like an atom bomb, about to oh-oh-oh explode

אחת השורות הפחות מוכרות בdon't stop me now של קווין, כי פרדי מרקורי בולע את המילים שם.


וואי, איזה שבוע מתסכל היה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אחרי שנגמר הסגר וגיליתי לזוועתי שעבורי הכל אותו דבר, שאלתי כל מיני אנשים מה עושים, וחבר הציע לי להוסיף את הפארק הלאומי ברמת גן לרשימת המקומות שאני יכולה להגיע אליהם והם פתוחים. אז יצאתי מהבית והלכתי. זה בכיוון אחר מהכיוון שאני בדרך כלל הולכת בו, ולא הכרתי כלום וממש נצמדתי למפה בפלאפון שלי. לאט לאט התחיל להחשיך והבנתי שאני לא אגיע לשם באור בכלל, וגם החזרה שלי תהיה בחושך, והתחלתי לשנוא את הרעיון. אבל לא הצלחתי להחליט בעצמי להסתובב ולחזור ("מה, אבל אני יותר קרובה עכשיו לפארק מאשר הביתה"), ובסופו של דבר כשהגעתי לפארק נכנסתי דרך איזה שביל עם אקליפטוסים והיה חשוך ועלה לי פלאשבק לקמפינג ההוא מלפני שנתיים, שבו יצאתי לשוטט ואיבדתי את הדרך למחנה שלנו וירד חושך. היה נורא אז, והפעם היה לי טלפון עלי וג'יפיאס בטלפון הזה, ובכל זאת הרגשתי כל כך אומללה ולחוצה ולבד. לא הצלחתי להתקשר לזהוב או לכתוב לנ' שאני צריכה תמיכה, ג' אפילו לא עלה על דעתי עד שהמצב כבר כמעט נפתר, ובסופו של דבר ביקשתי מאיזה חבר-אינטרנט-קצת-טווח שיהיה איתי רגע ויגיד לי שזו לא תבוסתנות שמיד אחרי שמגיעה אני עושה אחורה פנה ומתחילה את דרכי הביתה, ושלפעמים זה בסדר ללכת למקום כלשהו בפעם הראשונה רק כדי להבין איך הולכת הדרך ולכלות את האי ודאות של הדרך בהזדמנות הזאת, כדי לעשות את הביקור הבא הרבה יותר נטול מתחים. "בטח!" הוא אמר לי והזכיר לי שבדיוק באותו בוקר הוא הפסיק ריצה באמצע כי כאבו לו היבלות מהריצות הקודמות, וכולנו באינטרנט-קצר-הטווח הרלוונטי שיבחו אותו על זה שהוא דואג לעצמו ולא קראו לו לוזר. בקיצוק הסתובבתי והלכתי משם, והפעם בחרתי במקום את הדרך שהציעה המפה בפעם הראשונה איזה מסלול שהוא אמנם הרבה פחות נוח מבחינת עליות וירידות, אבל רובו קורה לאורך אותו רחוב ארוך שאני מכירה את הקצה התל אביבי שלו. ובפעם הבאה אני מבטיחה ללכת משם.

אחר כך קבעתי עם שירי כמה ימים מראש ללכת לים, ושאוודא איתה יום קודם. כששאלתי אותה אם זה קורה היא אמרה שיש לה מלא עבודה והיא בכלל במצפה רמון ותיסע לבאר שבע עד הצהריים למחרת, ומשם תבוא אלי. "נשמע מסובך ומאוחר, אולי אלך לים מוקדם יותר ונעשה משהו אחר כשניפגש?" שאלתי אותה והיא אמרה "לא, אבל ממש ציפיתי לזה" וגם הרגיעה אותי ששלוש אחה"צ זה עדיין אמצע היום ולא קר. "את לא מעודכנת," מסרתי לה "בשש כבר מחשיך", אבל הסכמתי לחכות ולנסוע יחד. ואז למחרת, שעה ומשהו אחרי שכבר הייתי יוצאת לפי החישוב שלי, היא הודיעה שבהגיעה לבאר שבע והיא שפוכה וגדול עליה לנסוע לים. התבאסתי עליה ועל היום המוצלח שאבד, משום שלאחר מכן רוב הצהריים/בקרים שלי היו תפוסים, וצריך למהר- עוד מעט אפילו בצהריים כבר יהיה קר מדי לים. בהמשך השבוע כתבתי לשירי שאמנם אני מבינה למה ביטלה אבל שתבין גם איך זה נראה מהצד שלי. היא התנצלה, ואמרה "בסדר גמור" לבקשה שלי לתת התראות יותר מוקדמות. נחיה ונראה. ובסוף יום אחרי ההברזה הלכתי לים עם עצמי המותק והיה מצוין. קצת קריר.


ולזה הצטרף בשישי גם עניין עם ג'.

כל הבוקר התרגשתי: ג' אמור סוף סוף להגיע להוריו לצהריים, ואז לשאול מהם רכב ולבוא אלי לסוף השבוע, אחרי יותר מחודש שלא התראינו חוץ מבזום למיניו. אחרי שקבענו גם תיאמתי עם חברים ממושב ליד ירושלים שנבוא אליהם לחצר לקטוף רימונים ולהיות בחברותא מרוחקת. גם לראות את ג' וגם לצאת מהעיר למקום שיש בו שמיים! שהוא לא בתוך בית!
גם הוא ציפה לזה, ואפילו כשהלך לקניות בפעם האחרונה שאל אותי אם לקנות לי חליטת תה שאני אוהבת (וכבר כמובן שכחתי שאני אוהבת, כי מי רואה סופרים ומי מתעמק באריזות של תה. ג', זה מי) אבל… אחרי הארוחה אצל הוריו הרגיש רע, ואחרי המתנה של שעה עדיין הרגיש רע, ולכן החליט להשאר אצלם בלילה ולראות מה יהיה מצבו למחרת. בשלב הזה אני הייתי עצבנית מאד ופקפקנית מאד. חשבתי: ומה אם יבוא לכאן ואז יחזור להרגיש רע ויהיה אומלל עד שיצטרך לנסוע בחזרה להחזיר להוריו את האוטו, או אולי אפילו בנהיגה? "אולי כדאי שלא תבוא ונעשה תכנית ב", כתבתי לו, והוא רטן משהו בתגובה שכלל את "בבוקר" והלך לישון.

כמה נמאס לי. נמאס לי מהכל. נמאס לי מדברים שקורים בהתראה קצרה. נמאס לי לעשות תכניות ולבטל אותן. נמאס לי מכמה שאני מתגעגעת לג'. באחד הימים בשבוע האחרון השיחה הסתיימה לי מהר ושאלתי אותו אם אפשר להשאר לפטפט עוד חמש דקות והוא אמר "לא". אם אני לא זוכרת בסוף כל שיחה לתאם מתי תהיה השיחה הבאה- אז הוא לא דואג לזה ובסוף אני באותו יום שולחת לו הודעה עם הצעה לשיחה בהתראה יותר קצרה מהיומיים הרגילים שלנו, דבר שבעקרון שנינו לא אוהבים. ומתסכל אותי שככל שדברים פחות עובדים אני עושה נסיונות יותר ויותר משונים לקרב אותו, מזה הוא לא מגיב לשום נסיון כזה, אפילו לא להצעה שהצעתי לו השבוע, שאולי יחליף חברות מהשכונה שנוסעות לחו"ל תמורת שמירה על החתולים שלהם (ממש רציתי שמצד אחד יהיה במרחק הליכה ומצד שני יהיה לו מקום משלו שאינו חשוף לשותפים. מצד שני, נו- יש פה סתירה מסוימת כי… הוא אלרגי לחתולים)

נמאס לי ונמאס לי והייתי ממתוסכלת וממורמרת, וממש לא התאים לי להעביר את הערב בתוך החמיצות של הציפיה שלא הניבה פרי. "אז מה אמרת על שישי בערב?" כתבתי למאהב השלישי שרכזתי לעצמי בקורונה ולא היה לנו זמן להפגש השבוע, ואמרתי לו "לא" על סוף השבוע כי ג' היה אמור לישון אצלי. "אנחנו בצפון, חוזרים בסביבות 21", הוא אמר, והסכים להפגש בהתראה הקצרה הזאת, ואפילו הביא לי חטיפים מפיצוציה למרות נחמה. נסענו באוטו שלו לפארק הלאומי ברמת גן (ממש רציתי תיקון לחוויה מתחילת השבוע) וישבנו על ספסל, קצת קריר, ודיברנו, ואז חזרנו אלי להאבהב. שמחתי שיש לי לפחות מישהו אחד שלפעמים ספונטניות של חירום עובדת בשבילו. שנינו היינו בהתחלה קצת בסימן שאלה אם זה יהיה כיף, אני כי ידעתי באיזה מצב רוח אני מגיעה, והוא כי הזהרתי אותו שזו פגישת גוב אריות והיה צריך לראות אם זו באמת תהיה. בסוף התבררה כבחירה משמחת ומרווחת. זה אותו בנאדם שאמרתי שאולי כדאי שנרווח את פגישותינו, והנה בשיחה זה עלה כי שוב דיברנו על עומס תיאומים ופגישות, ומצאתי שזו הזדמנות מתאימה לשאול אותו אם "יקל עליו" שניפגש פעם בשבועיים במקום פעם בשבוע. "זה כרגע ממילא מה שקורה", הוא ציין, אז חידדתי "כן, אבל למה לשאוף", והוא אמר: בואי נשאף עדיין לפעם בשבוע, וחיבק. נחמד מאד אבל בשבוע שיהיה אין לנו פגישה, כי הזמנים הפנויים שלו מתנגשים עם מה שקבעתי כבר עם הזהוב 😛 יש אחת טנטטיבית בשבוע אחר כך.

