Without love, where would you be now?

חופשת אוגוסט נגמרה ועכשיו למשך כמה שבועות דברים יתנהגו כרגיל, עד שיהיו חגים.

אחותי ילדה, והאחיין חמוד ביותר. אני מבקרת אותם פעם אחת או פעמיים בשבוע ומחכה בכליון עיניים שיכריזו כבר על שם בשבילו. ואני מניחה שאחרי זה אמשיך לקרוא לו "האחיין" כאן. גם את האחיינית (וול, הבת של החברה הכי טובה) של האהוב שלי יוצא לי לראות, אם כי פחות. יש לה עליו "פור" של כמה חודשים אז זה מרגיש כמו לראות את הקדימונים למה אפשר יהיה לצפות ממנו בהמשך.

אני עדיין מדשדשת, ועדיין קשה לי. בשבוע האחרון (אולי קצת יותר) אני מקפידה לצאת החוצה בבקרים כדי להזכיר לעצמי שהחוץ קיים. הסתיו כבר מרים ראשו, ויש אויר בחוץ, וזה דווקא מרענן. אני גם עושה פלדנקרייז, משיעורי יוטיוב שהוקלטו, איך לא, במהלך הקורונה. הפלדנקרייז באמת יוצר מודעות לתנועות, למנחי הגוף. זה טוב אבל זה גם מאתגר. הכתפיים שלי מוטות קדימה ומסובבות פנימה. כשאני שוכבת על המזרון ומניחה את השכמות על הרצפה, אני רואה למה: כשהגוף ישר, החזה מזדקף קדימה. אני רוצה להיות ישרה, זקופה, אבל אני לא יכולה ללכת ככה כל היום. זה דבר שלא יקרה. אני רוצה להקטין את החזה שלי. זה כבר ברור לי. מה שלא ברור זה כמה ייקח עד שאצליח להתניע את התהליך. אם אני רוצה שזה יהיה במסגרת הועדה להתאמה מגדרית של מערכת הבריאות, אני צריכה להיות מוכנה להשאל שאלות על היכולת שלי להחליט החלטות. לתת הסכמה מדעת. אני מרגישה במלכוד: אני עדיין צריכה לספר שמצבי הפסיכולוגי הוא מה שהוא. ואני חוששת שאם תהיה הכרה בזה, זה ישליך על מידת האמון שניתן לתת בהחלטות שלי. שעלולים להפריע לי להגיע לטיפול הזה שאני לוקחת יפה ובזהירות את הזמן עד אליו, מוודאת שזה משהו שיוסכם על כל המערכת שלי. חיכיתי שנים כי לא הייתי בטוחה שזה משהו שכולן יסכימו לו. שלא יהיו לי התנגדויות פנימיות שיגרמו לזה להיות מהלך מסוכן פסיכולוגית (כאן, בפסקה שלפני האחרונה). אבל לכי תשדרי את כל זה. לכי תבחרי את הסדר הנכון לומר את הדברים. לכי, לכי, לכי… כנראה לכי לעשות פלדנקרייז, כי למרות שזה מתסכל זה גם מעגן אותך בעולם.

המשפחה שלי תחגוג את ראש השנה באוויר הפתוח בשבת אחה"צ. זה אומר שאני פנויה בערב ראש השנה ללכת למשהו אחר. כנראה אצטרף למשפחה של האהוב החדש שלי. איך אקרא לו? המתולתל? אני מתארת לעצמי. אני לא רוצה דברים שקשורים בהתנהגות או באיך שאני תופסת את תכונות האופי שלו. אז זה או אות (והשם שלו מתחיל במ', ומ' כבר תפוס על מ' הגיק, כפרהעליו) או משהו חיצוני כזה. כסוף התלתלים, מסתבר.

הוא יבוא איתי לפסיכיאטרית השבוע, אולי יחכה בחוץ ואולי ייכנס ויגיד בעצמו, שהוא מזהה לפחות דמות אחת בהתנהגות שלי שלא נשמעת כמוני, לא מדברת כמוני, לא פועלת כמוני. ונמצאת בסביבה בסיטואציות ספציפיות מאד. אני מבועתת אבל קבעתי עם עצמי, ואני בינתיים מחזיקה בעקשנות, את הנכונות להביע את זה במילים מפורשות.

מישהי מחברי הרחוקים יותר פרסמה היום הודעה עם הכותרת הפרובוקטיבית "מעדיפה לדבר אתך ב3 בלילה מלבכות על הקבר שלך", הזמינה למקרה שצריך לדבר דבר חירום, ואמרה על הדרך שמומלץ לכל אחד שידע למי הוא יכול להתקשר אם יהיה צורך. למי אני יכולה להתקשר/לכתוב אם יהיה צורך? למ' הגיק, לג' שלי, לכסוף התלתל, לחברתי שגם כינויה מתחיל בצ', לאמא שלי, לילדון, לזו ששמה נכתב בכתיב חסר.

אני רוצה להרגיש יותר טוב, ואני מקווה שהמסה הקריטית של דברים תצטבר בקרוב כדי להביא לכך שזה יקרה.

שנה טובה!