"ועכשיו תמשוך," אמר סנופקין


כשאני אומר 'עכשיו', תמשוך כמה שאתה יכול. כלומר, לא עכשיו. לא עכשיו. עכשיו"!

[משפחת המומינים, "כוכב השביט הגיע", טובה ינסן, תרגום משוודית דנה כספי]

"יש לי הצעה לפיצ'ר לווייז", אמרתי לחברה. "זה תוספת שאתה מפעיל וכל מה שהיא אומרת לך אחרי הפעם הראשונה שהיא אומרת נגיד שבקרוב יש פניה ימינה, זה "לא בפניה הזאת. לא בפניה הזאת. עכשיו כן!".
זה רוב מה שאני עושה כהשלמה לווייז כשאני הנווטת לצד הנהגת.


מתי תיגמר תקופת הקורונה?
האם לכל אחד זה נגמר בזמן אחר?
מבחינת נ' זה נגמר מזמן. כל ההבדל הוא שעכשיו עוטים מסיכה כשיוצאים החוצה. אף על פי שהיא צוות רפואי ולדעתי בענייני מיגון יש לה לא מעט נסיון. "היה כיף בסגר", היא צהלה אתמול במפגש הזום של מועדון הקריאה. נכון, היה לה כיף בסגר, היא עשתה אותו עם הזהוב ועם הבנות שלה, והגרוש המעיק שלה היה במילואים במלונית קורונה. היה להם מלא זמן ביחד והם לא הרגו אחד את השני, ומאז הוא נשאר והרבה יותר מזה.

ג', לעומת זאת, כמעט לא יוצא מהבית חוץ מאשר לקניות. זה לא שלפני כן הייתי מסתובבת המון, אבל לצאת עם מסיכה זה לא נעים פיזית, במיוחד לא בחום הזה. זה מקטין את הטיולים הסתמיים שלי עוד יותר, הופך את היציאות שלי לכאלה עם מטרה. אבל חלק מהמטרות חברתיות.

אני מתגעגעת לאנשים. אז מעבר לדירה הקווירית שאני לפעמים באה אליה, אני פוגשת אותם במקומות פתוחים (בהליכה רגלית, הייתי עם חברה בים שוב, והפיקניק עם הג'ינג'ים היה סבבה לגמרי, אפילו שהיינו במסיכות רוב הזמן.) או שמארחת בודדים אצלי. אתמול הייתי אמורה ללכת לעשות את מועדון הקריאה עם הגיק החמוד מגבעתיים, אבל בסוף הסתבר שהנורה בסלון שלהם התקלקלה, אז הוא בא אלי במקום. אני מתגעגעת לזו ששמה בכתיב חסר, היא כתבה אותי ביומן שלה ביום ההולדת שלי, אבל עוד לא ברור מה יהיה אופי הפגישה. היא נפגשת אפילו-יותר-ממרחק מהממוצע כדי לא להיות חייבת מסיכה. לזהוב ולנ' יש קבוצה קבועה שעושה פאב-קוויזים אונליין ביחד. אני אצטרף אליהם השבוע, ממחשבי שכאן. זו תהיה הפעם הראשונה בהרבה זמן שאשכרה אראה (אפילו שזה על מסך) אנשים שלא מכירה היטב (וגם אלה חברים של חברים). העולם החברתי שלי גם ככה לא הכיל בעבר הרבה אנשים חדשים, ועכשיו זה פשוט הגיע לרמה מגוחכת.

אני צריכה מחדש להתרגל לפחות או יותר הכל. ללהציג את עצמי, ללהתעניין באחרים, ללהיות חלק מדברים. לפני כמה שבועות חברה ארגנה לי לצאת איתה ועם אהובה שלה לחוף געש ולפגוש שם עוד חברה, שהכרתי מהאינטרנטים אבל לא פגשתי מעודי. זה היה… מיוחד! הרגשתי חלודה, אבל גם אמיצה. ואני חושבת שעשיתי רושם טוב. בטוח שהיא עשתה עלי ושנהניתי בחברתה. אני כל כך רוצה לדעת שאני עושה רושם טוב, כי אני מפחדת מדחיה של זרים. כאלה שאין להם הרבה חשיבות בעולם שלי וכאלה שהם מעסיקים פוטנציאליים.

הבנתי שלא עשיתי אינטראקציה שהיא לא מינית/רומנטית עם בנאדם ממין זכר כבר הרבה מאד זמן. אני צריכה להבין איפה הדברים האלה קורים ולהתחיל מחדש להשתכנע שזה קיים. בינתיים נרשמתי למין קבוצת פייסבוק שהמטרה שלה ללמוד קורס מקצועי שמסתובב ברשת, ואני תוהה איך זה יילך. החלק של העבודה העצמית, אולי החלק של לשתף באיך זה עובר עלי ובשאלות טכניות. אנשים מצטוותים לקבוצות עבודה, האם אצטוות? עוד לא יודעת. תלוי אם יהיה לי אומץ.

אני משתדלת שהאומץ שלי יהיה במנות קטנות כדי לא להבהל בחזרה אחורה ללא-כלום. כבר חודש שאני אופה ככר לחם בשבוע, והלחם שלי טעים. עדיין קשה לי לאכול, אבל משום מה מרק עם קרוטונים מצליח לשכנע את הגוף שלי שהוא אוכל. זה נשמע לי כל כך בחיות מושהית. שלא בטוחה בתפקודים הגופניים שלה אפילו. "לימבו", אמרתי למטפלת לא מזמן.

אני ממש תוהה אם ג' חושב שהוא לפני החיים האמיתיים, או שאלה החיים האמיתיים שלו. זה מוזר להפסיק לחשוב שהלימבו הזה הוא משהו בין לבין ולהגיד: לא, אלה החיים שלי עכשיו, אני אשפר אותם מכאן. אני תוהה אם הוא חושב שמשהו יתחיל "באמת" כאשר משהו. בגלל שאם אלה החיים שלו עכשיו, אז למה הוא לא איתי, עושה אותם אפילו עוד יותר טובים?


אני אומרת לעצמי שהבייסליין שלי עכשיו יותר טוב מאז שאני עושה פילאטיס. שיש לי יותר כח לעולם הזה. אני מקווה שזה באמת נכון, ועל כל פנים כאשר יש לי סידורים על השעה של הפילאטיס אני דואגת להשלים מהקלטות כמו ילדה טובה. זה קרה לא מעט לאחרונה, אני מעדיפה להגיע בלייב כי בקשר להקלטה צריך להחליט מתי ולפעמים להחליט זה קשה.
להחליט זה קשה.
גם עם אוכל, אני משתדלת להכין כמה כריכים בבת אחת, ואז כשאני רעבה- לא להצטרך שום דבר חוץ מלהוציא כריך, ולאכול אותו עד שהוא נגמר. לא צריך להחליט לאכול עוד ביס ועוד ביס, ושאולי החלטות אחרות יגנבו את תשומת לבי בין ביס לביס. אם אני שוכחת יוצא שאני עושה שלושה או ארבעה דברים במקביל ולאכול קצת נשכח בתוך תלויות-הזמן של הדברים האחרים. כדי לוודא בהקשרי בטיחות שאני לא שורפת את הבית או משהו, אני מפעילה טיימר במטבח כדי שיקרא לי אליו אם יש לי משהו על הגז או בתנור.
גם לג' זה קשה, ודווקא בגלל זה הוא מבין למה אני מבקשת ממנו להגיד מה בא לו לאכול. כשיש כיוון אז לא קשה לי להכין. אבל להחליט זה קשה. ובגלל זה אני מבינה כשהוא אמר שהוא מעדיף להתארח אצלי בפעם האחרונה כי מזמן לא היה פה. אני לא מאמינה שזה בגלל זה, אלא בגלל שאז הדברים הם אחריותי. אם כי אין לשלול שהוא ירצה להיות במקום שהוא לא הקירות שלו, מדי פעם.


השבוע יש לי ממש שלושה מפגשים שונים עם הזהוב. לילה, ולילה-ובוקר, ואחה"צ. זה כל כך שימח אותי שהוא קבע איתי באחה"צ שבו נ' בעבודה והוא פנוי. כי זה אומר שהוא יכול להעדיף להפגש איתי מאשר סתם לשבת בבית לבד. (אני די בטוחה שאם אגיד את זה לנ' אז היא תגיד שהיא הציעה לו לבוא אלי, אבל די כבר כמה אפשר לדאוג בקשר לדברים משמחים).
אני גם מתכוונת לנצל אותו ואת כשירותו לנהיגה כדי להגיע לקטוף מנגו היכנשהו בסביבה, כי זה משהו שממש בא לי לעשות אפילו שאחר כך אוכל בעיקר לאכול מנגו או שניים ולתרום את המנגואים הנותרים לביתם של הזהוב ונ'. היו כמה מקרים לאחרונה שבהם נ' שלחה את הזהוב לעשות קניות מסביב לביקור שלו אצלי, לפעמים ממש על, וזה הציק לי, גם כי הרגשתי שזה לא משאיר לי יכולת החלטה על מה שקורה בזמן של הפגישה שלנו, אבל גם כי דאגתי להשאיר את הפגישה בלי תכניות חיצוניות כדי להשאיר זמן להיות ביחד, ואם כבר הולכים לקניות על הזמן הזה, למה שזה לא יהיה עם האינטרסים שלי? 😉 אז עכשיו אני בקטע של לקטוף מנגו ולקחת אותו וגם ללכת לקניות באיזו חנות טבע בכפר סבא. ו… זה בסדר שזה יהיה לפי האינטרסים שלי, אבל גם נ' תשלח רשימה 🙂

הייתי רוצה שבסוף אחר הצהריים הזה הזהוב גם יסיע אותי לג', אבל עוד לא גיליתי איך חוזרים.
ואם אין לי איך לחזור שזה לא שני אוטובוסים, זה לא יקרה.

