<הכל תחת העניין הזה שיש מלחמה שלא מסתיימת. חטופים שלא חוזרים. זה לא נשכח אבל זה ברקע>
לא הלחנתי שיר בערב ההוא, אבל נהניתי מאד.
האביב חזר ואיתו החשק לכתוב בבוקר. זה נחמד, העקביות של זה.
אבל בעצם באתי לספר דבר שהחבר שלי אמר לי באחד האמשים.
דיברנו אחד על השניה, הוא העלה את השאלה של "אילו לא הייתי <הדברים שהוא חושב שאני הכי אוהבת בו>, עדיין היית אוהבת אותי?" וסיפרתי לו אילו עוד דברים אני אוהבת בו, אם כי אני לא כל כך אוהבת את השאלה הזאת.
ואז הוא אמר לי "אחד הדברים שאני מעריך בך זה שאת כמו דבורה. דבורים הן חיות קומונליות, חיות עם הכוורת שלהן, וככה אני רואה שאת מתייחסת למרקם החברתי מסביבך. בונה ומחזקת קשרים. זה קיום עם פחות אגו, וזה מגניב בעיני".
אני חושבת שהוא תפס בזה משהו מאד מעניין, למעשה. מאז שהוא אמר את זה אני מבחינה בזוטות רלוונטיות ביומיום שלי. השבוע היו לי:
– הדבקתי על רהיט בבית מדבקה שאומן מהקהילה צייר ונתן במתנה לאהוב ולי בארוחת ערב משותפת שהיתה לנו, וצילמתי לאומן אותה מודבקת וסיפרתי לה איפה בבית היא מצאה מקום. הוא הגיב "יאאא, איזה כיף, תודה שהראית לי".
– סיימתי לקרוא ספר שלקחתי מהספריה על פי המלצה בקבוצת ספרים. חזרתי לקבוצה, מצאתי את הפוסט עם ההמלצה והגבתי "תודה על ההמלצה, נהניתי ממנו." הממליצה הגיבה עוד באותו ערב "שמחה לשמוע".
– הגיע מועד שהוא כמה ימים לפני כנס גדול. קפצה לי תזכורת "להזכיר ל<שם1> שתארוז את המתנה של <שם2> (שהגיעה באיחור ולכן לא נמסרה), לפני שהיא נוסעת למרכז". כשקראתי את זה עשיתי לעצמי פרצוף על זה שאני מתערבת, אבל <שם1> ענתה "הו! לגמרי שכחתי! תודההההה", ואחר כך תייגה אותי באיזה שרשור שבו היא מדברת עם <שם2> ואומרת לה שבזכות התזכורת שלי תגיע גם המתנה אל הכנס.
כל אלה דומים, במובן מסוים:
אני מביעה תודה, או מפגינה אכפתיות, כלפי אנשים שעשו משהו כדי לשמח נמען, כללי או פרטי, אני או אחרים.
בנוסף יש לי כל מיני "לאחל חג שמח לדיירים של הדירה של סבתא" ו"לאחל לחברה בהצלחה בשיחה חשובה שאנחנו לא נתראה לפניה (ולהזכיר לה שהיא מצוינת וצודקת)".
אלה למעגלים הרחוקים יחסית של חברים.
למעגלים יותר קרובים יש לי פגישות שנקבעו כדי לוודא שנתראה (חלקן 1X1 וחלקן מסיבות חגיגה/מפגש תירוץ"), ופגישות-דמה של שתי דקות ששלחתי לאנשים יקרים על המועדים של הצפירות השנה (אני שונאת להיות מופתעת מהן, אז שכולנו לא נהיה מופתעים מהן. במיוחד השנה).
אולי אני באמת דבורה. אני מודה שאני לא בלתי-מרוצה מהתיאור הזה. הוא שם דגש על היבט מסוים שנוכח בהתנהלות שלי. למשל: מה אין? עוד אין לי הרגל קבוע של לקבוע לעצמי סוף שבוע לעצמי לפנאי.
והנה אנחנו חוזרים בעצם לתחילת הפוסט ולדפי הבוקר. אליהם אמורים להיות צמודים "בילויי אמן", פגישה עם עצמי של פעם בשבוע לפחות שהיא משהו שממלא מצברים של דברים יפים. טיול טבע או אמנות או מה שעושה לי טוב.
(שמעתי ששיר מגרש את החושך בלילה, ואני בעדו,
אבל המילים שלו נכונות כשמתאבלים על דברים שלא ראויים לאבל הזה.
בהקשר של החטופים זה לא רלוונטי).
מרצדת 