לאן יובילו הדרכים / היכן ארבעת האחים?

בשיר שלנו, ידידי, אסור לשאול יותר מדי


בתחילת השבוע החברה המתכנתת שלי מהשכונה חזרה לחיים, אחרי ששלושה חודשים היתה במחנה לימודים. בילינו יחד את הבוקר ואז את הערב. היה ממש נעים. ויעיל. והרגשתי שייכת ושאכפת לה ממני. ואכלנו מזון זו של זו. שכנים טובים יכולים להיות לשון מאזניים בעולם, מסתבר.

היא גם טכנאית סאונד אז היא עזרה לי לחשוב איך ואיפה בחדר למקם את הרמקולים שכבר יש לי, בינתיים, ומה היכולות שלהם. זה מרגיש כמו התקדמות בנתיב למוזיקה שנשמעת טוב.

למחרת שזה היום היה לי יום של מוות מוחי, כמעט לא עשיתי בו כלום חוץ משתי נגלות כביסה. בערב היתה כרבוליה של כמה חברים, ובספונטניות החלטתי להנחות אותה 🙂 היה כיף. אני נהנית מזה וכבר די יודעת את החלקים הראשונים בע״פ. בחלק השני חברה הקריאה את החוקים מקובץ ואני הרחבתי.

אחר כך אכלנו מלא פחמימות, ובקרוב עלי לשכוח מכל זה וללכת לישון.

מחר הולך להיות יום די מתיש: אני נוסעת לבקר את ג׳ בבית הוריו, שם הוא מתארח מסיבות לוגיסטיות כלשהן. זה בחור שיש אליו אוטובוס כל שעתיים, אחלו לי הצלחה. ושיהיו דברים טעימים אצל הוריו 😉

מאד מבלבל אותי מה סיפרתי ומה לא. נראה לי שפספסתי לגמרי לספר שקראתי קריאה מחודשת את ״מישהו לרוץ איתו״ ושהתמוגגתי ממנו. ושאח״כ התחלתי ספר שהמליצו עליו בקבוצת הספרים האהובה עלי, ונהניתי קצת פחות אבל עדיין, ואז הסתבר שסדרת הספרים הזאת ממש זכתה אתמול בהוגו 🙂

ההתמוגגות מהספר שימחה אותי מאד. זה כ״כ טוב לשמוח. לא להיות נכאת רוח. הלוואי הלוואי שיהיה יותר מזה בעתידי הקרוב ובכלל.

עם הזהוב ונ׳ חורק ומעצבן ואני בעצבים ומותשת ועצובה. אבל עדיין: יותר טוב מקודם.

צרצר מצרצר צרצורו: שר לילה טוב

Her name was Lola, she was a showgirl

היום השתתפתי בסרט.

היינו במקום בילוי של הקהילה בשעות שכלום לא קורה בו, רקדנו וצילמו אותנו כרקע של התרחשות שקורית בסרט.

לומר את האמת? היה ממש נעים וטוב. חושבת שתמיד צריך מסיבות עם ווליום כל כך נמוך שכל המטרה שלו זה לדעת שיש מוזיקה 🙂 שום דבר לא החריש אזניים! איזה הבדל זה! אני אמנם עייפה אבל במצב רוח טוב, ולא תשושה ושואלת את נפשי למות.

למעשה זה הדבר היחיד שהתחייבתי לעשות לקולקטיב. נשאר לי אפילו טעם של עוד, וזה משמח ממש ממש! קצת רוצה עוד וקצת רוצה להשאיר את זה ככה 🙂

רק אחרי התגובות של כולמן הבנתי שלא סיפרתי כאן שסוף סוף הסתפרתי. השיער מגיע עד האזניים בערך והוא בתספורת די חופשית שמאפשרת לתלתלים להיתלתל. קניתי חולצה מכופתרת שאני מרגישה בה במגדר כמעט הכי תואם בעולם ועגילים צבעוניים בהירים שבהם אני נראית נשית ויפהפיה ושמבלנדרים קצת, ובשניהם אני שמחה ממש. זה עושה לי טוב להסתכל במראה ולדעת שיש לי יותר אופציות מהדיפולט שהיה לי קודם. וכולם מפרגנים, אם כי אני די בטוחה שביום הראשון היא לא מצאה חן בעיני אף אחד, אפילו לא בעיני. רציתי לקצר את השיער כבר הרבה זמן, והרגל השבורה מנעה בעדי, ואז זה שהספרית עברה דירה. חששתי שכשייגמרו אלה כבר לא יהיה לי אומץ, שמחה וחשה הקלה שכן קרה בסוף.