יו איך שהזמן טס! כבר אחרי הצהריים של היום, ויש לי שיחה עם ג' בעוד פחות משעה. הדבר הנכון לעשות הוא להתקלח (התקלחתי כבר לפני הפילאטיס אבל צריך גם אחרי), ללבוש בגדים של בני אדם (לא לבושה כרגע מעבר לממש מינימלי) ולהתכונן נפשית שאחרי השיחה אצא לקניות/איסוף מתנות בשכונה(מישהי מוסרת מצעים ישנים, אני רוצה ללמוד לתפור, וגם מישהו ביקש לשאול ממני ספר והם במרחק הליכה לא ארוך זה מזה, אני יכולה להקפיץ)/החוצה. כי אז זה יוצא שעשיתי את ההחלטה הזאת עכשיו, כשיש לי מסגרת זמן, וזה יחסוך לי החלטות בהמשך, כשלא תהיה.

לעוד מישהו קשה להחליט?

Are you somewhere feeling lonely, or is there someone loving you?

אתן יודעות, יש ימים שבהם הכל, לכאורה, נורא.

כלומר, לא בכללי. בכללי היה לי יום שלם עם הזהוב, קיבלתי אוכל גולמי שלא קניתי בעצמי כי השותפה קנתה ואכלנו ממש טוב, והתחבקנו ועשינו פאזל והספר שאני קוראת הוא לא מדכא ת׳תחת, לפחות בינתיים, ומחר אני רואה את הג׳ינג׳ים בפיקניק. כל זה.

ומצד שני עשרות תגובות שונות לסיפור שבו מישהו אחר מישהו נכנס לחדר כדי ״לעשות מין״ עם מישהי, קטנה. דיבורים על איך שהם מפלצות. דיבורים על איך שהם בדיוק כל הגברים מסביבנו. דיבורים על זה שגברים בינוניים מרוויחים מזה שהסטנדרטים שלנו לגבריות טובה היא ״לא לאנוס״, דיבורים על איך צריך לדבר עם ילדים בנושאים האלה מגיל אפס, דיבורים בסגנון ״גברים מתים לא אונסים״. הוכחות מצולמסכות שהמילת חיפוש הכי חזקה עכשיו באתר פורנו פופלרי היא ״אילת״, כי יש הרבה שזה מעניין אותם ולא בהכרח מההיבט המזועזע. קריאות לגברים להיכנס כשותפים לתוך תרבות שמציבה גבולות של לא להיות ״כאלה״. סיפורים על איך ניצלנו במצבים מפוקפקים בגלל מזל או בגלל אנשים שפשוט לא היו אנסים. סיפורים על איך לא ניצלנו.

דיונים בין נפגעות לשורדות על האם זה שימושי או פוגעני לדבר על אונס כעל רצח של נפש.

בכמה רגעים הראשונים של פילאטיס, המנחה מנחה על כל נשימה משהו קטן. להאריך עורף, לאפשר לחזה להרגע לרצפה, כתפיים נמוכות, וכך הלאה. כשהיא מסיימת את ההנחיות הספציפיות היא אומרת: בנשימה הבאה הכל קורה (ומפרטת). ואנחנו שומרים את זה לעוד נשימה, ועוד אחת.

מה זה נשימה?

ומתגנבת דרך הסדקים ממילא

מחר נראה הכל לאור היום

מילים: צרויה להב. לחן: יהודית רביץ)


ג' בא לכאן לסוף השבוע וזה בינתיים בעיקר מוזר. אין לו פה מחשב אז הוא צופה בסרטונים של משהו שהוא שילוב של סדרה משפטית עם "הפוני הקטן". אני סיימתי לקרוא ספר על ספינות חיות, דרקונים וסוחרים, ועכשיו עברתי לקרוא ספר בלשי בריטי, שקיבלתי עליו המלצה. 

הלכנו הבוקר בשכונה ואספתי שתי פסיפלורות ולמדתי לזהות בחצרות עצי מנגו. עדיין לא מצאתי עץ שאני חושבת שהגיוני לדפוק על הדלת ולשאול אם אפשר לקטוף מנגו, אבל אולי זה יקרה. עשינו קצת מהפאזל שאני בד"כ מרכיבה עם הזהוב, ואפילו שיחקנו במשחק שהוא בד"כ מוקדש לעיתות שיעמום שנקרא "האמצע הסמנטי". זה כשיש שתי מילים וכל אחד אומר מה המילה שלדעתו נמצאת בדיוק ביניהן, ואז ממשיכים לשחק את זה על המילים החדשות עד שבסוף מצליחים למצוא מילה משותפת שתהיה באמצע. בדרך כלל מרחיקים הצידה מהמקור במשחק הזה ויוצא מאד מצחיק. אבל זה עדיין משחק שמשחקים כשמשעמם.   

נ' והזהוב בסוף שבוע שמערבבים בו את המשפחות שלה ושלו, בקיבוץ שהוריו גרים בו. לא מזמן הם עשו רשימה של דברים רצויים בדירה (משלהם שקנו ביחד) ואחד הפריטים היה מיטה מאד מאד רחבה בחדר השינה. "כדי שכולם יוכלו להכנס אליה כשצופים בסרטים ביחד", הסביר לי הזהוב, וזה היה אחד הדברים הכי חמודים שהוא אמר. זה פשוט מקסים בעיני שהוא מתכנן את חיי המשפחה שלהם. ואני גם מרגישה זנוחה, וחושבת, מה יהיה כשיהיה תינוק קטן ממש? האם עדיין יהיה לי מקום? האם אשאר חברה של המשפחה? נחיה, כמובן, ונראה. אבל הייתי רוצה שיהיה "המדריך למאהבות שאחד האהובים שלהן מקים משפחה". כי זה פשוט… מה עושים. 

ג' כרגע שאל "נאכל?" וכשאמרתי לו שאני כרגע עושה משהו אחר הוא אמר "אני רוצה לאכול יחד", אז קבענו לעוד כמה דקות. זה משמח אותי שהוא רוצה בחברתי ואיתו אני לא מרגישה אשמה וחרדה בעניין של זה שאולי הוא רוצה להיות עכשיו במקום אחר (למשל משחק את המשחקים שלו בבית שלו). אם כי אולי עלי לשאול אותו איך פתר בסוף איזו שאלה שהיתה לו בעבר בעניין לבלות כמה ימים במקום אחר. בסך הכל, נראה לי שהיה חסר לי לשבת קצת במרחב שונה ממנו. הנה עכשיו ישבתי קצת וכבר אני מסוקרנת שוב בקשר אליו. להפתעתי אגב השיחות הטלפוניות כל יומיים ממש עונות על הצורך שלי בתקשורת איתו וזה מאד נעים לי ומרגיש הרבה פחות נפרד ממה שהנחתי שהיה מרגיש לא להפגש אלא פעם בשלושה שבועות או יותר. 

יש כאן בפלטפורמה איזה עורך חדש שעומד להכנס לתוקף, ואני לא רואה במסך שלו איך מגיעים לטיוטות. כמעט כל פוסט כאן מתחיל במחשב אחד ואז ממשיך דרך הטיוטות למחרת או בהקשר אחר אז זה ממש מדאיג. 

עבר הזמן שלי! יאללה לעולם שבו דלורית בשמנת חמוצה זו ארוחת ערב לגיטימית. לכל הפחות אני אוכלת יותר טוב כשג' כאן! רק להצליח גם לעשות פילאטיס מחר בבוקר. 

 

עריכה: רוצה לציין לטובה את מ׳ הגיק שמצא נברשת באחד האיסופים המשונים שלו, וניצל זאת כתירוץ לעבור מתחת לבית שלי עם האוטו וקפצון ג׳ינג׳י בת תשע מלאת אנרגיות. קיבלתי מלא לוכדי שמש, כמה חיבוקים מדומיינים בצורת לחיצות מרפק, והמון אהבה. שאלתי על פיקניק יחד וקיבלתי ״דווקא לא מתנגדים״ מצד מ׳ הגיק ו״הלוואי שתביאי את התפוחי אדמה הטעימים שלך״ מצד הקפצון. 

וכבשה ואיילת תהיינה עדות

שליטפת אותן והוספת לכת
(עוד חוזר הניגון, נ. אלתרמן. ביצוע חווה אלברשטיין בלחן נחום היימן. ביצועים מפורסמים אחרים בלחן נפתלי אלטר)


יש לי שעה בחיים וזו הזדמנות טובה לבוא לכאן. אני צריכה רגע להסתכל מה הדבר האחרון שסיפרתי… אה. עבר מלא זמן.
הדברים הם כמעט אותו דבר, אחד החידושים הגדולים הם שכרגע אני שוב בתוך תווך חברתי יחסית מוצק.

