כמו האדם גם העץ צמא

זה לא שום עץ, סתם אני צמאה וניצלתי את זה.

אז עברו יותר משבועיים. המגמה של לפגוש אנשים בלי אג'נדה (ולמעשה, גם עם) מתרחבת.

השבוע אני פוגשת את הידיד הקבוע שאיתו אני משתתפת בזום של מועדוני הקריאה החודשיים. לאף אחד מאיתנו לא התחשק לקרוא את הספר, אבל כבר קבענו פגישה ושנינו רוצים שהיא תתקיים, אז אנחנו נפגשים בכל זאת אבל לא נבוא למועדון. במקום זה נעשה פיקניק בגינה ליד הבית שלו ושל זוגתו. גם היא תבוא. מעניין מה יהיה (וכמה מביך זה יהיה).

גם יבואו אלי החברות שהוזכרו בפוסט הקודם, שהלכתי איתן ל"מציאון". טכנית אפשר באמת שנדבר על מה שיהיה לנו ברשימת הדיבור, אבל גם אפשר שסתם יהיה נעים ביחד. אחד הדברים שהכי בא לי זה שאחת מהן תעזור לי לסמן תיקונים בכמה מהבגדים שיש לי בערימת ה"לתקן לפני שנכנס לארון". אשאל אותה אם מתאים לה.

וחוץ מזה יש חברה מהבית הקווירי שאני כבר יודעת שבפגישתנו סביר שניכנס לחיבוק או נמצא מקום אחת ליד השניה על המיטה המבורדקת אצלה בחדר, ואו נשתוק או נדבר קצת קצת, וזה יהיה לגמרי בסדר. גם בלי רשימה וגם בלי לעשות הרבה. אבל יכול להיות גם שאצטרף אליה לבישול, למשל.

הזהוב עסוק השבוע (בשתי חופשות, אחת עם נ' לבד ואחת עם המשפחה כולה) ולא יוכל לבוא הפגש אצלי, אז אני אקח רכבת ואבוא לאיזור פרדס חנה לכמה שעות ביום שבו הם לא באף מדבר. אני לא מוזמנת בפועל לבית, כי השעות הן שעות בהן נ' תהיה שם, ואני גם לא מוזמנת בשעות שהיא לא תהיה (והוא בתפקיד המבוגר האחראי שומר על הילדות), בגלל שיש ילדות ומסתבר שזה לא זורם בעיניה לה שנהיה בחברתן אע"פ שזה די ברור שלהיות בחברתן אומר להיות חבריים, בעיקר. מה שהזהוב אמר לי זה שהרכבות מסתיימות מוקדם אז כדאי שאבוא מוקדם יותר מאשר השעה המקורית שהצעתי לבוא בה (היינו, שעת הבייביסיטר), שעה שהוא מלכתחילה הציע לעשות בהן שיחת טלפון ארוכה.
אוקיי, אם הוא רוצה לסדר את היום כדי להפגש ולעבוד בשעות הבייביסיטר, אני לא מתנגדת. אבל זה מבאס אותי. ממשיכה להתחדד אצלי ההרגשה שהלא לדבר איתי הזה זו הדרך שנ' מצאה כדי לשמור אותי מחוץ למרחב המשפחתי שלהם, לא להצטרך לטפל בשאלות של הילדות שלה, במבטים של המשפחה שלה, בשביל להקל עליה להישאר בארון. טכנית היא לא מכריחה אותי להיות בארון מול אנשים *שלא* מהמשפחה שלה, ואני… בסך הכל מבינה את זה, למרות שאני לא ממש מעריכה את זה.
מה שכן נראה לי קריטי זה שבהנחה שהדבר הזה קיים, עדיין אוכל לקיים שיחות פרטיות עם הזהוב כשהוא בבית שלו (ואני איפה שאני שזה לא אצלם). כשדיברתי איתו מרחוק על ההתנהגות של נ' כשהופיעה פתאום ואיזה מסר זה שולח ("רק היא תקבע את הכללים של איך לתקשר ומתי"), היא הסתובבה בבית וגם נכנסה לחדר שבו הוא דיבר. "רגע, זה לא מתאים לי" אמרתי לו. "השיחה הזאת היא שיחה פרטית", והוא אמר שהוא לא רוצה להתחמק מנ' וגם לא להגיד לה שהיא לא רצויה במרחב שהוא נמצא בו, והציע לקיים את השיחה פיזית כשניפגש (מה שלא התאים לי כי היה לו"ז דחוק לאותו ערב והיה ברור שהוא לא יעמוד בחלק שלו בזמנים, היות והוא בעקביות לא עומד בחלק שלו בזמנים). המשכתי את השיחה איתו ובכל זאת אני אמשיך להתעקש על הנקודה הזאת, כי אני במערכת יחסים איתו ולא עם האמלגם שהוא הם ביחד. גם אמרתי לו שכשהוא מתנהג כאילו רק המילה שלה קובעת ולא שואל אותי ורק מעדכן/מודיע לי דברים במקום לשתף אותי, הבעיה שלי איתה הופכת להיות בעיה שלי איתו. אני לא יודעת עדיין אם הוא מבין ומפנים, אבל זה בהחלט דבר שהיה צריך להגיד אותו כבר מזמן. אני עוד לא יודעת לגמרי איך להמשיך מפה, אבל אני מקווה שהוא ישתדל עוד לכיווני. בכל מקרה, במיוחד אם הוא חושב שעוד תהיה לנו מערכת יחסים אחרי שהם יעשו ילדים (מתי שזה יהיה), הוא צריך לייצר אפשרות למרחב שיחה פרטי. האמת, לא ברור לי למה זה לא חשוב לו מחוץ למערכת היחסים הזאת, וזה קצת מקריפ אותי.

חוץ מזה יש פיקניק פוליאמורי קווירי בסוף השבוע, ושבועיים אחר כך יש פיקניק פוליאמורי רגיל, ובשניהם זו הצטרפות שלי יציאה המונית שלא אני מזמינה בה את האורחים ולא אני אחראית על מה יהיה ואין בגדול הבניה של מה יהיה, וזה מרגש ומפחיד. בין לבין יש מסיבת החלפה של אחת הקבוצות שאני בה, וזה גם כן מגניב מאד ואפילו יש לי כבר טרמפ בכיס.

ג' יבוא להיפגש בין הפיקניק (שהוא לא הולך אליו כי הוא לא קוויר) לארוחת הערב אצל מ' הגיק. חשבתי בקול רם, והחלטתי שלדעתי לא מתאים להביא את ג' לארוחת הערב אצל מ' הגיק, על סמך הפעם ההיא שביקרנו במרחב עמוס אחר והוא ממש נכנס למצוקה מזה. הבלגן אצלם בערימות והעומס לא טריוויאלי ואני אמנם מתעלמת מזה, אבל זה גובה מחיר (מ' ומשפחתו שווים את זה). לא ברור שעבור ג' המחיר לא גבוה מדי והתמורה קטנה מדי.
זה אומר לילה ויום ביחד, ולהכין את תפוחי האדמה בשביל הקפצון הג'ינג'י (דמי הכניסה שלי לארוחה) בטווח השעות הזה 🙂 אני מוצאת שהאג'נדה שלי כשאני פוגשת את ג' מכילה בעיקר את הדברים שאני צריכה לזכור לעשות למרות שהוא שם, ולא את הדברים שאני רוצה לעשות איתו כשהוא שם, ואני עוד לא בטוחה איך להתייחס ביני לבין עצמי למידע הזה.