שירי, שבאה איתי לצילומים, שאלה אותי בדרך לשם אם אני מרשה לה לדבר עם ג׳ כדי שיחשבו איך לתמוך בי ולהיות שם בשבילי בתהליך של הכנה לראיונות ולחיפוש עבודה. זה שם אותי במצב די מעורער: לא הסכמתי שהיא תדבר *איתי* על זה, אז עם ג׳? מרגישה מנוערת קצת. זו כאילו הצעה מאד על הקרקע אבל היא גם מאד מוצנחת משומקום ולא מרגישה מחוברת לשום דבר עבורי. מבאס. אמרתי לה שאני מעדיפה להיות גם צד בענין ושמוזר לי הרעון של לעשות מעל הראש שלי. היא לא הבינה למה אני מתגוננת. מסובך. מרגישה שממאנת שיגררו אותי החוצה.

אחרי שסיפרתי לג׳ שהתבאסתי להפסיד את הקונצרט בגינה הציבורית, וביקשתי ממנו לפקוח עין בשבועות הקרובים לכיוון של הופעות ונגינה חופשית, הוא שאל מה בעצם הטעם שלי, ואז שאל אם אני מכירה יצירה כלשהי מפסקול של משחקי מחשב. לא הכרתי והוא חייך אלי ״את אחת מה10,000". זה איזכור לקומיקס חמוד על זה שבכל יום יש 10,000 אנשים שנחשפים לפריט מידע כלשהו שחדש להם אבל ״ידוע לכולם״ ושזה מהמם ובר מזל להיות בין העשרת אלפים האלה ביום כלשהו 🙂 באמת היה נהדר הקטע. אבל רק ברמקולים שבחדר של ג׳.

אחר כך חזרתי הביתה וניסתי להשמיע לעצמי לעצמי בפלאפון ואז במחשב ואז ברמקולים החמודים שלי וכלום לא השביע את רצוני. אי אפשר היה לשמוע, כמו אצל ג׳, את הפריטות של הגיטרה ואת הזהות של כלי המיתר והנשיפה. התבאסתי. ״אולי הלקח מזה הוא שאני צריכה עזרה לבחור רמקולים״ אמרתי לו, והוא ישאל כבר היום את אבא שלו, שבהמלצתו קנה את הרמקולים שלו לפני כמה שנים. ואז כנראה אבקש השתתפות ברכישת רמקולים ליומולדת, מכל מיני אנשים 🙂

יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש

משהו ישתנה.

״בלי שנרגיש״, פחחחח.


הזהוב טס לחו״ל לאיזה כנס של גיקים. נ׳ חילצה ממנו הסכמה להזמין מנקה ליום שאחרי מסיבת יום ההולדת שלה, בגלל שהיא ממילא ישנה שם ויכולה לקום ולקבל אותה (והוא לא יצטרך). מה שהוא לא ידע זה שקבענו לישון יחד אצלו באותו לילה ולעשות בליץ של שלושה אנשים (שתי מאהבות ומנקה אחת) בזמן הזה.

״אתה חסר באמצע״, היא לא התאפקה ושלחה לו תמונה של שתינו מחייכות לפני השינה, ראשינו על רקע הכריות במיטה שלו. ״הוא הולך להרוג אותנו״, סיכמנו. ובכל זאת ישנו היטב.

הספקנו המון המון. חדר שלא ניתן לדרוך בו הפך להיות מקום עם ארונות מלאים, מערום בפינה, וחלל. סובבנו את הארון שחסם את קיר הגבס המטופש בין החדר לבין הסלון, קיר גבס שהיה בעצם רק פלאח עץ ועליו קצת טיח ושאותו הפלנו בשתי מהלומות, ועכשיו יש פתח למזגן ששם להגיע לסלון. בסלון כל מה שהיה על הרצפה השתדרג להיות מונח על ארונות שהזהוב קיבל מחברים והרכיב בחודש שעבר.

יש מדפי ספרים, ומדף גדול של משחקי קופסה.יש מדף של כלי עבודה, והרהיט הלא שימושי שהיה במבואה הושלך החוצה (לזה הזהוב הסכים כבר בעבר). הררי שקיות מולאו ומעט מאד נזרק, כי אין מנדט. אבל זה לפחות כבר לא על הרצפה. מצאנו כמה כרטיסי מתנה ובחלק מהם קנינו אוכל ומילאנו את הפריזר וקצת את המקרר.