לפני שבועיים נגמרה קבוצת הדיביטי בקול ענות חלושה. קיבלתי גלויית פרידה מהמנחות שמצד אחד יש לה ציור שהוא פייר מכוער וחדגוני (חיפשתי בגוגל תמונות אבל יש רק תמונות של אותו בנאדם שהן קצת פחות מכוערות וחדגוניות), ומהצד השני מילים שחלקן קצת אפרוריות וחלקן לא. סיפרו לי שהסתקרנו לגבי איך יהיה לי התהליך כי "באת עם ידע קודם", אמרו שמקוות שאמשיך לתרגל ואפילו להשלים את מה שקיוויתי לעבור עליו ולא הספקנו. "נראה לנו שהמשך עבודה על המנעות בתוך קשרים משמעותיים דרך מיומנויות יעילות בין אישית יכול להיות כיוון יעיל להמשך", היו ברכת הדרך המאד פרקטית, קצת לפני "שיהיה המון טוב בהמשך" 🙂
לפני שנגמרה קבלנו מטלה לעבור על כל מה שהיה ולבוא עם תובנות. חששתי מהמטלה הזאת כי כל שיעורי הזום מתערבבים לי במוח לעיסה אחת לא מאד קשובה. אז דחיתי ודחיתי את זה ובסוף הגיע היום האחרון ולא היתה לי ברירה, והתקשרתי לקטה לשאול אותה אם מתאים לי לשמרטף עלי בזמן שאני עושה מטלה שאני לא מצליחה לא להתחמק ממנה, והיא הסכימה, ואז הסתבר שיומיים קודם קבעתי עם ת' פגישה בזום על אותה שעה. אז יצא שרק כשת' יצרה קשר התנצלתי בפניה שלא אבוא. אני מספרת את זה כדי לתת לכם תחושה איזה עולם חברתי מספק היה לי באותו שבוע. מספיק מספק בשביל שת' לא תזהר בתוכו כמו אבוקה באפלה. מספיק מספק בשביל להצליח לעשות פאדיחה של לשכוח פגישת זום עם ת'. התנצלתי והרגשתי רע אבל גם הייתי מאד מופתעת מאיך שהתגנבה אלי כזאת רוויה חברתית שאפשרה כזה דבר.
זה היה בגלל שהייתי שלושה ימים באותו שבוע על השכנות וגם קבעתי עם אחת מהן לנסוע אל מ' הגיק לקחת עוד שטויות שהוא מוסר/שהן צריכות/שהם תירוצים להפגש עם מ' הגיק. "מבחינתי כנראה הייתי באה גם אילו היית מוסר נסורת רטובה" כתבתי לו בקצה הרשימה שריכזתי של הדברים שכל החברות אמרו שרוצות. "את רוצה נסורת רטובה?" הוא שאל. "בכל בכלל לא". עניתי. "יופי, זה היה לוקח לי הרבה זמן לאסוף ולהרטיב". מ' הגיק היה פזור נפש ונראה לא במיטבו, אבל לראות אותו זה נהדר. לנסוע אליו בתקווה לסדר לחברות דברים שהן צריכות זה משמח מאד. לשבת אצל הקטה בשביל להצליח להתמודד עם דבר זוהי שריה חברתית מוצלחת. וזה מצטרף ללדבר עם ג' כל יומיים בטלפון. שלא לדבר על המאהב ההוא החדש שבילה איתי כמה שעות טובות טובות. וכל זה יכול להסביר איך בסוף בסוף הצלחתי להיות כה רוויה ששכחתי להכניס ליומן את הפגישת זום עם ת' ולהגיע אליה. עד כה לא הצלחתי לתפוס אותה במצב לשיחת זום אחרת. אבל יש לי תקווה.

בסוף השבוע היה סוף השבוע שבו הזהוב שכר דירת נופש בתל אביב כדי שנהיה בה כדי להרגיע אותי אחרי החשש הגדול של המעבר שלו לגור עם נ'. סוף שבוע שלם לבלות ביחד היה מצד אחד נעים ומצד שני תלוש למדי. אני לא יכולה שלא לחשוב על הסיפורים של נ' על זה שהיא יוצאת איתו לסוף שבוע והם בלתי נפרדים ואחרי זה מסכימים ביניהם שהיו יכולים להמשיך ככה עוד כמה ימים. אני לא מבינה איך בכלל מגיעים למצב כזה, ואני תקועה עם המוח שלי שמדאיג אותי שמא הוא היה מעדיף להיות עכשיו במקום אחר. זה מתסכל במיוחד לאור זה שבסך הכל הוא ממש בא לקראתי בקטע הזה מלכתחילה וזה קצת כפוי טובה לבוא עם מחשבות מתישות של לא-להיות-מספיקה על הזמן הזה. אכלנו טוב וישנו טוב והתחבקנו הרבה וראינו סרטים מצוירים והיה סקס ממש מעולה, ואני עדיין לא מצליחה לעבור את האימה של הרגעים המתים. האמת היא שכמעט הכי נהניתי מזה שהלכנו לישון (ליתר דיוק אני נפלתי לישון והוא נשאר לקרוא עוד) ואז התעוררתי מוקדם נורא בבוקר, והיה לי ברור שזה פחות מדי שעות שינה בשבילו אבל שאני כבר לא ארדם שוב מיד, והתגלגלתי לי לבד את הרבע שעה הליכה לים והייתי שעה בים לבדי. *הכי* נהניתי, כמובן, למחרת- כשהוא כן בא איתי לים 🙂

אתמול כשסוף השבוע הזה היה מאחורי אז בכל זאת עשיתי את הלא ייאמן והסכמתי לנסוע עם חברות שלא פגשתי בכל הקורונה ושכן נפגשו עם אחרות באוטו כי האוטו הזה (וורום וורום!) נסע (וורום וורום!) לחוף געש, שהוא חוף נודסטים לא מוכרז. ואני כבר הרבה זמן, כמה שנים למעשה, כבר חושקת בלהגיע לחוף הזה. ומה קרה בדרך… בהתחלה לא עפתי על הבנאדם שהציע לי טרמפ אז נמנעתי מללכת, ואז שברתי את הרגל, ואז שנה אחר כך הוא עשה איזו תאונה והוא עצמו לא יכול היה לבוא, ופעם הלכתי עם חברים אחרים ולא ידענו את הדרך ולא מצאנו את החוףףףףף וזה היה כה מטופש. בקיצור, הגיע הזמן מאד. ונסענו לחוף געש. וסוף סוף הייתי במים בלי בגדים. והיה סבבה לגמרי, וממש לא כזה שונה קטגורית מלהיות במים עם בגדים תחתונים מבד של בגד ים. שוב הדבר הכי טוב היה החברה ומה שהיה טוב בה שאלה היו שני אנשים חברים שכבר מלא פעמים נפגשנו ואפילו לא מעט התכרבלנו, ועוד שני אנשים שאחת מהן כבר רציתי לפגוש וגם לחבק. וזה אומר מגע, מאנשים שהם לא מאהבים, שזה מצרך שמאד חסר לי. בכלל, וגם בתקופת הקורונה בפרט. ואני התנהגתי כחברה והתנהגו כחברה אלי. שזה הישג בשבילי כי אני בד"כ קצת פוחדת פשוט להתנהג כחברה כולל מה שזה אומר בשבילי (מגע) עם אנשים שלא יכולים לדעת שאני לא מזיקה, וכמובן גם להפך.

זהו, ועכשיו השבוע אני רואה את הזהוב בערך יום כן יום לא 🙂 אז מה הלחץ שלי שהוא לא רוצה להפגש אם הוא קבע איתי סוף שבוע ואז שתי פגישות באותו שבוע? אבל הוא קיים, הלחץ, וזה מתסכל. אני אנסה להתמודד עם לספר לו את זה, כי האגדה אומרת שככה דברים משתחררים. איך אומרים זאת בעברית? לעבוד על הימנעות בתוך קשרים משמעותיים באמצעות מיומנויות תקשורת בין אישית. כן.

—- בינתיים עבר קצת זמן והזהוב כבר פה, הוא הלך להתקלח ואני מנצלת את הזמן לכתוב עוד קצת.

אני רואה את ג' לעתים מאד רחוקות (בערך פעם בחודש), ולפעמים זה מכביד עלי. כרגע אני גם די דואגת לו, כי מצב התפקוד שלו אינו מאד מרשים. הוא ביקש ממני להציק לו מחר כדי לוודא שהוא יוצא מהבית לקניות כי הוא כבר התכוון לצאת אתמול והתכוון לצאת היום ובינתיים לא יצא. מצד שני אני מזדהה עם זה פשוט. גם לי זה קורה לפעמים. "לכל אחד צריך לתת כמה שבועות להתאפס" אמרה לי איזו מישהי ששמעה שהמצב הרע הוא פשוא עדכון בן כמה ימים. אבל לא נראה לי שזה כזה פשוט.
אבל נפלתי עליו השבוע עם דרישה ממנו לנסות להשיג טרמפ לפה באותו אמצעי שטכנית יכולתי להשיג באמצעותו טרמפ אלי (שזה עם המאהבת של השותף, שהיא חברה של ג' בנסיבות אחרות) והוא נענה לאתגר ואולי הוא יגיע לכאן, ואולי רק יתאם לי מתי אני אגיע אליו 🙂 הכל בגדר שמועות (המאהבת אמרה לי ולא ג') אז עוד אין לי פרטים, אבל יש לי התרגשות של דברים שמונעים על ידי מישהו שהוא לא אני! אני אוהבת כשאנשים מזיזים את העולם בשבילי ואז אני לא חייבת.

(כשאני חושבת על זה, אז לפעמים עם ג' כן קורה לי שאני יודעת שאפשר היה להמשיך עוד ימים. מאז שהעברנו ביחד חודש וחצי והיה לנו נעים. אבל לא תמיד, וגם בזכות זה שיש לנו הרבה זמן גם בנפרד בתוך הביחד הזה. לפעמים יותר מדי לטעמי אפילו 😉 )

מעניין אותי אם בעצם אני לא צריכה שהקורונה תעבור בשלב החברתיות שאני בו עכשיו. כבר יש לי די, וזה מאד נעים לדעת שיש לי גם תירוץ שמתקבל על ידי אחרים לא להעביר את עצמי על גדותי עם דברים נוספים.

וכמה שמביטים בה יותר רואים שאין מה לדבר

(י. גפן. לחן יוני רכטר, שירה יהודית רביץ, מתוך "הכבש השישה עשר")


לא הייתי פה כבר הרבה זמן.

בתחילת שבוע שעבר היה לי ריב מבאס ומשרה אילמות עם נ'. אני לכאורה לא רוצה לדבר על זה כי אני לא רוצה לדבר על זה אבל זה לא כיף לי. כמו כמעט תמיד היא היתה הבנאדם הגדול יותר בסיטואציה וניסתה ללבן אותה בסופו של דבר אפילו שנפגעה. אני מרגישה שאני גוש של אשמה וקשיים ולא בטוחה שלא הכל מניפולציה וזיקוקים כדי להסיט את הדיון ממה שאני רציתי בהתחלה :/

באמצע השבוע פגשתי את הזהוב והוא הקפיץ אותי בסוף פגישתנו אל ג'. זה היה בהתראה של כמה שעות עבור ג' (ההצעה נשלחה אליו כשכבר היה ישן ונגעה למעשה לביקור שמתחיל בבוקר) והוא בכל זאת עשה את ההגמשות שהוא היה צריך בשביל לאכלס אותי, וענה בחיוב. היה לי ממש טוב איתו. המון רגעים של נשימות טובות ביחד, הישענות משותפת על הספה בסלון, חיבוקים ארוכים וממושכים. שמתי לב שהוא עשה גם את הדאגה לאוכל. התגעגעתי אליו. ביחד ראינו סרטונים על איך מתחילים להשתמש במכונת תפירה.