נסעתי היום למקום שמאפשר לקחת בגדים מאד בזול, חולון. פגשתי שם את אמא וחזרתי עם שקית של דברים שרק בערך מתאימים לי. בדרך חזרה משם, מנקרת מול הטלפון שלי, באה והתיישבה איתי מישהי מוכרת: חברה מהקוויריה. היא היתה בדרך מש' וע' לביתה, והיתה, לדבריה, נורא עייפה. שלחתי יד וליטפתי אותה בקו השיער, מעל הרקה. "מגע כל כך נעים", היא נשענה אלי בעדינות. אני נזכרת שגם בפעם הקודמת שנפגשנו (לפני החתונה של ש' וע' כלומר), בפיקניק לכבוד יום ההולדת של ע', היא היתה מעוכה, לוחצת ביד אחת על הגב התחתון, ושאלתי אותה אם היא רוצה שאשחרר לה את השרירים והיא באה ונשענה אל היד שלי גם אז, בעודי מחפשת את התגובות שלה כדי להפיג חלק מהכאבים. אני מתגעגעת למגע אגבי וחברי עם אנשים, אני כל הזמן מבינה את זה. וגם מתגעגעת לגעת בנשים, בכלל. קז'ואלית וגם אינטימית.

"איפה את רוצה להיות עכשיו?" היתה שאלה בקבוצת פייסבוק שאני בה. ואני יודעת איפה. על ספה עם זו ששמה נכתב בכתיב חסר, מלטפת לה את הגב ומפטפטות, או מחזיקות ידיים. זה כל כך חשוב וחסר לי, שאני מתביישת בזה כמעט כמו שהתביישתי בגיל ההתבגרות כשרק התחלתי להתאהב בנשים, מסתכלת עליהן בעיניים כלות ולא יודעת מה לעשות. יש מישהי באותה קובצה של שאלות שהגיבה ואני הופתעתי לראות אותה שם כי זו קבוצה להט"בית ואני הכרתי אותה רק במעגלים סטרייטיים עד היום. כשאמרתי לה משהו על זה, היא ענתה אני מוצאת את עצמי נמשכת לנשים בכל מיני מצבים, ואז כמו כלב שהשיג מכונית אין לי מושג מה לעשות עם זה. זה מספיק קווירי?" ועכשיו באמצע הלילה אני ממש ממש מזדהה עם התיאור.

החברה אמרה "כן" לגבי סימון על הבגדים כשניפגש. "בטח, בשביל זה יש חברים" היא אמרה ואני כנראה ביום של בושה איכשהו כי זה מביך אותי ומרגש אותי שקראו לי חברים בתוך הקשר שבו עובדת החברות היא מובנת מאליה.

אתמול בא לכאן החייכן, האהוב השלישי שלי. היה לו זמן מוגבל ולקראת מתי שהוא היה צריך ללכת קרה בינינו משהו מיני פיזי שגרם לי לאי נוחות ולבהלה. אחרי שהסדרתי את הנשימה התקפלתי לשקע בתוך הגוף שלו, אמרתי "אני חושבת שאני רוצה לבכות", והנחיתי אותו איפה לשים את הידיים כדי שישתחרר לי הכי מהר. הופתעתי מהכל. הופתעתי מכמה מתח השתחרר לי בבכי הזה, הופתעתי מזה שהוא היה שם בשבילי למרות שהיה צריך ללכת. שהרגיש רע על זה שהוא הולך. שהקשיב ודאג והשאיר אותי עם מה שחשבתי שיעזור: עטופה בשמיכה צמודה לבקבוק חם. שסידר לנו שיחה למחרת (היום) בבוקר כדי לבדוק מה איתי ולדבר קצת. אכפת לו ממני, והוא לוקח אחריות על החלק שלו בדברים, ואני מופתעת מזה.

אז הלכתי לישון מאוחר מאד (מדי) בלילה, והתעוררתי מוקדם (רגיל) מדי בבוקר, ויצאתי לטיול ארוך בשמש עד שהתחלתי שוב לראות את היופי בעולם, את החתולים המנמנמים על גגות של ארונות חשמל ואת הפיטנגו הבשל בגדר החיה בדרך. ורק אז דיברתי איתו. לפני כמה ימים היה לנו את הדייט ההוא, זמן להיות בחוץ ביחד. היה נעים, וטעים, ומזג האוויר היה יפה. בדרך בין האוכל לירידה לים נתקלנו ברחוב באחותה של MJ, עם בן זוגה. בחילופי "אז איפה את/ם עכשיו" שהיו אמרתי שאני גרה ביד אליהו עם שותפים, ומאהבים שונים, והנפתי יד כלפי החייכן. הוא התחלחל ואחר כך הסביר לי באריכות שזה לא מקובל לדבר ככה. שבשפת בני אנוש אומר שאנחנו במערכת יחסים מינית אבל לא הרבה מעבר לזה. נפנפתי את הטיעון שלו. אבל אחר כך שאלתי חברים באינטרנט וכולם אמרו לי את זה גם. אז מעכשיו אני קוראת לו אהוב, ואני מקווה לא להתחרט על זה. בקשר לטריגר שהיה יש ריקוד אחריות קטן: "אתה לא חייב לדעת את הגבולות שלי בלי שאגיד אותם", אמרתי לו. "אנחנו כבר עשרה חודשים ביחד", הוא ציין "הייתי מצפה מעצמי כן להכיר אותם".

אוף. אנחנו הולכים בזמן האחרון הרבה מסביב לנקודה הזאת. כמה אני חשובה לך? כמה אתה יכול להיות בטוח שלא אפנה אליך עורף? מה אנחנו זה לזו ובמה זה מתבטא, איזה סט של ציפיות אפשר לתלות בזה בלי שיכזיב. זה מעייף אותי, בגלל שאני כל כך רגילה למנוע מעצמי את הציפיות האלה, שדיון עליהן מפחיד אותי, שמא אסתבך. הוא בדיוק התחיל לצאת עם מישהי נוספת ש"קשה לה" עם זה שהוא כבר מגיע גם עם אשה וגם עם אהובה נוספת, והוא מגן על הזמן שלו איתי, מסביר שלא יהיה זמין. וגם להפך. היום היה להם יום דייט ארוך (הוא בחופשה), ועוד לא שאלתי איך היה, אבל היה לי ברור לא לעשות מיקרו חיטוט בצורת הודעות במהלך היום.

איתו זה פחות מפחיד אותי מאשר עם הזהוב. אני מאויימת נורא מהחופשה הזוגית שלו ושל נ', "שלושה ימים בחור במדבר לבד רחוק מהכל ומכולם", הוא תאר לי את החזון. וידאתי שזה בסדר שעדיין אשלח הודעות ("בטח, וגם אענה, אבל לא יכול להתחייב מתי") וביקשתי שהוא גם ישלח, אבל אי אפשר לדעת אם זה יקרה. אני חושדת שזה בגלל שאני לא יודעת שהוא בתורו היה רוצה לבלות זמן כזה איתי. אולי דברים אחרים, אבל בעיקר זה. אני מרגישה לא-טובה על זה שיש הבדל בכמה שאני מתרגשת מהשתיקה הצפויה שלו, מול זאת של החייכן, מול הידיעה שבפעם האחרונה שקבעתי עם ג' קבענו ישר לשבוע וחצי אח"כ, וזה היה ממש בסדר. שבוע וחצי בין הפגישות הפעם, זה יהיה שלושה ימים בפעם אחרת, לאמור: יש לנו את כל החיים לנוע מסביב לממוצע של פעם בשבוע אז זה לא הולך לשנות הרבה אם זה יהיה קצת פחות בפעם הזאת הספציפית. זה לא שאני לא מאבדת את הבטחון גם מול ג' או מול החייכן לפעמים, אבל עם הזהוב אני לא מרגישה אף אחת מההבטחות האלה. מולו אני הרבה יותר במתח. (וזה ככה כבר שנים. לפני כמה ימים הסתכלתי בפתקים של הטלפון שלי ומצאתי רשימת פחדים שנרשמה בו בערך כששבתי את הרגל, וזה עדיין אותו סיפור. "מה אם הוא לא ירצה בקשר שלנו" מופיע גבוה ברשימה. עם הערכת סבירות משתנה בכל פעם, אבל מופיע מאד. הדבר השני שזיהיתי שחוזר, להפתעתי, זה את העניין של מחזור לא סדיר ודימומים בין מחזורים והחשש שמא זה משהו מסוכן. מעניין שאני עדיין משתעשעת בחשש הזה מדי פעם, ובכל פעם הוא מרגיש חדש ורענן, בכלל לא ידעתי שהוא כזה ותיק ועיקש).