בכל זאת למחרת, שזה הבוקר, ג' התעורר בטוב. הוא כתב "מתגעגע", וגם שאל אם מתאים לי שיבוא "ולפחות יהיו לנו כמה שעות ביחד", וכשזה מנוסח ככה הרבה יותר קל להסכים. אבל אני כבר הייתי ממורמרת ולכן עניתי: "כן ולא. זה מתאים לי, אבל אני כבר צריכה יותר. אפשר שתבוא וגם נתכנן לעוד פגישה בקרוב?" הוא הסכים, ובא. היה נעים לראות אותו, ולא הצלחנו להשלים את כל החיבוקים שצריך. דיברתי איתו על האכזבה שלי מהתקשורת-מרחוק שלנו, על ההרגשה שאני רודפת אחריו כדי שיהיה לנו קשר, על האי יכולת שלי להגיע להחלטה אם הוא שקט כי הוא בצרה של עצמו או כי הוא לא רוצה לתקשר, או שלא אכפת לו. הוא אמר כמה דברים די מדאיגים על השקט ממנו (דברים כמו שאם אני לא הייתי מרוכזת ולא קבעתי איתו, אז בגלל שעד כה זה תמיד היה עלי אז הוא הניח שאם לא עשיתי את זה אז זה בגלל שלא רציתי לדבר איתו ולא בגלל שאני צריכה שהוא ירים חלק מהעבודה, ושבגלל שזה היה בימים שקצת נמאס לו מעצמו אז קל לו להאמין בהתאמה שגם לי נמאס קצת ממנו) והוא שאל מה הוא יכול לעשות כדי שפחות ארגיש ככה, וקבענו שהוא ישתדל לקחת בכל סוף שבוע רכב מהוריו ולבוא, ובשבועות שלא יתאים להם להשאיל לו רכב אז אני אקח את התחב"צ היותר קטנה שבינתיים עדיין פועלת גם בטווח של הבית שלו, ויש בה מגבלה על מספר הנוסעים וחובת מסיכות, ואבוא אליו. מכיוון שהתחב"צ הזאת עובדת רק בימות שבוע ושהפסיכולוגית שלי כרגע בזום אבל עשויה להיות בלייב בחמישי בבוקר, זה אומר שהוא צריך גם לברר עם הוריו בתחילת השבוע אם בסוף אותו שבוע יוכל לשאול אוטו. וזו לוגיסטיקה יחסית רצינית, אני גאה בו שהוא לוקח אותה עליו, וגם כבר מאוששת קצת. אכלנו טוב, דיברנו טוב, אפילו יצאנו לסיבוב קטן בחוץ (חוץ חיצוני בלי גג) למקום עם קצת מים זורמים (מלאכותיים) ודגים (דגי-נוי). לקראת סוף הביקור שלו התחבקנו עוד פעם והרגשנו את זה שהיה צריך עוד הרבה להתחבק. אני מקווה שהפגישה הבאה תכיל לילה, והמון כרבולים. אני מקווה שעכשיו כשיש תכנית עקרונית (כולל תכנית ב') לראות את ג' פעם בשבוע, וזאת נוסף על לראות את הזהוב פעם בשבוע, (ואפילו הסכמה כללית מצד המר מאהב השלישי שאפשר לכוון לפעם בשבוע ואם ייצא שזה פעם בשבוע וחצי אז נחיה גם עם זה), אז זה ייתן הרבה יציבות בתוך הצנצ. נקווה.

הלילה, בין שבת לראשון, עוברים לשעון חורף- מזיזים את השעון שעה אחת אחורה (בפלאפון= אוטומטי). סביר שכל מי שיקרא את זה יקראו את זה כבר מחר ו(היתה?) תהיה לו עוד שעה לישון. שעון חורף הוא עצוב בעיני ולדעתי צריך להיות שעון קיץ ואחרי שעון עוד יותר קיץ.

העיניים שלי נעצמות ובקושי מצליחה לחזיק משפט קורהנטי. לילה טוב!

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

(אל תטעו, זה שיר)


רציתי בכל זאת לספר. על המתח עם נ'. כחלק מהשיחות שלנו היא לפעמים חולקת איתי דברים שמזעזעים אותי בהקשר של מערכת היחסים בינה לבין הזהוב. כמו אילו הערות היא זורקת לו כשהוא מביע התנגדות לרצות אותה, ואיך הוא מתקפל. זה נאמר לי כדי להדגיש כמה המצב של אותו ויכוח הוא קריטי/יוצא דופן, אבל אני כל הזמן שומעת איום.
חיזוי השחורות הנוכחי שלי אומר שהיא יודעת להפעיל מנופים ודחפים, והזהוב רוצה להענות לה ולהמשיך לפתח את חייהם המשותפים, ושבסופו של דבר, ברצותה תהיה לי ולזהוב מערכת יחסים, וברצותה לא.
מצד אחד, במילים הזהוב אומר לי שהוא לא מאמין שזה יקרה, וגם שהוא לא ממש יסכים ל-וטו שכזה: "היא גם לא אוהבת את אחד האחים שלי. לא נהנית בחברתו. אבל זה לא משנה, כי הוא אחי, וזה non negotiable. גם את non negotiable". וזה היה לי חשוב לשמוע.
אבל מצד שני, בשבוע שהיה שבו היא היתה צריכה "פסק זמן" מלדבר איתי אז גם הזהוב נעלם קצת. ברור שזה היה כי היה קשה ומסובך אבל גם ברור שזה היה. לא משהו שאפשר להכחיש.

והיתה לנו שיחה רצינית, ביני לבין הזהוב, אחרי זה, על תקשורת ועל שיתוף ועל לשוחח 😉 אני לא יודעת אם השתכנע לספר לי יותר, אולי כן, אולי לא. הוא אומר שזה שאני אומרת שאני רוצה/צריכה את המידע ולהיות שם איתו בתוך עניינים זה עוזר אולי להביא את זה למודעות שלו. ואני צריכה לקבל את זה שעלי להכריח את עצמי לשאול יותר גם דברים שאני פוחדת מהתשובה אליהם… אנחנו עדיין עובדים על לתקשר, אף פעם לא נגמר הקטע הזה שזה לא טבעי לנו.

עדיין יש מתח עם נ', היא אמרה כמעט במפורש שהיא כל הזמן שומעת ממני ביקורת או תלונות ומרגישה נזופה ואשמה על פגיעות שנדמה לה שהיא פוגעת, אבל על כל משהו ספציפי שאני מנסה לשאול אותה עליו היא אומרת "נראה לי שכבר אמרתי על זה הכל", וזה לא מקל. אני משתדלת לקבל גם הנחתות ושינויי מסלול אבל ברור שמתישהוא יהיה משהו שאתנגד אליו, ואני חוששת שהפיצוץ יגיע שם סתם כי הוא ממשיך להיבנות מתחת לפני השטח. חשוב לי שיהיה לגיטימי לי להתנגד בתוך מערכת היחסים ולא כדרך להתפרש כמנסה לסיים אותה. אני צריכה להבין איך עושים/מתקשרים את זה.

בינתיים היה "ברצותה" כזה בסוף השבוע, הסתדר לה והציעה שיסיע אותה לעבודה ובחזרה, וכל שעות המשמרת שלה היה אצלי. היה לי ממש נעים בחברתו ונראה לי שגם לו היה. והוא בא שמח וזה היה כיף לראות. היה כיף לבלות איתו זמן נעים, שלא הייתי מתוחה בו די לחלוטין.


עניינים עם ג': כנראה יפגוש את הוריו לכבוד סיום הגבלות הפגישות עם המשפחה. ואז אולי אולי ייקח מהם אוטו ויבוא אלי. אחזיק אצבעות- יש ברשימת הרצויים כל כך הרבה דברים! צריך חובה חובה להתחבק, אבל הקיץ הולך להגמר ולא יצאנו לטיול מאז מרץ, ואוטו זה אומר שאפשר לנסוע למקום. שהוא לא בית. ולהיות בחוץ. שזה לא בפנים. אני מאד רוצה לעשות את זה בשבילי וגם בשביל ג' שכמעט לא יצא מהבית בחודשים האלה, וגם בשנה שעברה יציאה לטבע עשתה לו ממש טוב.


ממש יום אחרי שביקרנו צלצלו ההורים לספר לנו שהחתול הזקן מת. עשה לי טוב לבוא להורים להיפגש מתחת לבית ואז לעלות להגיד לו שלום, ואני שמחה שעשינו את זה אע"פ שהתנגדתי בהתחלה כשאחותי הציעה זאת, וחשבתי שזה רעיון לא טוב. קראו לו אדגר והוא היה חתול טוב, כתום, שמנמן וידידותי.


אחרי כל העצבים על זה שהסגר נמשך עוד יומיים- בהעדר רכב בימויים הקרובים אני למעשה בדיוק באותו מצב כמו שהייתי קודם. איזה אנטי קליימקס. למעשה ההצעה הכי מעניינת להיום היא ללכת ברגל לפארק הלאומי ברמת גן ולחזור באוטובוס (או להפך) 🙂 השבוע בהליכה עם החברה מהשכונה ליד היא הזכירה לי שכבר זמן מה עומד ליד הבית שלהן זוג אפניים שלא זז ולא קשור. העלינו אותו אל הגג (כבר היה צמח מטפס בגלגלים) ואני מתכננת להביא אותם אלי הביתה ולדאוג לתיקון שלהם, כדי שגם לי יהיו אפניים. מעניין אם זה אפשרי והבה נחזיק כולנו אצבעות שזה יקרה לפני שיתקרר מדי כך ששווה יהיה לנצל אותן. החברה אומרת שהיא רוכבת לים, ואני לא יכולה בכלל לדמיין איך זה לחזור מהים על אופניים. מילת הקסם היא: בעליה.


אתמול שוחחתי עם דיאטנית והיום עם אנדוקרינולוג. הדיאטנית שהיתה יחסית בסדר אע"פ שיש לי אינסוף התנגדויות אליה (כי מי היא שתגיד לי מה ואיך לאכול…) אמרה שאני מאוזנת מאד יפה מבחינת הסוכרת, ואפשר אולי להתחיל בדיקה של הפחתת תרופות, וגם שלדעתה אין מספיק חלבונים בתזונה שלי. האנדוקרינולוג אמר שהתרופות שומרות ומאזנות מכל מיני היבטים, שבואו נמשיך איתן ושאבוא לביקורת בעוד שנה לראות מה נשתנה. נ' אמרה שההמלצות של הדיאטנית לא הגיוניות כי הן מוסיפות לי פחמימות על מה שאני גם ככה אוכלת על חשבון של שומנים. אני מניחה שזה בגלל שהדיאטנית היתה רוצה לראות אותי יורדת עוד במשקל. מכיוון שלרדת במשקל זה תופעת לוואי של התרופות שאני לוקחת (באמת הרבה פחות רעבה ככלל) ושל העודף היחסי בפעילות בזמן האחרון, אני חושבת שאני אתרכז בלנסות לשמור על אורח החיים הזה, ופחות בלספור כמה אגוזים אני אוכלת. אבל אני מוכנה לנסות חלק מההמלצות שלה (החלק שנוגע לחלבונים) למקרה שגם חלק ישפר. על כל פנים השיחה עם הדיאטנית ישר גרמה לי לאכילה רגשית, אני שונאת את האפקט הזה ושונאת לדבר על הרגלי האכילה שלי עם אנשים שאמורים להיות מקור סמכות. עושה לי רע רע רע. אז להחליט לקחת ממנה את הטוב זו עבודה פעילה.