מ' הגיק כפרהעליו פרסם את הפוסט הפומבי החצי שנתי שלו שבו הוא אומר "אני צריך לפנות דברים מהבית, מה בא לכם שיהיה לכם?" ואז מחטט בערימות שלו ונותן. מכיוון שידעתי שבתחילת הקורונה חברה העבירה אליו מכונת תפירה ומאז שהוא יודע לתפור במכונה אז הוא יודע גם לתקן מכונות, כי הרי זהו מ' הגיק וזוהי דרכו, אז אמרתי "אני רוצה מכונת תפירה, אפילו בהשאלה" וככה יש לי מכונה בבית! היא היתה של התופרת הסופר שווה שאיתה הגשנו את ההצעה לסדנת כנסים של הוספת כיסים לבגדים, ולכן זה מספק לי גם תירוץ לתקשר איתה ("כדי ללמוד את המכונה") וזה ממש נחמד. גם הקטה אמרה לי "בטח וכמובן" ומזל טוב כשסיפרתי לה שיש ושאלתי אם אפשר להעזר בה כשאסתבך.

בינתיים תפרתי קו ישר אחד וישר ממנו עברתי ללתפור מסיכה רב פעמית. עשיתי מלא שגיאות של טירונית תוך כדי ונהניתי מאד. חשבתי על זה שחבל שסבתא שלי מצד אמא, שהיתה מתקנת בבית דברים, לא מספיק ערה בשביל לשמוע את כל הסיפורים המטופשים שלי על מה כל הסיבות שביליתי בפרוייקט הראשון שלי יותר זמן בפרימה מאשר בתפירה, ולצחוק עלי שאני קלולס. כשמגיעים למצב שאת מצטערת שמישהו כבר לא יכול לרדת עלייך בחיבה זה כנראה אומר שנפרדים, לא?

זה גם היה תירוץ לפגוש את מ' הגיק וכל כך התרגשתי לראות אותו. הוא היה מאחורי מסיכה כמובן. היתה לי גם הצצה אל ג'ינג' גדול (שכמובן גדלה כי לא ראיתי אותה כחצי שנה). בלי חיבוקים. הוא סיפר סיפורים על איך זה לקבל מאנשים כשירים וחכמים מכונות תפירה "שלא עובדות" ואז למצוא שנגיד לא שימנו אותן שנים או שמשהו שבעיניו מטופש דרש החלפה. נראה שאין לו מושג שאנשים נורמליים לא פותחים את המכסה של מכונת התפירה שלהם. זה היה די מצחיק בכל מקרה.

אז בינתיים יש לי מסיכה אחת ומלא רצונות. למשל אני רוצה שכל הבגדים האלה שהלכו למסיבת החלפה כי הם של גברים ויש להם מפתח זרועות גדול מדי והמון כתפיים (אבל הם בדיוק בחזה) פתאום יתאימו לי בלי שאני אצטרך ללמוד איך מתאימים אותם (ולפני זה אני רוצה להיות מסוגלת לת]ור היטב בלי להתאמן על לתפור קווים ישרים 😉 ) אני אהיה ריאלית ואשתדל שגם הדבר הבא שלי יהיה קטן- מסיכה נוספת, אבל הפעם בטכניקה שאני לא מכירה ואפילו לא כל כך מבינה. יש סרטון ואני אלך לפיו ונקווה לטוב. דבר מצחיק שקרה הוא שג' שם לב כשהייתי אצלו שהסדין שלו נקרע (אף אחד מאתנו לא זוכר שזה קרה) ולכן פתאום יש לי סדין שלם להתאמן עליו בתפירת קווים ישרים, דבר שאני מסרבת לעשות אז בינתיים הוא רק נוצל להיות ביטנה של המסיכה הרב פעמית. החלק החיצוני הוא חלק מציפית שקיבלתי מאמא 🙂 היא בצבע סגול וקצת דהויה וחם לי בה מאד אבל היא פריט שמיש ואני הכנתי אותה. זה משמח אותי מאד.

בימים האחרונים העברתי קצת משקל של מערכות יחסים לתוך זמן עם ה"שכנות". באחד הימים באתי כי הייתי צריכה מפלט ממסיבה של השותפים שהתרחשה פה עם אנשים שאני לא מסמפטת, וביום שאחרי זה באתי ובאתי לעזור בפריקה לאחת מהן, שהצטרפה לתוך הבית ששתיים מהן כבר גרות בו (זה בית גדול עם מלאן שותפים). בילינו הרבה זמן ביחד, וגם הפעלנו אצלן את הרומבה שאספתי ממישהי מהשכונה כגופה שאפשר להשתמש בה לחלפים והסתבר שהוא בעצם היה רק בתרדמת. אני ממשיכה להרגיש שלעשות דברים לוקח לי הרבה יותר זמן ממה שצפיתי בהתחלה. רק פינינו את הבוידעם אצלה, והתעייפנו. בכלל לא הגענו לפריקה עצמה. אבל מצד שני, היה כרוכה בזה הרמה של אריחי רצפה כבדים, אז אני לא אמורה להיות מופתעת שזה היה מעייף. מחר אנחנו הולכות ללכת למ' הגיק שוב ולאסוף ממנו כל מיני דברים. כאלה שאני רציתי, כאלה שהשכנות רצו, קצת דברים לנ' 🙂 העיקר שאראה את מ' הגיק שוב.

קבעתי עם הקטה שאם לא אסתדר בלתפור את מה שרציתי מהסרטון אז אתפור עד שם ואבוא אליה שתעזור לי עם החלק המבלבל. "זה מעבר לא פשוט מדו מימד לתלת, אבל זה החלק האהוב עלי בתפירה", הקטה כתבה, ואני מרגישה הרפתקנית מאד שהדבר השלישי שאני רוצה לתפור (אחרי קו ישר ואחרי פריט שמיש אחד) זה ישר "מעבר לא פשוט".

שולחת את הפוסט הזה כדי לצאת מהאילמות בבלוג וכי אני רוצה לפנות את השולחן 🙂

404 לא נמצאה כותרת

אז כמובן שלבילוי שלי ביום א' יש ריקושט מול ג', כי זה היה בילוי לא "בטוח קורונה", ועכשיו למרות שיש לנו איזהשהוא טרמפ מהסוג שג' היה נוטה לאשר מבצבץ באופק, אנחנו בכל זאת נמתין עד שיעברו שבוע (אולי שבועיים) מהמסיבה הזאת. מזל שיש עוד סיבה חוץ מזו שאני אחראית אליה שהטרמפ הוא קצת פישי, אחרת הייתי ממש אוכלת את עצמי.

אני כבר מתחילה להתגעגע אליו, הג' הספציפי שהוא עם הריח שלו והחיבוק שלו והמהירות האפיינית שלו בכל מיני דברים, שזה געגוע פיזי מובן לחלוטין. את החלק של תקשורת רעיונות אנחנו מצליחים לפעמים בטלפון והיתה שיחה נחמדה גם היום אז… פעמיים ברציפות! זה ממש נחמד. בנוסף מהשיחה נראה שאני עושה כמה דברים שונים, ואני מספיק לא בדכאון בשביל לראות קצת הקשרים ביניהם וזה מאד משמח כי זה לא קרה מזמן.

אחד הדברים שתפסו אותי זה שאחרים תופרים מלא בקורונה ויש מישהי שהראתה אתר שאפשר להשתמש בו כדי להוריד גזרות מותאמות-אישית ובחינם, שהיה מגניב בעיני מאד. יש לה גם מדריכים לכל מיני שטויות, השימושית ביותר בעיני היא הוספת כיסים לדברים 🙂 זה עשה לי הרבה חשק (כבר לפני שבוע או שבועיים) ואפילו קיבלתי מהקטה כמה בדים שאפשר לעשות מהם כיס ואז לא עשיתי עם זה שום דבר בכללי כי כל השמלות שחשבתי להוסיף להן כיסים הן משהו מבד מאד נופל ודק ואני לא חושבת שאשכרה הגיוני להוסיף להן משהו שימשוך למטה ואפשר להכניס אליו ארנק ופלאפון. אבל עכשיו אני חושבת שאולי בכל זאת כי ידיים זה גם דבר שאוהב להיות בכיסים? 😉 לאאא, ללא ספק כל העניין בכיס בימינו זה להחזיק את הטלפון קרוב. אני צופה עוד הרבה תנודות בנושא לפני שאשכרה אפרום משהו ואתפור אותו בחזרה.

דבר אחר קשור לסקאלת צבעים. בקבוצת אפנה שאני בה שאלו על צבעים שאוהבים ללבוש ואני אמרתי שאדום-כהה-חציל זה הצבע שהכי מתאים לי, ובנוסף יש גם סוג של תורכיז כהה שממש יפה עלי, ואז הלכתי לאתרים האלה שמאפשרים לבחור פלטת צבעים לפי צבע העור, עיניים ושיער שלך וגיליתי שאני הכי מתאימה לדברים כהים ומלאי צבע, ששניהם נכונים. זו הפלטה שהומלצה 🙂 מה אומר ומה אדבר, תמיד רציתי להיות זרה כהה (וגבוהה). חבל לי רק שמעטים הצבעים הבהירים שאשכרה רוויים בערימה הזאת.

7235efa7-9a96-4b51-a5fa-0b411431b5fd

חלק מהrant היה גם שקשה למצוא בחנויות בישראל צבעים שאשכרה מתאימים לאנשים עם צבעים ים-תיכוניים כמו שפחתכם הנאמנה. ג' אמר על זה שממילא גם מידות ים תיכוניות לא מיוצגות, וזה כנראה קשור.

עוד בעניין ייצוגים התחלתי לראות בנטפליקס סרט תיעודי שנקרא Disclosure שמכיל הרבה ראיונות עם אנשים טרנסים מתחום הבידור על האופן שבו מייצגים אנשים טרנסים בתחום הבידור. בגדול זה שובר את הלב בשעה ועשרים הראשונות. נותרה חצי שעה והתחילו סוף סוף לדבר על ייצוגים חדשים יחסית ואולי אולי זה ישתפר. אבל אני מתקשה להמשיך לצפות. כנראה כבר מחר.