אלה כל מיני תובנות ומחשבות מהעת האחרונה. אני חייבת כבר ללכת לישון כי זו ששמה בכתיב חסר נהדרת והציעה לי שיחה מחר בבוקר וזה בשעה כה מוקדמת, אני ממש צריכה להיות ישנה כבר 🙂 לילה טוב!

מה משנה להם מצעד הפזמונים

[זרע נובט, הקולות הצפים]

היה אחלה חג.
אכלתי אינג'רה רוב הפסח כי ביהדות של השותפה שלי זה לא חמץ (אצל אתיופים זה כן).

באמת נסעתי לזוג החברים ההוא מהפוסט הקודם, ובאמת הייתי ידידותית עם האחד שהוא חבר ומינית עם האחד שאיתו דברים נהיים מיניים מאד בקלות. חוץ מהיקי אימתני שלקח לו כמעט שבוע לעבור, קיבלתי ממנו גם חולצה מאד משמחת בתורכיז כהה מערימת ה"נשמח למסור אותן". ואז התחיל להיות שוב קריר והטירוף המיני הסתיים לו, די להקלתי.

בטיול השבת של שבת שעברה מצאתי ברחוב חולצה מכופתרת במידה קרובה מאד לשלי, ואתמול ותפרתי את הכפתרת (מילה שלמדתי מהקטה, שורת הכפתורים) שלה בתפר נסתר והייתי גאה בעצמי. עכשיו לא תהיה לה ברירה אלא לא להפתח לי בחזה (אבל יכול להיות שהיא תהיה לי קצת צפופה).

הלכתי עם שני חברות ג'נדרקווירז ל"מציאון" ברמת גן, זו חנות יד שניה של בגדים שבדיעבד היתה מאד יקרה, אבל נראה שבעליל דואגים להשאיר בה רק את הדברים הבאמת טובים, כך שהטיול היה מועיל. קניתי חולצה צבעונית, וסט צבעוני, ועליונית נוצצת להחריד שמטרתה לנקר עיניים במסיבת החתונה של ש' וע'. הן זוג חברות קוויריות שכפי שהוזכר בפרק הקודם, הולכות לעבור לחו"ל לשם דוקטורט של אחת מהן, ובשל ענייני בירוקרטיה רצוי שהן יהיו נשואות כשהן עושות את זה. בעקרון צו התנועה הקווירית הוא לא להתחתן, אז זה "מביך אותנו מאד" כפי שש' אמרה כשהתקשרה להזמין אותי, וזה ממש מתבקש לצחוק עליהן. אבל היא קראה לי משפחה. אז אני אלך. ואלבש את הדברים הכי צעקניים ובולטים שעדיין יפים בעיני ולפחות חלקית נוחים. ההליכה לחנות היד"ש היתה מרעננת בהיתה האירוע החברתי הראשון שהייתי בו שלא מתרחש בבית של חברים. אחרי זה דיברנו גם על פגישה נוספת, וזה מרגש.

אנשים רוצים להפגש איתי! ואני רוצה להפגש עם אנשים! הצרה היא שלפעמים אנשים רוצים להפגש סתם, ואני רוצה להפגש סתם, אבל בגלל שזה… לא כזה בנוי אצלנו הקטע הזה של להפגש סתם, זה מלחיץ קצת. מה אם לא יהיה לנו על מה לדבר? "בדרך כלל קשה לי לקבוע מפגש שאין לו ייעוד פרקטי, אבל אני מוכנה לנסות", אמרתי. "אפשר להכין רשימה של נושאי שיחה", ענה הקטן ביותר מתוכנו. "כן!" צהלנו אני והבנאדם הנוסף, והעלינו רעיונות. "אני שמח שזו תגובתכן, כי הספקתי להתחרט על ההודעה הזאת בשבריר שניה אחרי ששלחתי אותה, ועכשיו אני יודע שאין על מה להתחרט". זה מאד שימח אותי, התחושה שהוא רצה למצוא פתרון לבעיה שהעליתי ולא סתם לדחות אותה על הסף. הרגשתי נראית וראויה.

לעומת זאת… נ' צצה פתאום בתגובות של הפייסבוק שלי, כתבה על משהו שהעליתי ש"הצחקת אותי על הבוקר, תודה!" וזה מאד עצבן אותי. נכון, לא חסמתי אותה בתגובה לזה שהיא ביקשה ממני לא לדבר איתה ואמרה שהיא תחסום הודעות ממני, אבל מכאן ועד לרעיון שאני הצחקתי אותה… מרחק גדול הוא. אני מבינה שזה אופן ביטוי ושהיא מרימה דגל לבן, אבל אני לא אוהבת את הדרך שהיא עשתה את זה בו. למעשה חשבתי שאולי זה עכשיו שהיא פחות בטוב והיא דווקא בקטע של לתקשר קצת יותר כי אולי היא נזכרה שהקשר היה גם לא גרוע ולא רק גרוע… אבל אני בינתיים הבנתי שפחות טוב לי, ושאני לא רוצה לחדש את הקשר בתנאים האלה (שרק היא קובעת אותו ועליו ואני מאד מוגבלת בביטוי), וספציפית ממש לא תחת ההנחה שלה שהיא יכולה להגיד לי למה אני רשאית או לא רשאית לצפות בתקשורת עם הזהוב. כי אני בטוחה ממש שאנחנו ניכנס שוב לריב, אם זה יהיה ככה. ואז היא נכנסה לתוך בלגן רפואי נוסף מסביב להפלה, והיא והזהוב נבהלו מאד, ולקח זמן לפני שהיה רלוונטי בכלל לדבר על זה, וגם כשכן אז דיברתי רק עם הזהוב. לא יודעת לאן זה יילך. אני קצת מרגישה שזה הזמן שבו אני צריכה ממנו שיתייצב לצדי. וחוששת שזה לא יקרה. והוא אמר שהוא מעדיף לדבר על זה כשניפגש, ואני חושבת שזה חדשות רעות בגדול. וגם בגלל הדבר אשר קרה לנ' לא נפגשנו הוא ואני כבר זמן מה, וזה מובן, בהתחשב, אבל גם זה מבאס אותי. לא בטוחה שאני רוצה להיות במקום שכל פעם שקורה משהו אני נופלת בין הכסאות. לא בטוחה אם הוא רוצה להיות זה ששם אותי במקום הזה שוב ושוב. נראה.

ג' נוצץ ומבריק בהשוואה. בכל פעם שהוא מגיע הוא מביא לי מתנות או דברים כיפיים לתכנית האמנותית.
הוא היה איתי בכל יום שישי, והתרחש הדיאלוג הבא-
השותפה שלי: הבנזוג שלי הזמין זר פרחים גדול לכבוד יום השנה שלנו!
אני (ג' יושב לידי): מזל טוב! בחיים לא תנחשי מה הוא (מצביעה על ג') נתן לי מתנה.
היא (מסתכלת על השולחן, אנחנו שותים שלוש כוסות תה שהוא שהוא הביא לטעום): תה?
אני: גם, אבל לא לזה התכוונתי.
היא (מצביעה על הפסילורה בקערה): פירות?
אני: נכון, בשבוע שעבר, אבל זה לא העניין.
היא: המממ… נראה שאתה מכוון לטוב אבל מביא מכל חלקי הצמח חוץ מאברי המין שלהם…
הוא: mind you, there are PASSION FRUIT
היא: טוב, ניצחת!
וזה היה דיאלוג ממש מתוק. התשובה הנכונה היא- הוא התקין איתי מערכת סינכרון ועורך טקסט שיאפשרו לנו לערוך וויקי אישית, כדי שנוכל לשתף בינינו מידע וקישורים בצורה שקל להתמצא בה ובלי לשלוח אותם כל הזמן בהודעות ובמייל. הוא כתב לי עבורה מדריך קטן קטן כדי שזה לא יהיה לגמרי מאפס גם 🙂 וזה מתוק נורא, ואני מקווה שגם שימושי לעתיד. כבר עשינו את הדיון הזה בעבר, ואצלי את התפקיד של ויקיפדיה אישית קצת תופס הבלוג, עם היכולת שלו להוספת היפר-לינקים ועם החיפוש על פני המון המון זמן, ובעיקר זה שאני ממשיכה לכתוב ולכתוב בו, על פני כל הזמן הזה. אבל אולי זה לא יזיק שיהיה לי אחד בצד משלי, ובטח טוב שיהיה לי ולג' לאן לשפוך את קישורינו החשובים שאנחנו מדברים מסביבם.

