קרבה עובדת בדרכים מסתוריות

בסוף השבוע היה כאן ג' המתוק, התחבקנו הרבה וחפרנו בשמחה רבה על תכנות (הוא העיר על מימוש של משהו בתוכנה כלשהי ואני שאלתי, ואז קיבלתי סקירה כולל אזכורים של תרגילים בנושא שהוא עשה באוניברסיטה) ועל אקוסטיקה בימים העתיקים (שמעניינת בגלל שהיו כלים שמשמיעים קולות וגם מבנים שמחזירים קול מעוות ככה שיישמע כמו משהו אחר). כשהוא ליטף אותי ושמע את הנשימה שלי נחטפת כשהוא העביר את היד מעל איזור מסוים, הוא אמר בחיוך "זה נשמע טוב", וידעתי שהוא מכיר ויודע אותי מספיק לשים לב כשהתגובה הזאת נעדרה כבר הרבה זמן, ושוב כשהיא חזרה.


ביני לבין עצמי, אני ממש לא מתרגשת לעשות סקס עם הבנאדם החדש כמו שהייתי רוצה להתרגש.

זה לא לא-על-השולחן באותה מידה שחשבתי בעבר, כי השינוי של הכדורים בהחלט מזיז משהו, אבל זה גם לא כן-על-השולחן בשבילי. כי אני מספיק לא-בקטע עדיין שלא תהיה לי את ההרגשה של "לא משנה מה יהיה, בוא נעשה את זה כי בא לי". אני בערך בדיוק מספיק בקטע בשביל ממש להתבאס על עצמי ולחשוש להעליב אם נתחיל משהו ואני אגלה שאני בכלל לא רוצה, כמו שהתבאסתי עם ג' לפני חצי שנה. אבל עם ג' ידעתי שהוא יאמין לבאסתי ולא יחשוב שזו הצגה וכנראה יבין שזה לא כ"כ קשור אליו.

אז מבחינתי ג' הוא האיש הבטוח שלי כדי לעשות איתו ניסוי כלים. שכבר יודע מה הכפתורים שלי שעבדו לו בעבר, ויכול לנסות אותם בשיטתיות שרק לג' יש, ובסוף הניסוי יהיה לי מידע שאני אוכל קודם כל להגיד לעצמי, ואחר כך גם לחלוק. הזהרתי אותו שזה מה שאני רוצה, I'd like to attempt sex היו המילים שהשתמשתי בהן, וישנו על זה לילה ובבוקר עדיין רצינו אז הוא היה מתוק ואיטי וקשוב והיה לנו נעים ביחד.

התוצאה היא: הגוף שלי עושה *יותר* ממה שהיה כבוי בו כבר שנה. לא מספיק בשביל לצאת מגדרי ומעורי, בהחלט לא מספיק לטרוף הכל ולהשכיח ממני מי ואיפה אני, אבל מספיק בשביל שזץ קטן יגדל להיות להבה, קטנה ולוחכת וסקרנית במה עוד היא יכולה לאחוז, לפני שנתקלת בכל הדברים שהיא לא יכולה עדיין לאחוז בהם. אז… זה איפהשהוא בטווח בין מה שיכולתי לצפות לו ומה שקיוויתי לו. ניתן לומר שהניסוי הוכתר בהצלחה.


עשיתי טעות עם האיש החדש בלהסביר מהו ג' בחיי. בגלל שבתוך הראש והלב שלי מה שעובר בינינו עכשיו זו פרידה (שבה אני לוקחת את הבכורה ממערכת היחסים עם ג', משאירה אותה לחיות בתוך החלל שיהיה בין מערכות היחסים האחרות שאני אכניס לחיי), אז ככה זה גם נשמע באיך שאני מדברת. כאילו הוא אקס. לא כאילו הוא ג' קיים ויציב ונוכח. לא כאילו מה שהסכמנו זה, מילולית, שאני אשקיע פחות בקשר איתו, אבל הוא יישאר ג' איתי כמו שהוא היה עד כה, וכל זאת כדי שהחיים *שלי* יאבדו את העוקץ שיש בהם בנוגע לקשר הזה.

וזאת אפילו שכן אמרתי שאנחנו נפגשים כל שבועיים, חברים קרובים ואינטימיים שמעורבים אחד בחיי השניה.

עשיתי טעות עם האיש החדש. כשהוא שאל אותי אם אני מינית עם האנשים שחשובים לי, עניתי "לא, כי *אני* לא מעוניינת, אבל אם המיניות שלי תחזור, אז בטח", ואיכשהו אני חושבת שאחרי שהוא שמע את החלק הראשון הוא לא עיכל עד הסוף את החלק השני, שהעובדה שאני לא עושה מיניות עם אחרים כרגע לא נובעת מהעדר רצון או אנשים, אלא מחוסר עניין גופני. שהוא לא מבין כמה זה נתון לשינוי ממש בתקופה הנוכחית, ולא עושה את החיבור שאם אני אירוטית כלפיו (מה שקורה), אז ייתכן שהמיניות שלי חוזרת ללבלב גם בקשרים האחרים.

ואז הבנתי את כל זה, או לפחות חלקים מכל זה, ובאתי לדבר ולתת יותר מידע, ואיכשהו לתחושתי היה נחוץ לזה יותר זמן. נכון שהיפותטית יש ויהיה לנו יותר זמן על פני התקופה שעוד תבוא, אבל ממש התבאסתי לעשות את זה בקיצור.

"חשבתי, ואולי קיויתי, שעשויה להיות לנו תקופה של חסד בלי קשרים נוספים, ועכשיו אני מבין שאני נכנס למערכת". הוא אמר, וקצת כבש את ראשו איפה שהיה מונח, בכרבול של אותו רגע.

are you still onboard? שאלתי אותו. והוא ענה: כן.

ואני מאמינה בזה, אבל בחיי, זה לא היה מוצלח לחיות כל כך בתוך הראש של עצמי, והייתי מעדיפה לא לעשות את השיחה הזאת בקיצור. גם האמנתי בטעות שיש לנו הרבה יותר זמן באותה פגישה, את אותו הערב והלילה והיום שאחריהם, ובעצם הבוקר שלו היה תפוס והוא אפילו לא היה בטוח שאנחנו מעבירים את הלילה ביחד, והאי הבנה התבררה רק לקראת השינה.

האם זה דורש התנצלות? האם עדיף שאסתכל על זה כאל מתן אינדיקציה למה הוא יכול לצפות בעתיד מבחינת המודעות שלי לדברים ואיך הם עשויים להראות לאחרים? אני לא יודעת.


MJ בארץ. נחמד לנו להפגש. זה מעניין כי כל פעם זה מרגיש אחרת ועכשיו זה מרגיש כמו חבר.ה ותיק.ה שיש הרבה מה להשלים והרבה שלא צריך להשלים והרבה שאי אפשר להשלים וכל מה שמיטל כותבת על להיות ביומיום אחת של השניה מול הסוג היותר מסונתז של קרבה במנות. כמו בפעמים טובות שהוא מבקרת, מעניין אותנו להפגש שוב פנים אל פנים, והיפותטית מעניין אותנו גם לנסות לראות אם אפשר יהיה לשמור על תקשורת פנים אל פנים בזום. מעניין באמת 🙂 עד כה זה לא עבד אבל never say never!

ג'2 ואני נפגשנו אתמול, אחרי לפחות חצי שנה שלא התראינו 1X1. היה כרבול טוב ושיחה טובה ובסוף פתחנו יומנים וקבענו עוד פגישה. אני נפעמת ממנו תמיד כי הוא חי בתוך החיים שלו עם יומיום נהנתני של אוכל ופעילות וחברים, והוא *גם* מחזיק תפיסה שלי כחברה מוכשרת ומוצלחת שאפשר לצפות להיות בנעימים איתה שהם מצד אחד אישיים בהחלט, ומצד שני בלי יותר מדי טרחה הדדית, וזה כיף לי להיות בעמדה הזאת, שאנחנו נפגשים וזה נכון עלי. תמיד אני שוכחת שאני צריכה אנשים שמסתכלים עלי בכזאת אהדה פרקטית.

יש ילדון שהוא יומיומי בחיי, מאז שקבענו לנו בעת משבר כלשהי נקודת בדיקה יומיומית לפני השינה כדי לעזור להרפות מתלאות היום ולעבור לאיזור הזמן שלפני השינה. המשבר נשבר אבל הנקודה היומית נשארה. "השעה שלנו", או לפעמים בקצרה "שעה זה". אף על פי שאנחנו לא באותו גיל ולא באותם חיים, הזמן המקביל העקבי הזה מביא לקרבה. "אילו הייתם לחם, איזה לחם הייתם?" הוא פרסם שאלה ברשת החברתית, ועניתי "פיתה זעתר. עם תועפות זעתר ושמן זית", וזה זיכה אותי ב"כן, זה מאד נכון" מצדו, ומאוחר יותר לקראת הערב ב"דרך אגב, שמתי זעתר על הפיתה שלי היום בגללך", וזה אחד הדברים החבריים הכי משמחים שאי פעם אמרו לי.