אתם מבינים מה קורה פה? כבר יומיים או שלושה שאין בחיי משבר. משום סוג.

כן, אי אפשר לראות את ג', אבל זה כל כך הגיוני שאפילו אני מסכימה עם זה.
יש לי תכניות עם תאריך מתי אני רואה את הזהוב,
ויש איזו סיבה שגורמת לזו ששמה בכתיב חסר לכתוב לי כל ערב, ובנוסף בלי קשר אנחנו מדברות בטלפון לפחות פעם בשבוע.
ות' קיימת ולפעמים גם כותבת.
ראיתי את הקטה השבוע, לפרק זמן ארוך ומשמח.
הפסיכולוגית דיברה איתי על מה שדיברנו בשבוע שעבר, והשאירה לי משהו לחשוב עליו לקראת השבוע הבא.
(אמנם בקטן אני עדיין מנותקת חלקים מהיום ולא מצליחה לזכור אם אכלתי כמו שצריך היום וכבר יומיים רצופים שאני מופתעת כשאני מחפשת במקרר ומגלה ש"אתמול" הכנתי משהו לאכול שאני מוכנה לאכול במצב הרעב הנוכחי שלי, ושמחה שעשיתי את זה ומופתעת ששכחתי מזה, אבל) החיים בגדול הולכים ונהיים רציפים ובעלי הקשר והלוואי הלוואי שזה יימשך ככה לפחות לעוד שלושה או ארבעה ימים! זה מדהים כמה תחושת היציבות שלי חזקה משלושה ימים בלי משבר ובלי *משבר שנראה באופק*.

הנה אקח את מבט עיניך

הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ –
עָצְבּוֹ הַשָּׁקֵט, צְחוֹקוֹ הַמֵּאִיר,
הָרֹךְ הַבָּרוּךְ הָרוֹעֵף מִמֶּךָ,
הָרוֹפֵא לְלִבִּי כְּמֶרְחַב הַנִּיר –
הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ,
הִנֵּה אֶקַּח וְצָרַרְתִּי בַּשִּׁיר…

זו רחל בלובשטיין כמובן.
יש לרות דולורס וייס גרסה מולחנת שאהובה עלי, ויש לחווה אלברשטיין גרסה מולחנת שאני לא באמת מכירה ועלתה כשחיפשתי את הגרסה של רות דולורס וייס.


ביום שהזהוב בא לכאן כדי לעשות עוד כמה שעות של עבודה ואז לסדר בדירה שעוזב, והזמנתי אותו לבוא לכאן למזגן כי נגמרו הרהיטים שם בדירה, ואז הלכתי להעיף איתו דברים, הוא בא וחיבק אותי לפני ואחרי והמבט שלו היה כל כך שופע חיבה שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על השיר הזה.
נ' מופתעת שהתרשמתי מזה כל כך שציינת את זה בפניה, ואני חושבת: אולי הוא לא הסתכל עלי ככה הרבה זמן? אולי לא הבחנתי במבט הזה שלו כלפיי הרבה זמן? ואולי אני שוב מתאהבת בזהוב?


השארתי אתכם בפרק הקודם עם ריב עם ג'.
אז יכולה לספר לכם שיום אחרי זה עשינו עוד שיחת טלפון מלאת דמעות (מצדי) והתנגדויות (מצדו) שבה אמרתי שמפריע לי שהוא לא אומר שהוא *מתכוון* לחפש דרכים שניפגש, והוא אמר שהוא שונא להצהיר על כוונות כי בעיניו רק מעשים נחשבים… אחרי שהוא אמר שהוא עובד על משהו ספציפי בקשר לזה ושאלתי אותו אם הפתרון הזה יירד מהפרק מחר אז החיפוש שלו אחרי פתרון ייפסק והוא אמר "לא" במין נימה של "הרי ברור", ואני הסברתי לו שכל מה שאני מחפשת זה בהירות גם עבורי בשביל שלא ארגיש שאני צריכה לרדוף אחרי מפגש כל התקופה חסרת הוודאות הזאת, אז הצלחנו להסכים- שהוא ימצה את האפשרויות אצלו, ואני אצלי, ונתייחס לפגישות כאל משהו שצריך לקרות ככל שניתן במגבלות, ולחפש הזדמנויות עבורן. וזה מעבר לזה שקבענו כבר בשיחה שלפני זה פגישות בטלפון ובזום (ליתר דיוק בחיקוי זום שפחות פוגע בפרטיות). אז אני עדיין לא יודעת מתי נתראה בפעם הבאה, אבל אני יודעת שנמשיך לחפש מתי ואיך להתראות וזה… פחות נורא מקודם.

שיחת הטלפון הראשונה שקבענו היתה זאת שהיה בה המשך של הריב. שיחת הוידאו שהיתה אחר כך היתה שלשום והיה בה ג' מאד עייף וצ' לא ממש בקטע של לבדר אז היא הסתיימה מהר בקול ענות חלושה. השיחה השלישית היתה היום והיא היתה שיחת טלפון חמודה שבה הוא סיפר לי מה הוא משחק עכשיו ועם מי ותובנה שהיתה לו לגבי סוגי סצינות שמאד אהובות עליו במשחקים והתחושה שיש לו כשהוא משחק אותן ("אז זה לא שאני אוהב גם ז'אנר כזה וגם ז'אנר כזה של משחקים, אלא שאני אוהב משחקים שיש בהם את אותה הרגשה כמו ב'דוקים'!") ואני סיפרתי על הפיקניק שהייתי בו עם חברות, על הספר שאני קוראת ושסוף סוף תפס אותי ואיזהשהיא סצינה ספציפית בו שאני שמחה שנכתבה באופן שנכתבה, ומה היא מראה בעיני, ולמה זה משמח אותי. וכמובן, דיברנו על אוכל. היתה שיחה טובה עם דברים טובים ולדעתי כמעט בלי תלונות משני הצדדים, וזה נחמד אחרי כל הרגשות הקשים מקודם.


התכוונתי לדבר עם הזהוב היום אבל לא הצלחתי לתפוס אותו, ואז הוא חזר אלי, שאל אם זה זמן טוב לדבר וקשקש איתי קצת, וכשאמרתי לו שבעיקר רציתי לקבוע איתו לדבר מחר כי מחר יהיה לו זמן, הוא אמר "נכון, אבל את לא רוצה לשמוע חדשות ועדכונים?" וסיפר לי בכל זאת, וזו הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, לספר בלי שישאלו אותו ישירות, וזה ממש שימח אותי. כמובן ישר סיפרתי לנ' שתשמח גם היא. היא מפרגנת ממש למלא דברים. במיוחד דברים שקשורים לזהוב, אתמול היא אמרה לי "אני מועדון מעריצים של אישה אחת" ואני חושבת שהיא צודקת אבל גם שאנחנו אישה וחצי בזה 🙂


הערב הייתי במסיבת יום הולדת על גג. אוויר פתוח היה, זה ניתן לומר. מבחינת קורונה אחרי כמה רגעי מבוכה כמובן שאף אחד לא שמר שום דבר, וגם אני הייתי בלי מסיכה. מוקדם יותר הקטה שאלה אותי "נכון שתהיי הדייט שלי למסיבה?" וזה עודד אותי לבוא. כשיצאנו היא נשענה על הגדר ונאנחה ואמרה "אני כל כך אוהבת מסיבות" ואני הופתעתי למדי. אף על פי שמצב הרוח שלי משופר, יש גבול: המסיבה שאני חוויתי לא היתה לי כיפית או מעניינת, והייתי בעיקר בשוליים ודיברתי בערך רק עם אנשים שכבר הכרתי. "את חייבת לפתח את המיומנות ליצור קשרים חדשים, אחרת מתייבשים" היא אמרה. לא בדיוק את זה, אלא שהיא היתה מתייבשת בלעדיה, אבל שנראה לה שזה נכון לכולם. ובסוף עוד הגדילה ופירגנה לי על האומץ בזה שבאתי אע"פ שזה היה מקום שאני הכרתי בו יותר אנשים ממנה והיא דיברה בו עם יותר אנשים משאני. חמודה ואהובה, הקטה.


קבעתי עם זו ששמה בכתיב חסר שנעשה רפלקציה בסוף היום על היום שלנו וננסה לשחרר את הדברים הכאובים ולראות כרווח את התובנות והלקחים. אני חושבת שאני נשארת כרווח הלילה עם "פילאטיס טוב, לצאת מחוץ לבית טוב, לנצל מצבי רוח טובים בשביל לדבר עם אהובים טוב טוב טוב".
אולי גם עם הבלוג 🙂


  • החדשות של הזהוב היו שהם ראו דירה שמוצאת חן בעיניהם ושהוא קיבל מאח של נ' גיטרה.
    "מה תעשה בה?" "אלמד לנגן בה, זה התכנון. אולי זה יעשה אותי מגניב". "זה יעשה אותך יותר מגניב, בקשר למגניב לדעתי הרכבת כבר עברה" אמרתי ולדעתי הובנתי הפוך ממה שהתכוונתי 😛

    אני מאד אשמח אם הוא ידע לנגן בגיטרה, זה יהיה מוצלח ממש לטעמי וגם אולי הדרך היחידה שמישהו ילווה אותו בכל השירים הלא מוכרים האלה.

I say a little prayer for you

(מישהו הדביק אותי בשיר הזה ומאז אני מזמזמת אותו וגם יש לי קפיצה בלב שהולכת כמו השיר וזה נחמד)


כרגע קראתי שאלה אם יש לנו צורה שאנחנו אוהבים במיוחד, או פונים אליה כשאנחנו משרבטים, ופתאום חשבתי שאמנם אני לא משרבטת הרבה בכלל ואפילו אני כמעט בטוחה שלא יצא לי לשרבט את הדבר שאני מתארת, אבל אני מאד אוהבת פרקטלים, דברים שמצוירים לפי חוקיות פשוטה שחוזרת על עצמה בכמה קנות מידה, ושאם עכשיו עכשיו אני צריכה לדמיין את זה אז זה יהיה קו שמתפצל לשניים שמתפצלים לשניים שמתפצלים לשניים… והדברים האלה יוצאים כל כך יפים! שלא לדבר על משולשים שבונים עליהם/בקצותיהם עוד משולשים! וחלק מהדברים האלה פשוט מאד נראים כמו דברים בטבע והטבע הוא יפה.