באמת ירדתי במשקל. לקחתי מאמא שלי כמה זוגות מכנסיים שפעם היו לי קטנים ואני צריכה גם להחליף חזיות. ניסיתי ללבוש חזיות שהיו שלי בעבר והן מתאימות במידה אבל זו שאני לובשת עכשיו היא מבד לא נעים ומכאיבה לי בתזוזה. אני לא אוכל באמת לשמור על אורח חיים תנועתי אם לא נעים לי לזוז!


בסגר יצרתי קשר עם איזה חמוד והצעתי לו להתחבק. עכשיו נגמר הסגר והוא עשה לי נאדג' אבל האמת היא שכוסי רוויה כרגע, בקושי בא לי אפילו להתחבק עם מי שיש בנוסף לזהוב- אפילו לגבי ג' יש לי שאלה מה יהיה המצב של הפיזיות בינינו כשנתראה (ולצד זה התרגשות כלפי הרעיון שזה יקרה בסוף השבוע). המאהב האחר שכן ראיתי בסגר לא פנוי השבוע, ואני מה-זה בסדר עם זה… אולי כדאי להציע לו להפחית את תדירות המפגשים בינינו? אם כי כשהוא אמר שיש הרבה דברים לעשות ומעט ימים לעשות אותם, קצת נבהלתי שמא זו התחלה של שיחת פרידה או הפחתה. מצחיק שיש לי בו זמנית ובקשר לאותו אדם גם מוטיבציה להפחית וגם חרדת נטישה. איך אלה גרים בכפיפה אחת, איך?


דברים שיקרו השבוע:
* אולי ים עם שירי
* פגישה עם הזהוב וזומולדת לחברה (מתנגשים), כולל החלפת אפניים (להביא את ההם מהגג, ושהזהוב ייקח חזרה את אלה של הגרוש של נ') שלא ברור מתי היא תקרה
* הליכה רגלית עם החברה מהשכונה האחרת (אולי בים?)
* אולי פגישה עם ג' בסוף השבוע

דברים שלא (י)קרו אף על פי שממש ייחלתי שיקרו:
* לפגוש את מ' הגיק
* לפגוש את זו ששמה נכתב בכתיב חסר
כנראה את אלה צריך יהיה לתכנן ולתאם באופן רב שלבי.

דברים שתלויים בי:
* רציתי לקרוא/לראות סרטונים על איך עושים תיקון תפירה של הכנסת חלקים בחולצות שלא מתאימות כמו שצריך, במיוחד באיזור החזה.
* רציתי מקור מסודר ובסיסי בנושא של רטוריקה עם דוגמאות שאפשר לעבור עליו מהתחלה ועד הסוף בלי לסטות. אני בספק שאמצא ממש בקלות משהו כזה, אז אם אתם מכירים תגידו.
* אינני רוצה אבל אני מרגישה שכדאי לנסות: לחזור להתקשקש עם הקורס שהתחלתי ולא המשכתי.

אני אוהבת את זה שלרגע באמת רציתי את הדברים האלה. אני לא יודעת מה תוקפו של הרצון ולאן הוא הולך כשהאגם קפוא, אבל זה נחמד לרצות דברים. אני רוצה לשים לב לעוד כאלה בזמן הקרוב, בתקווה שיהיו.


אם כבר חזרתי 🙂

אני אשתגע כשתאמר שלום

אתם בטח כבר חושדים באמת- יש איזו קבוצת פייסבוק שאני כותבת בה באופן קבוע מה שלומי,
ובגלל זה אני לא מעדכנת כאן באותו קצב שבעבר, כי הלחשוב תוך כדי כתיבה קורה במקום אחר.
אבל זה גם חלקי וחסר בגלל ששם אני כותבת תחת שם פחות בדוי ועם הרבה יותר עיניים שקוראות, אז אני לא מרשה לעצמי להגיע באמת למה שקשה ומטריד לי, רק כותבת שזה קשה ומטריד לי.

הסגר הזה, היה לו תאריך סיום שבו הוא לא הסתיים, וזה כל כך מקומם אותי. היה לי כבר טרמפ שיצא פרקטיקלי מהבית שלי ויכול היה להביא אותי אל ג'. והיה לי גם איך לחזור. והיינו נשארים ביחד בפאקינג בית. אבל בהנתן שאסור לנסוע ממקום למקום בלי הצדקה, זה… לא הולך לקרות. ובחיי שכבר קצתי בזה, לא ראיתי אותו יותר מדי זמן. אני על סף דמעות היום בצורה די קבועה וזה מוזר לי. זה כנראה האכזבה הזאת וגם הורמונים, כי אני בתחילת הוסת. קל לי להתבאס היום על כמה סגורה אני, וספציפית להתגעגע לים. למה קסמתם לי, חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?

זו תחושה כל כך משונה, להיות על סף דמעות. פתאום הדברים היפים יותר יפים. הדברים העצובים יותר עצובים. הדברים המפתיעים יותר מפתיעים. להכל יש השפעה, היום. שאלות ששאלו באינטרנט ואני לא יודעת את התשובה אליהן יותר מציקות לי. הצלחות בניחושים קטנים נותנות לי תחושת ניצחון. הלצה שהלצתי מול חברה שפספסה משהו שהיה כתוב מול העיניים, ובמקום זה כתבתי לה קודם כל הסבר דבילי עם מונחים מפוצצים לאיך ידעתי את המשהו ורק אחר כך הסבתי את תשומת לבה לזה שזה כתוב (והאמת- גם אני פספסתי וראיתי רק במבט שני) מצחיקה אותי יותר, ומחווה שמישהי עשתה כלפיי כשהחמאתי לה על יצירה שיצרה והיא אמרה: "רוצה? זה שלך.", מרגשת אותי יותר.

יהיה שלי

הכל צובט לי בלב. לראות את ההורים במפגש שאחותי ארגנה לנו היום, בגינה הציבורית מתחת לבית שלהם. שאמא שלי לא התאוששה באותה מידה שאני התאוששתי מהתקופה דאשתקד שבה כל אחת מאתנו היתה עם רגל שבורה. שהחתול שלהם, שהסכימו לאחותי סוף סוף לגדל כשהיתה בת 19 ואז לא הסכימו לשחרר כשעברה דירה החוצה, כנראה בימיו האחרונים. שילדים מהמשפחה המורחבת של הזהוב לומדים להגיד את השם של נ'. שיש בית קפה בניו יורק שבאמת בנה מין בתי זכוכית קטנים והוא מגיש להם קפה דרך חלונות, וזה בדיוק כמו בסרטון של אנשים בבתי זכוכית שאהבתי כל כך.

אנשים בבתי זכוכית

וזה הסרטון:

אפילו מצאתי תמונה חדשה לראש הבלוג. אתם תראו. אתם רואים. גם אני. כמה זמן שלא רציתי לשנות כאן!

יודעים כמה זקן הבלוג? היה בן 16 השנה. עוד חמש שנים הוא יהיה בגיל שהייתי כשהתחלתי לכתוב אותו 🙂 מי היה מאמין שדברים מחזיקים כל כך הרבה. ושוב שכחנו לחגוג. אז מזל טוב לי וגם לכם ותודה שאתם פה.

גם זו תמונה שמצאתי היום. אני די בטוחה שהתכוונו ל-11 בינארי!

מי יתן וישחררו את הסגר הזה בקרוב, ושכולנו וקרובינו, ורצוי כולם בכלל, נדע להלך בין הטיפות ולהשאר בטוחים ובריאים.

בואי, תני לי יד ונלך

סגר, זה הדבר הזה שבגינו אין לי תכניות בערב. בעקבות זה גיליתי שכאשר אני עושה סיבוב רגלי בערב, מדידות הסוכר בבוקר מאד יפות. בינתיים ההוראה לעשות אירובי באמת מייצרת את המצב שהגוף שלי יותר בטוב, ואפילו, אני מודה, הנפש די בסדר, אפילו שאני כאן ב"לבד" הזה שכה חששתי ממנו.

החלטתי החלטה אסטרטגית שאני ממשיכה לפגוש את ה"שכנות" מעבר לשתי שכונות ממני, ובינתיים עשיתי את ה40 דקות הליכה אליהן כמה פעמים, בחלק מהפעמים כמה מבנות הבית ירדו איתי לעוד הליכה בכלל, וחלק מהזמן (במיוחד ביום כיפור) שרצנו אצלן. כשאני לא הולכת איתן מסביב לשכונה שלהן אז אני או הולכת לפסיכולוגית (כמעט שעה לכל כיוון. היום הלכתי בשני הכיוונים, בדרך כלל אני הולכת בהלוך וחוזרת באוטובוס) או סתם יוצאת לסיבוב בשכונה. השכונה לא מאד גדולה, אז אם אני רוצה באמת להשאר בתוכה אני מזגזגת ברחובות הפנימיים- שדרה אחת מזרחה, הרחוב שאחריה מערבה, וכך הלאה. זה מאריך מאד את הדרך ובכל זאת שומר אותי מללכת במעגל ששקוף לעצמו.

עם הזהוב אני בוידאו פעם ביום כמעט, ועם ג' בטלפון פעם ביומיים. לרוב אני לא נהנית משיחות הטלפון, אבל בפעם האחרונה שדיברנו בוידאו זה היה עוצר נשימה- שנינו הסתכלנו אחד על השניה בחיוכים גדולים מכמה שאנחנו שמחים להתראות. אני רוצה לעשות את זה שוב. עובר פחות מידע מילולי בוידאו, ואני בסדר עם זה כי ככה ג' לא מספר לי סיפורים שמשעממים אותי על פוליטיקה של ארצות אחרות.

ביקשתי מהרופאה עוד בדיקות סקר לכבוד הפגישה עם האנדוקרינולוג בחודש הבא, ונראה שהן השתפרו כמעט בכל מדד. אני עדיין גבולית בדי הרבה דברים, אבל אני גבולית יותר מבפנים מאשר מבחוץ. וגם אין לי עגבת 😛 בדיקות מין על הדרך הן מאד משעשעות. כל עוד אין מחלות, כלומר.