זה בעצם מה שבאתי לספר, שמישהו אתמול סוגשל אכל זעתר כי הוא חבר שלי, ושזה איכשהוא הגיוני ובעל משמעות בעיני. כי קרבה עובדת בדרכים מסתוריות 🙂

אני יודעת מה אני רוצה

ומה שאני רוצה זה תקשורת, זו השעה הזאת ביום שהלב עושה ״?״ ואני שואלת את עצמי אם לשלוח אות חיים כדי לקבל אות חיים.

רק הרמתי את הטלפון, והיה דינג. היחפה, שואלת מה נשמע. אני אצל אמא, בילינו הרבה מהיום בלדבר אבל אני לא בטוחה כמה מזה היה תקשורת וכמה מילוי זמן. לפני כחצי שעה היא הרימה דגל לבן: עכשיו נחות. אז פתחתי את הספר ולא עבר הרבה זמן לפני שהחלטתי שאני מעדיפה לבוא לכאן.

צדקתי. האיש החדש עשה קולות של נסיגה. אמר שהוא רוצה דברים שהוא לא מרגיש ממני, ומצד שני מרגיש דברים שהוא לא רוצה, מבולבל כי הוא מרגיש שהוא תופס כמה עמדות שונות מולי וזה לא ברור לו, לא רוצה להיות איתי במערכת רומנטית/מינית כי הוא חושש לפגוע בחלקים צעירים אם יבואו בלי להזהיר. זה מסוכן בשבילי, הוא אמר. אני מצטער.

ישבתי שם, לידו, בהעדר תנועה, ולא הבנתי כלום. כלומר, הבנתי מה הוא אומר. אבל לא הבנתי למה הוא שלח דגל לבן, אמר שהוא מתרגש לפני שהוא בא, אם הוא עושה את מה שהוא עושה עכשיו. ישבתי שם והקשבתי לו פוחד להכנס למערכת יחסים שלא תתאים לו, שתכלא אותו, שהוא יסכן בה אחרת. לאט לאט זה נהיה יותר ברור, הוא בעצמו הבין ואמר, שהוא יושב ומדבר בעיקר כדי שהפחד הזה יתאוורר ונוכל לראות מה נשאר אחר כך.

אמרתי לו: הפחד שלך לגיטימי, אני שומעת אותו. אבל לא, להתגלגל אחורה ללהיות ידידים אני לא רוצה. אני לא מחפשת עם מי להיות ידידה קרובה עכשיו. בדיוק עבדתי קשה בשביל להפרד מג׳, לא בשביל להיות בעוד מערכת בדיוק כזאת. אז אם זה מה שאתה רוצה, תדע שאני לא כ״כ שותפה לזה ולא אשקיע בקשר מהסוג הזה כ״כ. לדעתי יש פוטנציאל לקשר אחר בינינו, ואנחנו מדברים אחת עם השניה ברור ובהיר ומפורט, ואנחנו נמשיך לעשות את זה. ולמשל, אתה תיזכר שאני *אמרתי* לך שהסוג מגע שאתה נוגע בי נוטה להעלות חלקים ״קטנים״, ושאלתי אותך אם זה בסדר מבחינתך, וזה נכון שלא הבנת מה אמרתי, אבל זה מאד רחוק מלא לדעת מתי הם יקפצו. שאני המסביב של המערכת הזאת. ורוב הזמן מי שתפגוש זו אני. (שזו, עם כל הכבוד, מי שעשתה בשבילך מרחב להגיד את כל הדברים האלה עכשיו).

אחר כך התחבקנו. אני לא יודעת למה הוא כל כך נרגע בשביל להתחבק, אבל זה נעים לי כשזה קורה. ויש בזה שזה לא מיידי הרבה שיעורים לשנינו.

לי, שאפשר עבורי להיות בתקשורת חשובה ומשמעותית בלי העיגון של מישהו אחר. השתמשתי בשמיכה כבדה וכשהרגשתי שאני הופכת להיות רק קליפה שמגיבה במקום שאגיד את מה שאני מרגישה ורוצה, כיבדתי את שנינו בסיטואציה: עצרתי ולקחתי רגע ועיגנתי את עצמי וחזרתי.

לו, שיש לו מקום להיות נסער ומפוחד, ואף על פי שזה לא נעים לי לשמוע, זה לא יוצר מהומה. ושהוא מצליח, פעם אחר פעם, לשים לב שבעצם, ביחד עם כל זה, הוא נשאר. ושלאורך השיחה הזאת הוא לא היה בשום עמדה מתחלפת שהיא תגובה לשינויים *שלי*, כי אני לא *כל הזמן בבת אחת* שלושת האנשים שאני במעיל הגשם…

התחבקנו והוא הלך, ובתחילת הפגישה שאחרי הזכרתי לו, שאם הוא רוצה להיות ידיד שלי שבוא נסכם על בערך פעם בחודש ולא כל הזמן כמו שעכשיו, והוא אמר: לא, אני רוצה לנסות.

סיפר לי שהלך להתייעץ עם מישהי שהוא מכיר וסומך עליה, וכבר יודע *עליה* שהיא מאובחנת בפיצול אישיות, והיא מכירה אותו היטב. שהיא חייכה ואמרה לו שהוא נמשך למורכבות, ובקשר לשאלה איך עושים מערכת יחסים עם מישהו שהוא לא אחד, התשובה היא שעושים *יותר* ממערכת יחסים אחת, ושזכותו לעשות מו״מ על איזו מערכת תהיה לו עם כל חלק.

זו תשובה חכמה בעיני, מנוסה. אני לא רגילה לדבר על הפיצול שלי כשאלה לוגיסטית, אבל זה נוח שיש מישהי שרגילה ושהיא יכולה לשלוף כזאת תשובה, שמכירה במורכבות אבל היא עצמה פשוטה לגמרי.

הוא גם שאל אם הוא יכול לשתף חברים קרובים במצב שלי הזה ואמרתי לו: אני מעדיפה שזה לא יהיה הדבר הראשון שהם ידעו עלי. לא הייתי אומרת גם לך כ״כ מהר לולא זה עלה באופן אורגני.

אני שמח שסיפרת, הוא אמר. זה עזר לי להבין דברים שהרגשתי ולא ידעתי לפרש. היו לי סיוטים בשבוע אחרי הפגישה שבה נכחו יותר ממישהי אחת ממך, והם עברו די מיד כשהסברת לי מה ראיתי.

אני לא יודעת מה להבין, מכל זה. מה מידת קורא המחשבות שהוא או מאמין שהוא. אבל אני יודעת שזה מוצא חן בעיני שהוא לא נשאר עם הסטיגמה הראשונית, אלא הלך לחפש תמיכה ומידע בתוך המעגלים האישיים שלו.

האם באמת אפשר לנהל מו״מ בנוגע לסוג הקשר עם כל חלק? אני חושבת שזו מטאפורה נסבלת אבל מעולם לא ניסיתי את זה בעצמי.

אני כ״כ עייפה. שוב עברנו יותר מדי זמן בשיחה. בזום. הוא מוצא חן בעיני. אומר את זה לכיוון השני. מפלרטט.

סופי המשפטים נקטעים לי מרוב ניקור. לילה טוב זה עכשיו וזהו.

מה שחשוב קודם

אמא בסדר ❤

מסתבר שהחלפת קוצב, כשהיא לא באה יחד עם עוד פרוצדורות כמו מיקום אלקטרודות של הקוצב, זה עניין לא גדול בכלל. אפילו לא עושים הרדמה כללית. היא מספרת שהיא היתה ערה כל הזמן וש״לא אמליץ לחברותי״ אבל היא שלחה לנו הודעה ממש כמעט מיד אחרי שהיא בסדר, וזה כל כך מרגיע לשמוע אותה כרגיל אחרי זה ולא כאילו היא בצד השני של מחילה שצריך לזחול דרכה כדי לחזור לעולם הרגיל.

אני זכיתי במה שהוא כנראה דלקת בגיד אכילס, אז לא הייתי בבית החולים איתה אתמול. דודה שלי היתה, וגם סיפקה הסעה מועילה מאד. אבל היום כוונתי ללכת ולהיות איתם בבית שלהם קצת, חושדת שיותר למעני מאשר למענה.

אם אמשיך לכתוב לא אלך להתקלח, אז אלך להתקלח ומקווה להגיע ולספר סיפורים גם מאוחר יותר 3> היום, השבוע, או בכלל

גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר

משא ומתן בכל מקום.
אני מדברת עם האיש החדש הזה שיחות וידאו ארוכות ואנחנו נשארים בהן המון זמן.
בשיחה הקודמת דיברנו על התרגשות מקשר ורצון להתקרב וכמיהה להיות אנשים שרואים זה את זו לאורך זמן,
והיום דיברנו על מיניות, טריגרים ודיסוציאציה, ו…על זה שאני לפחות שלושה אנשים אחד על השני לבושים במעיל גשם.