נכנעתי. אחרי שבועות של ריב עם ג׳, נכנעתי.

הוא רוצה לסגור את עצמו, אני לא יכולה להלחם בזה, אני לא יכולה לנסוע באופניים עד אליו (והוא לא ממש יכול לבוא באופניים כי העיר מלאה אנשים שהוא לא רוצה לנסוע בינותם, וכי חם והמרחק גדול) הוא לא מסכים לאוטובוסים וגם לא למוניות כי אפילו זה תחב״צ, אני לא נוהגת, ולא אשאל את הרכב משותפה שלי כי אני פוחדת מדי לעשות תאונה אחרי כל השנים שבהן לא נהגתי… ואף על פי שהוא לא סרב עדיין במפורש, ג׳ לא יסכים להשתמש במכונית שכורה כי זה בזבוז כסף שאין לנו.

״פתח תקווה כבר לא קרובה לתל אביב״, הוא אמר. ״עכשיו היא בקצה העולם״. ואני כועסת.

אני כועסת כי הוא אומר שצריך לפעול עכשיו מתוך כוונה שזה יהיה מצב שצריך להסתגל אליו בחודשים עד שנים הקרובות, והוא לא מחשב אותי קרוב אליו. ולא מחשב איך לשמור על הקשר בזמן הזה (למרות שהוא כן לוקח כמובן מאליו שיהיה כזה כשהכל ייגמר. ״שתהיה לי פרופורציה״, הרי. ״נשאיר את זה מאחורינו״, הרי. ואפילו כאן נראה לי שזה ריבוי חברתי ולא ריבוי זוגי) ולא מחשב איך לעשות שאני אהיה קרובה אליו.

וזה מעליב אותי

ומפחיד אותי להשאר לבד.

ג׳ חושב שהרצון שלי בוודאות לא ניתן למלא אותו בסיטואציה הזאת שיש בה אי ודאות כל כך גדולה, והוא לא רואה שהוא יכול להגיד ״אני לא אעלם לך בזמן הזה״ ו״אני אעשה מאמץ שנמשיך להתראות״ ו״בואי ניפגש יותר בוירטואלי״, שאני לא מבקשת ממנו תחזית לשנת 2021 אלא הצהרת כוונות. ואני עייפה מזה.


נו מה זה השטות הזאת שעכשיו במקום על ג׳ לכאורה אפשר יותר לסמוך על הזהוב? למה את מסתכנת בנפשך אהובה שלי? מה יהיה?

רע ומר.


בסוף אמרתי לו ״אתה יודע מה, בסדר, בוא נקבע לדבר בזום״ והוא דיבר והקלה בקולו. ״ואני אעדכן אותך מתי שארכיב פנסים על האופניים״.

בא לי לזרוק אותו עם המים, אפילו שהוא עושה את מה שהוא יכול, ושאולי זה בסוף יביא אותו אלי פעם ב-. כי הוא לא יכול להגיד לי את מה שאני רוצה לשמוע. זו כפילות מאד מתסכלת. שהאי ודאות כל כך כואבת לי יותר מהכל שאמירות כרגע יותר חשובות לי ממעשים.


מתסכל אותי שהיתה לי פריבילגיה בפעם הקודמת לעשות איתו ביתיות, והיה נינוח יחסית למצב של מצור, ושעכשיו זה פשוט יהיה כמו שהיה עלול להיות הסגר הראשון, פשוט ארבעה חודשים מאוחר יותר.

אולי לפחות יש לי את זה שעם הזהוב אני יודעת שאני יכולה בוידאו. שלכל הפחות לא הייתי צריכה להרים את הפרוייקט הזה עם שניהם במקביל.


עכשיו אני צריכה לעצור ולעשות את מערכת היחסים שלי איתי.

ספרים, פאזלים, דברים אחרים.

אני פוחדת מהעדר המגע נורא.


השבוע נפגשתי עם חברה שגרה בגבול יפו. ישבנו על הגג, אחת מערב לשולחן מהאחרת. 50 דקות הליכה אליה. 40 אל ה״שכנות״ האחרות, שבעצם גרות מעבר לשכונת התקווה ועמוק לתוך עוד שכונה. קבעתי פיקניק צהריים בשבת עם חברות שכן גרות ביד אליהו, על הדשא. זה אוויר פתוח. אני מקווה שלא ניאלץ לבטל. אני צריכה את האפשרות להיות בתקשורת עם אנשים שלא דרך מסך.

אני לא חושבת שאמשיך להפגש עם הבנאדם ההוא מהכרבוליה והקורונה ואחרי הקורונה, לפחות לא עד שלא נשוב שוב מהסגר :/ וזה… נוגד את כל עצות מערכות היחסים שנתקלתי בהן. ״אבל חזרת כל כך שמחה״, אומרת לי נ׳. נכון. אבל הוא גם הולך להופעות וזה בערך אדום בכל סקאלת בטיחות בפעילויות שנתקלתי בה.


תחבורה ציבורית זה כתום כהה. אני חוזרת להעריך מרחקים ברגל. לפסיכולוגית, שעדיין בלייב, זה 50 דקות הליכה ואני בד״כ שורדת רק בכיוון אחד וחוזרת בתחב״צ. ממילא היא בעצם עובדת סוציאלית והם התחילו לשבות. היום. אולי עד שיחזרו זה כבר לא יהיה בלייב?


אולי אני צריכה לשקול לערוך את הקניות שלי לא בסופרים הגדולים. רושמת לעצמי, לבדוק את ההוא שבמרחק הליכה וגם יש לידו סופרפארם. צריכה להצטייד בתרופות.

וואי וואי, איך שגדלתי בתרופות בזמן האחרון, האנדוקרינולוג נתן לי כדורים לסוכרת וגם ללחץ דם. מצד אחד איזה יופי, הגיע הזמן. מצד שני נו, זה לא זמן להצטרך מאגרים של כל כך הרבה דברים.


אתמול התרוצצתי המון. היום הייתי כמעט כל היום במיטה. מחר יהיה משהו באמצע. אני צריכה לקנות ירקות (ובשר?) ולנסות שוב למצוא אם התרופות שלי נמצאות בסניף של הסופרפארם שלא ענה לטלפון היום (בסניף שכן ענה ענו שאין, הסניף השלישי שבמרחק הליכה לא מכבד מרשמים מהקופה שלי). והזהוב יבוא לעיר (לא כדי לבקר אותי, כדי לארגן בדירה שהוא עוזב) ואני כנראה אצטרף אליו ונעשה דברים מעבריים. אני חושבת שטוב שנשארו שאריות כי מצפוני נקף אותי על זה שלא השתתפתי יותר בעזרה במעבר.

אני כועסת עליו לפעמים כשהוא לא מציע עזרה, וכועסת עליו לפעמים כשהוא לא מבקש עזרה, ונמצאת בחוסר אונים כשאני מגלה שקבעתי את החיים שלי במקום אחר בזמן שהוא בעצם עושה משהו גדול בעיר שלי. ואז מאשימה את עצמי וחושבת האם אני לא חברה טובה על זה שלא ביררתי ולא פיניתי.

״אני שמח שבמעברים שלך ביקשת ממני עזרה״ אמר ג׳ כששחתי את התהיה/אשמה הזאת באזניו. ״כי אם היית שופטת אותי לפי הסטנדרטים האלה הייתי נכשל חרוצות״.

מה אתה אומר, מתוק. אבל למה אתה לא עוזר עכשיו בעזרה שאני מבקשת ממך.

אוף, שוב זה


כמעט שכחתי שבאתי לכאן עם שיר קופצני ועם תמונה של עץ שגדל מקווים קווים להם.

המאהבת של השותף שלי שלחה הודעה ״אולי עוד חולצה שלי מצאה את עצמה אצלך?״ וצדקה 🙂 הסגנונות של מה שהיא לובשת דומים לאחד הסגנונות שאני מאד אוהבת, רק מידה אחת פחות במכנסיים ושתיים בחולצה 🙂 ולכן לפעמים אני נתקלת בבגד, לא לגמרי מתאים, לא לגמרי זכור לי, ומניחה שהרמתי אותו באיזו מסיבת החלפה ושכחתי מזה, במיוחד אם בינתיים הייתי כמה חודשים במקום אחר. ״כמה זמן זה כבר אבוד לך?״ שאלתי אותה. ״בערך חודש״. אה. אני חזרתי לדירה בתחילת יוני באמת. ״כן, אחפש ואעדכן אותך״ 🙂 נמצא, התכשיט הנודד. עבר למגירה שלה בארון באחד החדרים האחרים 🙂 יש סוודר שלה שכנראה כבר נארז עם בגדי החורף שלי והועלה בארגז סגור למעלה :p ישוב עם צאת הלבנה… מצחיק שיש לי תכנית כבר למה לעשות בפעם הבאה שאגש לארגז הזה.


טוב, יש גם הפתעות טובות. ת׳ באה אתמול לפילאטיס זום שהייתי בו בבוקר. ואז נשארה איתי לדייט ב״זום״ אחרי זה. היא בבאר שבע, אני כאן.

והיא אמרה שבגלל שאני מצולמת קצת מלמטה בזווית של הלפטופ אז היא יכולה גם לשבת איך שנוח לה בלי שיכאב לה וגם שזה יהיה כאילו היא עם הראש על הברכיים שלי ❤

אני מתגעגעת לאנשים שרואים את מערכת היחסים איתי גם כדבר גופני שעוסק ביחס בין הגופים ונקודות המבט וחותר לקרבה. וזה מבאס אותי כל כך לסגור שערים. מרגישה שאני אהיה עם הפנים לגדר כל הזמן.