———–

איך אני כל הזמן רוצה לשמוע שאוהבים אותי ושרוצים בחברתי. זה תופס מלא מהזמן שלי. ביום ההולדת שלי הכנתי לעצמי עוגה ודאגתי שהרבה אנשים יברכו. באמת הרבה ברכו, והתשומי זרם, והרגשתי בטוב עם זה ועם זה שיום קודם היה יום כיפור והייתי עם חברות. זה באמת משמר שפיות ומקדם בריאות בעבורי.

למחרת כבר היה לי אומץ ללכת ללמוד עם הקטה, כל אחת את שלה, אני קראתי משהו ולא הבנתי כלום ולא הצלחתי לשמור על השורה שאני קוראת אפילו, ואז החלטתי לשתות קפה, והקטה היתה מאד מופתעת, זו הפעם הראשונה שהיא שומעת ממני שאני רוצה כאלה דברים. אבל אין מה לעשות, אנגלית ומתימטיקה נכנסים הרבה יותר טוב כשקפה מעורב. ואחרי ששתיתי אותו באמת הלכתי לקרוא משהו גם כן באותו תחום, והבנתי שנושא מסוים הוא הרחבה של נושא שכבר הכרתי, אבל ממש לוקח לקיצון, וקראתי את זה כמו סיפור אימה, שאתה מכיר את הדמויות ואתה רוצה לדעת מה יקרה להן במערכה הבאה. לא אומרת שככה צריך לקרוא מתימטיקה. אבל זה הצחיק אותי שככה קראתי. מהרדמות לדריכות בהשראת קפה שאני לא רגילה לשתות.

דיברתי עם הפסיכיאטרית השבוע. אמרתי לה שמתסכל אותי שאני לא מצליחה לעשות דברים שאני מנסה.
היא אמרה: את מנסה דברים? אני רושמת שהשתפרת. ותכל'ס היא צודקת.

עדיין לא גייסתי את האומץ לומר לזהוב:
איך ננסה לתכנן איפה תהיה ביחס אלי בשנה הבאה, כשיהיה לך ילד?

עדיין לא גייסתי את האומץ לומר לג':
כשאתה אומר לי "לא" לקרבה, אני שומעת שאני צריכה להחסיר ממקומך בעולמי,
וזה עצוב לי כי אני לא רוצה בזה, ואין אף אחד בעולם שינחם אותי על זה.
(מדהים אותי שעולות לי דמעות כשאני כותבת את זה)

לדעתי זה בגלל שכתבתי את זה מיד אחרי פילאטיס, והייתי עדיין מאד בתוך הגוף שלי.


הטיוטה הזאת לא נגמרת, ובינתיים כבר הספיק להיות כאן הזהוב (הסיע בלילה אחד את נ' לעבודה החיונית שלה ולמחרת נסע כדי לקחת אותה ממשמרת אחרת באותה עבודה), והספקתי להגיד לו את מה שלמעלה והוא היה מקסים בתשובה שלו (נמצא פתרונות לאורך הדרך, אני לא מתכוון לוותר עלייך) והיו לנו לתחושתי כמה שיחות דחוסות אבל חשובות. זה מצער אותי כשדברים צריכים להיות דחוסים אבל עוד לא מצאתי איך לדבר בזום על נושאים רציניים.

גם הספיק לקרות שנ' שלחה לי הודעה שהשיחות בינינו לא עובדות לה לאחרונה ושהיא צריכה פסק זמן, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, מבחינתי זה דווקא מעניין מה שהיא אומרת, אולי גם אני צריכה פסק זמן וכבר לקחתי אותו בלי שהצהרתי על זה, ובגלל זה היא מרגישה שאנחנו פחות מתקשרות. אפילו שבתחושה שלי בין היתר הרגשתי שכשאני כן מדברת איתה אז אני משתדלת לעשות את זה בתשומת לב ובקרבה שלפני כן במשך כמה זמן לא כל כך הייתי בקטע שלה. אני לא יודעת לפשר בין הצורות מחשבה האלה ואני מאד מבולבלת. במיוחד לאור העבודה שבפעם הקודמת שאמרה שהיתה צריכה קצת מרחק זה היה לא בגלל צורת התקשורת אלא בגלל התוכן, מה שהרבה יותר הגיוני בעיני, ואני חושדת שהעכשיו הוא לא בגלל צורת התקשורת וזה גורם לי להאשים את עצמי שאני לא מקשיבה למה שהיא בפועל אומרת, וזה מציק לי להתנדנד ככה.


גם היתה ארוחת ערב אצל החברות ממעבר לשכונה ובה הסתבר שאחת מהן ביקרה את הבית של אחותה ואחייניה למרות שהם רשמית אמורים להיות בבידוד (האחיינית נחשפה למורה מאומתת), ואע"פ שהארוחה היתה בגג כלומר באוויר הפתוח, זה לא נעים לדעת את זה ואני מצטערת לדעת שהחברה הזאת, ולכן גם כל הבית שלהן, פחות בטוח בהתייחס למקורונה משחשבתי. זה מפריע גם לחלק מהן והסיבה ששמעתי על זה היא שהיה עימות ביניהן בנוכחותי. זה אמור להיות קו אדום מבחינתי ומאידך לא הייתי רוצה לעבור את הסגר בלעדיהן.כנראה אני צריכה להבין איפה החברתיות שלי תהיה שבועיים בערך. אולי אחכה לשמוע אם לילדה *יש* קורונה? זה קשה להכריע מה לעשות בגלל שהיא לא הפסיקה לראות אותן כי משפחה לא עוזבים ואני קצת מהססת להפסיק לראות אותה כי משפחה לא עוזבים.


חברה אחרת באותו בית צוחקת עלי על זה שאני כל הזמן משבחת אותה. את השירה שלה, את הציור שלה, את הבישול שלה. כשזה בשיחה עם בן הזוג שלה ושתינו משתפכות עליה היא אומרת "אני מרגישה כאילו אתן שתיכן כמו אמא שלי ומדברות עלי". אני לא יודעת אם היא נהנית, אם זה באמת גורם לה לחוסר נוחות או שהיא סולחת כי זה ברור שזה מאהבה. בארוחת שישי ירדתי לקומה למטה להביא קוביות קרח ולקחתי מהארון קופסה קטנה לשים את הקוביות הפזורות בתוכה ואז היא הוציאה לי מהפריזר קופסה גדולה בהרבה שכבר היו בה קוביות קרח. והסתכלתי עליה ושיבחתי אותה בפעם המאה והיא נקרעה מצחוק ואני לא ידעתי מה לעשות, הולכת בחזרה במעלה המדרגות וצועקת מאחורי הגב שלי בבדיחות הדעת: "סליחה, לא התכוונתי. את לא מוצלחת, פסדר?"

"מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך"

[רחל שפירא, שיר תשרי]

יש לי מכונת תפירה בהשאלה ממ' הגיק כפרהעליו.
במהלך החודש האחרון בכל פעם שתפרתי בה, תפרתי בחוט לבן בסליל העליון (כי זה החוט שהיה לי בבית) ובחוט שחור בסליל התחתון (שכבר היה כרוך על הסליל התחתון כשקיבלתי את המכונה). זה היה חמוד ונוח לדעת מה העליון ומה התחתון בזמן שלמדתי את ראשית התפירה במכונה שלי.
ואז לפני הסגר הוצאתי את הסליל התחתון, שמתי בארנק כדוגמה והלכתי לנחלת בנימין להצטייד בעוד כמה כמותו כדי לכרוך עליהם חוטים בצבעים אחרים.

היום החלטתי שזה זמן טוב להחזיר את הסליל התחתון למכונה ו… יש עליו חוט לבן. רק חוט לבן. בלי חוט שחור בכלל. מעבר לזה קניתי שני סלילים חשופים ושניהם עדיין חשופים.

מה מה מה.

ההסבר *הסביר* הוא שהחוט השחור שהיה היה כרוך על גבי חוט לבן וגם בדיוק נגמר.
ההסבר *הלא סביר* הוא שמישהי שהיא גם כן אני כרכה חוט לבן ואני לא זוכרת את זה.

אילו רק הייתי יכולה להיות בטוחה שאני בתרחיש הראשון…


לפעמים להיות דיסוציאטיבית נופל עלי בהקשרים מאד מוזרים. לרוב זה באוכל במקרר ("זה אוכל שלי, אבל מתי הכנתי את זה?"). הפעם זה ב"האם אני בעצם יודעת לעשות (ולשכוח) משהו שעד עכשיו לא למדתי לעשות"?


לפני כמה שנים שמעתי מין בדיחת אקסיומה כזאת, שניתן לחלק את האנשים לשני סוגים בהתאם למה שהם אומרים על דברים שהם שכחו/איבדו:
1. מי גנב לי?
2. איפה שמתי?
אני מרגישה שהדיסוציאטיביות ממקמת אותי במקום ביניים, "מי שמתי?".
צוחה ובוחקת, אבל בעצם זה לא לבלוע ולא להקיא.


אז
חיפשתי את השארית של החוט השחור מתחת לבית הסליל, לא מצאתי.
ניסיתי להשוות בין החוט הלבן העליון (שלי) והתחתון (שלכאורה היה על הסליל קודם), וההבדלים אינם חותכים.
אבל
אני די מאמינה שאילו הייתי כורכת סליל לבן, הייתי מחזירה אותו למקום ולא לארנק.
וזהו.
זה הקנה הרצוץ שיש לי להשען עליו, בשאלה שאנשים אחרים, כמדומני, פשוט לא היו שואלים את עצמם עליה.

silver white winters that melt into springs

these are a few of my favorite things (the sound of music)

מאז ששמעתי את ההודעה על סגר נתקע לי בראש השיר הזה, שבסרט שרים אותו כדי להתעודד.
כאילו משהו מבפנים העלה לי דגל: שימי לב, את עצובה.


אני נשארת בתל אביב בסגר הזה. ג' המתוק לא הזמין אותי הפעם אליו. הזכרתי לו שהוא אמר שהוא לא רוצה ושאם הוא משנה את דעתו אז שיעשה את זה בקול רם. לא עשה שום דבר. גם לא אמר "כן" על ההצעה שלי להפגש באמצע השבוע הזה ועד סופו. התבאסתי.