אני לא חושבת שהוא אהב לשמוע את האחד הזה, ראיתי את הפרצוף שלו נפרם ואת המשחקיות שלו מתפוגגת. זה מפחיד אותו, כדי להיות בטוח ולא לפגוע הוא חושב שהוא יצטרך להזהר על ילדות שבי. ואולי זה באמת נכון ואולי זו נקודה שבסדר להיות בה נפול פנים. לא קל לי עם זה שהוא מצד אחד מבין שזו הבעת אמון גדולה למסור את המידע הזה, ומצד שני אולי לא ירצה להיות, להסתבך, עם המערכת שאני.

אמרתי לו: אבל אתה מוצא חן בעיני הג'ינג'י עם המפתחות שמנהל את המקום, והוא לא הבין.

כשרק התחלתי לדאוג מה קרה למיניות שלי, עלתה מול היחפה ההשערה שאולי זה משהו נפשי, שאני לא מרגישה (נעדרת תחושה) כמו שהרגשתי בעבר. "לי זה קורה לשעות ולפעמים לימים, על רקע נפשי", היא אמרה. אבל גם אז זה לא היה נראה לי נכון. איך שאני מרגישה את זה, הילדות שבי לא לוקחות ממני דברים שכבר היו אצלי ומחביאות במקום אחר. אם כבר, הן רק מוסיפות. את ההתלהבות והשמחה והגאווה בהצלחות שלהן.

אוף.
לא תהיה ברירה אלא להפגש עוד, ולראות מה עוד עולה בינינו. אם הנעימות הבסיסית ההשתבשה. אני מקווה שלא.


סוף סוף הוכרז על תאריך להחלפת קוצב הלב של אמא. זה יהיה ביום שני.


כמו בכל דבר כבר היתה לי תכנית ביום שני. פגישה ראשונה של תכנית של נשים בהייטק לעזור לנשים אחרות למצוא עבודה.

אז אני לא אלך. כי יש גבול.

אבל כן אשתדל להתכונן לפגישה הזאת כמו לא היה ניתוח וללוות את הניתוח כמו לא נמצאתי באמצע תהליך מרגש ומורט עצבים לכיוון המטרות ארוכות הטווח שלי.


אני גאה בי על הרבה דברים קטנים. על שנסעתי לתערוכה של בצלאל השנה. על שלקחתי איתי לאנצ'בוקס עם מספיק אוכל וגם ירקות. על שאני מארגנת לעצמי דברים נעימים בעולם ומנסה לכוון אותי למקום טוב.

אני גם לא מרוצה מעצמי בדברים מסוימים. שנחשפתי לקורונה ביום חמישי בגלל התנהגות לא זהירה. שהלכתי היום כל היום על רגל שהתחילה קצת כואבת ועכשיו היא בהחלט כואבת.

אבל אני לא יודעת מה דעתי על "להגיד למישהו שעוד די חדש לך שאת כמה אנשים במעיל גשם". הנטיה שלי היא לחכות לראות מה יהיה ואז להחליט מה דעתי על זה. אבל הנטיה שלי היא גם להתבאס על שהורדתי לעצמי את הסיכויים. אללי, כמה קשה לקוות.


אני פוחדת על אמא שלי ואין לי שום דבר לעשות בקשר לזה חוץ מלחכות.
אני פוחדת על אבא שלי, שאינו בריא ואולי לא בריא לו להיות לבד בלעדיה בבית, וזה משהו שצריך לדון בו עם אחותי.

ואלה כנראה נסיבות שבמקרה הטוב יישארו לנו לעוד הרבה שנים, עד שהם כבר לא יהיו איתנו. אבל איכשהו זה תמיד מרגיש חדש. איפה המבנים שאת בונה בשביל לעמוד בזה שנים, צנצ?


די נו.

משהו יהיה לי בסוף.

עבודה. ו/או זוגיות. ו/או יציבות נפשית.

נכון?

מי שמאמין לא מפחד

(סליחה, כרגע ניגנו את זה מחוץ לחלון שלי ונדבקתי)

אני מפחדת כל הזמן. כפועל. כמצב.

התחלתי פרוייקט בסטארט אפ קטן שכמעט לא קם עדיין בכלל, אבל בתחום המקצועי שלי. המטרה היא להוציא מזה שורה לקורות החיים ודברים לספר עליהם כששואלים במה התנסית ומה בנית. זו עבודה ללא תמורה והיא לוקחת זמן ומתקדמת לאט ואין גורם מקצועי שם שמבין בתחום חוץ מהשאלות העסקיות שרוצים לפתור, אבל היא גם באותה סביבה יחד עם חברים מהקורס ואני יכולה להתייעץ עם האנשים שנתנו לי את ההכשרה, ובגדול זה הכי קרוב לעבודה שהייתי בו מזה הרבה זמן. וכבר עכשיו עשו לנו שיחה קצרה על ראיונות עבודה, דוחפים אותנו להוסיף פרטים לחשבון הלינקדין (זה כמו אתר היכרויות אבל של עבודה) וישלמו לנו ביד רחבה בהמלצות 🙂

אז כל יום אני עושה דברים שלא עשיתי אתמול, לפעמים גם דברים שלא ידעתי אתמול שאפשר לעשות אותם. וזה מאד מלחיץ, ומאד מרגש, ומעניין לי, ואני רוצה הביתה.

דברים אחרים שקורים:

האנדוקרינולוג שכנע אותי לעבור מהכדורים הנוכחיים לסוכרת לתרופה אחרת, כזאת שניתנת בזריקה ואמורה לאזן סוגר וגם "לעזור" לרדת במשקל. זה משהו שאמורים לאבד תחתיו את התאבון במקרה הטוב, לסבול יומיים בשבוע מתופעות לוואי שנשמעות בדיוק כמו וירוס בבטן במקרה הרע. מרוב שזה מעצבן את הגוף ו70% מהמשתמשים סובלים מתופעות לוואי, מתחילים בתת-מינון למטרות היכרות. בינתיים ההכרות סבבה, ערכי הסוכר הנמדד יחסית תקינים ועדיין לא היו לי תופעות לוואי ניכרות (חוץ ממיאוס בקשר לבישום סביבתי במקום שאני יושבת בו בפרוייקט, ואני ממש לא היחידה ששמה לב והיה לה קשה איתו).

הסיבה האמיתית שהסכמתי לעבור לדבר הזה, שנשמע כמו צרה בגדול, זה שזה הדבר היחיד שעוד לא ניסיתי להחליף מבין הכדורים שהתחלתי לקבל ב2020, שזו השנה האחרונה שהיה לי בה חשק מיני מתישהו. ואולי אם הוא ישתנה אז החשק יחזור?

יש לזה גם השלכות פרקטיות:

איך מתחילים עם אנשים כשמיניות לא מונחת בכלל עם השולחן? אני אסביר למה זה אישיו.

ג' ואני עשינו שיחת יחסינו לאן נוספת שהשורה התחתונה שלה היתה שאם אני רוצה יותר והוא לא יכול לתת יותר ממה שהוא כבר נותן, ואם אני מרגישה שאני משקיעה וההשקעה שלי לא משתלמת, אז שאשקיע פחות והוא ישקיע את מה שהוא גם ככה משקיע, ונראה אם בצורה הזאת זה יתאזן בתחושה שלי. מן הסתם הייתי קצת לא מרוצה מהתוצאות של השיחה הזאת, *אבל* בלב שלי יש גם הקלה. אני אלך ואעשה לי חברים נוספים כמו שממילא רציתי, ולא ארגיש מחויבת תמיד לשים את ג' ראשון בתכניות. *בינתיים* עלי להודות שכל מה שזה שינה זה שעכשיו אני קובעת קודם עם המשפחה של מ' הגיק ואז אומרת לג' באיזה סוף שבוע אני כבר תפוסה 🙂 אבל הזמנתי אותו להצטרף אלי לתערוכה בבצלאל וזה נעים לשמוע אותו אומר שהוא שמח לעשות איתי עוד משהו באמצע השבוע "בתקופה הנורא ארוכה שלא ניפגש בה". ובסוף השבוע (הזה שהיה) נפגשנו ג' ואני והיינו יחד המון זמן איכות. של נעים ביחד. של מגע טוב טוב טוב. שאני חושבת שיביא אותי ברכות לתוך השבוע הזה. אין מיניות בינינו כבר כמה זמן (כי אני לא מעוניינת), וזה לפעמים מכביד עלי. מרגישה שלא עומדת באיזהשהוא חוזה. אז גם לגבי זה השחרור מהתאמצות נראה לי מאד במקום.