הייתי בספריה והבאתי ספר, הראשון בטרילוגיית ״סוחרי הספינות החיות״ של רובין הוב. זה מיד אחרי שסיימתי ספר אחר ״עשרת אלפים הדלתות של ג׳נוארי״ שהיה מתוק נורא, פשוט ואגדתי ולא לגמרי בלתי-אפוי, אבל גם לא לגמרי כן, שהשיב אלי קצת אוויר של חופש ונדודים. אז עכשיו, באסוציאציה, מלעמוד מול המדף של המד״ב ופנטזיה, רובין הוב. כבר קראתי את הטרילוגיה הזאת בעבר. אלה נדודים וקסם, אבל עולם הרבה יותר מורכב, מפותל, עשיר. מערכות היחסים בו לא נראות כמו ״חייל הבדיל״ 🙂 שום דבר לא יישאר בדיוק מה שהוא היה כשהוצג. אבל יהיה ים. יהיה אוויר. לפחות כך נדמה לי.

זה לא כ"כ נעים לראות גן סגור

ביום ראשון היה הלילה האחרון שלי בדירה בת"א עם הזהוב.

שאלתי אותו בעקבות העידוד של נ' לגבי זה שאני אוכל לבוא לפעמים אליהם אם יתאים לו לישון איתי שם. "בטח, אם נ' איננה והילדות גם…" וכמה שעות אחר כך כשאמרתי לו שזו הזדמנות אחרונה לעשות סקס על השולחן הכבד והגדול שבחדר השני, הוא אמר לי: "אולי אחרונה כשהוא עומד כאן", והצחיק אותי. זה מצחיק אותי כי הוא מתרגל לרעיונות המון יותר מהר ממני, וזה מראה לי שמבחינתו באמת אין בעיה לשבץ אותי ואפילו אינטימיות בינינו בתוך הנוף ההוא, אפילו שלי קשה לדמיין את זה אפילו.

אתה יודע, אמרתי לו: כשרק התחלת לצאת עם נ', דאגתי שמא היא תהיה חברה יותר טובה שלך ואז אתה לא תרצה להיות חבר שלי יותר. הוא הישיר מבט ושאל אותי בחיוך: "נו, ואיך הלך לך עם זה?". "מה זאת אומרת? דאגתי היטב!" ניפחתי את החזה. "כן, את צודקת, בשבל לדאוג זה באמת יעיל". בקיצור, אמרתי לו. זה מעבר ושינוי ואני דואגת כי אני שונאת מעברים. אבל גם יוצא שאני דואגת כבר די הרבה זמן, ובסוף הכל בסדר, אז נראה לי שאולי אניח לזה ואסמוך עליך הפעם.

קיבלתי סדין שרציתי, כמה מגבות, חולצות מהוהות שלו שאני משתמשת בהן כמגבות לשיער, ואת הבלנדר נינג'ה מהמטבח הנטוש שלו. "חבר שלי עבר לגור עם בת זוג וכל מה שקיבלתי זה בלנדר", התלוצצתי עם החמוד התל אביבי ממועדון הקריאה. עד כה הדבר העיקרי שעשיתי איתו זה משקה קפה קר עם חמאת בוטנים, פינוק גדול באמת. צריכה כנראה כמו ג' לקנות לי קפה נטול קפאין ולראות אם יהיה לי טעים.


אתמול כבר היה היום של המועדון והספר עוד לא נגמר, אז הנחתי את הטלפון להטענה בסלון והתיישבתי לי בחדר לסיים אותו. מכיוון שהספר היה בכלל במקור למועדון בשבוע שעבר, וגם אז לא הספקתי לקרוא אותו, ואיכשהו עדיין לא הספקתי לקרוא אותו, אני כבר כמה זמן מתלוננת שהספר הזה הוא כמו גז, הוא ממלא את כל נפח הזמן שנותנים לו. אחרי איזה שעה של קריאה השותף שלי דופק בדלת של החדר, מושיט לי את הטלפון *שלו*: אחותך מחפשת אותך.

"אל תיבהלי, אבל" אמרה לי אחותי, וכך הסתבר שאני לא עונה לטלפון דווקא כשיש מה להודיע לי. אמא של אבא נפטרה, וההלוויה עוד כמה שעות. סבתא שלי מצד אבא מתה. הפעם האחרונה שחשבתי בכלל באופן פרקטי לפגוש אותה היתה לפני כמעט שנתיים, ובסוף זה התבטל כי היתה לי דלקת אזניים חריפה, ומאז לא עשיתי שום נסיון שוב. זה בגלל שהיא גרה אצל דודה שלי, שאני פוחדת ממנה לפחות כמו שאני פוחדת מאבא שלי, וגם לא היתה צלולה הרבה שנים. "איך אבא מקבל את זה?" שאלתי את אמא בצ'ט המשותף עם אחותי והיא ענתה "בשלווה, היא היתה מאושפזת, וגם לפני זה "לא היתה בבית" כבר כמה זמן". אחותי הדפיסה את הקדיש בגדול כדי שלאבא יהיה קל לקרוא אף על פי שהוא לא רואה טוב, כל אחת מאתנו לבשה בגדים שחורים מהוגנים, הכנו לנו כריכים ולקחנו מסיכות והופ לבית עלמין רמלה, לאותה כתובת של הקבר של סבא שלי, שנפטר כשהייתי בת 11. לחשוב שהיא חיה יותר מ20 שנה אחריו! איזה פחד.

אז סבתא שלי מצד אבא נפטרה, ועדיין הרבה יותר מלחיץ לי הרעיון של להצטרך לתקשר עם המשפחה שלו מאשר הרעיון שלא נראה אותה יותר בכלל לעולם. איזה דפוק זה.

בדרך חזרה אשכרה נשפכתי מהמונית אצל החבר התלאביבי שהייתי אמורה לעשות אצלו את המועדון (מסתבר שהוא גר באותו רחוב שאחותי עברה אליו), עברתי בחזרה למכנסיים קצרים ולחולצה צבעונית ("יועילו לי חברים אחרי זה", אמרתי לחבר התל אביבי. "לא אפרט את האי תפקודיות של המשפחה שלי אבל אגיד בקצרה שאני הולכת להתחפש לסטרייטית נורמלית בעקרון"), פגשתי את בת הזוג שלו (מוצלחת! אני רוצה להיות חברה שלה!) והשתתפתי במועדון, שהנחה הזהוב (אולי הוא יבוא איתי לשבעה מחר, יעזור לי לעמוד מולם. אם כן, התיאום בנושא הזמנים הוא מול נ'). ביקשתי עזרה עם השבעה גם מהשכנות הקוויריות, וכמה מהן אמרו "אנחנו יכולות לבוא איתך". מעניין אם אני יכולה לבוא איתי.


אז מה? האם אלה פרופורציות?

חשבתי על זה, שכשאנחנו קטנים אז כשאנשים מבוגרים מתים זה באמת אסון שלא יתואר. לא סיפרו לי כשהייתי קטנה כמה זה קורה שאנשים מבוגרים מאד כבר נפרדים מהעולם לפני שהזמן שלהם להפסיק לנשום מגיע.

בביקור האחרון שלי אצל הורים ביקרנו את הסבתא האחרת. כבר כמה חודשים שהגבירו לה את התרופות משככות הכאבים. בעבר, לפני שנים, היא התנגדה לזה, אמרה "זה להיות מסוממת ומטושטשת". אבל מאז עברו עליה שנים של כאב, והפעם ההוראה הזאת מהרופאים לא התקבלה בהתנגדות של אנשים. הוא מסוממת, ומטושטשת, ורוב שעות היממה ישנה. באנו להגיד שלום אז כיוונו אותי איפה בדיוק לעמוד כדי שמתי שהיא תפקח עיניים אז אהיה מולה, ואמרו לי "תדברי בקול מאד רם, ותגידי מי את", וכל זה פשוט היה… מיותר, בגלל שכשהיא פקחה עיניים הן לא התמקדו בכלל, והיא החליפה סוג של עקיצות עם אמא שלי ("באנו לבקר אותך" "מזל טוב!") והנהנה כששאלו אותה אם הכל בסדר, ואז הצטנפה בחזרה לתוך עצמה וחזרה לישון. איך היה? שאלה אותי אמא. "פחות גרוע משחשבתי", עניתי, כי באמת נראה שהיא פשוט ישנה ולא סובלת, אפילו שהיכולת שלה לתקשר צנחה ולא נראה שנשארה לה עירנות בשביל לעקוב אחרי ימים ושעות ואנשים. "אז כנראה הכנתי אותך טוב", ענתה אמא.

אז מה? האם אלה פרופורציות?


אני מצטערת אם זו גישה חסרת רגישות שיכולה ללחוץ ברע על נקודות של אנשים שיקרים לי מפה, שגם ההורים שלהם הולכים ונכבים.
בחלומות שלי אמא שלי תהיה בחיים כשאני אהיה בת 65. אבל לראות את אלה מזכיר לי שלפעמים חיים זה לא כל מה שיש.

לבשי חלוקך הורוד לעת ליל/ עוד מעט ואבוא אלייך

לא יודעת מאיפה להתחיל.