אני חושבת שלא סיפרתי כאן, שוב פעם הלכתי לרופאה, הפעם רופאת כליות כדי לברר למה לחץ הדם שלי גבוה. היא אמרה שהיא לא רואה בשום נתונים שהוא גבוה, שלחה אותי לעוד בדיקה והמליצה לרדת במשקל, ולעשות אירובי שלוש פעמים בשבוע. אני. שונאת. אירובי. לפחות את כל האירובי שהוא לא ריקודי עם, שאסורים בקורונה. אבל אני ממש רוצה להשתדל לעשות מה שהיא אמרה. אז קודם כל הגדלתי את הסיבובים חסרי התכלית שאני עושה ועכשיו יוצאת כמה פעמים בשבוע בבוקר להליכה מהירה שהטלפון טוען שהיא ב"עצימות בינונית עד גבוהה". הרווח שלי מהן עד כה היה שגיליתי שני עצי גויאבה ואספתי כמה פסיפלורות. עוד בגזרת האירובי ניסיתי את אפני הכושר שהעלינו לבית לפני הסגר הראשון. מסתבר שההתנגדות שלהם מאד קטנה, וצריך לדווש בכזו התלהבות שכדי לעמוד בזה האצתי את רשימת השירים שלי שמיועדת לנקיונות ולדברים שאין כח אליהם. בכן, זה קצב מעצבן ולא באמת הולך לקרות.

אחר כך העליתי את הרעיון להשתמש בסיטואציה הביזארית הזאת בשביל ללמוד לרכוב על אפניים, דבר שאני לא יודעת לעשות. בסופו של דבר אם יהיו לי אפניים ויכולת לרכוב עליהם אז הטווחים שלי בקורונה יהיו יותר גדולים אפילו עם הנסיון להמנע מתחב"צ. לא נסיעה-לפתח-תקווה גדולים, אבל אולי יקצרו לי למשל את הנסיעה לביתה של אחותי או לבית הקוויריות הגדול, כל אחד מהם במרחק 40 דקות הליכה לכיוון אחר.

אז הזהוב כפרהעליו הביא לי אפניים כל הדרך מפרדס חנה (את האופניים של הגרוש של נ') וגם ירד איתי בבוקר לסיבוב נסיון- ובו בהתחלה ייצב אותי תוך כדי, ואחר כך רץ (!) לידי בדאגה (בכוונה לתפוס אותי אם תהיה תקלה) בזמן שנסעתי הכי לאט שאפשרי בלי לזגזג קשות. הוא היה מתוק נורא ואני הצלחתי לנסוע בקו ישר אי אלו עשרות או מאות מטרים רצופים מבלי ליפול. חזרנו מיוזעים ושמחים.

ומאז כמובן לא ירדתי עם האופניים בכלל כי אין לי עוד קסדה (שגם אותה הוא אמור להשיג מאוחר יותר השבוע, כלומר מחר), ואני לא בטוחה בלי ליווי. אבל דיברתי (בטלפון!) עם מ' הגיק והוא אמר שאם אני כבר מסוגלת לדווש ולנסוע כמה מאות מטרים בלי ליפול אז אני לא צריכה אופני איזון (שזו הגרסה לעוד יותר מתלמדים, אופניים בלי דוושות שהמטרה שלהם ללמוד להתייצב). הוא עודד אותי מאד ועשה לי טוב לשמוע את קולו. צריכה בעקרון למצוא רחבה להתאמן בה, אבל בסקירה מהראש והיעזרות בתמות הלוויין של גוגל מפות- יש דווקא די הרבה גינות אבל רחבה אין באף אחת מהן. כנראה שכשתהיה קסדה ארד לגינה הגדולה הקרובה שיש בה שבילים מרוצפים ולא סלולים. הרעיון הוא להשאיר את האופניים אצלי להתאמן עד רגע לפני יום כיפור, ושהזהוב יבוא לקחת אותם בחזרה כדי שיהיו אצל הגרוש ביום כיפור, כי הילדות איתו ביום כיפור 🙂

אלה דברים משמחים. אני שמחה שהוא זוכר (את רוב הדברים) וגם לוקח אותי בחשבון בתכנוניו, אפילו בתכנונים לסגר. התכנון כרגע הוא לא להשאיר אותי לגמרי לבד, שהוא יבוא לפחות פעם השבוע לבקר. זה נותן לי תחושה שאני נראית וחשובה וזה עומד בניגוד מבאס לג' שכאמור אכזב בעניין הזה.

אסייג שג' כרגע במצב "מעפן" על פי הודאתו, ואחד הנימוקים שלו ללמה הוא לא רוצה שאבוא זה שהוא לא רוצה להצטרך להעמיד פנים באופן רצוף שהמצב אינו מעפן. אבל לטעמי בין בני זוג זה מותר להיות במצב מעפן. בקיצור… אני אצטרך להגיד לו מתישהו שזה היה מאכזב, בגדול. כי אולי הוא איכשהו מצליח לפספס את זה שזה כתוב בגדול על כל הסיטואציה. מערכת היחסים עם ג' לא משתפרת בתקופה הזאת. אנחנו אמנם מדברים בטלפון פעם ביומיים ולפעמים זמן לא מבוטל, אבל הרוב יוצא על זה שג' מספר לי סיפורי זוועות מפוליטיקות אחרות על הכדור ומפרשן פוליטיקה ישראלית, ואני מספרת על מחדלי הקורונה בקרב האנשים שאני מדברת איתם (פרטים בהמשך). לפני שבוע וקצת הוא הודה שמתגעגע לזמנים הקבועים של הכרבולים שעשינו כשגרנו ביחד. אבל לא עשה כלום עם זה. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה להגיד.

תל אביב יותר יפה מפתח תקווה, ואני חושבת שיעשה לי טוב לדעת שאני יכולה לרדת להליכות במסלול שיש בו צל וגויאבות שאפשר לאסוף מהרצפה. גיגלתי לגבי הערך הגליקמי שלהן והסתבר שפירות העונה (פסיפלורה, גויאבה, רימונים) הם מאד טובים בלא להעלות לבני אדם את הסוכר יותר מדי מהר. גם אלה חדשות טובות כי זה סוגר לי את השאלה לגבי ארוחת בוקר: שייק זריז של שקדים, גויאבה ורימונים, והוא אפילו בצבע ורוד.


אני לא מכירה אפילו בנאדם אחד חוץ מג' שמתכוון לשמור על הסגר כתקנו.

כל החברות הקוויריות שלי מרחבי השכונה הולכות להפגש בבית באמצע השכונה ולעשות שם ארוחת חג. אני תוהה אם הן חושבות שהקורונה מתנהגת אחרת בין שכנות, ואם לא אז מה ההבדל בין להפגש בחג לארוחה עם קרובי משפחה מכמה משקי בית- לבין להפגש עם חברים מכמה משקי בית. "אני עדיין נפגשת בעיקר במקומות פתוחים או בפגישות זעירות" התנצלתי ופטרתי את עצמי מלבוא. ("מובן לגמרי, מטח נעשה גם משהו בחוץ", ענו לי, ואני מאמינה בזה. בשבוע שעבר היה קח-תן של אותה קבוצה בגינה הכי קרובה לביתנו ובשמחה רבה נפטרתי סוף סוף משלוש שקיות בגדים גדולות ששכבו אצלי עוד מלפני הקורונה).

ההורים שלי כבר החליטו שהם הולכים לנסוע לבקר בגינה הקהילתית שברגיל אמא שלי מתנדבת בה, אפילו שהיא לא בטווח. זה לא לפגוש אנשים וזה מרחב פתוח וזה מאד מעודד עבורם, אז יש בזה מליון הגיון קורונה-וויז.

ונ' הזמינה אנשים מהעיר שלהם במקום את המשפחות שהיו אמורות להגיע. אחרי ההתנהגות הדבילית של הקוויריות שמזמינות אנשות מכל עברי השכונה אני חושבת שהארוחה אצל נ' והזהוב היא בסך הכל בסדר, רק שני משקי בית מתערבבים בה. זה פחות או יותר מתאים לאיך שאני מתכננת לפגוש אנשים בסגר הזה- מעבר לזה שככל הנראה הזהוב יבקר- אם לא אסבול להיות לבד, אז אפגוש בכל פעם "משפחה" אחת אחרת.

מתסכל אותי שבאופן לא מדובר נראה שלאף אחד לא ברור באמת שפגישות זה משהו שהסגר הזה נועד לא לעודד. נראה שהם בעיקר עברו לחשוב את מי אפשר לפגוש שהוא כן בתוך הטווח של 500 מטר מהבית. מתסכל אותי שזה באמת מפתה פשוט לא לשנות את ההתנהגות הכללית אלא רק את טווח התנועה, ולראות אנשים אהובים שהם בתוך הטווח הזה, כי זה קשה וכואב להיות לבד.


ג' אומר שהוא מחכה שכבר יהיה פוליטיקאי חשוב/מוכר שמת מקורונה, כדי שהם יפסיקו להתייחס לזה כאל משהו שקורה רק לפשוטי העם ולכן ניתן לזרוק עליו ז'. אני ממש מתבאסת על זה שקיצרו את הבידוד לכל המשלחת של ביבי והם יצטרכו להשאר בבית רק לחמישה ימים. "אם הוא לא צריך בידוד, למה אני בסגר?" ראיתי אנשים כותבים ו… אם הוא מוכן לקפוץ מהגג למה אתה מתנדב גם? אבל אי אפשר שלא לאבד אמון. לא למדו כלום מאיך שהשפיעו על ההיענות בזה שחגגו פסח ביחד. בעצם, אולי רק אנחנו למדנו, שזה לא אכפת להם איך משפיע.


כשאני לא ממורמרת (וישנה קצת פחות טוב בלילה מבדרך כלל) אני צופה במלא סרטונים של תפירה. הבנתי שהדבר הבא שבא לי לנסות זה להעתיק גזרה לזוג מכנסיים. אני מרגישה רק חצי כח עם זה כי אין לי בדים שתכל'ס מסוגלים לעמוד בשימוש כזוג מכנסיים בלי להתבלות מאד מהר. ג' אומר: ממילא את הולכת להתחיל באבטיפוס, שהמטרה היא לעשות עליו טעויות, ואז לא לחזור עליהן על הבד שיהיה בשימוש אחר כך. אבל אני מלאת ספקות- הרי לא הייתי עושה אבטיפוס למסיכה רק בשביל שלא ניתן יהיה להשתמש בה. אז למה לבגדים כן?