אז העדכונים משבועיים וחצי של הזריקה: אמנם את התיאבון (לאוכל) לא איבדתי, אבל יש לי קצת יותר תחושה בכל מיני קצוות. לאוכל יש מרקמים שלא היו לו קודם. המחט של מכשיר מדידת הסוכר מכאיבה לי יותר. וגם… התסכול מתסכל קצת יותר. אז אולי אני בקרוב אהיה גם חשקנית יותר. וגם אולי אחזור להיות שבר כלי שמתפרק רגשית כל שבועיים, כמו שהייתי לא מעט לפני הכדורים ההם שהתחלתי לקחת ב2020. אין לדעת, לעזאזל! (יכול להיות שכל זה שויתרתי בעצב על הזהוב בחיי ושרדתי והמשכתי הלאה זה היה בגלל שהייתי בעמעום רגשי בכללי? הרי אפילו אז זה לא הרגיש מעומעם בכלל). אז עכשיו צריך "לפקוח עין שמא אני הופכת ליצור לא סביר", כפי שכתבתי לג' ולעוד חברון טוב, ומיהרתי להוסיף לכל אחד מהם "אל תדאג, אתה לא היחיד שאני אומרת לו את זה". כמובן שאני הראשונה שאשים לב ושאהיה מודאגת, אבל עין חיצונית שתוכל להגיד אם המגמה היא לא רק בראש שלי תהיה רעיון טוב.

ועכשיו לדבר הנוסף שקורה:

נוסף על היחפה, יש עוד אדם שמוצא חן בעיני, מהפיקניקים שיש בערך פעם החודש בגינה גדולה ברמת גן. פיקניקים נישתיים להפליא של קהילה נישתית להפליא. היית חושבת שכבר הכרת מזה שנים את כל האנשים שם. והאמת? את רובם באמת כן. וגם את האחד הזה סוגשל כן, אבל לא היינו חברים. ועכשיו אנחנו הולכים ונעשים. עושים את עצמנו. זה התחיל כשהתפזרתי אל המרחב האישי שלו, מבלי לשים לב כי בשבילי הוא כבר היה מכר ותיק, אבל הוא היה צריך יותר זהירות, ועשינו משא ומתן על האם זה בסדר להיות במגע ואיפה ואיך, ואז הערב המשיך ולקח אותי למקום אחר, ואחרי עוד זמן כשחזרתי לאותה משבצת הוא אמר באומץ של ביישנים שהיה לו נעים ושהוא רוצה עוד, והעברנו את שארית הערב במגע שהוא אגבי על פני השטח, אבל הדיון המקדים הסגיר אותו כלא כזה.

אנחנו מכירים כבר, אנשי בלוג, אבל למקרה שמישהו כאן שכח מהי הצנצ, אגיד כאן את הדבר שהוא נכון עלי תמיד: אנשים שמגע חשוב להם- הם אנשים שיש להם דרך מהירה לתוך הלב שלי. במיוחד אם אנחנו מחליפים בינינו מגע שברור לנו שהוא חשוב לכל אחד מאתנו. זה יקר.

מאז פיקניק תחילת האביב של השנה, אחת לכמה שבועות, הלכנו לטייל בפארק הירקון. זה כבר כמה זמן קורה. דייט חברות קראתי לזה בהתחלה, והלכנו ופטפטנו והחלפנו תשומת לב זה לזה ולסביבה, עד שבמפגש האחד הלפני אחרון ישבנו יחד על ספסל והתחבקנו, ולמחרת היה לי ברור שאני מתרגשת מזה שהמפגש התקיים, ושמחה בו, ורוצה להתלהב ממנו, ו…שזה לא מדובר. שאני לא רוצה להניח לזה, אבל גם לא יודעת איך לתקשר את זה. לא יודעת מה אני רוצה חוץ מ"עוד" ו"יותר", ושאין לי מושג איך מתחילים עם בנאדם כשאת לא מינית. לא הצטרכתי את המיומנות הזאת בעבר, תמיד היה שם עוד נתיב מהיר. ועכשיו הוא לא אמין, ולמעשה כבר כמה זמן בכלל איננו.

"מה זה משנה מיניות לא מיניות" אמר לי החייכן כשהתייעצתי איתו. "ממילא את בעיקר מקננת". והוא צודק. מאז הקורונה אני בעיקר מחפשת עם מי להיות קרוב ולעומק ולאורך זמן, ולא בהכרח תזזית ולהט. לא אמרתי את *זה* לאדם מהפיקניק. מוקדם מדי. רק כתבתי בקצרה שיצאתי מהפגישה עם טעם של עוד שמלווה אותי, והוא הגיב בהתרגשות שהיתה נעימה לי. והתרגשנו ביחד לפני הפגישה שהיתה (השבוע), ובפגישה שהיתה בילינו עוד זמן בשמחה ובפחד- בהתקרבות, ואני מאמינה עכשיו שגם הוא רוצה בה. איזו צורה תהיה לה? אני עוד לא יודעת. אבל אני שמחה ומעוניינת.

"את נוחה" אמרה לי הג'ינג' הגדול, שהתרפקה עלי במפגש האחרון אצל משפחת מ'. "את יודעת, יש עוד מישהו שנתן לי מחמאה השבוע, שאני מתאימה את עצמי בדיוק לחיבוק", אמרתי לה, והיא לכסנה מבט: "הוא מגלה את זה רק עכשיו?" שימח אותי מאד, איך שאף שהג'ינג' הרגישה גם היא צורך לציין את זה רק לפני רגע- בהקשר הכללי היא התייחסה לזה כנתון, כקבוע. "כן, הוא די חדש", חייכתי אליה, וסימנתי לעצמי בראש: מספיק מתרגשת בשביל לספר בבית של האנשים שצוברים עלי עובדות מחמיאות? זה רציני.

מגדלים באוויר אני בונה, ובינתיים בכלל זה עדיין הולך להיות אחת לכמה שבועות, פשוט פחות שבועות. "למה בעוד שבועיים? למה לא מחר?" אמר החייכן כפרהעליו כשעדכנתי אותו, ואני: "נו, תן לעשות את זה בקצב שלא יבריח אף אחד מאיתנו."

אבל פתאום גיליתי שאני פנויה בסוף השבוע ואני מתלבטת אם לשלוח הזמנה.

הכל מתוק לי. גם הייסורים הדביליים האלה.

היתה לי ארנבת, והיא

רצה רצה רצה רצה.


ככה אני מרגישה עכשיו חלק גדול מהזמן.

פוסט מיום שבת בבוקר:
באתי לכתוב פוסט ברבע השעה שיש לי בזכות זה שאוספים אותי ואני לא חייבת ללכת ברגל אל בהדירה הקווירית 🙂 לפני בסוף השבוע הזה היו שני פיקניקים, כרבוליה וארוחת ערב, ואני הולכת עכשיו לארוחת צהריים ואני מקווה שיימשך ואז שיניחו לי למרוח שם קצת זמן לבד עד ארוחת הערב שתהיה גם מועדון קריאה בירושלים (אליה יש לי טרמפ ממקום לא רחוק משם).

כן. אנשים שעובדים במהלך השבוע, יש להם את סוף השבוע לנוח ולהחליף כוחות ואז הם חוזרים לעבודה ביום ראשון. ככה זה אמור לעבוד, צנצ. זה לא הגיוני להעמיס על סוף השבוע כל כך הרבה דברים שתצטרכי בסוף לנוח ולהתאושש בתחילת השבוע, כי אז יהיו עוד דרישות ודרים להספיקם. מצד שני, איך תאמרי "לא" לפיקניק וחיבוקים וארוחות?

אתמול, על אף היותו עמוס להפליא, היה מושלם. התחיל בפיקניק שהיו בו יותר מדי אנשים ובו לא הצלחתי להכיר אנשים חדשים, רק להגיד שלום וקצת לשהות עם האנשים שאני כבר מכירה וגם מהם לרפרף כמו פרפר מסוחרר. אבל אחר כך הקופיפה וזו ששמה בכתיב חסר לקחו אותי למפגש אפטר-פארטי עם עוד מספר קטן ומצומצם של אנשים, וזה כן היה לעניין ממש. גם ביליתי קצת זמן איכות וגם עזרו לי להתמודד עם ההצפה שהיתה מנת חלקי בגלל הפיקניק. וגם סופו של ערב היה אצל משפחת מ' הגיק האהובים מאד מאד.

לפני יומיים אמרתי לו: נראה לי שאני אהיה כל היום לא בבית, תוכלו לוותר לי על תפוחי האדמה האפויים הפעם? והוא ענה: בטח, רק ברור לך שזה אומר שאת <עושה מטלה שנואה עליהם ומינורית> כל הערב. ולגבי להגיע מאוחר שלח אותי לאשתו לוודא שזה בסדר, והיא ענתה לי בדיוק כמו שאמא שלי היתה עונה: "הכל בסדר. נקבל אותך גם בלי שתביאי אוכל" 🙂 זה מרגש אותי וגורם לי להרגיש אהובה ורצויה.