המנקה יצרה מקום ונקיון במטבח שהיה ממש לא נעים ולא נגיש, ושטפה את הסלון והמבואה וחדר השינה (שהיה במצב יחסית טוב כי אני כבר הכרחתי אותו לפנות את ארנבי האבק לפני זמן מה).

״מעניין מה היא מבינה מזה״, צחקנו זו לזו. זה שאנחנו זוג היא בטוח חושבת, אבל האם היא מבינה מהרכב הבגדים בארונות ומהסוג של הבלגן שיש גם שלישי?

יש אחוז גדול בהרבה של דירה בדירה של הזהוב עכשיו. ״אני הייתי רוצה לראות את הפרצוף שלו כשהוא ייכנס לדירה ויראה אותה ככה״, היא אמרה. אבל זה גם מפחיד. אולי כדאי להשאיר לו יום לעכל לפני שהוא צריך לפגוש מי מאיתנו במציאות (הם נפגשים, בלילה שאחרי הלילה בו הוא נוחת. אני יומיים אח״כ)

השארנו פתק: כיף שחזרת! יש קולה במקרר, אוהבות אותך.


זה ברור שבחיים לא הייתי עושה דבר כזה בלי נ׳. נקווה שהשינוי יקל עליו ויועיל לו מספיק כדי לוותר על המחאות הנמרצות.


בינתיים ג׳ החמוד עושה את הכל כל כך נכון ושלח לי הודעה נפלאה שבה הוא מפרט באיזו דרך ספציפית ״הספלים שהבאת לי משפרים לי את החיים״. אני מתמוגגת ממנו ומאיך שהוא מתקשר.

מאז הנקיון הגדול שהתרחש כל הבוקר הספקתי גם מקלחת זריזה, שעה של פיזיותרפיה עם החברה הפיזיותרפיסטית שמטפלת בי חינם מרצונה הטוב (תרגילים מפחידים!), ועכשיו נחה קצת-קצת ואז אתחיל את דרכי לכיוונו, קבענו ללכת יחד לבזאר יד שניה בזול שיש היום בפתח תקווה, ואז לישון אצלו. זה יהיה הביקור הראשון שלי בדירה שלו מאז ששברתי את הרגל, ולא נקל ראש בארבע קומות של מדרגות עם עגלת קניות (אמנם נפטרת מדברים בבזאר אבל מקווה גם להביא חדשים). הוא שלח לי רשימה של דברים ש*הוא* מביא לבזאר וזה ממש משמח אותי שהוא לא סתם נגרר אלא בא גם לתרום ולהיתרם 🙂


הלוואי שזה היה גם המצב עבור נ׳. בביתה התקשורת רק מתדרדרת, ובעוד שהקשר קם הזהוב מעמיק, בעלה מאכזב ואפילו קצת מפחיד. אוף, שזה משליך כמו דומינו, מתגלגל עליה, אל הזהוב, אלי, פוטנציאלית אל ג׳. אצטרך לעשות איתו עוד שיחת ״זה המצב שלהם, הנה ההשלכות ההיפותטיות״ בקרוב.


בעולם אלטרנטיבי שבו אני עושה בדיוק מה שאני רוצה ולא את מה שקבעתי מראש, אני נשארת בבית עד הערב היום, כי בגינה ליד הבית הולכת להיות קצת לפני הערב הופעה לילדים של התזמורת הקאמרית העירונית. ראיתי את הבמה מוקמת בדרכי הביתה מהפיזיותרפיה והתבאסתי. כמה שאני רוצה עוד מוזיקה חיה בחיי הפיזיים, הגשמיים. אבל העגלה המלאה בגדים לבזאר, והרשימה של ג׳ של מה שהוא מביא, וזה שאין לנו את הבוקר יחד מחר, רק את האחה״צ והערב והלילה, וזה שג׳ הוא צפוי לי באופן מבורך ותמיד מקיים הבטחות, ושאני מחוייבת לאותו סטנדרט ככל שאני מסוגלת… זה לא מתאים לשנות את התכנית הזאת עכשיו, אולי אפילו לא לדחות אותה בכמה שעות כדי שנספיק *חלק* וגם לא אוותר על ההזדמנות.

אבל גם, על ההופעה שמעתי כבר אתמול, ואולי הייתי צריכה לפעול בקשר לזה אז. כנראה זה כן כדאי לספר לו שהייתי רוצה, ולשאול אותו איך הוא היה מעדיף שאתקשר את זה, לפעם הבאה.


למה אני לא ג׳ ונ׳. למה אני רק ה-צ׳ שאני?