בכלל, היתה לנו פגישה מאד טובה, בהווה מתמשך, במהלך היממה שהיתה. אכלנו ושתינו והתחבקנו ונהנינו. יצאנו לטיול קצר בחוץ וצפינו בעוד פרק בסדרה שאנחנו עוקבים אחריה ומשמחת את שנינו (אף על פי שהייתי חייבת להאט אותה באיזה 10% בשביל בכלל להיות מסוגלת לקרוא אפילו את הכתוביות באנגלית- סדרות ביפנית זה ממש ממש מהר!), ואכלנו ארוחת ערב עם אורחת שהיא חברה משותפת. היינו גם בשני לילות ביחד, וזה עשה לי ממש טוב, וגם ג' ישן יותר ממה שהוא ישן בדרך כלל, ממה שהבנתי.

סיפרתי לכל האהובים על שעור רענון הנהיגה הראשון שהייתי בו השבוע. "המורה אמר שאני מאד מתוחה ומחזיקה הכל חזק מדי, ושאני צריכה להסתכל קדימה יותר בדרך". זה לא הפתיע אף אחד מהם, אפילו לא את השלישי, שאמר "נשמע כמו את". זה קצת מדאיג אותי, חלקתי עם ג' ועם השותפה באותה שיחה, שמא זה באמת משהו שמאפיין אותי, מתח שרירים גבוה, ושאם הוא מסתמך על שפת גוף בשביל להבין כמה לחוצה אני, הוא יניח שאני אף פעם לא נרגעת ואף פעם לא ישחרר אותי לנהוג, ואני צריכה רענון נהיגה, לא בייביסיטר. ג' הסכים שזו סכנה סבירה אם הבנאדם מסתמך על שפת גוף כי אף אחד כאן בבית לא ממש נורמלי בביטוי שלו. גם ג' חווה שאנשים חושבים שהוא "שונא אותם", כשהוא לא, כי הוא דל בסימני הרגעה וחיבה שאנשים בד"כ מחליפים ביומיום שלהם. ואצלי זה מתח השרירים: "יש דברים, בעיקר מגע, שאת מגיבה אליה בהרפיה משמעותית", הוא אמר, "ולא היית יכולה להתרפות עד כדי כך אם לא היית קפוצה מלכתחילה". אני חושבת שלא אמשיך עם מורה הנהיגה הזה, אבל קודם אני צריכה למצוא אלטרנטיבה, כי אני באמת לא רוצה לעזוב את ההתקדמות הפוטנציאלית הזאת!

מחר אני הולכת עם אמא לקניות, ולא לגמרי ברור לי למה. היא הציעה לקנות לי חזיה חדשה וזה מצד אחד דבר שאני צריכה ומצד שני דבר שאני לא, כי המידה שלי משתנה עדיין אז מה הטעם לקנות משהו מאד יקר? אבל זו מתנת יום ההולדת הקבועה שלי ומוזר לי להתכחש אליה. אולי אם לא יהיו חזיות שאני ממש רוצה אקבע איתה לעשות לי מדרסים/לרכוש נעליים? שזה דבר שאני באמת צריכה.

בהקשר קצת שונה, ביקשתי מהשותף לדירה לעשות חישוב חשבונות ולעדכן אותי על כמה יש לנו להתקזז, ויצא שיקר לי, כלומר שאני חייבת לא מעט. לא שלא ידעתי את זה אבל עכשיו זה payback time. אני שמחה שביקשתי וכך זה לא בא בבום, אוכל לקזז על פני כמה חודשים את ההפרשים. השותף חביב מאד, ראה את פני שנפלו ודיבר על להוריד את החודשים שלא באמת הייתי בדירה, כששברתי את הרגל וכשהייתי אצל ג' בבידוד, מהמחיר. זה עדיין יוצא שאני חייבת כסף, אבל פחות המון.

אני באמת משתדלת לצאת מסטגנציה בכמה כיוונים שונים, והאביב מאד בעדי, ועוזר לי להתמודד עם זה שזה קשה. אבל זה גם קשה.

כדי שיהיה לי משהו לשמוח בו, הודעתי באמצע שבוע שעבר למ' הגיק שאני פנויה לעזור לו עם ערימותיו הבלתי נגמרות. "היום ובשישי", אז אותו היום היתה התראה קצרה מדי, אבל בשישי נפגשנו, הפשלנו שרוולים והזזנו דברים לערימות קצת יותר ממוינות כדי להכניס לארגזים כדי להוציא מהבית למחסן. הוא יודע הרבה על מה שיש לו, ואני כמעט ולא וגם קצת חסרת כבוד, אז רוב מה שהייתי זו מוטיבציה עיקשת להמשיך לזוז. היה הרבה פחות בלתי-נעים משיכול היה להיות. גם דאגו לי לטרמפ הלוך וחזור ולארוחת צהריים והיה הרגע זה שאני ממש אוהבת שמ' נפל שדוד לנוח וללטף חתול על הספה, והכל היה בלגן מסביב ותכל'ס לא היה מקום בשבילי הפעם על אותה ספה, אז הלכתי לספה האחרת בקצה החדר, חלצתי נעליים והשתרעתי גם, והרגשתי בבית ובחברות, אפילו שערימה של דברים הסתירה אותו מעיני 🙂 בפעם הקודמת היה לי יותר חשוב להיות קרובה. הפעם היה לי נעים גם מרחוק, אז הייתי שמחה בזה. כן כאב לי קצת הגב אחרי, והתעקשתי לעשות פילאטיס כדי לסמן לגב שלי שאני לא נגדו בגדול, רק מקומית.

השבוע כדי שיהיה לי מה לשמוח בו, וגם כי אני מתגעגעת לאינטראקציות לא מכוונות ושלא אני יוצרת אותן, יצרתי משהו שאמור להביא לי אותן. בתחילת כל יום אני מעלה תמונה לאלבום ספציפי בפייסבוק, מספרת קצת על היום שהיה אתמול, מבקשת שיעלו לשם קישורים ותמונות מעניינים ומשמחות, ומזמינה מישהו לבוא לעשות איתי a 5 minute do-along, שזה דבר שבו כל אחד מתקדם במשהו שצריך להתקדם בו, תוך שהוא מספר לשני למה זה קשה ומקבל תמיכה ואמפתיה ועידוד לעשות את הדבר.
בdo-alongs של השבוע שלחתי הודעה למישהי שפחדתי לדבר איתה, קיפלתי כביסה, התקנתי פנסים לאופניים, יצרתי קשר עם מורי נהיגה, הקטנתי ציפית אחרי שהתמודדתי עם סליל נתקע במכונה, וסידרתי את איזור המחיה לפני שג' הגיע. האנשים האחרים כתבו פסקה במאמר, הורידו ופתחו מסמך תכנון הוצאות שנתי, כתבו סמס לבעל הבית, וזיווגו גרביים. לא כל יום יש מישהו ולא כל יום יש משהו, אבל זה נחמד ממש.
אני מקבלת גם קישורים ותמונות משמחות, אבל פחות ממה שחשבתי שיהיו, ואני צריכה להבין איך להסביר כדי שיותר יבינו מה לשים ויביאו את זה כשהם חושבים על זה. הדבר היחיד שבאמת באמת מצליח בגזרה הזאת זה שאנשים, גם כאלה שלא היו מדברים איתי כלל בלי זה, שולחים לי תמונות של דברים צבעוניים וקשתות בענן 🙂
זו לא מעט עבודה, לכתוב משהו כל יום, ומסתבר שכשאני יוצאת מהבית אז אני לא כל יום מוצאת בעצמי מה להעלות לשם, אבל זה נראה לי שאם אתמיד בזה זה ממש יעשה טוב לי ולקשריי עם אנשים.