כשהגעתי שמו בזרועותי חולצה מכופתרת ואמרו "נראה לנו ששכחת אותה כאן". כן, היא באמת שלי, אמרתי, ושמעתי את הגדולה צועקת בשמחה "ידעתי!" ועדכנו אותי שהיא זיהתה אותה לפי הריח. זו לא הפעם הראשונה שמזהים אותי לפי הריח, אבל זה כזה דבר של אינטימיות שאני… הנשימה שלי מתקצרת קצת מזה. חיבקתי אותה חיבוק ארוך, וישבנו לאכול, ואז להחליף טעימות של כל מיני ממרחים שעשינו וקנינו, ופתחתי את כל הדברים שבהחלט כן סחבתי כל היום במחשבה עליהם אע"פ שהם לא היו תפוחי אדמה אפויים. כשהוצאתי מהתיק כל מיני אוכלים ואחד מהם היתה גלידה שכבר נמסה מזמן, (אבל הוכנה מפיטנגואים אמיתיים מהעץ ליד הבית), מ' הגיק חקר אודות מכונת הגלידה שאצלי, והביע געגוע לפעם האחרונה שהיתה לו. "תבוא ותיקח ותחזיר לי בפעם הבאה שנתראה, זה מלא זמן למשחקים, חודש בערך", אמרתי. "חודש?" הוא עשה פרצוף. "שלושה שבועות", חייכתי. הם רוצים בי בחברתם.

נשארנו לדבר אחרי ארוחת הערב על הספות והיה מושלם. השבוע הם פרצו חור בארון השירות בחדר של הגדולה כדי לאפשר לחתולים לצאת מהחדר בלי לפתוח את הדלת, וסיפרו לי איך לימדו אותם לעבור בו: "דחפנו אותם מהעבר האחד ורשרשנו להם בסמים (קטניפ) מהצד השני".

"תכעסי עלי אם אכשל במשהו בלימודים?" (הגדולה שאלה. מי אני שיהיה לי בכלל מנדט לכעוס עליה אי פעם) "נו באמת, לא אכעס עלייך בחיים אלא אם תעשי דברים אכזריים… לא יודעת, נגיד תפגעי באחותך", "אז זה כבר אבוד", היא ענתה חצי ברצינות. בהמשך הערב היא פתחה בטלפון שיר מדבק מאד מאד מאד (הפתיחה על אחריותכם בלבד) ואמרתי לה "טוב את זוכרת שאמרתי שאני לא אכעס עלייך? אז תשכחי מזה", ולאביה המגחך הסברתי שהשיר הזה רודף אותי גם לתוך השינה 🙂 "היו שם כל כך הרבה אנשים", העליתי שוב את הפיקניק של תחילת היום כדי להתנחם, והוא סיפר על הפעם שהוא אירח מסיבת פיקניק במתכונת "תזמינו מי שבא לכם" ושיחק את המארח ואז גילה שעברו ארבע שעות של זרם בלתי פוסק של אנשים והוא מותש ומיובש. נראה שזו גם הפעם הראשונה שהילדה שומעת את הסיפור הספציפי הזה. אני אסירת תודה על השיתוף הפשוט הזה ועל הסנטימנט שלו, המסר התת קרקעי שאני כל הזמן שומעת בין המילים: אכפת לנו מאיך שאת מרגישה, אכפת לנו שתרגישי שייכת, אולי יש לך מקום אפילו במשפחת האדם. (יצאתי מביתם בחיוך, התגלגלתי למיטה וישנתי היטב לפני כל אירועי השבת).

אני שומעת את זה מקיף אותי ושמחה. לפני כמה שבועות הפסקתי להגיד לומר עליהם "חברים הטובים שלי" והתחלתי לומר "משפחה מבחירה". זה נראה לי יותר נכון כרגע. זה מרגש (וגם מפחיד כי זה אומר הרבה הזדמנויות לאכזבה), אשני יודעת שהם לטובתי מאד.

בסוף השבוע הזה, בין הפיקניק השני לחיבוקיה, ולפני שהלכתי למשפחת מ' הגיק, היה פרק זמן קצרצר שבו הזהוב בא להגיד שלום ולהחזיר לי את הספל הצבעוני שלי שהיה אצלו. הרי לא אוכל לשתות ממנו כשאני לא מוזמנת בכלל לביתם. זו ששמה נכתב בכתיב חסר תיאמה את זה, חסכה ממני את רוב האי-הבנות שעדיין יש בכל תקשורת בינינו. "מגיע לך אנשים שאת יכולה לתקשר איתם", היא לחשה לי בחיבה. זה כמעט נבלע בין כל הדברים הנפלאים והמתאימים לי להפליא שקרו בסוף השבוע הזה. זה לא אכל את כל רוחב הפס שלי והשאיר אדמה חרוכה. אולי זה מחלים.


אז התרוצצתי הרבה בסוף השבוע אבל בכל יעד היה לפחות מישהו אחד ששמחתי לפגוש וששמח לפגוש אותי, לפעמים ממש לא מי שציפיתי, ואפילו אמרו לי "כרגע הבנתי שיש לנו כמה אירועים ביחד אחד אחרי השני, וזה אומר שניפגש גם מחר, איזה יופי" 🙂 ואז ישבתי בבית עם תריסים מוגפים חלק ניכר מהבוקר והתאוששתי, והייתי במדיטציה שהדגישה שמחה בבוקר, ואז הייתי המזכירה של עצמי, וקבעתי והזזתי תורים, ותיאמתי עם השפץ לגבי הדירה של סבתא, ולמחר עם הבנאדם שיציג לנו את הפרוייקט שאנחנו הולכים לעשות בכמה שבועות הקרובים. החל ממחר אני בנאדם חדש עם מחויבות חדשה, יותר מפחידה מזו שהיתה קודם, וזה ככה כבר כמה זמן, ואני בינתיים עומדת בזה. החזיקו אצבעות גם להמשך 🙂

קבעתי גם עוד פגישה עם משפחתו של מ' (בעוד שלושה שבועות), וגם עם ההורים שלי עצמי ועם אחותי ובעלה, שיבואו לאכול אצלי בראנצ' באחת השבתות הקרובות. אמנם זה לגמרי מרגיש בבחינת "הקם להרגך השכם להרגו", אבל אני רואה שאני עמוסה עד זרא, לפעמים בדברים טובים ולפעמים בתערובת, וזה לא לגיטימי להזניח את המשפחה, אז לפחות שהפגישה שלי איתם תהיה מתי שאני בחרתי ובמקום שמתאים לי 🙂 בקיצור, אני האינטרוברטית עם הנפש של אקסטרוברטית (או להפך), שחשוב לה לארח כדי לדעת שהיא תראה אנשים ומצד שני לא לצאת יותר מדי מהבית.

בוקר טוב :)

סוף שבוע מוארך וזמן פנוי, ולפניהם כנס חדש ממש כמו הקודמים, מלפני הקורונה. יכול להיות שאולי לא נדבקתי, אפילו. נשאר לחכות ולראות.

בדיוק בתגובות של לפני פוסט הבנתי ששכחתי לספר שנהיה דיבור בתוך הכיתה שאני לומדת בתוכה, פתאום הזמינו אותי להתחבר מחוץ לזמן הלימודים ואני לא לגמרי יודעת לעשות את זה, אבל לגמרי שמחה שקורה.

ומסיבות הכרבול חוזרות ולא אנחנו מארגנים אותן, שזה טוב וגם מסובך בגלל שזה אומר שלא בהכרח אנחנו מוזמנים. ובמקרה שלי- אני מוזמנת, אבל כששאלתי על פלוס אחד אמרו שאין מקום, ולכן גם אני לא יכולה להגן על ג׳ ולהזמין אותו כאורח שלי, וגם אני לא יכולה לפלרטט עם מישהי חדשה שאני רוצה לבדוק אם היא רוצה להיות חשובה על ידי הזמנה, כמו שעשיתי עם שני החשובים האחרונים, החייכן והיחפה.

אבל יש לי עם מי! וזה מרגש, כלומר, אם אני פוגשת אנשות שרוצות לדבר איתי בחזרה, אני מחזיקה את חוט השיחה, חוזרת אליו, רוצה בו.

שירי החברה שלי מבאר שבע התחילה לצאת עם מישהי והיא מתפוצצת מהתרגשות וזה מהדהד אצלי במקומות מוזרים.

עוד מעט יסתיים הקורס ואני אהיה אותה אני, אבל המטרה היא להיות מוצגת כחדשה, יכולה יותר. מה אני יכולה לעשות בתור המישהי הזה? ואילו מעגלי תמיכה יש לי לזה? (פוחדת לא להצליח, להיות מושבת ריקם. אבל קודם להגיע בכלל לנסות).

בעוד כמה חודשים השותפים שלי עוברים דירה, הם אמרו שהם רוצים לעבור לפתח תקווה, ואני לא רוצה לבוא לשם איתם, אז התחלתי לגשש ולסלול עם כל בתי השותפים שאני מכירה בסביבתי, ובינתיים הקוויריות ממש ישמחו אם אצטרף אליהן, אני חמדנית ומחפשת גם מקום שאני לא אהיה חייבת להתיישר לטבעונות בו…

בשבוע הבא לאמא שלי יש את הבדיקה שבעקבותיה יקבעו לה החלפת קוצב. בפעם הקודמת אחרי זה היו כמה חודשים קשים מאד. קריסת גוף. אז אני לחוצה ויודעת שלא אדע עד שזה יעבור. מתפתה להגיד ״כך או אחרת״, אבל מאד מקווה שלא להגיע לשום ״כך או אחרת״. זה עוזר לקוות? זה עוזר לדאוג?