אבל זה מה שיש ועם זה ננצח. וחוץ מזה, אני לומדת לא מעט. וזה עולה לי בשן ועין ולפעמים אני ממאנת ונחמד לי שמכריחים אותי:

הפסיכולוגית העלתה שלשום את ההצעה שאצטרף לקבוצה חדשה בשנה הבאה: קבוצת DBT. זה פחות ספציפי מקבוצת הדיסוציאטיביות, ובדרך כלל מיועד לאנשים קצת יותר מעורערים (יש בלוגרית שג׳ ואני עוקבים אחריה שקוראת לזה ״חוג שבועי נגד התאבדות״. זה כמובן יותר מזה, אבל זה נותן תמונה של לפחות חלק מאוכלוסיית היעד).

וול, היתה שנה מחורבנת ואפילו עם הכדורים אני כנראה מעורערת במידה דומה ונמנעת הרבה יותר ממה שהייתי כשהגעתי, אז אולי זה מקום טוב לתמוך בשינויים באמצעותו.

זו גם לא שיטה מפגרת. לצד מלא התערבויות התנהגותיות מכל מיני סוגים, היא גם מכירה שהדרך היחידה לשינוי עוברת בקבלה רדיקלית, מתמשכת ורגעית, של מה שיש עכשיו.


מה שיש עכשיו זה שאני רוצה לפטפט עם הבלוג עוד מלא. מרגיש לי שלא הייתי פה מזמן. לאט לאט הראש שלי מתרוקן.

בפעם הקודמת שפגשתי בה את ג׳ הלנתי בפניו שאני בכלל לא רוצה לעשות דברים עם אנשים. אני קובעת איתם והולכת לדברים ובסוף אחרי כל הפעילות אני מרגישה בודדה וחסרה בדיוק כמו קודם. מה שבעצם אני רוצה זה לשבת ולבכות ושילטפו לי את הראש. הוא ליטף לי את הראש והסכים איתי שהגיע הזמן שאמצא מחדש את תחומי העניין שלי.

אין לי תחומי עניין, יש לי תכניות! ~סמיילי זעף~

(אבל זה לא נכון. ברור שיש לי. ורצונות. למשל: תצליחי ללכת לקונצרט בפעם הבאה צנצ).

פגרת אוגוסט מתרגשת עלי, די לטובה, כי זה אומר שעוד מעט החגים ובסופם יהיה לי יום הולדת. חשוב לי לשים לב לתנועת השנה כי אני לא רוצה עוד שנה כמו זו שהיתה, שעברה מהר וללא מאפיינים. בשנה שעברה הפסדתי את כל התחושה של יום כיפור בגלל שהלכתי לקמפינג עם החבורה הקווירית, והיה נורא. השנה אני לא אעשה את הטעות *הזאת*. מעניין אילו כן 🙂

עם התה והלימון והספרים הישנים

נ׳ בחו״ל עם המשפחה שלה, ולבושתי זה עושה לי טוב. השיחות שלנו יותר קטועות יחסית ליומיום, והזהוב אמנם סופר בחצאי ימים עד שהיא תחזור (- הוא כבר שר לך ״ככה וככה״? – טרם, וחוץ מזה זה לא 14 ימים, רק 12 וחצי, ספירה שלו) אבל נותן לי המוןןן תשומי 🙂 ביליתי איתו שבת שלמה ועוד ערב ולילה אתמול, והיום אנחנו הולכים יחד למועדון קריאה (שנקבע חודש מראש) ואז לישון.

זה ברור שהוא מאוהב בה, ולכן כשבתגובה למשהו שנאמר על להשאר כל הזמן בבית, הוא שר לי את ״אוהב להיות בבית״, וחיכיתי לראות אם הוא יגיע עד השורה שבה הוא מסתכל עלי ושר ״עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים״. הוא לא הכזיב. וזה מתוק מצדו.

בסדר, בסדר, רוצים אותך ואוהבים אותך ואת חשובה. יש לך מלא עדויות. בסדר? בסדר.

ג׳ המתוק שלח לי הבוקר תמונה של הספלים החומים החדשים בארון לצד הספל שלי הורוד נורא, וכתב ״תודה על הספלים״ עם לב, ואפילו הוסיף ״את חמודה וגם הספלים חמודים :)״ וזה ממש נקרא לדעת להגיד את הדבר הנכון 🙂

לא גיליתי לו עדיין על הבלנדרון. יש שם איזה צ׳ופצ׳יק שאולי צריך לתקן ואני רוצה לבדוק עם מגאיוור הגיק אם זה יכול לקרות לפני. ״תביאי נראה״ הוא אמר. ביררתי אם למשרד או לבית ומתי ויצא שכנראה אולי בחמישי הזה לבית.