הולך להיות סגר ביום ההולדת הקלנדרי שלי, שבו הייתי אמורה לפגוש סוף סוף את זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שלא ראיתי כבר חצי שנה. וגם ביום ההולדת העברי שלי שחל בסוף שמחת תורה. אמור להיות כנס גיקים וירטואלי בזום ואני צריכה באמת לסיים לעבור עם הזהוב על התכניה ולהחליט אם אני מייצרת משבצת שבה נחגוג את יום ההולדת שלי גם כן בזום כמיטב מסורת הגלידה באייקון.
עם ה"שכנות" שהיא בעצם קבוצת וואטסאפ של אנשות שחלק מהן גרות באות בית וחלק כבר לא שכנות, קבעתי לעשות ערב משחקים בזום כמו שעשינו בסגר הראשון. זה נחמד במיוחד כי גם חברתי הגבוהה שגרה בברלין תוכל "לבוא". הייתי מעדיפה בלייב, אבל זה מה יש.

לילה טוב. מה אתם תעשו בסגר? מה האיחולים שלכם לשנה טובה?

silver white winters that melt into springs

these are a few of my favorite things (the sound of music)

מאז ששמעתי את ההודעה על סגר נתקע לי בראש השיר הזה, שבסרט שרים אותו כדי להתעודד.
כאילו משהו מבפנים העלה לי דגל: שימי לב, את עצובה.


אני נשארת בתל אביב בסגר הזה. ג' המתוק לא הזמין אותי הפעם אליו. הזכרתי לו שהוא אמר שהוא לא רוצה ושאם הוא משנה את דעתו אז שיעשה את זה בקול רם. לא עשה שום דבר. גם לא אמר "כן" על ההצעה שלי להפגש באמצע השבוע הזה ועד סופו. התבאסתי.


אני חושבת שלא סיפרתי כאן, שוב פעם הלכתי לרופאה, הפעם רופאת כליות כדי לברר למה לחץ הדם שלי גבוה. היא אמרה שהוא לא רואה בשום נתונים שהוא גבוה, שלחה אותי לעוד בדיקה והמליצה לרדת במשקל, ולעשות אירובי שלוש פעמים בשבוע. אני. שונאת. אירובי. לפחות את כל האירובי שהוא לא ריקודי עם, שאסורים בקורונה. אבל אני ממש רוצה להשתדל לעשות מה שהיא אמרה. אז קודם כל הגדלתי את הסיבובים חסרי התכלית שאני עושה ועכשיו יוצאת כמה פעמים בשבוע בבוקר להליכה מהירה שהטלפון טוען שהיא ב"עצימות בינונית עד גבוהה". הרווח שלי מהן עד כה היה שגיליתי שני עצמי גויאבה ואספתי כמה פסיפלורות. עוד בגזרת האירובי ניסיתי את אפני הכושר שהעלינו לבית לפני הסגר הראשון. מסתבר שההתנגדות שלהם מאד קטנה, וצריך לדווש בכזו התלהבות שכדי לעמוד בזה האצתי את רשימת השירים שלי שמיועדת לנקיונות ולדברים שאין כח אליהם. בכן, זה קצב מעצבן ולא באמת הולך לקרות.

אחר כך העליתי את הרעיון להשתמש בסיטואציה הביזארית הזאת בשביל ללמוד לרכוב על אפניים, דבר שאני לא יודעת לעשות. בסופו של דבר אם יהיו לי אפניים ויכולת לרכוב עליהם אז הטווחים שלי בקורונה יהיו יותר גדולים אפילו עם הנסיון להמנע מתחב"צ. לא נסיעה לפתח תקווה גדולים, אבל אולי יקצרו לי למשל את הנסיעה לביתה של אחותי או לבית הקוויריות הגדול, כל אחד מהם במרחק 40 דקות הליכה לכיוון אחר.

אז הזהוב כפרהעליו הביא לי אפניים כל הדרך מפרדס חנה (את האופניים של הגרוש של נ') וגם ירד איתי בבוקר לסיבוב נסיון- ובו בהתחלה ייצב אותי תוך כדי, ואחר כך רץ (!) לידי בדאגה (בכוונה לתפוס אותי אם תהיה תקלה) בזמן שנסעתי הכי לאט שאפשרי בלי לזגזג קשות. הוא היה מתוק נורא ואני הצלחתי לנסוע בקו ישר אי אלו עשרות או מאות מטרים רצופים מבלי ליפול. חזרנו מיוזעים ושמחים.

ומאז כמובן לא ירדתי עם האופניים בכלל כי אין לי עוד קסדה (שגם אותה הוא אמור להשיג מאוחר יותר השבוע, כלומר מחר), ואני לא בטוחה בלי ליווי. אבל דיברתי (בטלפון!) עם מ' הגיק והוא אמר שאם אני כבר מסוגלת לדווש ולנסוע כמה מאות מטרים בלי ליפול אז אני לא צריכה אופני איזון (שזו הגרסה לעוד יותר מתלמדים, אופניים בלי דוושות שהמטרה שלהם ללמוד להתייצב). הוא עודד אותי מאד ועשה לי טוב לשמוע את קולו. צריכה בעקרון למצוא רחבה להתאמן בה, אבל בסקירה מהראש יש דווקא די הרבה גינות אבל רחבה אין באף אחת מהן. כנראה כשתהיה קסדה ארד לגינה הגדולה הקרובה שיש בה שבילים מרוצפים ולא סלולים. הרעיון הוא להשאיר את האופניים אצלי להתאמן עד רגע לפני יום כיפור, ושהזהוב יבוא לקחת אותם בחזרה כדי שיהיו אצל הגרוש ביום כיפור, כי הילדות איתו ביום כיפור 🙂

אלה דברים משמחים. אני שמחה שהוא זוכר (את רוב הדברים) וגם לוקח אותי בחשבון בתכנוניו, אפילו בתכנונים לסגר. התכנון כרגע הוא לא להשאיר אותי לגמרי לבד, שהוא יבוא לפחות פעם השבוע לבקר. זה נותן לי תחושה שאני נראית וחשובה וזה עומד בניגוד מבאס לג' שכאמור אכזב בעניין הזה.

אסייג שג' כרגע במצב מעפן על פי הודאתו, ואחד הנימוקים שלו ללמה הוא לא רוצה שאבוא זה שהוא לא רוצה להצטרך להעמיד פנים באופן רצוף שהמצב אינו מעפן. אבל לטעמי בין בני זוג זה מותר להיות במצב מעפן. בקיצור… אני אצטרך להגיד לו מתישהו שזה היה מאכזב, בגדול. כי אולי הוא איכשהו מצליח לפספס את זה שזה כתוב בגדול על כל הסיטואציה. מערכת היחסים עם ג' לא משתפרת בתקופה הזאת. אנחנו אמנם מדברים בטלפון פעם ביומיים ולפעמים זמן לא מבוטל, אבל הרוב יוצא על זה שג' מספר לי סיפורי זוועות מפוליטיקות אחרות על הכדור ומפרשן פוליטיקה ישראלית, ואני מספרת על מחדלי הקורונה בקרב האנשים שאני מדברת איתם (פרטים בהמשך). לפני שבוע וקצת הוא הודה שמתגעגע לזמנים הקבועים של הכרבולים שעשינו כשגרנו ביחד. אבל לא עשה כלום עם זה. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה להגיד.

תל אביב יותר יפה מפתח תקווה, ואני חושבת שיעשה לי טוב לדעת שאני יכולה לרדת להליכות במסלול שיש בו צל וגויאבות שאפשר לאסוף מהרצפה. גיגלתי לגבי הערך הגליקמי שלהן והסתבר שפירות העונה (פסיפלורה, גויאבה, רימונים) הם מאד טובים בלא להעלות לבני אדם את הסוכר יותר מדי מהר. גם אלה חדשות טובות כי זה סוגר לי את השאלה לגבי ארוחת בוקר: שייק זריז של שקדים, גויאבה ורימונים, והוא אפילו בצבע ורוד.


אני לא מכירה אפילו בנאדם אחד חוץ מג' שמתכוון לשמור על הסגר כתקנו.

כל החברות הקוויריות שלי מרחבי השכונה הולכות להפגש בבית באמצע השכונה ולעשות שם ארוחת חג. אני תוהה אם הן חושבות שהקורונה מתנהגת אחרת בין שכנות, ואם לא אז מה ההבדל בין להפגש בחג לארוחה עם קרובי משפחה מכמה משקי בית- לבין להפגש עם חברים מכמה משקי בית. "אני עדיין נפגשת בעיקר במקומות פתוחים או בפגישות זעירות" התנצלתי ופטרתי את עצמי מלבוא. ("מובן לגמרי, מטח נעשה גם משהו בחוץ", ענו לי, ואני מאמינה בזה. בשבוע שעבר היה קח-תן של אותה קבוצה בגינה הכי קרובה לביתנו ובשמחה רבה נפטרתי סוף סוף משלוש שקיות בגדים גדולות ששכבו אצלי עוד מלפני הקורונה).

ההורים שלי כבר החליטו שהם הולכים לנסוע לבקר בגינה הקהילתית שברגיל אמא שלי מתנדבת בה, אפילו שהיא לא בטווח. זה לא לפגוש אנשים וזה מרחב פתוח וזה מאד מעודד עבורם, אז יש בזה מליון הגיון קורונה-וויז.

ונ' הזמינה אנשים מהעיר שלהם במקום את המשפחות שהיו אמורות להגיע. אחרי ההתנהגות הדבילית של הקוויריות שמזמינות אנשות מכל עברי השכונה אני חושבת שהארוחה אצל נ' והזהוב היא בסך הכל בסדר, רק שני משקי בית מתערבבים בה. זה פחות או יותר מתאים לאיך שאני מתכננת לפגוש אנשים בסגר הזה- מעבר לזה שככל הנראה הזהוב יבקר- אם לא אסבול להיות לבד, אז אפגוש בכל פעם "משפחה" אחת אחרת.

מתסכל אותי שבאופן לא מדובר נראה שלאף אחד לא ברור באמת שפגישות זה משהו שהסגר הזה נועד לא לעודד. נראה שהם בעיקר עברו לחשוב את מי אפשר לפגוש שהוא כן בתוך הטווח של 500 מטר מהבית. מתסכל אותי שזה באמת מפתה פשוט לא לשנות את ההתנהגות הכללית אלא רק את טווח התנועה, ולראות אנשים אהובים שהם בתוך הטווח הזה, כי זה קשה וכואב להיות לבד.