הלכתי לגלידה בכנס ומצאתי שם את החבר.ה שחיפשתי אבל גם את הזהוב ונ׳ עם עגלה. ״תראי, זה גדל״, חייך אלי הזהוב, ואני שמחה לראות שהוא עדיין הוא, גדול ושמח, אבל כואב לי שהוא לא עדכן אותי שהם קופצים.

זה מאד מעייף, חברים לא טובים, שלא ניתן לסמוך עליהם. אני צריכה לחזור אל החברים שלי שאכפת להם ממני ומחפשים אותי וקובעים איתי ומתעניינים בי. היחפה עזרה לי לא להתקע גם היום בבית, שאלה אותי כמה פעמים, ובסוף באמת יצאתי והגעתי, לים. אני יושבת ליד המתחם שיש בו ריקודי עם ומחכה שיעברו מזוגות למעגלים. זה משמח מהרבה סיבות, אני חושבת שאפשר לסמוך שאחרי שאקפצץ קצת הגוף שלי יהיה מלא שמחה אחרת. שלא צריך לגרור אותה בעזרת כמה אנשים, צורחת ונאחזת בשיניים ובציפורניים.

ומחר חזרה לשגרה, וזה טוב.

אחרי החג שמח!

העיר כדמות בסיפורים

זה הנושא של הרצאה שתהיה בכנס הגיקים הקרוב בחול המועד, שאני מצפה לה. היא נערכת לכבוד השקתו של ספר הביכורים של רותם ברוכין, כותבת ישראלית מופלאה שאני מעריכה, ושציפינו כקהילה לספר שלה מזה ימים רבים. הסיפורים בספר נגללים בעולם שנחשף אלינו לאט לאט, אבל לערים בישראל יש בו תפקיד ממשי. אם מעניין אתכם, זה קישור לעמוד עם סדרת הסיפורים הזאת לפי הסדר, וזה קישור לסיפור הראשון (והנהדר!)" "הפוך, לקחת". הסיפור הזה, ובכלל סיפורים בסדרה כולה, זכו בפרסי "חביב הקהל" רבים, ובצדק. בקיצור, את הסיפורים של רותם כבר קראתי, אבל בהרצאה יהיה גם דיון בנובלה "the city we became" של N.K.Jemisin, שלא קראתי, ואע"פ שאני יודעת שהמרצה מאלף, ובטוח יתן את המידע שצריך (ולא יתן מידע שלא צריך), אני פתאם רוצה לפחות להציץ בה לפני. חיפשתי ברשת (כי לפעמים אפשר למצוא ביוטיוב הקראות, פיראטיות או גנובות ממש, של ספרים), ומצאתי את ג'מיסין עצמה מקריאה חלק מהפרק הראשון. נשמע מגניב!

לזה מצטרף הספר הנוכחי למועדון הקריאה, "מכשפות מאז ולעולם" בתרגום העברי (לי עברון) וthe once and forever witches במקור, של אליקס הארו. ספר אחד שלה כבר תורגם לעברית והיה קריאה קלילה, כיפית ואגדתית, עם רעיון בסיס מגניב וביצוע כמעט סכריני מדי, אע"פ שהיו בו נושאים של קולוניאליזם ועליונות, על ילדים ותרבויות כאחד. הנוכחי, אולי בזכות ההקראה שאני שומעת, נשמע לי בוגר יותר, אבל עדיין נוכחת בו אהבה חזקה לסיפורי אגדות. אני מאזינה מקבצים על הטלפון ולא רואים את הסיומות שלהם, כך שהסתבר לי (באמצעות הקריאה בספר המתורגם, שנקנה בדיגיטלי) שדילגתי על חלק מהפרקים בטעות. דווקא אהבתי את פערי המידע המפתיעים, אני לא בטוחה שאני מחבבת באותה המידה את הספר בסדר הנכון שלו…

אבל הנה, דברים שאני *רוצה* לקרוא ולשמוע. דברים שאני *רוצה* לדעת מה יבוא בהמשך שלהם. אז זה אומר שיש לי דעות וכוונות ורצון, נכון? לפחות בדבר הקטן הזה? אולי זה האביב?

אני נשענת רבות על מ' הגיק ומשפחתו. מאז שאני רואה את ג' עוד פחות ("מתכונת גרושה", אני מחמיצה פנים[0]), אני אצלם לא מעט.

באחד מסופי השבוע ביקרה אצלי חברה/דייט, ובאמצע הלילה אמרה: "סליחה, אבל רע לי. המזרון הזה משגע אותי", ועברה לישון על בחדר האורחים על מזרן האורחים. זה לא עניין, אז כתבתי למ', ששבוע לפני כן פרסם בקבוצת העברות החפצים שהוא מחפש להיפטר ממזרון, ושאלתי אותו אם המזרון עוד אצלו (היה של אבא שלו, שכבר חלפה שנה ממותו. הם הביאו את המיטה בשביל הבת הגדולה, שעכשיו באמת ישנה בחדר הגדול, והיא לא התלהבה מהמזרון, נשארה רק עם מסגרת המיטה). היה אצלו, והוזמנתי למדוד אותו. כשהגעתי זה היה יום שני ולא שישי, ואף על פי שזה היה קצת מוזר ("מרגיש כמו סוף שבוע", חייכה אלי אשתו), עדיין היו נחמדים אלי, הזמינו אותי לאכול וקיבלו אותי במרחב שלהם, אבל כל ג'ינג'י הבית בכל הגדלים: מ' הגיק עצמו, הג'ינג' הגדול והג'ינג' הקטן, כולם היו בירידת ריטלין של ערב לימודים/עבודה, ושפוכים או רעי מזג, אז שום התחלה לא המשיכה, וגם לא היה סיכוי שאקבל בחזרה טרמפ הביתה עם מזרון, אע"פ שזה היה הפרמיס בהתחלה. איחלתי לילה טוב לדלת הסגורה של המתבגרת, מעבר לקיר השירותים אל הילדה שהיתה במקלחת, ולמ' הגיק שעמד חסר אונים וכוחות במטבח, וברחתי. את העברת המזרון סידרנו ליום שישי בבוקר, יחד עם הנסיעה הקבועה שלהם לשוק. זה כלל להציע את זה למ', לעדכן את אשתו כדי שתלחץ שזה יקרה, ולשלוח לשניהם תזכורת להוציא את המזרון מהחדר של המתבגרת כבר בחמישי בערב, כי המתבגרת קנאית לשעות השינה שלה ושום העברה לא היה מתרחשת לו היו צריכים לפתוח את הדלת שלה בבוקר. "זה היה מרשים", הם אמרו על זה אחר כך. אני מאד אוהבת אותם ונהנית להכיר את סדריהם המשונים מספיק כדי לתכנן איפה להכנס בהם. עם זאת, המזרון, שוידאנו מראש שהוא ברוחב המתאים, לא היה ב*אורך* המתאים ולא נכנס למסגרת המיטה שלי- מסגרת מסגרתית, סגורה מכל הכיוונים, באורך סטנדרטי. "מוזר", אמר מ' המסכן שעשה את רוב ההרמה של המזרון אל הרכב ומשם אלי הביתה ובהחלט לא התכוון להזיז אותו שוב לשום מקום, "זה אמור להתאים, אולי תדחפי אותו וזה יתיישר". דחפתי, ובמשך שבוע וחצי ישנתי עם מזרון שהיתה לו בטן קטנה איפה שהוא בהחלט היה לחוץ למקום שהוא לא מתאים אליו, ומרגישים את הקפיצים (קפיצים! אף פעם לא היה לי מזרון קפיצים בעבר) שלו נאבקים. הוא ממש לא התיישר, וכך בפגישה באה שלי איתם באתי עם תיק מלא בתפוחי אדמה אפויים ויצאתי עם שקית שאריות אוכל, ומסור ידני, ושופין, וכמה כלי עבודה אחרים 🙂 למחרת ניסרתי ושלפתי סיכות שקיבעו את אחד הקרשים שגבלו את המזרון, ועכשיו הבעיה נפתרה: מסגרת המיטה היא רק ח', והמזרון יכול להתרווח כלפי מטה, ואכן הוא כבר לא מתאמץ, וכן חורג יפה ממסגרת המיטה.

הייתי מאד גאה בעצמי. ועייפה.

"את עוברת לי כצעירה יותר בזמן האחרון", מ' אמר, בפגישתנו האחרונה. "זה כנראה בגלל המעמד שלי כתלמידה", עניתי לו. "כל הזמן דברים חדשים, יש לי יותר מקום לחוות וללמוד ולהשתנות". לא אמרתי לו שאני כבר לא צריכה לדאוג בקשר לזהוב[1], וגם, בדיעבד, לא חשבתי לשאול אותו אם הוא מתכוון שאני חורגת יותר מדי לכיוון ילדה מאומצת במקום חברה.