הוא גם היה בצעדה הטרנסית ביום ראשון, מגאיוור הגיק, יחד עם בתו הגדולה החביבה עלי מאד ועוד חברה שלה.

כיף לי להיות אגבית איתם. ביום שישי שלפני… וואי, הכל מלא דברים ולכן עובר כ״כ לאט! רק לפני ארבעה ימים, באתי אליהם הביתה אחרי הרופאת נשים שהיתה לי בשכונה, וצפיתי ביחד עם הגדולה ב״החבר שלי טוטורו״, סרט של מיאזקי. היה יפה, מלהיב אפילו. אולי גם ג׳ צריך לראות? הרהרתי בקול רם.

ואז הבת הגדולה של מגאיוור הגיק, המכונה גם הג׳ינג׳ הגדול, אמרה: ״רגע, אנחנו מדברות על ה-ג׳ שאני חושבת עליו?״ וראו איך שוב בא לידי ביטוי הקטע הזה עם זה שבמעגלים מסוימים ג׳ הוא הג׳ הדיפולטי ובמעגלים אחרים ג2 הוא הדיפולטי. בבית מגאיוור הגיק זה ג2. ״לא, מישהו אחר שאני יוצאת איתו כבר הרבה זמן״, אמרתי לה, ואז בצעדה הצגתי ביניהם 🙂

היה לי גם ממש נהדר שג׳ הצטרף לצעדה הטרנסית, אפילו שבסוף הוא לא בא בחצאית. כי אז הלכתי כל הזמן בגוש שהכיל את הג׳ינג׳ים (הג׳ינג׳ הגדול ואבא שלה, ולצורך העניין גם החברה של הבת שהיתה מסופחת) ואת ג׳ וחברה מבאר שבע שהיא גיק וקוויר בעצמה, וכולנו נהנינו עד גבול מסוים וגם הכרזנו על עומס יתר מתישהו וחתכנו לדרכנו. הג׳ינג׳ים והחברה של ג׳ינג׳-גדול הלכו הביתה, וג׳ והחברה מב״ש ואני הלכנו לצוד לנו מזון, וזו היתה החלטה מאד טובה כי מרגע שנכנסנו הביתה צנחנו לשכיבה של התפרקות ושחרור וצבירה מחדש של כוחות שהיתה נחוצה כדי שבכלל יהיה אפשר ללכת לישון. היו בצעדה כ״כ המון אנשים מוכרים והקשרים חברתיים, שעוד שלחתי ״היה נחמד לראות אותך״ ו״חשבתי עליך״ לאיזה שבעה אנשים לפני שבאמת הנחתי את הטלפון בצד.

זהו, אילו היה לי גם תקשורת עם נ׳ על הראש מתוך זה, זה כנראה היה עומס יתר. אז טוב שהיא בלונדון בתערוכות ובעצמה עסוקה 🙂 מעניין איך יהיה כשתחזור.

יש גם מקומות שבהם פחות טוב ואני מרגישה פחות בבית ושייכת: עם הקוויריה, שהיתה ישיבה ופטפוט איתם על גג של חברה, (גם כן בשישי) והגג היה די נעים והחברים לא כ״כ. אני כבר מרגישה לא במקום ולא חלק, ולא ממש יודעת מה לעשות בזה.

כבר היה לי יותר כיף עם ההומו הרוסי המצחיק שהוא אחד מצמד המנחים של הטנגו הקווירי (שהפסקתי ללכת אליו בגלל ששברתי רגל) ושהלכנו יחד לחוף הים בראשון לפני הצעדה הטרנסית. דיברנו על ארונות ויציאות וקבלות, ועל קיבוצניקים 🙂 הוא ביקר בקיבוץ לאחרונה ופגש שם חבר הומו מוחצן שמגדל ילד עם השכנה שלו שהיא חברת ילדות, ונתקל בפעם הראשונה ב״חדר אוכל״ ובמקום שכולם גרים בו אחד בתוך הפה של השני 🙂 זה משעשע לשמוע על איך הדברים האלה נראים מבחוץ.

אולי אני כבר לא מתאימה לחברי הבכרות שלי מלפני עשר שנים? ואולי אני לא קווירית?

ידיים בכיסים

בכל השמלות ההן אין כיסים. אני הולכת ללבוש אחת מהן לערב החברים היום ולראות כמה בלתי-נסבל זה יהיה.

