זה יקרה- זה קרה (שלל שרב, מאיר איראל)
התחלתי במשהו שהוא לא ציטוט, וחזרתי לתקן כדי להרגיש שאני יותר אני.
אבל התחלתי ממשהו שהוא לא ציטוט, ואני לא לגמרי אני.
אני לא מתרכזת. מכאן, בכל פעם שאני רוצה לעבוד או לנסות לעבוד, עלי לצאת מהבית למרחב למידה/עבודה כלשהו, ושם לצרוך קפה, וגם אז סביר שמה שאצליח לעשות זה לקרוא או לשמוע הרצאות ולא לגעת בקוד. כאילו הצנצ שעשתה את כל מה שעשיתי זלגה החוצה מקיום והוחלפה בצנצ שאני עכשיו, פעורת עיניים ומצמורמרת עור, מביטה אל השמיים הכחולים בערגה. הכל יפה. הכל נוגע. דברים הם מרגשים. זה מה שאני רוצה. וגם: אוי לא.
אז כיול מחדש. נדרש כיול מחדש. צריך משהו שגרתי עם פעולות קטנות ומוגדרות, הכל מהתחלה. אני כל כך פוחדת להפסיד את כל ההתקדמות של השנה שהיתה. יותר קל לפחד מלשבת לכתוב קוד.
יש מישהי מתכנית של נשים בהייטק שעוזרת לי להיות כזאת שמחפשת עבודה. הנה בעקבות המפגש בשבוע האחרון יש קו"ח כתובים. הם לא רעים. הם בעיקר קיימים. כדי להתגבר על הצעד הבא, הצעד הבא הוא כבר לשלוח משהו למישהו. היא הציעה: למשרה בפתח תקווה שפרסם מישהו שהיא מכירה ושאני לא באמת רוצה 🙂 כן, זו ההתחלה הנכונה. עוד מעט, שבוע, שבועיים, חודש, ואני בתוך עולם אחר ממש. עם לחצים אחרים ממש. איך אעשה את זה תוך כדי שאני שוב חדשה לעצמי? אז למזלי היא בחו"ל בשבועיים הקרובים ובינתיים המשימה שלי היא לפתוח את היוטיוב ולצפות באנשים מדברים על לחפש עבודה. לחשוב מה מפריע לי ולבקש על זה מידע כדי להיות יותר מיודעת לגבי אופציות. ללכת להרצאה בפאקינג פתח תקווה (זה מוטיב חוזר) בשביל לשמוע ולדבר על ראיונות HR. יותר קל לשמוע וידאואים מלשלוח קורות חיים.
צנצוש, למה את מתמהמהת ככה? אחרי כל הזמן וההשקעה האלה.
כאילו, ידעתי שאני אהיה כזאת, שזה יהיה נורא. אבל לא ציפיתי שזה יהיה נורא במקביל לזה שהכל נורא.
הכל נורא יפה.
יש לי חבר חדש. הוא מרגש וטעים(!), וחושב על דברים שאני אוהבת לחשוב עליהם, ומתחיל בפועל בפרקטיקה דברים שאני רק אומרת שאני רוצה להתחיל. עשינו שיחת יחסינו לאן עוד לפני שאנחנו מכירים אחד את השניה. אנחנו עובדים גם על להכיר. הגוף שלו מתעורר תפוס בכל בוקר שבו אנחנו ישנים ביחד. הוא אומר שהוא רגיל להתפרס במיטה וכנראה שהוא מגביל את עצמו כשיש שם עוד גוף. אני לא ממש מאופסת כשאני יוצאת מבקרים שלנו יחד, אבל מצד שני אני לא ממש מאופסת בכלל, רק בימים שמתחילים בבוקר שלנו יחד זה יותר.
אם אני כותבת בבוקר ועושה מדיטציה, החיים נראים פתאום פתורים הרבה יותר. יכול להיות שזה מה שאני צריכה, שעה וחצי בכל בוקר של להקדיש רק לעצמי ולמחשבות שלי בשביל לפנות את השולחן להכל. יותר קל לגלוש בפייסבוק מלקום לשולחן אל המחברת הירוקה.