ג' אומר שהוא מחכה שכבר יהיה פוליטיקאי חשוב/מוכר שמת מקורונה, כדי שהם יפסיקו להתייחס לזה כאל משהו שקורה רק לפשוטי העם ולכן ניתן לזרוק עליו ז'. אני ממש מתבאסת על זה שקיצרו את הבידוד לכל המשלחת של ביבי והם יצטרכו להשאר בבית רק לחמישה ימים. "אם הוא לא צריך בידוד, למה אני בסגר?" ראיתי אנשים כותבים ו… אם הוא מוכן לקפוץ מהגג למה אתה מתנדב גם? אבל אי אפשר שלא לאבד אמון. לא למדו כלום מאיך שהשפיעו על ההיענות בזה שחגגו פסח ביחד. בעצם, אולי רק אנחנו למדנו, שזה לא אכפת להם איך משפיע.


כשאני לא ממורמרת (וישנה קצת פחות טוב בלילה מבדרך כלל) אני צופה במלא סרטונים של תפירה. הבנתי שהדבר הבא שבא לי לנסות זה להעתיק גזרה לזוג מכנסיים. אני מרגישה רק חצי כח עם זה כי אין לי בדים שתכל'ס מסוגלים לעמוד בשימוש כזוג מכנסיים בלי להתבלות מאד מהר. ג' אומר: ממילא את הולכת להתחיל באבטיפוס, שהמטרה היא לעשות עליו טעויות, ואז לא לחזור עליהן על הבד שיהיה בשימוש אחר כך. אבל אני מלאת ספקות- הרי לא הייתי עושה אבטיפוס למסיכה רק בשביל שלא ניתן יהיה להשתמש בה. אז למה לבגדים כן?


הולך להיות סגר ביום ההולדת הקלנדרי שלי, שבו הייתי אמורה לפגוש סוף סוף את זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שלא ראיתי כבר חצי שנה. וגם ביום ההולדת העברי שלי שחל בסוף שמחת תורה. אמור להיות כנס גיקים וירטואלי בזום ואני צריכה באמת לסיים לעבור עם הזהוב על התכניה ולהחליט אם אני מייצרת משבצת שבה נחגוג את יום ההולדת שלי גם כן בזום כמיטב מסורת הגלידה באייקון.
עם ה"שכנות" שהיא בעצם קבוצת וואטסאפ של אנשות שחלק מהן גרות באות בית וחלק כבר לא שכנות, קבעתי לעשות ערב משחקים בזום כמו שעשינו בסגר הראשון. זה נחמד במיוחד כי גם חברתי הגבוהה שגרה בברלין תוכל "לבוא". הייתי מעדיפה בלייב, אבל זה מה יש.

לילה טוב. מה אתם תעשו בסגר? מה האיחולים שלכם לשנה טובה?

"ועכשיו תמשוך," אמר סנופקין


כשאני אומר 'עכשיו', תמשוך כמה שאתה יכול. כלומר, לא עכשיו. לא עכשיו. עכשיו"!

[משפחת המומינים, "כוכב השביט הגיע", טובה ינסן, תרגום משוודית דנה כספי]

"יש לי הצעה לפיצ'ר לווייז", אמרתי לחברה. "זה תוספת שאתה מפעיל וכל מה שהיא אומרת לך אחרי הפעם הראשונה שהיא אומרת נגיד שבקרוב יש פניה ימינה, זה "לא בפניה הזאת. לא בפניה הזאת. עכשיו כן!".
זה רוב מה שאני עושה כהשלמה לווייז כשאני הנווטת לצד הנהגת.


מתי תיגמר תקופת הקורונה?
האם לכל אחד זה נגמר בזמן אחר?
מבחינת נ' זה נגמר מזמן. כל ההבדל הוא שעכשיו עוטים מסיכה כשיוצאים החוצה. אף על פי שהיא צוות רפואי ולדעתי בענייני מיגון יש לה לא מעט נסיון. "היה כיף בסגר", היא צהלה אתמול במפגש הזום של מועדון הקריאה. נכון, היה לה כיף בסגר, היא עשתה אותו עם הזהוב ועם הבנות שלה, והגרוש המעיק שלה היה במילואים במלונית קורונה. היה להם מלא זמן ביחד והם לא הרגו אחד את השני, ומאז הוא נשאר והרבה יותר מזה.

ג', לעומת זאת, כמעט לא יוצא מהבית חוץ מאשר לקניות. זה לא שלפני כן הייתי מסתובבת המון, אבל לצאת עם מסיכה זה לא נעים פיזית, במיוחד לא בחום הזה. זה מקטין את הטיולים הסתמיים שלי עוד יותר, הופך את היציאות שלי לכאלה עם מטרה. אבל חלק מהמטרות חברתיות.

אני מתגעגעת לאנשים. אז מעבר לדירה הקווירית שאני לפעמים באה אליה, אני פוגשת אותם במקומות פתוחים (בהליכה רגלית, הייתי עם חברה בים שוב, והפיקניק עם הג'ינג'ים היה סבבה לגמרי, אפילו שהיינו במסיכות רוב הזמן.) או שמארחת בודדים אצלי. אתמול הייתי אמורה ללכת לעשות את מועדון הקריאה עם הגיק החמוד מגבעתיים, אבל בסוף הסתבר שהנורה בסלון שלהם התקלקלה, אז הוא בא אלי במקום. אני מתגעגעת לזו ששמה בכתיב חסר, היא כתבה אותי ביומן שלה ביום ההולדת שלי, אבל עוד לא ברור מה יהיה אופי הפגישה. היא נפגשת אפילו-יותר-ממרחק מהממוצע כדי לא להיות חייבת מסיכה. לזהוב ולנ' יש קבוצה קבועה שעושה פאב-קוויזים אונליין ביחד. אני אצטרף אליהם השבוע, ממחשבי שכאן. זו תהיה הפעם הראשונה בהרבה זמן שאשכרה אראה (אפילו שזה על מסך) אנשים שלא מכירה היטב (וגם אלה חברים של חברים). העולם החברתי שלי גם ככה לא הכיל בעבר הרבה אנשים חדשים, ועכשיו זה פשוט הגיע לרמה מגוחכת.

אני צריכה מחדש להתרגל לפחות או יותר הכל. ללהציג את עצמי, ללהתעניין באחרים, ללהיות חלק מדברים. לפני כמה שבועות חברה ארגנה לי לצאת איתה ועם אהובה שלה לחוף געש ולפגוש שם עוד חברה, שהכרתי מהאינטרנטים אבל לא פגשתי מעודי. זה היה… מיוחד! הרגשתי חלודה, אבל גם אמיצה. ואני חושבת שעשיתי רושם טוב. בטוח שהיא עשתה עלי ושנהניתי בחברתה. אני כל כך רוצה לדעת שאני עושה רושם טוב, כי אני מפחדת מדחיה של זרים. כאלה שאין להם הרבה חשיבות בעולם שלי וכאלה שהם מעסיקים פוטנציאליים.

הבנתי שלא עשיתי אינטראקציה שהיא לא מינית/רומנטית עם בנאדם ממין זכר כבר הרבה מאד זמן. אני צריכה להבין איפה הדברים האלה קורים ולהתחיל מחדש להשתכנע שזה קיים. בינתיים נרשמתי למין קבוצת פייסבוק שהמטרה שלה ללמוד קורס מקצועי שמסתובב ברשת, ואני תוהה איך זה יילך. החלק של העבודה העצמית, אולי החלק של לשתף באיך זה עובר עלי ובשאלות טכניות. אנשים מצטוותים לקבוצות עבודה, האם אצטוות? עוד לא יודעת. תלוי אם יהיה לי אומץ.

אני משתדלת שהאומץ שלי יהיה במנות קטנות כדי לא להבהל בחזרה אחורה ללא-כלום. כבר חודש שאני אופה ככר לחם בשבוע, והלחם שלי טעים. עדיין קשה לי לאכול, אבל משום מה מרק עם קרוטונים מצליח לשכנע את הגוף שלי שהוא אוכל. זה נשמע לי כל כך בחיות מושהית. שלא בטוחה בתפקודים הגופניים שלה אפילו. "לימבו", אמרתי למטפלת לא מזמן.

אני ממש תוהה אם ג' חושב שהוא לפני החיים האמיתיים, או שאלה החיים האמיתיים שלו. זה מוזר להפסיק לחשוב שהלימבו הזה הוא משהו בין לבין ולהגיד: לא, אלה החיים שלי עכשיו, אני אשפר אותם מכאן. אני תוהה אם הוא חושב שמשהו יתחיל "באמת" כאשר משהו. בגלל שאם אלה החיים שלו עכשיו, אז למה הוא לא איתי, עושה אותם אפילו עוד יותר טובים?


אני אומרת לעצמי שהבייסליין שלי עכשיו יותר טוב מאז שאני עושה פילאטיס. שיש לי יותר כח לעולם הזה. אני מקווה שזה באמת נכון, ועל כל פנים כאשר יש לי סידורים על השעה של הפילאטיס אני דואגת להשלים מהקלטות כמו ילדה טובה. זה קרה לא מעט לאחרונה, אני מעדיפה להגיע בלייב כי בקשר להקלטה צריך להחליט מתי ולפעמים להחליט זה קשה.
להחליט זה קשה.
גם עם אוכל, אני משתדלת להכין כמה כריכים בבת אחת, ואז כשאני רעבה- לא להצטרך שום דבר חוץ מלהוציא כריך, ולאכול אותו עד שהוא נגמר. לא צריך להחליט לאכול עוד ביס ועוד ביס, ושאולי החלטות אחרות יגנבו את תשומת לבי בין ביס לביס. אם אני שוכחת יוצא שאני עושה שלושה או ארבעה דברים במקביל ולאכול קצת נשכח בתוך תלויות-הזמן של הדברים האחרים. כדי לוודא בהקשרי בטיחות שאני לא שורפת את הבית או משהו, אני מפעילה טיימר במטבח כדי שיקרא לי אליו אם יש לי משהו על הגז או בתנור.
גם לג' זה קשה, ודווקא בגלל זה הוא מבין למה אני מבקשת ממנו להגיד מה בא לו לאכול. כשיש כיוון אז לא קשה לי להכין. אבל להחליט זה קשה. ובגלל זה אני מבינה כשהוא אמר שהוא מעדיף להתארח אצלי בפעם האחרונה כי מזמן לא היה פה. אני לא מאמינה שזה בגלל זה, אלא בגלל שאז הדברים הם אחריותי. אם כי אין לשלול שהוא ירצה להיות במקום שהוא לא הקירות שלו, מדי פעם.