לקחתי איתי אחת כזאת בתיק אתמול, כשנסעתי לתערוכה בבצלאל. היא נשארה בתיק, כי לא היה מספיק חם באופן שיצדיק לא ללכת במכנסיים (עם כיסים!) וחולצה. הצלחתי לפגוש ארבעה אנשום שונים שבאו במיוחד! זו שקבעתי אתה מראש ועוד חבר אחד ססגוני (מהצמד הססגוני. הוא היה גם עם הילדון), וחברה אחת שמכירה דרך קבוצת פייסבוק שקר כלשהי, ומישהי שפעם היתה בלוגרית, ועכשיו היא פחות בלוגרית, אבל עדיין מגניבה לאללה.

היינו בתערוכה בבצלאל ואז בשני מקומות שונים של אינג׳רה ואז בחנות מציאון ואז בחנות מטיילים (חיפשתי סנדלים) ואז באיזה מיצג זמני שם שעשוי מחלונות עם זגוגיות צבעוניות.

היו דברים מאד יפים בכל מקום. לא רק החלק הבוגר של התערוכות. הרבה דברים קסומים היו בין לבין. אני מתעצלת רבתי להעלות את התמונות אבל מבטיחה שזה יקרה.

ובסוף אני הכי גאה בעצמי על שכשירדתי בתחנה המרכזית של תל אביב בדרך הביתה, עברתי בחנות הדברים-לבית שם, וצילמתי לג׳ את מדף הספלים, יחד עם הכיתוב ״רוצה?״. הוא בחר זוג לא-זהה של ספלים חומים באותו סגנון כמו הזוג הלא-זהה של הספלים הורודים נורא שלי, שאחד משמש אותי אצלו ואחד אצל הזהוב.

לג׳ יש סנטימנטים מאד חזקים לכלי הבית שלו, ולאחרונה השניה מבין שתי הכוסות שהוא קנה לעצמו נשברה. זה מבאס. וברור לי שהוא צריך אחרות וגם שאין מצב שהוא ייצא לחפש לעצמו. אז זה שהוא אפשר לי להתערב ולהציע לו משהו וקיבל את ההצעה זה דבר די גדול. מרגש, אפילו.

עכשיו גיליתי שמישהי מוסרת מנוע של בלנדרון כמו שנשרף לו לפני כשנה. מתרגשת, כי אם הכל יילך כשורה זו תהיה הזדמנות נוספת לשמח אותו. נראה בהמשך השבוע שיהיה לאן זה יתגלגל.

מוזר לי שאין לי מושג איך לשמח את הזהוב אבל לגבי ג׳ קופצים לי דברים לעיניים.

A nice save

אתמול לא התחיל נהדר. לקחתי איתי שתי ביצים חומות וחצי בייגלה, ויצאתי באוטובוס אל רופאת הנשים, משאירה מאחורי את ג׳ על אוטובוס אחר, לבית שלו.

הסתבר שניווטתי בטעות אל מרפאה לא נכונה, ועד שתיקנתי את המסלול כבר איחרתי, והרופאה שלחה אותי לקביעת תור מחדש. התעצבתי והתעצבנתי וזה לא שישנו מספיק בלילה, כי ג׳ המתוק ואני התגעגענו, ולכן דיברנו הרבה מעבר לרגיל שלנו והלכנו לישון אחרי אחת. אז לצאת בחזרה לחום ולשוב על עקבותי הביתה נראה לי כמו עלבון. ומצד שני, לנפוש בחוץ לא בא בחשבון, כי היה חום אימים. אפילו שתכננתי בהתחלה אולי לעבור בפארק הירקון כשחוזרת. מממ, ואולי אפשר לנסוע לאוניברסיטת ת״א, שסמוכה, אמרתי לעצמי, ולל[ת לשבת מחוץ לחדר חזרות בפקולטה למוזיקה, לקצת תראפיה בצלילים?

אבל הפור נפל על ליצור קשר עם הקטה, שבפעם הקודמת-הקודמת בערך שם פגשתי אותה על האוטובוס. ״השתבשו לי תכניות ואני זקוקה לחברה. יש לך מקום ופנאי?״ שאלתי אותה, והיא אמרה ״אני לומדת היום בבית, את מוזמנת לבוא ולהיות לידי ולקבל חיבוקים כמה שצריך״.

מקסימה.