חוץ מזה, מחוץ לאינטרנט אני עדיין קוראת את a deadly education של נעמי נוביק. לא הגעתי לסיים אותו לפני הכנס 🙂 אני חושבת שלא הגעתי עדיין לאמצע שלו אפילו. אבל כיף לי! אחלה בניית עולם ואחלה דמויות ואחלה מערכות יחסים שנבנות להן ונמצאות במחשבות של הדמות המספרת, ככה שאני לא חייבת לגמרי לבנות אותן בראש שלי לבד. מעניין מה עוד יקרה! ומעניין איזה חלק מזה יקרה בגלל שהדמות שמספרת לא רואה הכל או לא מבינה הכל!
בקושי הייתי בכנס בסוף, אז יש לי הרבה מה להשלים, לכאורה, אם אצליח להביא את עצמי לשמוע הקלטות זום. זה לא יהיה שונה בהרבה מלהיות בכנס בלייב, אפילו יש לי דייט טנטטיבי עם זו ששמה בכתיב חסר לפחות לאחת הצפיות.

וגם, טוב שאני מקשקשת כאן, לשיחת טלפון מחר, ששכחתי להכניס ליומן.

זהו. שמחה שבאתי, נתראה בתקווה בעוד פחות משבועיים.

אדון שוקו הולך לחפש חבר שלו

(אלה לא המילים).

איפה עצרתי?

בשבוע הבחירות היה לי את השבוע הכי מוגזם בעולם, נסעתי לשניים שלושה מקומות בכל יום, משל מעולם לא היתה קורונה. הסתבר שתחב"צ מקשה עלי וגובה ממני הרבה משאבים תכנוניים ואני כל הזמן מרגישה שאיזהשהוא כדור שבאוויר עלול ליפול. ובאמת ביום הבחירות ניתקתי את השיחה עם הזהוב כדי לצאת בזמן לאירוע, וגיליתי שאני צריכה להחליף אוטובוסים והייתי כל כך עסוקה בזה ששכחתי לחזור אליו עד איזה חצי שעה אחר כך. בנוסף התחיל איתי מישהו בתחנת האוטובוס ואשכרה נהניתי מזה.
הייתי עם ג2 ובת זוגו בשבעה של מ' הגיק בירושלים, ובעוד ביקור קצר בבית משפחתו ביום הבחירות (כי כל אחד מהאחים קטע את השבעה ונסע להצביע בעיר שלו, כמובן) שעשה לי ממש טוב. גם נהניתי מאד מההזמנה (בידי אשתו) וגם שמחתי לראות את הילדות, שלא הייתי במחיצתן כבר הרבה זמן. הג'ינג' הגדול ממש היתה מינימליסטית בנוכחותה, אבל בזמן שישבה איתנו הבריקה בסדרת משחקי מילים חריפים ומהירים, שהנדנו עליה ראש בהערכה. הקפצון התארכה מאד וטיפה התמתנה מולי, ומ' מספר שהיא כבר בתהליך שינוי לטינאייג'רית, אבל כשאני הייתי זה עוד לא נורא ניכר, היא צחקה והתפרקדה והיתה בכל מקום בו זמנית בדיוק כמו שהיא נוטה להיות, רק גדול יותר. זה היה שלוק של נורמליות ובית.
כל השבוע הזה הייתי בנסיונות מצד אחד לתקשר איתו ומצד שני לא לחצות אף גבול. חושבת שהצליח. מ' אמר לי בעדינות שהוא הופתע לא לראות אותי בהלוויה (לא נסעתי. הלכתי לשוק כמו בתכנית המקורית), אבל גם סיפר לי בחיוך שלקח לו קצת זמן לעשות את ההקשר מאיפה המוכר בשוק ידע לשלוח לו הודעת "משתתף בצערך".
ישבנו בתוך הרים של בלגן, חלקו תמידי, חלקו מקומי מזה שמ' היה עסוק בללוות את אבא שלו בבית חולים ואח"כ בשבעה, וחלקו נובע מזה שהם בתהליך של פינוי חדרים כדי להחליף יעוד בין כמה חדרים בבית. כשבאתי הוא היה בבית קפה, לשם יצא עם האנשים שרצו לתת לו תשומי שבעה ושכנראה לא היו מספיק מקורבים בשביל להיות מוזמנים ללב המאפליה. אבל כשאני עזבתי שמעתי בחצי אוזן את העדכון שזו חברים קרוב נוסף נמצא בדרך 🙂
נראה שאכן התשובה הנכונה לשאלה של המוכר בשוק "מה את בשבילו" היא "חברה יקרה של המשפחה". הרי הגעת לשוק יחד עם אמא שלי, אמר מ' הגיק. זה בהחלט מעמד יוצא דופן. מה אומר ומה אדבר. לפעמים הייתי רוצה של"מה את בשבילו" תהיה תשובה אחרת לגמרי, אבל הבה נעמיד פנים שזה האביב מדבר.

הסתבר שהאביב הגיע, והמניפיסטציה שלו, כבכל שנה, היא בכך שאני ארגיש רעבה באופן יוצא דופן למגע ולמין. אני שוב נזכרת בכמה קשה היה לי בשנה שעברה כשהתחיל הסגר והבנתי שלא יהיה לי את הזהוב תחת ידי בתקופה הזאת, ומבינה את עצמי דרך הגוף באופן שלא הבנתי כשהסתכלתי על זה במהלך הסתיו והחורף. לגבי השנה הזאת, מזל שהיה לי פלירטוט עם מישהו כל הסגר השני/שלישי. הוא התממש השבוע, בדיוק בזמן, והיה מאד משמח. למחרת גיליתי שרירים תפוסים במקומות מאד לא סבירים (שרירי הבטן העליונה, בעיקר) וצחקתי על עצמי ממש, אבל גם לפעמים הרישומים בגוף עושים בשבילך את האבחנה לגבי שינויים בהתנהגות, וכאן הייתי מרוצה שמשהו גרם לי להתאמץ עד כדי כך.
עוד בנושא זה: יש לי זוג חברים קווירז שאני מרגישה רגשות מעורבים לגביהם- עם אחד הייתי בקשר כל הקורונה, הוא איש יקר שאני מעריכה וספרתי את הזמן עד שיהיה מספיק בטוח בשביל להציע לו להפגש, ובן זוגו היה פעם מאהב שלי לשעה קצרה, והסיבה שאני רוצה לפגוש את שניהם ולא רק את הראשון היא ש…דעתי אינה לחלוטין צלולה. יש לי הערכה מסוימת למה הגוף שלי לא מעלה אותות אזהרה כשאני חושבת עליו עכשיו- בדרך כלל אני רוצה להמנע ממנו כי יש לו מיניות אגבית שקשה לי איתה. אבל עכשיו כנראה שלא יהיה לי קשה איתה, אז זו הזדמנות. הסיבה הנוספת שאני נותנת לעצמי היא שמזמן רציתי לראות את הדינמיקה ביניהם (עליה אני שומעת רק מבן הזוג הראשון) ועכשיו כנראה זה זמן שבו לא יפריע לי להיות בסיטואציה שנוחה גם להם (=אוהבים להיות בבית).