יש גם דברים שאני יכולה להועיל ולתרום בהם למשק ביתם, סיכמנו:
להכין תיק לחרב-הבמבוק של המתבגרת, שלומדת אמנות לחימה כלשהי, ולהביא ספר חתום נוסף מההשקה של הספר של רותם ברוכין, וכך לייתר עבורם את ההגעה לכנס. זו לא הקורונה כמו שהוא נהיה עוד פחות חסין להמולה בשנתיים שהיו.

השבוע הייתי במקומות הומים. למשל בחנוכת בית של חברים, שהכרתי בה מעטים מאד, והיה נחמד אחרי הכל, ואפילו יצרתי כמה חברויות (פייסבוק). גם נרשמתי בעקבות הצעה של שירי להאקתון של נשים להט"ביות וביחד עבדנו על הגיה ויישום של רעיונות למוצרים בתחומים שהקהילה צריכה בהם פתרונות. ולבסוף בפיקניק אחד קטן וטוב של קהילה קווירית פוליאמורית, שבו חלק מהזמן צחקתי מתחת לחיבוקן המועך של היחפה ושל זו ששמה נכתב בכתיב חסר (היא: "היחפה שאלה אותי אם אני באה לפיקניק, ואמרתי לה אבל זה פיקניק קווירי פוליאמורי ואני סטרייטית ומונוגמית, והיא אמרה: פשוט תשאלי את המארגנת, ושאלתי, והמארגנת אמרה בטח, תבואי"), וכשהן כבר הלכו אז השתרעתי וביקשתי את המגע והחום ממי שהיה שם, חברים וזרים כאחד. וזה עבד. חיבקו אותי וחיבקו אותי וחיבקו אותי ובסוף נגמר היום וגם השבוע. היחפה משמחת אותי ברגישות שלה ובהתרגשות שלה מדברים, מצהילה את רוחי ונותנת דרור בי לדברים שאני בדרך כלל לא מבטאת, בפיקניק הלכנו יחד לשירותים ורצנו במורד הגבעה, וזה היה נעים ומסעיר. זו ששמה בכתיב חסר ואני, בנפרד, מסתבר, מכנות אותה "גור". אולי זה חלק מהצעירות שמ' הגיק הרגיש?

זה הכי הרבה וגדול ומלא אינטראקציות שהייתי מזה הרבה זמן. יש בזה הבטים נעימים והבטים לא נעימים. מקווה שבארוחות החג הבאות עלינו לטובה (בצהריים עם המשפחה, בערב עם החברים), יהיו בעיקר הבטים נעימים. כבר הכנתי את הדברים שצריך לבשל ולחלוט ומחר צריך רק יהיה לזרזף שמן זית ולתנור, ולקצוץ ירקות טריים לסלט. רק לעבור בשלילי את בדיקת האנטיגן מחר ואז- ים תכניות החג נפרש לפני. יש בו בזאר עם אנשים שאני מצפה לפגוש, וכנס גיקים, ויום נעים עם ג' ביחד, וגם גלים חופשיים, לרכוב עליהם לבד לאן שיקחו.

[1] לא באמת סיימתי לדאוג בקשר לזהוב. אע"פ שאנחנו כמעט לא בקשר, ושאין לי בכלל השפעה על חייו יותר, ולו לכאורה לא על שלי, ההרגל המציק להיות עדיין באובססיה מסביב אליו ואליהם עדיין איתי. אני מרגישה אותו מושך בעקבי במהלך הימים: חושבת על מתי לא הייתי מספיקה או רצויה, נעצבת ומתקוממת מסביב לעלבונות שכנראה אף אחד כבר לא חושב עליהם חוץ ממני, חיה בעבר לא טוב. נבהלתי מעצמי כשהבנתי את זה, והתלוננתי לחברים שיש לי עכשיו, בעולם האמיתי, והם נחמו אותי ואמרו לי שאי אפשר פתאום להפסיק לחשוב על מי שהיה חלק חשוב, ושהזמן עוזר. אני בכל זאת מרגישה שמשהו כאן הוא בתחום ההרגל הרע יותר מתחום האבל הסביר, אבל מוכנה לנסות להסתכל על זה בצורות יותר חומלות, ולראות מה הזמן יכול לעשות למעני, ולכל הפחות מוקירה את האנשים שיש עכשיו, ומייחלת להמשך של אנשים שידעו וירצו בטובתי במקומות שהם יכולים לעשות לכיוונה.

בהתאמה לזה שאני מעבדת דברים, נהיה יותר מסובך עם המדיטציה (או שלהפך, בזכות המדיטציה יש לי מרחב לעבד דברים), אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת 🙂

[0] ורק שיצוין בפרוטוקול, שמסיבה של טעות סופר לא היתה כתוב לג' הפגישה שקבענו כבר לפסחף אז הוא העלה את הנושא בעצמו ודאג שנקבע ושתהיה לנו פגישה עם זמן איכות. כך שאני מרגישה שלפחות בזה הוא פועל לטובת הקשר, ויודעת שחסרה לו פגישה אם היא אינה, שהוא לא יוותר עליה סתם ככה מהעדר קיומה. אז הנה דבר!

חג שמח! מי יתן ותפגשו אהובים ותהיו אוהבים והאביב והחג ינעמו לכם.

ומה אם לא אצליח עד שיחלוף הקיץ?

האביב מגיע ועושה לי טוב.

בשבוע שהיה יצאתי הרבה החוצה, הרגשתי את הרוח, כבר לא קרה מאד, מלטפת אותי, וקראתי לה "אוויר".

הייתי על גבעה עם תורמוסים עם היחפה[1] (שיש לה רפיוטיישן שתטפס על כל עץ גדול מספיק שיהיה בדרך) ועל גבעה עם כלניות (עם ג') ועל גבעה עם רקפות (שוב עם היחפה, והחבר שלה), וחזרתי אל אהובי הים אפילו שהשמיים היו מעט קודרים, ובסוף חייכה אלי השמש וכחול הפציע בין העננים, ואפילו היו ריקודי עם (אלה שבשבת על החוף), וזה מפליא כמה קצת קפצוצים עושים אותי פתאום שמחה, שמחה מאד.

ויהי מבדיל בין מים למים

אתמול בפגישה עם המשפחה של מ' הגיק, הבת הקטנה שלו התבלבלה כל הזמן. קראה לי בשם של חברה אחרת שלו. לא ידעתי איך להתייחס לזה. מצד אחד, זו חברה אובר-מגניבה (וכמובן גם מוזרה היטב) שאני הייתי שמחה להידמות לה. מצד שני, זה גורם לי לתהות אם אני לא "במקרה" נבלעת ולא נבדלת מספיק, מביאה רק את החברות שלי ושום דבר מעבר ולכן ניתן לטעות בי עם חברות אחרות. ומצד שלישי, אנחנו מכירות כבר מלא זמן וזו הפעם הראשונה שזה קורה כ"כ הרבה בפגישה אחת (פעמיים שקלטתי והילדה עצמה אמרה שזה קרה הרבה יותר 😉 ), אז אולי אולי מעבר לילדה המבולבלת שיש לפנינו בערב הספציפי הזה יש לי גם וייב יותר שמח ומשמח לאחרונה?

אביב. אז אני לא אתפלא. ואולי גם דברים אחרים? אולי הקלה? אולי קצת מקום? אולי קצת יותר הישענות אל מקומות שעושים לי טוב על חשבון מקומות שלא? אני מרגישה שאני מתנדנדת על סיפה של תקווה. מפחדת להסתכל עליה, שמא תתנפץ. מפחדת לשמוח בה פן היא תחלוף יחד עם האביב. וזה מפריע לי לרחוץ בה, להרגיש את הנעימות שלה מקיפה אותי, לקרוא לה "אוויר".

אני עייפה מלהיות לבד, אבל גם עדיין לא פתוחה ליזום כל כך.

רואה הזמנות לאירועים, מכניסה אותם ליומן, ולא הולכת. לפחות בינתיים.

אתמול פנתה אלי חברה והציעה ללכת יחד למסיבת יום הפאי שתתקיים בשבוע הבא. אני אוהבת את החברה ואת בן הזוג שלה (שרוצה ללכת למסיבה והיא פחות, ולכן חיפשה מישהי שהיא יודעת שנחמד איתה, שתצטרף), הרבה יותר משאני אוהבת את החברות שהזמינו אותנו למסיבה הזאת ואת האנשים שבדרך כלל באים אליהן.
ולכן "אני יותר אשמח לבוא אם את תהיי שם" זו ממש הסיבה היחידה שהייתי שוקלת ללכת, ולמעשה חבל שהיא לא אמרה את זה לפני כמה ימים, על אירוע אחר שהם היו בו ו"חשבתי שהיה מגניב אם היית באה" עלה בהקשר שלו רק אחרי.
אבל היי, זה נשמע כמו הזמנה. למשהו חברתי. עם אמירה מפורשת שלמישהו יהיה בו יותר טוב איתי מבלעדי.
כשניסינו לתאם לוחות הזמנים שלנו פחות הסתדרו, אני מעדיפה ללכת מוקדם יחסית והם מתפנים רק יותר מאוחר. וככה זה אולי קצת נפל? עוד מוקדם לדעת, אבל זה גרם לי לרצות פשוט לפגוש אותה ואת החבר שלה ואנשים אחרים שאני אוהבת בלי החברות שהזמינו אותנו והחברים המעיקים שלהן. אבל היא ואני פחות טובות בלארגן. "אולי פשוט נקבע לעשות משהו ביחד בזמן אחר", היא אמרה ואני חושבת שאנגוס בפתיון הזה, עם הצעה קונקרטית. ונקווה שזה יצליח.