אז באמת חזרתי על עקבותי וירדתי בתחנה שלפני הבית, והקטה ליטפה לי את הראש ואמרה לי שיהיה בסדר, שדברים משתנים וזה גם לטובה, ושגם אם אנשים יבואו וילכו, תמיד יהיה לי את הגרעין העצמי שלי שלא הולך לשומקום אפילו לאורך ההיכרות שלנו, שנמשכת כבר כ15 שנה. זה כפול מג׳ 🙂 היא חיזקה זאת על ידי זה שחיפשה משהו ששלחה לי כשהיינו קטנות יותר, ותוך כדי כך נחשפה התכתבות שלנו מ-מזמנים שונים 🙂 אנחנו נשמעות כמונו. ללא ספק יש שם אותנו כל הזמן.

אח״כ היא חזרה ללמוד ואני קראתי פרקים מ״ספר הג׳ונגל״ על המיטה לצדה בחדר האורחים.

תודה, קטה. היום הזה ניצל בזכותך. אמרתי לה. והיא אמרה: תודה שביקשת. ואני עניתי: כן. ואז צחקנו כי ״כן״ היה כל מה שאפשר היה לומר, והלכתי הביתה.

איזה מזל יש לי פתאום, שיש לי שכנה שהיא אחות-לב.

אולי שקיעת זהב, כמו היום באותה השעה

(״בהר הגלבוע״, מילים לאה נאור, לחן יוסף הדר, מן הסתם מריקודי עם כי מאיפה אכיר שיר כה משונה, שמדבר על זה שהנופים בגלבוע היום הם כמו בתקופת המלכים המוקדמים)

בשלישי האחרון ג׳ הרגיש רע שוב, ופגישתנו התבטלה. זו כבר הפעם השניה ולא התראינו ממש מזמן. כדי לפצות על האכזבה לקחתי את החברה הותיקה-חדשה שלי מהאוניברסיטה, שבשבוע שעבר ישבתי איתה על מצגת סוף התואר שלה, והלכנו יחד לשעור מתחילים של ריקודי עם, באותו מקום שהייתי הולכת אליו לפני ששברתי את הרגל.

תראו תשמעו, ריקודי עם עושים לי טוב. שרדתי היטב והחזקתי את כל הזמן שהייתי רוקדת גם לפני, אם כי לא בקבוצה הבינונית אלא במתחילים. אבל בדרך חזרה וגם יום למחרת צלעתי. זה וואחד מאמץ. וזאת אפילו שלמזלי שברתי את הרגל השמאלית, שעליה לא נהוג לקפוץ ולדלג.

עדיין מבסוטה על עצמי. אף אחד לא שאל אותי למה אני נכה וזה כנראה אומר שאני מצליחה להציג ריקודים לא צולעים 😉 אולי הם חשבו שלקחתי הפסקה ארוכה.

החברה קצת התאכזבה- קבוצת המתחילים היתה ברמה של אנשים שהיו מתחילים מתישהו לפני חצי שנה או שנה, ועכשיו יש להם לא מעט דברים כבר ידועים וכמעט לא היה שם שום דבר שקל ללמוד ממנו. וגם המדריכה היתה מפדחת: היה לה יום הולדת והיה הו-הא גדול מסביב לזה, במקום משהו שנראה כמו שעור. לא יודעת אם היא תחזור. בינתיים שלחתי לה סרטון של לימוד ״ושאבתם מים״ ביוטיוב 😉

הפיזיותרפיסטית מצד אחד התרשמה מקפיצת התפקוד, מצד שני אמרה שאם הרופא אמר לא לקפוץ ולרוץ עדיין אז לא להתאמן על זה כ״כ, בינתיים לעמוד על רגל אחת ולהתמסר בכדור עם הקיר. ״היא מקצוענית״ אמר הזהוב כששמע שברגל ימין אני יכולה לעשות את זה רצוף עשרים פעם ובשמאל רק חמש לכל היותר: ״למצוא את שלב ההחלמה שבו התרגיל הזה רלוונטי- אפשרי ועוד לא קל, זה לא טריוויאלי״. 

ונראה לי שזו הפעם הראשונה שהוא מעיר משהו על סיפורי ההחלמה שלי. וזה משמח אותי. שההערה הראשונה שלו לא מבאסת וכן מפרגנת ובעצמה מאירה משהו שלא חשבתי עליו. 