עם המאהב החייכן שהתחלתי לדבר איתו בגדול בסגר הראשון (ולכן כבר אוטוטו שנה לפלירטוטינו), אני מרגישה שהשיחות הולכות ומעמיקות. השבוע הוא שאל אותי למה אני מחשיבה את עצמי להט"ב וקווירית. זו שאלה שהרבה אנשים שואלים כשהם מגלים שאני כבר הרבה מאד זמן יוצאת רק עם גברים, ושאני עוברת כאשה. התשובה הנכונה ביותר כרגע היא: א. אינרציה אני כבר שם, ולא נעים לאף אחד לזרוק אותי מהקהילה ב. מתאהבת בנשים מדי פעם ג. אני על הקשת הטרנסית. סיפרתי לו על האופוריה המגדרית מכמה היבטים של לחשוב על עצמי כעל בחור (או זכר), וגם על המקומות שבהם אני דיספורית (כלומר: אומללה) כשחושבים עלי שאני אישה. הוא היה מופתע וקצת מזועזע, בהרגשתי. נאלץ להודות שמה שאני מתארת אכן "מסמיך" אותי להיות על הקשת הטרנסית. אבל קיבל, וזרם. הציע כל מיני פרקטיקות מעניינות לאינטראקציה בין הגופים שלנו, שעשויות להגביר אצלי את ההרגשה הרצויה. אני חושבת שזה מפתיע אותי ממש שהוא לא שופט אותי. ואני כמעט אסירת תודה. נראה לאן זה יילך. סיפרתי לו גם על עלמת התלתלים, החברה הראשונה שאי פעם היתה לי, וכמעט האשה היחידה שהיתה לי איתה מערכת יחסים שכללה מיניות בפועל ולא רק בתוך הראש שלי. הוא חלק איתי דברים שעוברים עליו בהקשר של מערכת היחסים הנוספת שלו שהתחילה במקביל לשלנו והסתיימה לא מזמן, וזה גורם לו לכל מיני התמודדויות. דיברנו על טיפול. הוא מאד מוצא חן בעיני והשיחה זורמת ממש יותר חזק ועמוק משציפיתי משיחה עם מאהב לזרום. גם זה חלק מהשיחה בעצמו, על אילו דברים מדברים במערכות יחסים ועל אילו לא. מה הוא חולק עם אשתו, מה אני מספרת לג' או לזהוב מתוך מה שקורה בחיי עם האחר, ועם השלישי (והרביעי). התשובה המביכה היא שאני מתחילה כבר להתבלבל ולא לדעת למי סיפרתי מה, אבל את הדברים שקשים לי ספציפית בקשר לאינטראקציות בין מערכות היחסים אני לרוב חוסכת מעצמי ולכן מונעת מהם, וזה לא להיט. ביני לבין עצמי אני תוהה אם הוא התחיל לשאול אותי שאלות יותר עמוקות כי התפנה לו מקום רגשי עכשיו כשהוא לא יוצא יותר עם המאהבת האחרת שלו, שכנראה נכנסה לו ללב באופן מאד אחר מאיך שאני. אבל אולי זה משהו גם בפתיחות שלי. ולכו תדעו, אולי זה בכלל האביב.

ביום השוויון האביבי פגשתי את "אם הפצועים" שהיא החברה שלי שאכפת לה מלוח השנה הפגאני (כי כמוני כמות האור בעולם משנה לה בחיים), ושבעבר הייתי מתעדכנת דרכה במצבם של כל נדכאי הקהילה כי היא היתה דואגת לדעת ולתווך להם עזרה נחוצה. בקורונה זה דעך, היא נכנסה לתקופת הסתגרות גדולה. היא סיפרה לי שהשותפות שלה, הלא הן ש' וע' חברותי משכבר, עוברות לחו"ל כי ע' הולכת לעשות שם דוקטורט, ושהיא, אם הפצועים, נשארת בדירה ובעקרון תצטרך לחפש שותףים "ואת הראשונה שחשבתי עליה". זה החמיא לי והפתיע אותי. אני מחפשת איפה אגור בסיום החוזה כאן עם השותפים (כי הם רוצים לעבור דירה ועלולים להחליט לעזוב את העיר הזאת ואני לא רוצה, בגדול), והדירה ביפו (במרחק הליכה מהים!) עם אם הפצועים נשמעת לי כמו אופציה הרבה יותר סבירה ובריאה מאשר הבית הקווירי הרחב שמניין שותפיו ולווייניו אף פעם אינו נגמר. אבל בבית הקווירי זול בהרבה. שוב, נראה מה ילד יום, אבל זו התפתחות חיובית מאד. מרוב שוק שכחתי להגיד לה שזו אופציה שמשמחת אותי ושאני אשמח לשקול אותה, אבל תפסתי את עצמי וכתבתי כמה ימים אחר כך. אל תתני לדברים חשובים לחייך ליפול בין הכסאות צנצ. דבר שהציע החייכן, והוא רעיון ממש טוב, הוא לדבר עם ש' וע' על החוויה של המגורים עם אם הפצועים, כי כדאי לי לדעת.

לא יודעת איך להגיד את זה, אבל הזהוב ונ' איבדו פעם נוספת הריון, הפעם בשלב יותר מאוחר. "כל העסק די מדכא" כפי שניסח זאת הזהוב. הוא מתקשה וקצת מסתיר שקשה, אבל היה אקסטרא נענה לחיבוקים בפגישתנו האחרונה, חושבת שהיה צריך עיגון גם כן. היא לא מדברת איתי. זה אבדן שמעט ידברו בו, ושוב אני מוצאת שמילים מכזיבות אותי ואין לי מושג איך להיות איתו בזה בלי להיות בזה מכל הכיוונים. אולי נהיה. אולי לא נהיה. הם ימשיכו לנסות ("גם רופאת הנשים שהתחילה מאוחר אמרה שאצלה היו כמה גמגומים כאלה בדרך והנה עכשיו יש לה שני ילדים", הוא נאחז בעדויות אנקדוטליות וזה אחד הדברים שהכי מבהירים לי את מצבו המעורער) ואני אשתדל מאד לא להשכיח מעצמי שזה תהליך שכבר התגלגל והיה קורה לולא. למרות ההתנהגות שלו על פני השטח, זה לא זמן טוב לצפות לדברים כבעבר.

התחלתי להשתמש באפליקציה למטלות שעוזרת לי לזכור לעשות דברים באופן מחזורי. כל יום מסמנת וי על לסדר מיטה. פעם בשבוע- להשקות עציצים. אני מגניבה אליה גם דברים שיותר קשה לי להתחיל לעשות, בתקווה שאולי זה יעודד אותי. לחלק מהדברים זה עוזר ולחלק לא. היה קשה, בשבוע העמוס עם ההרבה יציאה ולא מעט אנשים בכל מיני תחנות. אפילו שרובם היו ידועים ורצויים. הייתי מגיעה לסוף היום על סף דמעות מגירוי יתר והצפה. ובכל זאת אין מנוס, עלי להתרגל לזה. אבל כדי לעזור לעצמי היכן שאפשר, אמרתי לג' שעמוס לי ומכביד עלי, ושחשוב לי להשאר איתו בקשר ובכל זאת להקטין את העומס התכנוני, אז ארצה לקבוע איתו בתחילת כל שבוע לשבוע מראש. ובאמת קבענו לשבוע הזה, וזה הקל עלי. בנוסף הזכרתי לו שהמשמעות היא שעליו לאסוף מידע עד סוף השבוע שיהיה כדי שנוכל אז לקבוע לשבוע שאחריו. נראה אם זה יהיה אפשרי מצדו.