בסוף אני אצליח להתארגן. החלקים מונחים לפני, הם פשוט יותר מפוזרים משהייתי רוצה אותם.
אני רוצה להבין איך אני עושה שאני גם אהיה הצנצ שאני עכשיו, וגם אכתוב קוד.
הייתי רוצה שמישהו יחזיק את זה בשבילי.
מישהי קטנה בתוכי אומרת: אולי ג' ידע.
אבל לא, צנצ.
ג' לא ידע, ולא הוגן לבקש ממנו שידע.
דחיות כואבות לי יותר השבוע.
הילדון עבר בהצלחה ניתוח שהוא תכנן ורצה לעבור. לאט לאט כואב פחות, חופשי יותר לתנועה. מחובק על ידי חבריו הקרובים. הוא אמר לי "אני רוצה שתבואי" כשאמרתי לפני הניתוח שאשמח לבוא אם זה מתאים. אבל בזמן אמת הוא גילה שהוא לא באמת רוצה, והתבלבל ונבוך, והתחיל למרוח אותי במקום להגיד לי את זה. לגבי היום שקבענו בו טנטטיבית הוא אמר שבסוף חברה אחרת שלו יכולה להגיע רק בזמן שאני התכוונתי, ושיהיה לו קשה הרבה אנשים אז אולי ביום אחר? (אחר כך הוא סיפר לי שהם עשו "לא דברים מיוחדים, היינו חברות כמו שתמיד"), לגבי היום האחר הוא אמר לפנות ערב: "מתי רצית לבוא?".
"מתי רצית לבוא?" זה לא מספיק בשבילי השבוע.
רציתי ללכת, כן. בין היתר בשביל תירוץ לא לגעת בקוד… אבל לא במחיר הזה. הילדון באמת מחלים מניתוח. כואב לו, ויש לו טווח קשב מוגבל, והוא צריך עדינות ורכות ואהבה של אנשים שהוא לא צריך לתרגם איתם. "גם בסדר אם זה לא זורם, לא צריך לרצות אותי בזה שאבוא. אני יודעת שאין לנו נהלי "חברות כמו שתמיד" ב1X1". כתבתי לו, והוא שתק לרגע ואז החזיר: "אני חייב להחמיא לך על רגע מרהיב של תקשורת כי את קראת אותי כמו ספר פתוח פה". מה אני אגיד לך, ילד. קצת הלוואי שלא, אבל חלק מהקרבה הוא לדעת את הגבולות שלה. הוא הוסיף עוד משפט של הקשר על למה ספציפית זה קשה באופן שהוא לא שיער קודם, ואז "אבל כלומר כן, מה שכתבת".
אני לא רוצה להיות בכח במקום שאני לא רצויה, אבל הייתי מאד רוצה להיות רצויה, וזה כואב.
גם עם החבר החדש אנחנו במקום הרגיש הזה, שבו מתחילים לראות דרך החרכים של ההיכרות שקצת חצינו את הגבולות של עצמנו בשביל להתקרב. עברנו להתראות מבערך פעם בחודש לכמעט פעמיים בשבוע, וזה מרגש ונעים… ואנחנו ישנים רע. קמים עייפים. חיים בערפל מוח. לא מספיקים, או נאבקים בקושי לעמוד, בחלקים אחרים בחיים שלנו.