החיים שלי נחמדים פתאום וזה ברור שזה מלא אחוז בגלל מין עם הזהוב, שזה מביך אבל ממשיך להיות נכון גם עכשיו אחרי שדברים קצת השתנו. אבל זה לא רק זה: זה גם הכמות המשמעותית של מגע בינינו. הוא לא רק הפסיק להמנע ממגע בלילה, אלא שממש מחבק מתוך שינה וזה מרווה אותי ועושה לי טוב. בתגובה להצעה להפגש לילה שלישי בתוך השבוע שבו נ׳ תהיה בחו״ל הוא אמר שנראה לו שאפשר לוותר, וזה דווקא קצת מרגיע אותי, לאור החשש שלי שהוא פשוט אומר ״כן״ להכל ויהיה לזה סוף חטוף בעומס יתר. לומר ״כן״ להרבה דברים ו״לא״ למקצתם אומר לי שהוא באמת ממנן לפי מה שמתאים לו או שנראה לו שיתאים לו. 

לא ראיתי את ג׳ כבר המון המון זמן, ובשבוע הבא דחפנו מפגשים גם בלילות שבהם נוכל בקושי רק לישון יחד, כי מתגעגעים מאד. ל-מה אני מתגעגעת בלהיות עם ג׳? לא יודעת, אבל עכשיו זה כבר השלב הזה שאני מסתכלת בארון ורואה את הכוס שהוא מעדיף לשתות ממנה ומתגעגעת. זה מצחיק וחמוד ומתסכל.

אמא שלי היתה פה לראות את השמלות החדשות שקיבלתי, ועל הדרך לקחה את השתיים שקניתי לעצמי העונה והסתבר שה בדיוק-מדי לי ועליה הן אחלה. שמחתי שהיא לוקחת והתבאסתי שאני לא יכולה ללבוש אותן. אבל יש לי שפע כרגע. זה נכון. יש גם ערימה ממש ממש גדולה של דברים שצריכים לעבור. לא יודעת מתי המסיבה הבאה, מקווה שתהיה אחת שנוח לי להגיע אליה בזמן פנוי כלשהו. 

השבוע שיהיה יהיה עמוס מאד,  אבל לא באותה מתכונת כמו העמוס הקודם, שהיה עמוס במלא הזדמנויות חברתיות בחבורות שמשותפות לזהוב ולי, אלא עמוס מגוון:

יש את יום המשחקים ההוא שגם ג׳ והזהוב יהיו בו וגם כתשעים אנשים אחרים בפולי 😉 רפואית יש לי רופאת נשים (הולכת לבד הפעם) ופיזיותרפיה (פעם עם הפיזיותרפיסטית הקבועה ופעם עם החברה שהלכה איתי לריקודי עם, שהיא גם פיזיותרפיסטית). חברתית יש שני מפגשים יוצאי דופן: אחד שקשור בויסות חושי והוא כרבוליה פלוס תוספת של כל מיני גירויי מגע/מרקם/חום/לחץ (ושלא אני מארגנת או אחראית עליה!!!), ואחד שהוא מפגש של אנשים שהם לא בינאריים מגדרית. וחוץ מזה אם אהיה בתקן אז אלך לקפצוצים ובנוסף אני עולה לירושלים! לתערוכה של בצלאל. יהיו לי שני לילות עם ג׳ (ובוקר אחד), שניים עם הזהוב (ובוקר אחד), ושלושה לבד. הילד הגבוה יבוא איתי לכרבוליה 😉

אבל קודם, ארוחת ערב עם מקגאיוור הגיק ומשפחתו. צריכה לשים את תפוחי האדמה המתובלים בתנור! 

(כאן אני יכולה להגיד: מבחינתי כשחושבים על אנשים שהייתי רוצה לבלות איתם יותר זמן נגיד בצפיה בתכנים ביחד ובדיון בהם, אני הייתי רוצה לעשות את זה עם מקגאיוור הגיק ולא עם הגיקים שכבר יש לי, כי הוא סיפר לי על איך הוא קורא ספרים עם הבת שלו והם חושבים יחד אילו טרופים, קווי עלילה מוכרים חוזרים, יש בטקסט ומה עוד יקרה כדי לשבור אותם, ואני ממש התלהבתי מהסוג של הדיון ורוצה לקיים כזה גם. מה? להתכרבל עם מגאיוור הגיק? כן ברור שגם את זה אני רוצה) ו-וואי, לא בא לי לצפות בדברים עם הזהוב. צריכה לחשוב על דרכים אחרות למלא זמן ביחד ובדברים שאפשר להתייחס אליהם אחר כך בדיבור בציבור, או להחליט לנסות את זה ולראות תוך כדי ריצה אם זה נורא. 

נראה שאני קצת חוששת כרגע מהשיחות שהזהוב יוצר. אולי אשים את האצבע על מה בדיוק בהמשך.