היום ובארבעת הימים הקרובים הולך להיות באופן וירטואלי הכנס הגיקי החצי שנתי. לאף אחד מחברי חוץ מזו ששמה נכתב בכתיב חסר אין כח אליו. אבל אולי דווקא אצפה בדברים עם השותפים שלי, דבר שכמעט אף פעם לא קורה, כי השותפה הביעה עניין בלצפות באירועי "אורחת הכבוד". אורחת הכבוד של הכנס באופן וירטואלי לחלוטין היא נעמי נוביק, שכתבה כמה ספרים שזכו להרבה הערכה בקהילת קוראי הפנטזיה בכלל והקוראים פה בארץ בפרט. לכבוד הכנס התחלתי לקרוא את הספר האחרון שלה, A deadly education, ואני נהנית ומסתקרנת בקשר לעולם, אבל גם נשאבת חזרה למחשב די בקלות. נראה כמה אספיק ממנו עד אירוע השאלות והתשובות 🙂

חג אביב וחרות שמח. שתצליחו לעשות דברים שאתם רוצים לעשות.

וחוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר

אחותי ובן זוגה עושים צעדים מאד… ריאליים בכיוון של להתרבות.

היא כותבת לי קצת בשוק מזה שזה קורה, אבל אני יודעת: היא תתרגל תוך זמן מה וזה יהיה משהו שיש. איך זה שבחיים של אנשים הדבר הזה הוא משהו שיש? אולי ככה, מההפקר, נוצרים עוד בני אדם.

״נראה מה יקרה״.

ושוב זה בלפנות שינה של יום כלשהו. מעניין אילו עוד הפתעות יהיו באביב הזה. מה שבטוח זה שיש כל מיני אנשים שאני במעגל שמתקשרים אליו כשקורים דברים דבריים. וזה גורם לי להרגיש חשובה.

ויהי חיקך מקלט ראשי

המצב של אבא של מ׳ הגיק משתפר, והוא עובר לבית חולים שיקומי. בתל אביב, שזה קרוב יותר למ׳. אולי יאפשר לו להתרוצץ פחות. אני חושבת שזה אומר שזה זמן טוב להתחיל לגשש לגבי ארוחת ערב 🙂 ״שוק בשישי בבוקר, ארוחה בשישי בערב?״ שאלתי אותו והוא ענה ״מעניין. לא ברור עדיין כלום אבל נשמע סביר״.

ולכן שאלתי לקראת ערב היום את אשתו בעניין הארוחה מחר, והיא החזירה לי את ה״כן״ הקולקטיבי (כולל לזה שהזהוב יבוא איתי) וקצת תיאמנו בינינו שעות ואוכלים. מתרגשת. לא הייתי איתם תחת קורת גג מאז הקורונה (למעט כשבאתי עם חברות לקחת דברים). לא ראיתי את ג׳ינג׳ גדול כבר שנה! אפילו לא מרחוק!

לפני השינה הוא שאל ״שוק מחר?״ ותיאמנו בערך את השעה. הנחתי את הדברים שלוקחים לשוק על השולחן ליד הדלת וכיוונתי שעון.

חצי שעה אח״כ הוא התקשר, בטלפון. ״בכוונה?״ שאלתי. ״כן, אל תסמכי עלי למחר״. הסתבר שקראו לו מבית החולים. ״הידרדרות. תבואו״. זה כל מה שהוא יודע. ״בסדר. בהצלחה. תתקשר בכל שעה״, אמרתי לו, והוא: ״יש לך זמן?״

העברנו יחד את הנסיעה שלו לירושלים, נעים בין רצינות לצחוק, בין פטפוט לריכול לדיבורים טכניים. הוא איש טוב, מ׳ הגיק. טוב ואהוב. אני שמחה שהוא הרשה לעצמו לבקש שאשאר איתו על הקו. שהיה מקרה ״ממוזל״ שהיתה לו סיבה להתקשר. והיות שלא באמת אגלגל את התהיות של מה-קורה-שם לאף אחד מאהוביי הישנים, באתי לגלגל אותן לכאן. מחזיקה אצבעות ש… אני לא באמת יודעת למה מחזיקים בהקשר כזה. שהלילה יעבור. אני חושבת שאכבה את השעון המעורר, לכל הפחות.

אויש. עכשיו הגיע העדכון. מת בשנתו. אני לא יודעת מה להגיד, ולא חושבת שיש הרבה מה. איזה באסה.

רק אני מחליטה מה האורך הרצוי של פוסט בבלוג

ואני רוצה להגיד שאכן נפגשתי אתמול עם ג'2 וזוגתו החמודה (מ׳ הגיק אמר ״רוצה!״ אבל בפועל כשזה עומת עם המציאות, לא יכול היה להצטרף) והיה אוכל טעים, ואחר כך עברנו לשלב הכרבולים, והיה ממש נעים לכל המשתתפים, ובאיזהשהוא שלב הוא היה מולי, שלח יד אל הגב שלי מעבר לבת הזוג ששכבה באמצע, ולחץ, ואיכשהו, בלחיצה הזאת, בדיוק היה לי מובן מה הוא אומר. הרמתי ראש והסתכלתי עליו ואמרתי בטון של מישהו שנתנו לו מחמאה: ״כן? התגעגעת?״ והוא הנהן. וזה היה נהדר.

עכשיו אני מרגישה ממש בת מזל על זה שהם שמרו איתי על קשר ושקיימים אנשים שמרפרשים איתי מערכות יחסים ביוזמתם בתקופה הזאת. ואולי גם מבינה שאני צריכה לחשוב עם מי אני רוצה לרפרש, כי זה זמן כזה.


אוי שיט, באתי לכתוב פוסט קצר ואז נזכרתי שקרתה שיחת יחסינו לאן עם הזהוב בסוף השבוע ושהיה די כמו שציפיתי, שהן אישוש של חדשות רעות בשבילי. כששאלתי את הזהוב כמו מה המערכת יחסים, הוא ענה לא על ״כמו משפחה״ כי ״משפחה זו לא תכונה של קשת, זו תכונה של הגרף״, כלומר שאי אפשר להיות במשפחה של מישהו בלי להיות בקשר עם שאר המשפחה שלו. אני מבינה את הטיעון הזה, אבל כששאלתי אותו אם יש מקום בשבילי במשפחה שלו, הוא אמר ״אני לא רואה איפה״. וזה מאכזב.

אני לא מבינה למה הוא מצד אחד אומר (לשאלתי, לפני זמן מה) שצריך יהיה לבנות התקופה שתהיה כדי שלא להשאיר ליד המקרה בלבד לקבוע את התרחישים, ומאידך לא עושה את החשיבה לכיוון של לעשות לי מקום ולהכניס אותי.

אני מבינה שהוא ״אוהב אותי״ כחברה, אבל הוא לא טוב בלשמור על קשר עם חברים. לדעתי הדוגמאות האחרות של חברים שלו הם אנשים שהוא לא מדבר איתם יותר מפעמיים בשנה.

ו… אני רוצה אנשים בחיי שחלק ממערכת היחסים בינינו תהיה כזאת שהם יכללו אותי בתכניות שלהם. זה כזה בלתי סביר?


לא זוכרת אם סיפרתי אבל ת׳ חזרה לתקשר ועכשיו אנחנו מחליפות פיסות יומיום. עד הפעם הבאה שהיא תיעלם. נתקלתי בשרשור שבו טוענים שמערכות יחסים של אנשים עם ADHD כל הזמן נדפקות כי אין להם ״מנגנון דעיכת חברות״ ולכן הם מצד אחד מסוגלים להמשיך חברות מאיפה שהפסיקה גם אם עבר הרבה זמן, מצד שני הם עלולים לא לתחזק חברות כי בעיניהם זה לא דבר שדועך. אני יודעת שאצל ת׳ זה ככה שבחודשים שהיא לא כותבת לי היא עדיין מדברת אלי בתוך הראש שלה, אבל הלב שלי כואב כשאני לא רואה שום עדויות בחיים האמיתיים שאכפת לה ממני. וזה… אני מרגישה כ״כ אומללה כשאני חושבת שזה מה שיקרה לקשר עם הזהוב.


כן, כרבולים עם חברים. זה טוב. שמח. בת מזל. בלאט.

