ואני כבר עייפתי מאד

על שנים אבודות לא אבכה עוד

[יזהר אשדות הלחין למילים של צוף פילוסוף, בכלל לא זכרתי נכון ובכלל גיליתי שאלה המילים כי חיפשתי "ואנחנו עייפנו מאד" בשירונט ולא מצאתי, ואז זמזמתי עוד כדי להבין מאיזה שיר זה ולחפש לפיו]

---

באתי להתגאות ולהתמרמר, לעשות נקודה להמתכל עליה אח"כ כשאצטרך, אם אצטרך.
אני מוצאת שאני באה לכאן בזמן געגוע או אחרי ריבים 🙂
הפעם זה אחרי ריב אבל גם בזמן געגוע,
בכלל געגוע הביא אותי לכאן, אני אסביר:

הערב תהיה בזום סדנה של מישהי משמחת שכל הזמן מלמדת בביתה אנשים לכתוב שירים יומיומיים ולהלחין אותם. נרשמתי, ואני עכשיו במשבצת היומן שבה כתוב "תמצאי איזה שיר בא לך להלחין". אז חיפשתי בשני מקומות: בבמה חדשה, ופה. לא בדיוק, גם בגוגל. כי נזכרתי שהיה את השיר היפה יפה ההוא עם הצהריים. ואז גוגל הפני אותי לפה. הוא אמר: כבר כתבת בעבר על השיר הזה, כי מצאת אותו עם הזהוב.

("כי אתה, הו, אלופי,
הו, אהובי שלי,
את ליבי מילאת צהריים,
שמש עד גדותי,
כל גופי שמיים."

מילים של ע' הלל,
הלחין סשה ארגוב ואולי אני מאוחר יותר גם?)

בגלל זה הגעתי לכאן. אבל החלטתי לכתוב בגלל שאני אחרי ריב.

זה האהוב החדש (חדש כבר כמעט שנתיים), שהתרגל שאני תמיד מבוגר אחראי, עם סבלנות שלא נגמרת, ונתקל בסבלנות שנגמרה, ונעלב. אמר שהעדר כוחות זו לא סיבה להתנהג אליו לא יפה. ו(גם)הוא כנראה צודק, אבל בשעת העדר כוחות לא היה לי כח לדון בזה, והוא לא הסכים לדחות את הדיון עד מחר, וככה המצב הסלים לו.
אני כעסתי, והוא נעלב עוד יותר, ואז כל אחד מאיתנו הרגיש בודד, לבד, אומלל, לא מובן, וכמובן פגוע.
מזמן לא הייתי במצבים השחורלבניים האלה, אלא שבאמת הייתי אפוסת כוחות ולא היה לי כח להרים את הדיון. ובכל זאת כשהאלטרנטיבה היתה ללכת לישון מסכנים, לא הסכמתי לזה. והצגתי שוב:
שדווקא להפך. שכשאמרתי לו (בעקבות בדיחה סרת טעם שהיתה אחרי שפרשתי במופגן לנוח) "הנח לי, כי נגמר לי הכח לענות, ואני לא רוצה להמשיך להיות בתגובה לדברים. תפסיק לעשות לי bids for attention לעשר דקות ותן לי שקט לבהות", לא עשיתי את זה כדי להעליב אותו, אלא כי זה באמת היה המצב וזה היה נחוץ באופן מיידי, ולעשות טקס העלבות ארוכה מזה, זו התעלמות מהעובדה שהנחתי לצורך שלי להראות, להשמע, להיות נוכח.
שמגיע לי על זה גאווה ולא עונש. ושאפילו אם כפעם ראשונה הביצוע של זה לא היה מושלם, עדיין יש כאן סיבה למסיבה, ולא אחר מכך.

אני לא יודעת אם הוא הבין. אבל אני גאה בעצמי בכל זאת.
ואתם מוזמנים להתגאות איתי גם 🙂

(זה לא פשוט להיות בקצה החבל, ולהתעקש מפורשות ובדיוק על מה שיעשה לי טוב ויאפשר לי לנוח לפני שאקרוס. כדאי בכלל לא להיות בקצה החבל, אבל זה לא תמיד מתאפשר).

על זאת וגם שעמדתי על זכותי אחר כך, לבקש ממנו שכשאני במצבים שחורלבניים (לא כדרכי), שהוא יהיה זה שעושה דה-אסקלציה, ולא רק יעשה את המצב גרוע יותר. הוא שתק, והקשיב, ואני מקווה שהבין לפחות חלקית.
אני לא יודעת אם מישהו מאיתנו יצא מרוצה מהריב הזה, אבל אני חושבת שבכל זאת הוא עשוי להיות פרודוקטיבי להמשך מערכת היחסים.

חוץ מזה, בקרוב יבוא אלי ג' המתוק, לחצי שעה "למעוך לי את הלחיים"
עריכה: זה כבר התרחש, הוא נשאר ל3/4 שעה, התמשמש איתי ממש לשביעות רצון שנינו, ואז הלך.
הסתבר שהוא היה צריך מגע אחרי שהיה בפגישה חברתית שלא כללה, ובא להשלים איתי, מה שמתאים לי יחסית כי אני לא ממש חייבת דיבורים עם החיבוקים שלי, אפשר לגמרי למעוך אותי ולשתוק 🙂 כמו שאתם מבינים, מערכת היחסים איתו מורשית להיות הדבר המוזר שהיא. היה לו יום הולדת אתמול ולמען ציון המאורע הצעתי לו ללכת למסעדת המבורגרים יחד. הוא נענה בחפץ לב ואף הזמין עבורנו מקום, אך כששאלתי אותו היום אם הוא הבין שהסנטימנט מאחורי זה הוא "אני אוהבת אותך, שמחה בך ורוצה לעשות לך טוב בחיים אז יזמתי משהו כיפי", הוא… לא לגמרי. אז טוב שאמרתי את זה בכל זאת 🙂

יאללה, אל הכל גופי שמיים!