טוב לטרנס״, ואני הרהרתי לי בשקט. איזה שם יהיה לי כשאני אהיה בן? ופתאום עלה לי השם הקודם שלי, זה שנולדתי בו, וזה ריגש אותי ממש. זו הפעם הראשונה שאני חושבת על השם הזה כעל שם של מישהו חדש בנוסף למי שהייתי כשהייתי הוא, וזה… הדם שלי זורם אחרת כשאני חושבת על זה.

(כשהחלפתי את השם, בחרתי בכוונה שם יוניסקס, בשביל שאם אני אי פעם אצטרך לעשות מעבר מגדרי, אני אוכל *לא* להחליף את השם פעם נוספת. חיח. איך שגלגלים מסתובבים להם).

שום דבר פרקטי בינתיים, אבל באתי לחלוק את זה פה, כדי שלא ילך לאיבוד

בחריפות הזאת

עוד יום


הייתי בראיון דמה ואמרו לי שאני סבבה. ארחיב: הייתי בראיון דמה של התכנית למציאת עבודה של הקבוצה הזאת שבה נשים בהייטק עוזרות זו לזו, ובמשך שעה מישהי שאלה אותי שאלות ספציפיות ועניתי תשובות ספציפיות, והשתמשתי במילות ז'רגון והצעתי רעיונות ולרוב היתה לי תחושה שלפחות בכיוון הכללי אני יודעת לאן חותרת השאלה. וגם שכחתי או לא ידעתי חלק. היא אמרה שניכר שהתחום מעניין אותי ושאני ברמת היכרות איתו שהיא לא ממש ממש בסיסית, ושהפרוייקט שדיברתי עליו הוא בסדר להצגה, ושאני לא צריכה להסס להתראיין למשרת ג'וניור בתחום הזה (שזה מה שאני רוצה לעשות). גם קיבלתי המלצת צפיה באיזה משהו 🙂

עוד מעט אלך עם החבר החדש שלי לדייט בפסטיבל של לסביות, שם נראה את הסרט שחלקו צולם בדירה שהסבים שלי גרו בה לפני שנפטרו. אני מתרגשת משני החלקים- זו תהיה היציאה הראשונה שלנו ביחד בתוך הקשר קהילתי. ומחר גם: כנס טרנסי. שנינו הולכים. בשבילי אלה כמה שעות בבוקר, כמה שעות בערב. באמצע- הפסקה. יש לי משימות שקשורות לחיפוש העבודה בהפסקה, אבל גם רצון עז ללכת לראות את אהובי הים. אני מקווה שמישהו בדוכנים או בכיתות יסכים לי להשאיר את התיק הכבד עם הלפטופ שם ויאפשר לי לטייל קצת, ללכת ולחזור, ולא לסחוב לפטופ כל הדרך לים.


מתקדם, מתקדם, המון חוטים קטנים לאורך, המון שמחות קטנות לרוחב, אני מקווה שהאריג הזה יחזיק אותי.