סיפרתי שהיתה לי תכנית לנסוע לביתם של נ׳ והזהוב ולעשות משם ״מסיבת זום״, שזה מין היבריד של קורונה בין להפגש באמת ובוירטואלי? זה כשכמה אנשים נפגשים ואז עושים את התקשורת וידאו מאותו מרחב, כמו כמה מסיבות קטנות במקום שכל אחד יהיה בבית משלו ובמסך משלו. אז אמור היה להיות מועדון קריאה שהזהוב ינחה, ונ׳ ואני התכוונו להשתתף, ואז עלה הרעיון לעשות מזה ערב כיף לשלושתנו ואחר כך בוקר כיף לי ולנ׳ בים 🙂

אחר כך הסתבר שים בבוקר לא מתאים בגלל איזו תכנית שהיא קבעה לאמצע היום, ולי לא התאים בצהריים, והמועדון נדחה לשבוע הבא, ונ׳ לא נשארה בלילה בדירה כי היא היתה צריכה לשמור בלילה על סבתא שלה החולה… בקיצור ים של שינויים ואני חשבתי: טוב, אז לא. אבל אז נ' אמרה: אבל הפשרתי לכם סטייקים, תבואי בכל מקרה, תישנו ביחד, ובבוקר נעשה את התכניות שלנו. ובאתי. הזהוב היה קצת חסר אונים/אומלל מזה שנ' בסוף לא היתה במפגש. הסטייקים היו מצוינים ממש, ובלילה ישנתי איתו ועם החתול שהתעקש להיות למרגלותי + היה לו באמצע הלילה את ההצקה הקבועה שמסתבר שכבר יש להם תרגולת של לפתוח לו אוכל בלי להתעורר כמעט 🙂 נ' חזרה בבוקר והלכה לישון ואז הסתובבה איתי ועם הבת הגדולה שלה לחנות יד שניה (לא מצאנו הרבה) ואז היא והזהוב עשו אימון כושר בבית עם מאמן והגלו אותי (וגם את הבת הגדולה) לחדר אחר כדי לא לחזות בפלא, אבל זה היה מצחיק לשמוע מרחוק. אחר כך נ' נגשה לשטוף כלים וקראה לי "לשעשע אותה", אז פטפטנו כשהיא שוטפת ואני מנקה את השיש מכל השאריות של ילדות וימים. כל החוויה בשבילי הרגישה מקרבת, והיה לי נעים אצלם בבית. נ' היתה מצוינת כרגיל ואמרה לי שמבחינתה אני מוזמנת והיה חשוב לה לעשות לי מקום גם אצלם ולהנכיח את זה כאופציה שאני אהיה חלק מהמשפחה שלהם. וזה מאד מרגש.

ואז כמה ימים אח"כ הם נסעו לקטיף דובדבנים בצפון, והיא שלחה לי מהדרך את ההודעה הזאת: "כל כך כיף לי נסיעות ארוכות עם (הזהוב). שומעים מוזיקה עברית והוא שר כל הזמן ומדי פעם מספר פרטי טריויה על דברים שרואים בדרך. והכל רגוע ונעים.
אני יוצאת מהנסיעות האלו עוד יותר מאוהבת"
והאמת? חדש לי, אבל אני לא מרגישה צורך לנתח לגורמים איך זה היה בשבילי לנסוע איתו לנסיעה ארוכה. טוב לה? יופי וכיף. היא סיפרה לי? גם כן יופי וכיף.
"תודה שחלקת, זה ממש כיף שאת מתמוגגת ממנו ככה." עניתי ובזה ובחיוך הדדי נסגר 🙂


לצערי את המועדון בשבוע הבא לא נוכל לעשות ביחד (היתה לי פנטזיה שבה כולנו עושים את המועדון ביחד וככה יוצאים מהארון לקבוצה בקלות) אבל אולי אעשה אותה עם אחד החמודים התל אביבים שכן מתכוונים לבוא למועדון. הוא הציע לכל התלאביבים לבוא לעשות את הזום ביחד וככה קיבל א תהתשובה מהזהוב שהוא בעצם בפרדס חנה 😛 אני חושבת שאם אני אלך לפי הפנטזיה שלי אז הדבר הזה כנראה יסמן לכל המועדון שאני עם החמוד התל אביבי (מה שלא נכון).

בכלל היבטים של נראות של הקשר מאד משמעותיים לי לאחרונה, רציתי שהקבוצה תדע שאני איתו, וזה לא מצליח לי באופן קולוסאלי. בעיקר כי לא ניתן באמת להסיק עם מי אני בהקשרים חברתיים בגלל שאני אני, ובהנתן אנשים להתכרבל איתם- אז אני רוצה ועושה את זה.

לפעמים זה משרת את טובתי, כי אם לא קורה כלום ביני לבין, נגיד, מ' הגיק, ובכל זאת יש בינינו קרבה גלויה כזאת באירועים חברתיים, אז זה צריך להיות בסדר גם שתהיה קרבה כזאת ביני לבין הזהוב ושלא תגרור חשד. אבל לפעמים זה יורה לי ברגל, למשל החמוד התל אביב בזוגיות, אבל הוא בא למסיבה שהיתה אצל הזהוב לפני כחצי שנה, וכשאחותו של הזהוב הבינה מהאינטראקציות שאני גם עם הזהוב, והוא אמר לה מאוחר יותר שאני יוצאת עם עוד מישהו, אז היא חשבה שזה החמוד התל אביבי, כי אמנם ג' היה במסיבה, אבל עזב מוקדם כי כאב לו הראש, ואני והחמוד התל אביבי היינו מכורבלים כי יש בינינו את הקרבה של אנשים שמכירים ומחבבים זה את זו כבר הרבה זמן. מעבר לאינטראקציות במועדונים ומסיבות אין בינינו כלום ואני לא חושבת שאי פעם יהיה.


הייתי בדייט עם מישהו שהתחיל איתי בשיחות במהלך הקורונה.
הוא מתקשר בטקסט שזה יתרון אדיר מבחינתי, מקשיב טוב ומתייחס למה שאני אומרת. זה מעניין. היינו על חוף הים על מגבת קטנה, פטפטנו והתחבקנו וגם התמזמזנו קצת, והתמלאנו חול עד האזניים. הוא סיםר שאת ההמלצה על המקום הוא קיבל מאישתו שהיתה שם בדייט בעצמה לא מזמן, אם כי כנראה שהדייט שלה לא היה ממש על החול. הוא צחק עלי שאני אומרת שזה טוב שהוא מתכנת, כי יש לי היסטוריה טובה עם לתקשר עם כאלה, טוען שהוא לא מחפש טיפוסים מסויימים כשהוא מתקשר עם אנשים, חוץ מאולי צורך שיהיו אינטיליגנטים. סיפר על המישהי האחרת שהתחיל לפגוש אחרי הקורונה שהיא מאד שונה. היה לנו הרבה דיבור על פולי בתוך השיחה, וזה היה נחמד. פעמיים לתוך השיחה הטלפון שלי צלצל עם נוהל הדייטים שלי: חבר/ה שמתקשרת כדי לוודא שאני אוודא עם עצמי שאני נהנית, בטוב, בבטחון. בשמונה וחצי זו היתה נ', בתשע וחצי זה היה ג'. גם היה כיף לי להשוויץ לו שזה הם מי שהתקשר, וגם ברמת המציאות כיף לי מאד מאד שהם אנשי שלומי.


מצב רוחו של ג' מתנדנד, אבל אני מרגישה שבאופן כללי יש עליה באנרגיה הבסיסית. הוא קורא המון, ואפילו עושה קצת אקטיביזם מקלדת, שזה דבר שצריך להתגבר בשבילו על חרדה מלהגיד במפורש את דעתך במרחבים. אני גאה בו שעושה את זה, וזה רגש מביך אבל חשוב לי להביע אותו בכל זאת. השבוע הוא קרא לי "אהובה" ושמח בגלוי בשיחות שלנו שאינן פנים אל פנים. אני תוהה אם זה בגלל ששטפתי אותו בפעם האחרונה, ומה הוא *חושב* שהוא משדר. אבל מה שזה לא יהיה, זה נעים לי.

בפגישתנו האחרונה הוא גם סיפר לי שהוא חושב שבקרוב יפסיק שוב לנסוע בתחבורה ציבורית, וכששאלתי הסתבר שאם הוא יפסיק אז הוא גם יפסיק לקבל אותי אם אגיע אליו בתחבורה ציבורית. "לא מקבלת הודעה כזאת, חד צדדית", הודעתי לו בחזרה. "אנחנו צריכים לתכנן איך אפשר יהיה להפגש בתדירות נסבלת, הרי אילו היה לך אוטו לא היינו מפסיקים להפגש, אולי להתפשר על לשלם למוניות". ולא שחררתי אותו לביתו לפני שקבענו שנעשה לפחות פגישה אחת שכוללת הגעה במונית אפילו אם הוא יחליט עד הפעם הבאה שכבר לא בטוח לתחב"צ.

חלק מכל התכניות שלו לסוף השבוע הזה היה לשלוח לי מייל של קישורים מוצלחים, עם דיבור יפה על הדברים שמסביב לקישורים- למה הם חשובים בעיני, מה הוא חושב/מרגיש בקשר לדברים שהוא שולח. וזה משמח אותי כל כך! מרגישה שהוא תופר אותי לתוך העולם שלו, מנגיש את עצמו לי דרך זה שהוא חולק איתי את הקישורים, וזה מרווה אותי.

לצערי אין לי קישורים להחזיר- אני נאבקת בלסיים את הספר של המועדון שהיה אמור להיות ואז נדחה בשבוע, וכשלא בזה אז אני בסתם-פייסבוק או עדיין קוראת את הפןפיק ההוא על הPTSD. הוא כיפי אבל הוא לא משהו שמספיק מרוכז לקריאה בשביל לחלוק עם ג'. אז רק שלחתי לו היום את המסמך של אמ"ן מהשבוע, על זה שהמגיפה ממשיכה לה ושממליצים להשתמש ב"מספר החולים קשה החדשים" כמדד לתחלואה האמיתית באוכלוסיה (כי לא תלוי במספר הבדיקות שנערכות, למשל), עם היסט מסוים שנוצר מזה שאנשים נהיים חולים קשה רק כמה זמן אחרי שהם נהיים חולים בכלל, כף שהמספר הזה הוא מדד לתחלואה שבועיים קודם לכן, בערך. מכיוון שהערכה של תחלואה על בסיס המידע על החולים קשה/המתים הופיע כבר מזמן באחד הטקסטים הכי חשובים בתחילת המגיפה שהסבירו את כל העניין של המגיפה, החל מהערכת מספר חולים, דרך שיטוח העקומה באמצעות הקטנת מקדם ההתפשטות, אז זה (המסמך החדש) הוא מסמך עם מידע חצי טריוויאלי, אבל איכשהוא הוא בכל זאת חשוב ונראה היה לי שמשמעותי שלא יתפספס, כי המידע שיש בו זה שיש גופים רשמיים במדינה שכן לוקחים ברצינות את הנתונים.


אל תתנו לממזרים לנצח אתכם