השמטתי את הביקורת החברתית שלי בפוסט הקודם, על האנשים מפיקוח החופים שלא עשו שום פיקוח- שלא היו להם בגדים להציע למי שנגנבו להם חוץ ממה שבמקרה היו, ושלא עשו שום ניסיון לעזור עם הגניבה של התיק, אפילו לא להציע איפה לחפש, מבלי שיישאלו מבפורש.
אבל מאז היה 7.10 ועכשיו אני כועסת.
כועסת על איך שהאינסטינקט שלי לא לצפות לשום דבר טוב ממוסדות, שום דבר טוב שלא תלוי בחביבות הבסיסית של האנשים, הסתבר כנכון ברמה הלאומית. לא רוצה שזה יהיה ככה. לא חשבתי שזה יהיה ככה. במיוחד לא כשאני יודעת שיש לי חברים במגזר הציבורי והם אנשים שמקצועיים בתחומם ועובדים, ואפילו עובדים קשה. לא הערכתי שזה הולך לאיבוד בדרגים היותר גבוהים, לא חשבתי שכלום לא יעבוד בעת פקודה, והתבדיתי. ואני שונאת את ההתפכחות הזאת, כמו עם הזהוב אני מוכנה לתת להם עוד ועוד תקופות של חסד. רק שירימו את עצמם כבר, ויתפקדו.
ואם לא זה, לפחות שלא יפריעו, כמו שכתוב במכתב ועד ראשי האוניברסיטאות אל שר החינוך.
הבוקר נשברתי. קראתי ב"הארץ" שהמשטרה הודיעה שהיא לא תאשר קיום הפגנות "נגד נתניהו" במהלך סוף השבוע, וזה הציף אותי בפחד וזעם וגועל, גועל מזועזע וחרד. "המשטרה מסרה כי היא לא מאפשרת בתקופת המלחמה לקיים הפגנות בנושאים פוליטיים, מדיניים או ביטחוניים". מה. מה. מה. מה. מה. זה חוזר על עצמו ולא מתעכל. בכיתי. בכיתי למתולתל, שאיתו התעוררתי. בכיתי בפיד שלי בפייסבוק שאני לא יודעת מה לעשות. באתי ל"הארץ" בחזרה להעתיק את הקישור כדי לשלוח לצב שלי בחו"ל ולבכות גם לה, ואז ראיתי שיש עדכון: הבוקר חזרה בה המשטרה מההודעה, ומסרה כי היא "רואה בזכות המחאה כאבן יסוד במדינה דמוקרטית". וואלה. יופי. עכשיו הכל בסדר אם ככה.
המתולתל עם חברותיו הטובות שהן המשפחה הנבחרת שלו רכשו כולם כרטיסי טיסה גמישים שמועד הטיסה בהם נתון לשינוי, ואומרים "שיהיה לעת צרה, במקרה הכי גרוע נהיה פליטים". הוא מנסה לשכנע אותי לעשות גם, והמגוחך הוא שאני עוד עלולה להסכים! לא בגלל הטילים. בגלל הפחד מרדיפה של המשטרה. של הציבור. של אותם שחושבים שלומר שלאוכלוסיה אזרחית בעזה יש זכות לחיות זו בגידה במדינה.
במקביל אני עושה את מנת האסקפיזם שלי. כאילו אין מלחמה, אני מזכירה לכולם שבלילה בין שבת לראשון (שזה הלילה) עוברים לשעון חורף, יש להעביר את השעון שעה אחורה, וכדי להתגבר על הדכדוך הנוסף שחשיכה מוקדמת מביאה איתה, גם עורכת מחר ב17 בערב "מסיבת שעון-חורף" ובה אציע לחברים תה, עוגיות וחיבוקים.
אני בהחלט צריכה כאלה בעצמי.
מרצדת 
יש אזרחים אנושיים בעזה. אני בטוחה שיש. לא בטוחה איפה הם. כי גם האזרחים בעזה פלשו לישראל. אנסו. בזזו. סייעו. צהלו וחגגו למראות הזוועה. שמחו. חלקו ממתקים. הסתירו מחבלים. שיקרו. סייעו לחמאס. לא. לא. בלשון הווה. מסייעים לחמאס. משקרים. מסתירים מחבלים עם דם על הידיים. מחלקים ממתקים. שמחים. חוגגים. צוהלים. מרוויחים מהרכוש שבזזו מבתי קיבוצים. שולחים תמונות של הנערות והנשים והילדות שאנסו.
כן. יש שם אנשים עם זכות לחיות. מעטים ככל הנראה. רובם ברחו כבר. נראה שאלה שהחמאס "לא מאפשר להם לצאת" גם לא רוצים לצאת אלא להשאר. מצדיקים את הזוועות. צוהלים. לא מאמינים בקיומה של מדינת ישראל. לא חושבים שלך יש זכות לחיות. שימי לב.
צריך להזהר במילים האלה.
אהבתיאהבתי
וגם אנחנו, מממנים בכספנו הפרטי אפודי מגן ואוכל לחיילים בדרך לכניסה קרקעית בין הפצצות, עושים זאת כי הם האנשים שלנו שאנחנו אוהבים ותומכים בהם.
ועד שמישהו לא יהיה מבוגר אחראי ויעצור את הילולת הדמים הזאת, היא לא תסתיים.
אהבתיאהבתי
סליחה, אני לא יכולה להשוות בין רכישת ציוד מגן לחיילים לבין אינוס וביזה.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם כל זה 😦 חיבוק גדול גדול.
אהבתיאהבתי
זה נכון לכעוס על כל מה שאת כועסת וזה נכון לפחד להיות כאן – בין אם מהמצב הבטחוני ובין אם מהסכנה שעלולה להישקף לכל הקהילה הקווירית / להט"בית וכו. מפחיד ומרגיז מבפנים ומבחוץ. איך נהייתה לנו מדינה כזאת?
מתנחמת רק מההתגייסות המאסיבית המדהימה של כולם לטובת כולם. גיליתי מחדש את עם ישראל במיטבו. הוא לא נעלם. הוא עדיין קיים. אך האם הוא מספק חזק ובמאסה מספיק קריטית כדי להפוך את הכל לטוב יותר אחרי………….?????? אני לא מספיק אופטימית כרגע
אהבתיLiked by 1 person