על הדרך היום לפני שיצאתי שלחתי הודעה לעוד חברה רחוקה: "רוצה טיול לים היום?". "תודה! היום לא אוכל אבל אשמח ביום אחר", היא ענתה, והיי, גם זה נשמע כמו הזמנה, אבל הפעם מהצד שלי. לא מכוונת היטב, כי בהתראה איומה, אבל עדיין. ולגישוש בקשר להאם תרצה לבוא לערב ספונטני לכבוד יום הפאי היא ענתה שהיא עוד לא מתגודדת. ובכל זאת זה הכי הרבה חברתיות שעשיתי כלפי אנשים שלא ממעגל קרוב כבר כמה זמן.

במיוחד קשה לי להתחיל דברים, לקבוע, לתאם, לשאול. להעלות את זה שהתכוונו. להניח את עצמי על השולחן. להיות בסימן שאלה.

לכן אני שמחה בכל מערכת יחסים שבה הפעולה שעושים לפני שנפרדים זה להוציא יומנים ולקבוע את הפגישה הבאה. וזה לא שהן נדירות כל כך! כרגע יש לי כאלה עם ג' (אחת לשבועיים), עם החייכן (לרוב אחת לשבועיים), עם היחפה (אחת לשבועיים, ולפעמים יותר, בהפתעה), עם מישהי נוספת שאין לה כינוי כאן ושפגשתי על רקע כרבוליות ואז הסתבר שאנחנו משני צדדים של קהילה משותפת ושנעים לנו לדבר (אחת לחודש בערך), עם הפיון והטרול, שאני נפגשת איתם רק בשלישיה מאז שהלכנו יחד לחנות יד שניה כמעט לפני שנה (אחת לחודש בשאיפה). יש גם כמה אנשים שלא מוציאים יומן וקובעים *מיד* בסוף הפגישה, אבל אני יודעת שלגיטימי לנהל את השיחה הזאת מתוך נקודת הנחה מוצקה שהפגישה או השיחה הבאה תקרה ולא רחוק מעכשיו. בין אלה אני מונה את זו ששמה נכתב בכתיב חסר (שיחת טלפון כל שבוע), וכמובן, את מ' הגיק ומשפחתו (בערך אחת לשלושה שבועות[2])? זה הרבה אנשים והרבה פגישות. וגם משאיר לי בכ"ז קצת יותר מחצי שבוע פנוי.

איך זה עובד?
מתי הכי מתפתחים?
עם האנשים שכבר יש או עם אנשים חדשים?
כמה אפשר לגדול ולהשתנות ולא להתחרפן?

התחלתי קבוצת מדיטציה ושיחה שנקראת "צורות ראיה משחררות על עצמיים". אני חושבת שכמו שרומזת הכותרת הוא יהיה קשור להסתכלויות שונות על המציאות והעצמי במטרה למצוא כאלה שמיטיבות ועוזרות לשחרר מכאבים וסבל. זה יהיה מעניין. בינתיים אני יותר שמחה ומבחינה בטוב (בעיקר כי אביב ואי אפשר להמנע מזה, אבל גם הבחנה בטוב ובעצמי הטובה זה התרגול של השבוע) אבל במקביל עדיין מרירה ורואה גם את כל האי-התאמות וכועסת על כמה דברים בסטטוס קוו של החיים שלי (מעניין אם זה גם יקבל התייחסות ואיך). בינתיים אני חושבת שזה היה רעיון טוב להקדיש ערב בשבוע (ועוד פעמיים עשרים דקות לתרגול במהלך השבוע) לזה.

הדברים הטובים שעשיתי למען עצמי לאחרונה כדי להפחית את הסבל שלי:
– לעבור בדיקה אופטומטרית מקיפה, לקבל מרשם ולקנות משקפיים חדשים במספר הנוכחי שלי (וואו)
– לבקש מהיחפה שתקנה לי אזניות אלחוטיות מבטלות רעשים כשהיא נוסעת עם החבר שלה לאילת (מאד מתרגשת לקראת זה)
– להרשם באומץ לקורס המדיטציה הזה
– להיות בחוץ המון במהלך שעות היום בחצי השבוע האחרון
– ממשיכה בירורים רפואים (כרוניים וחדשים) אע"פ שיותר קשה לעשות אותם

דברים שאני הרבה פחות בטוחה שיפחיתו סבל אבל אני יכולה לקוות:
– לענות לג' על הודעה חמודה שמטרתה ליצור חיבור (הוא שלח לי פוסט על מערכות יחסים חשובות שאין בהן ריבים, ועל כך שריבים הם לא תנאי למערכת יחסים מוצלחת, וכתב "תראי, הוא אמר שאנחנו מוצלחים!", ובמקום להבין את הכוונה שלו לשמח ולמסור לי ד"ש של גאווה במה שיש בינינו, התייחסתי לתוכן (בלי ריבים, אה?) ואמרתי לו שלדעתי השארנו אי הסכמות מהותיות בינינו במצב של אי הסכמה, ושאני לא בטוחה שלא הלכנו קצת יותר מדי רחוק לא לריב. זה קצת היה לא במקום אבל הוא הגיב בכבוד, ואני לא יודעת, אולי (רק אולי) נצליח כן ללבן דברים, או לפחות לעלות על פני השטח את האי הסכמות ואת היותן מהותיות. ייתכן שזו גם ראיה שתשחרר.

דבר שללא ספק עדיין צריך ועוד לא טופל:
– למצוא איך אני מכניסה פעילות גופנית (חיזוק כח שרירי ליבה וחגורת כתפיים) אמינה לתוך השגרה שלי, כי כרגע הפילאטיס נפל בין הכסאות והגב והצוואר שלי לא אוהבים את זה.

————————————————————————-

[1] היחפה – ככה נקרא לחברה החדשה כאן. הרבה קורה איתה עכשיו.
[2] עכשיו שיש לי פגישה עם ג' באופן מוסכם אחת לשבועיים, אז הפגישות אצל משפחת מ' הגיק יצטרכו לזגזג בין אחת לשבועיים לאחת לחודש, כי ג' וארוחה אצל מ' אלה אירועים שמוציאים זה את זה, אלא אם אני ארצה להגביל את הפגישות עם ג' דווקא כדי כן ללכת להפגש עם מ' ומשפחתו. שזה קצת מפתה, עלי להודות. כאחד מהדברים האלה לעשות כדי לשבור את ההרגל שלי לשים את ג' ראשון בשיקול הדעת שלי.

שיהיה שבוע טוב, חברים

עיקר שכחתי (לכאורה)- קבלו את הווסט

הווסט! הוא תפור! יש בו חורי כפתורים! יש בו אפילו כפתורים!

כל אחד מהדברים האלה לקח ליטרלי שעות (בשביל חורי הכפתורים בסוף מחלתי על כבודי והלכתי לבית של חברה עם מכונה שאצלה לולאות כפתורים נתפרות כמו שצריך, וגם שם שהיתי שעות),

ובסוף יצאתי כל כך גאה ומרוצה, ולבשתי אותו לאורך סוף שבוע שלם ואחריו כמעט כל השבוע שחלף, כמו ילד שמח שלא רוצה להניח את הצעצוע החדש החביב עליו.

הנה דוגמאות של הכפתורים: מאוסף הכפתורים שירשתי מסבתא.

בטעות תפרתי את הכפתור הירוק שם, הוא צריך להיות בעבר השני של הבד.

הוווו איך שהוא חבר שלי הוסט הזה.

הנה הצד המופרך שלו, שאני מתארת ע"י I'm definitely GAY

(בתהליך הצמדת הכפתורים עדיין, יש שניים עליונים והיתר סיכות בטחון)

והנה הצד הסולידי, שאותו אפשר לסכם ב: Yep. Gay. :

בתמונה הזאת הווסט (שהוא דו צדדי ויש לו שורת כפתורים כפולה, מול חורי הכפתורים, כדי שאפשר יהיה לכפתר אותו משני הצדדים) מכופתר הפוך כי זו תמונה מהביקור אצל מ' הגיק שלכבוד השוויץ אצלם סיימתי אותו בערב שבת. ובהתאמה ברוח השוויץ כדי להדגים פשטתי אותו ולבשתי אותו כמו גופיה בלי לפתוח ולכפתר מחדש בכיון הנכון.

אבל זה גם יודע להתכפתר נכון. ויש כמובן קצת בעיות בכל מיני מקומות אבל אפילו איתן הוא מושלםםםםםם!