השבוע יש לי ממש שלושה מפגשים שונים עם הזהוב. לילה, ולילה-ובוקר, ואחה"צ. זה כל כך שימח אותי שהוא קבע איתי באחה"צ שבו נ' בעבודה והוא פנוי. כי זה אומר שהוא יכול להעדיף להפגש איתי מאשר סתם לשבת בבית לבד. (אני די בטוחה שאם אגיד את זה לנ' אז היא תגיד שהיא הציעה לו לבוא אלי, אבל די כבר כמה אפשר לדאוג בקשר לדברים משמחים).
אני גם מתכוונת לנצל אותו ואת כשירותו לנהיגה כדי להגיע לקטוף מנגו היכנשהו בסביבה, כי זה משהו שממש בא לי לעשות אפילו שאחר כך אוכל בעיקר לאכול מנגו או שניים ולתרום את המנגואים הנותרים לביתם של הזהוב ונ'. היו כמה מקרים לאחרונה שבהם נ' שלחה את הזהוב לעשות קניות מסביב לביקור שלו אצלי, לפעמים ממש על, וזה הציק לי, גם כי הרגשתי שזה לא משאיר לי יכולת החלטה על מה שקורה בזמן של הפגישה שלנו, אבל גם כי דאגתי להשאיר את הפגישה בלי תכניות חיצוניות כדי להשאיר זמן להיות ביחד, ואם כבר הולכים לקניות על הזמן הזה, למה שזה לא יהיה עם האינטרסים שלי? 😉 אז עכשיו אני בקטע של לקטוף מנגו ולקחת אותו וגם ללכת לקניות באיזו חנות טבע בכפר סבא. ו… זה בסדר שזה יהיה לפי האינטרסים שלי, אבל גם נ' תשלח רשימה 🙂

הייתי רוצה שבסוף אחר הצהריים הזה הזהוב גם יסיע אותי לג', אבל עוד לא גיליתי איך חוזרים.
ואם אין לי איך לחזור שזה לא שני אוטובוסים, זה לא יקרה.

יו איך שהזמן טס! כבר אחרי הצהריים של היום, ויש לי שיחה עם ג' בעוד פחות משעה. הדבר הנכון לעשות הוא להתקלח (התקלחתי כבר לפני הפילאטיס אבל צריך גם אחרי), ללבוש בגדים של בני אדם (לא לבושה כרגע מעבר לממש מינימלי) ולהתכונן נפשית שאחרי השיחה אצא לקניות/איסוף מתנות בשכונה(מישהי מוסרת מצעים ישנים, אני רוצה ללמוד לתפור, וגם מישהו ביקש לשאול ממני ספר והם במרחק הליכה לא ארוך זה מזה, אני יכולה להקפיץ)/החוצה. כי אז זה יוצא שעשיתי את ההחלטה הזאת עכשיו, כשיש לי מסגרת זמן, וזה יחסוך לי החלטות בהמשך, כשלא תהיה.

לעוד מישהו קשה להחליט?

Are you somewhere feeling lonely, or is there someone loving you?

אתן יודעות, יש ימים שבהם הכל, לכאורה, נורא.

כלומר, לא בכללי. בכללי היה לי יום שלם עם הזהוב, קיבלתי אוכל גולמי שלא קניתי בעצמי כי השותפה קנתה ואכלנו ממש טוב, והתחבקנו ועשינו פאזל והספר שאני קוראת הוא לא מדכא ת׳תחת, לפחות בינתיים, ומחר אני רואה את הג׳ינג׳ים בפיקניק. כל זה.

ומצד שני עשרות תגובות שונות לסיפור שבו מישהו אחר מישהו נכנס לחדר כדי ״לעשות מין״ עם מישהי, קטנה. דיבורים על איך שהם מפלצות. דיבורים על איך שהם בדיוק כל הגברים מסביבנו. דיבורים על זה שגברים בינוניים מרוויחים מזה שהסטנדרטים שלנו לגבריות טובה היא ״לא לאנוס״, דיבורים על איך צריך לדבר עם ילדים בנושאים האלה מגיל אפס, דיבורים בסגנון ״גברים מתים לא אונסים״. הוכחות מצולמסכות שהמילת חיפוש הכי חזקה עכשיו באתר פורנו פופלרי היא ״אילת״, כי יש הרבה שזה מעניין אותם ולא בהכרח מההיבט המזועזע. קריאות לגברים להיכנס כשותפים לתוך תרבות שמציבה גבולות של לא להיות ״כאלה״. סיפורים על איך ניצלנו במצבים מפוקפקים בגלל מזל או בגלל אנשים שפשוט לא היו אנסים. סיפורים על איך לא ניצלנו.

דיונים בין נפגעות לשורדות על האם זה שימושי או פוגעני לדבר על אונס כעל רצח של נפש.

בכמה רגעים הראשונים של פילאטיס, המנחה מנחה על כל נשימה משהו קטן. להאריך עורף, לאפשר לחזה להרגע לרצפה, כתפיים נמוכות, וכך הלאה. כשהיא מסיימת את ההנחיות הספציפיות היא אומרת: בנשימה הבאה הכל קורה (ומפרטת). ואנחנו שומרים את זה לעוד נשימה, ועוד אחת.

מה זה נשימה?

ומתגנבת דרך הסדקים ממילא

מחר נראה הכל לאור היום

מילים: צרויה להב. לחן: יהודית רביץ)


ג' בא לכאן לסוף השבוע וזה בינתיים בעיקר מוזר. אין לו פה מחשב אז הוא צופה בסרטונים של משהו שהוא שילוב של סדרה משפטית עם "הפוני הקטן". אני סיימתי לקרוא ספר על ספינות חיות, דרקונים וסוחרים, ועכשיו עברתי לקרוא ספר בלשי בריטי, שקיבלתי עליו המלצה. 

הלכנו הבוקר בשכונה ואספתי שתי פסיפלורות ולמדתי לזהות בחצרות עצי מנגו. עדיין לא מצאתי עץ שאני חושבת שהגיוני לדפוק על הדלת ולשאול אם אפשר לקטוף מנגו, אבל אולי זה יקרה. עשינו קצת מהפאזל שאני בד"כ מרכיבה עם הזהוב, ואפילו שיחקנו במשחק שהוא בד"כ מוקדש לעיתות שיעמום שנקרא "האמצע הסמנטי". זה כשיש שתי מילים וכל אחד אומר מה המילה שלדעתו נמצאת בדיוק ביניהן, ואז ממשיכים לשחק את זה על המילים החדשות עד שבסוף מצליחים למצוא מילה משותפת שתהיה באמצע. בדרך כלל מרחיקים הצידה מהמקור במשחק הזה ויוצא מאד מצחיק. אבל זה עדיין משחק שמשחקים כשמשעמם.   

נ' והזהוב בסוף שבוע שמערבבים בו את המשפחות שלה ושלו, בקיבוץ שהוריו גרים בו. לא מזמן הם עשו רשימה של דברים רצויים בדירה (משלהם שקנו ביחד) ואחד הפריטים היה מיטה מאד מאד רחבה בחדר השינה. "כדי שכולם יוכלו להכנס אליה כשצופים בסרטים ביחד", הסביר לי הזהוב, וזה היה אחד הדברים הכי חמודים שהוא אמר. זה פשוט מקסים בעיני שהוא מתכנן את חיי המשפחה שלהם. ואני גם מרגישה זנוחה, וחושבת, מה יהיה כשיהיה תינוק קטן ממש? האם עדיין יהיה לי מקום? האם אשאר חברה של המשפחה? נחיה, כמובן, ונראה. אבל הייתי רוצה שיהיה "המדריך למאהבות שאחד האהובים שלהן מקים משפחה". כי זה פשוט… מה עושים. 

ג' כרגע שאל "נאכל?" וכשאמרתי לו שאני כרגע עושה משהו אחר הוא אמר "אני רוצה לאכול יחד", אז קבענו לעוד כמה דקות. זה משמח אותי שהוא רוצה בחברתי ואיתו אני לא מרגישה אשמה וחרדה בעניין של זה שאולי הוא רוצה להיות עכשיו במקום אחר (למשל משחק את המשחקים שלו בבית שלו). אם כי אולי עלי לשאול אותו איך פתר בסוף איזו שאלה שהיתה לו בעבר בעניין לבלות כמה ימים במקום אחר. בסך הכל, נראה לי שהיה חסר לי לשבת קצת במרחב שונה ממנו. הנה עכשיו ישבתי קצת וכבר אני מסוקרנת שוב בקשר אליו. להפתעתי אגב השיחות הטלפוניות כל יומיים ממש עונות על הצורך שלי בתקשורת איתו וזה מאד נעים לי ומרגיש הרבה פחות נפרד ממה שהנחתי שהיה מרגיש לא להפגש אלא פעם בשלושה שבועות או יותר. 

יש כאן בפלטפורמה איזה עורך חדש שעומד להכנס לתוקף, ואני לא רואה במסך שלו איך מגיעים לטיוטות. כמעט כל פוסט כאן מתחיל במחשב אחד ואז ממשיך דרך הטיוטות למחרת או בהקשר אחר אז זה ממש מדאיג. 

עבר הזמן שלי! יאללה לעולם שבו דלורית בשמנת חמוצה זו ארוחת ערב לגיטימית. לכל הפחות אני אוכלת יותר טוב כשג' כאן! רק להצליח גם לעשות פילאטיס מחר בבוקר. 

 

עריכה: רוצה לציין לטובה את מ׳ הגיק שמצא נברשת באחד האיסופים המשונים שלו, וניצל זאת כתירוץ לעבור מתחת לבית שלי עם האוטו וקפצון ג׳ינג׳י בת תשע מלאת אנרגיות. קיבלתי מלא לוכדי שמש, כמה חיבוקים מדומיינים בצורת לחיצות מרפק, והמון אהבה. שאלתי על פיקניק יחד וקיבלתי ״דווקא לא מתנגדים״ מצד מ׳ הגיק ו״הלוואי שתביאי את התפוחי אדמה הטעימים שלך״ מצד הקפצון.