משהו לא הסתדר מבחינת לוח זמנים, ונתקענו על היכן ומתי ניפגש את המפגש השני לאותו שבוע. הוא העדיף אצלו ("לא סיבה ממשית כמו שאני פשוט מרגיש צורך להיות יותר בבית, וזה שבוע שיצא לי להיות מחוצה לו יותר משאני רגיל"), אני העדפתי אצלי ("באות אלי חברות בערב ולא ידוע מתי ילכו, ואני מעדיפה להתעורר בבית בגלל הזריקה בבוקר שצריכה מקרר"). הצעתי כמה סידורים אלטרנטיביים שפותרים חלק מהאילוצים אבל לא את כולם, והוספתי "ובהמשך נתאם את השבועות ככה שכל אחד מאיתנו יקבל מספיק זמן בבית (גם לי יש צורך כזה)" ולבסוף הנפתי דגל לבן: "אפשרות נוספת היא: מחר אני מבלה בביתי עם חברות ואתה מבלה יום פנוי בבית. ואנחנו נפגשים ביום שני, עם <חברים משותפים>". זו גם אפשרות טובה, הוא ענה. ואז דיברנו קצת על זה שזה קשה. לרצות אחד את השני בחיים שלנו, וגם… את החיים שלנו. "וגם הדירה שלך קצת מנסה להתנקש בי", הוא הוסיף בשיחת וידאו, הוא אלרגי לחתול ואולי גם לאבק שגר בחדר שלי. טוב, הבנתי את הרמז, עשיתי נקיון אבק. אבל אני מאד מקווה שאחרי זה הוא גם יבוא, כי אני גם לא אוהבת להתעורר בבית לא שלי, להצטרך להבין איך אכלכל את עצמי ולאן אלך במהלך היום במקום לקחת אוכל מהמקרר, להתעסק בלוגיסטיקה מורכבת במקום להתגלגל אל השולחן שלי והמקלחת שלי והמקומות שנראים לי עדיין מוכרים גם כשאני לא לגמרי מוכרת לעצמי.
לא חייבים לא חייבים לא חייבים, אני מפזמת. אבל אני רוצה שירצו אותי, ושינסו לפתור אילוצים ככה שיאכלסו אותי. ואני חושבת שאני אצטרך להביע את זה יותר בבירור. כי מגיע לי שגם יחפשו בשבילי. מילא עם הילדון, לא נעים אבל מובן, אבל במערכת יחסים עם מישהו בגודל שלי אני לא הולכת להיות הזו שמקבלת אחריות על כל הבלגן. אם זה בלגן, אז שיהיה בלגן משותף.
"יצאתי באי שקט מזה שרק אני חיפשתי דרכים לאכלס את הצרכים שלך, ולא ראיתי אותך משיב באותו מטבע כשהיו לי אילוצים די מורכבים באותו יום. גם לי יש מקומות שקשה לי לוותר עליהם או להתגמש בהם, ואני אשמח שתחפש דרכים לבוא לקראתי ולהציע אפשרויות, כך שיהיה מרחב גדול יותר לפתרונות מ"אפשר לוותר, וזה יהיה יותר קל מלחפש עוד משהו"".
שלחתי זה עתה. מעניין איך יתקבל.
לא רוצה לשחק יפה ולחלוק ולהבין.
רוצה שיאהבו אותי כמו שנוח לי ויפנקו אותי, ושיהיו לי עודפים של משאבים להביא לשולחן של עצמי בשביל לפתור איך אני חוזרת להתרכז בדברים שמונחים בפני כדי להצליח את הפרוייקט ולקבל המלצות נחמדות וטובות שישמשו אותי לרגע הבא בחיים שלי. ואיך אני פותרת את הרגע הזה בחיים שלי, שבו אני לא חושבת שיש מישהו שדואג לי מספיק, אפילו לא אני.
מעניין, הכיוון שזה תפס 🙂 אולי אלה היו השעה וחצי שלי היום?
וגם: בינתיים תוך כדי כתיבה התקשרה חברה ממחזור אחד אחרי של הקורס שהייתי בו, ואמרה שהיא התראיינה בסטארט אפ שהיא לא היתה בקטע שלו אבל נשמע שמחפשים בתחום שמעניין אותי, ותיארה… את אותו סטארט אפ שדיברתי עליו למעלה. ואז סיפרה שהיא עצמה כבר חתמה במקום ומתחילה בשבוע הבא.
אני צריכה להתחיל לזוז, העולם קורא לי, ואני חייבת חייבת קודם למצוא את הנשימה שלי.
מרצדת 