הבאה בתור

אחת הנשים בבית הקווירי עשתה הסבה להייטק במין בוטקאמפ וסיימה שניה לפני הקורונה. לפני חודשיים היא מצאה עבודה והתחילה לעבוד מהבית בבדיקת תוכנה.

אח"כ ערן הדיאטן הכריז שעד יום ההולדת שלו הוא מוצא עבודה ואכן בשבוע שעבר הוא הקבל להיות תזונאי של איזושהיא מחלקה של ביתחולים פסיכיאטרי איפהשהוא. יום ההולדת שלו הוא בסוף השבוע הזה 🙂

"זוכרת שהיינו בהליכה את אני והיא לפני חודשיים בערך ודיברנו על זה שהוא מצאה עבודה, אני הבא בתור ואז את? אז התקבלתי לעבודה!" הוא שלח.

"אז אולי עכשיו זה לא העיתוי המושלם, אבל תדעי שמבחינתי את הבאה בתור, ומה שאת צריכה כדי להתקדם עם תעסוקה- אני שם (וגם היא)".

וזה נכון. אני הבאה בתור אך האם יהיה לי האומץ להתחיל? היום בצהריים הוא שלח את הדבר הזה. שני מסלולים, אחד אינטנסיבי יותר מהאחר, בנושא שעניין אותי והיה רלוונטי לי לפני שנים כשעברתי לת"א, וגם התקבלתי דאז, ואולי רלוונטי להתחיל תהליך כזה מחדש? אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל צריכה. ביקשתי ממנו שישאל אותי שוב בשבוע הבא, והוא אמר "אני אשים לי תזכורת".

זה מקסים מצדו. אוהבת שחברים שלי הם לצדי אפילו כשאני לא מאד מרחיקה ראות בכיוון.
גם הדוגמה האישית שלהם היא מאד נוחה, נותנת מקרים חיוביים להסתכל עליהם ואליהם כשאני מחפשת לי מודל.


בעוד חצי שנה (בערך) הזהוב יהיה אבא.
התחלתי לשאול אותו מה הוא רוצה ממערכת היחסים שלנו בתקופה הזאת ובאחר-כך הגדול. הוא לא אוהב את השאלות האלה (כי "איך אפשר לענות בלי אלטרנטיבות לבחור מהן?") ואני לא אוהבת לחשוב שלא יהיה לי מקום, וזה קצת מתסכל וקצת עצוב. בינתיים סיפרתי לו דברים שאני הייתי רוצה (לא דברים שלא נאמרו בעבר, אבל לא מזיק לחזור על זה), והשארתי לו שיעורי בית לחשוב על דברים שהפסקנו לעשות ביחד והוא היה רוצה לחזור לעשות, וחשבנו על "צריך למצוא דרכים לשמור על קשר גם עם פחות פגישות פיזיות" (גם כן לא משהו שלא נחשב בעבר). לכל הפחות קבענו לדבר באופן יותר תכוף בקטע לא רשמי. כלומר, לדעת שנדבר כמעט כל יום ושכל שיחה תהיה לא במיוחד חשובה. אני תוהה אם אפשר לעשות שזה יכיל גם דברים לא טריוויאליים אפילו בקונסטלציה הזאת (שכן זה מה שקשה לי) ואני אשתדל בחודש הקרוב נגיד להכניס תכנים כאלה גם אם לא נוח לי, כי… השעון מתקתק לו.


בשבוע הבא בנוסף לשלושת מאהביי אני מתכוונת לפגוש אנשים שלא ראיתי מאז שהתחילו הסגרים.
מיד בתחילת השבוע, חברה שהיא חברת-ים שלי ואנחנו תמיד נפגשות באוויר הפתוח ובשמש,
ואת ג'2 (וזוגתו המהממת) ששלח לי את סדרת השאלות הבאה: "רוצה לבוא אלינו ושנכין אוכל? רוצה שנשאל את מ' הגיק למשהו משותף? רוצה להתכרבל?" שהתשובה שלי אליהן היתה "כן, כן, וכן". ואילולא הייתי מאופקת גם היו מצורפים לזה סימני קריאה.
ביני לבין עצמי אני מאוד מקווה לפגוש גם את זו ששמה נכתב בכתיב חסר, מפני שגם אני הולכת להגיע לעיר שלה במפתיע (נוסעת עם המאהב השלישי לאכול המבורגר במקום של ההמבורגרים המוגזמים לכבוד זה שהתחילו מחדש המקומות הפתוחים, והיסטורית- לזכר זה שבסגר ב', לפני חצי שנה, היה לי יום הולדת).

הייתי רוצה לומר שגם אני יודעת להגיד "לא אכפת לי, נפגשות", אבל זה פשוט ממש לא נכון. אז אנחנו ניפגש… אם היא תרצה ותסכים. כך או כך אני אהיה עם מישהו שאכפת לו ממני ויודע להגיד לי גם כן ולא רק לא, אז אפילו אם זה לא יצא לפועל זה יום עם המבורגרים טעימים. אבל אני לא אוהבת כמה שאני נכונה לאכזבה מההבט של הפגישות הפיזיות איתה, כי זה יושב לי על מקום כללי של אכזבה מאהובות נכזבות בהקשר של אהבה גופנית, דברים שחלקם לא קשורים אליה. בהיבטים לא פיזיים כבר קבענו שיחת טלפון בבוקר בתחילת השבוע, והיא אחת מהחברות שהחברות איתן התמשכה לתוך הקורונה והמשיכה להיות מתוחזקת משני הצדדים. למעשה לדעתי היא פונה אלי יותר משאני אליה. אז… תחושת הנחיתות הזאת כנראה מוצדקת רק בחלקה- ובחלקה יש פה דברים שהם לא לעניין.

היתה לי שיחה עם הפסיכולוגית על זה שאני מאד נכונה לקבל מרות, כלומר להניח שהאנשים שהם לא אני בתוך הסיטואציה הם בעלי הסמכות על הסיטואציה. שאני כמעט אף פעם לא קובעת שום דבר, אלא רק מציעה דברים ומחכה לתשובות. השיחה לא התקדמה רחוק, אבל לפחות מדברות על דברים מעניינים וחשובים.


דברים שקרו השבוע מאז הפוסט הקודם:

הבדיקה של אמא היתה ועברה לגמרי בשלום.

לפניה הייתי יום וחצי אצל ג', והיו לנו את הכרבולים הכי טובים שהיו לי בהרבה הרבה זמן. חלק מזה לדעתי זה בגלל שהיה לי זיהום וגינלי וידעתי בוודאות שהאופציה של מיניות (כלפיי) היא לא על השולחן. מצדו הוא לא כל כך סימן עניין, ואני לא דחפתי. אני חושבת שלרוב אני דוחפת יותר. הפעם דחפתי ממש רק לכרבולים (במובן שאמרתי בכמה הזדמנויות שאני רוצה להוסיף עוד זמן לכרבולים בתוך התכניות שלנו ליום הקרוב) והיה נהדר. ג' הרגיש לי מאד רחום כלפיי, מלא חיבה גופנית ומלא דאגה פשוטה של לוחות זמנים שאני שונאת לדאוג להם ולכן כל כל מעריכה את זה כשהוא דואג להיות אחראי- למשל לכך שנצא מוקדם מספיק החוצה, ולכך שארוחת לא תתנגש עם פגישת הזום. זכרתי להגיד לו תודה על זה. והוא גם הראה לי פארק חדש בכיוון הליכה אחר מזה שהלכנו אליו עד כה.

אחרי הבדיקה מרחתי עוד זמן עם אמא (אחרי שנסעתי איתה במונית לביתם שבבת ים) עד שהיתה שעה מאוחרת מספיק כדי להגיע ל"בוטיק גוריון" בחולון, שהוא בזאר חינמי של בגדים (אפשר גם לשלם, לשים כסף בצנצנת או בביט, אבל לא חייבים). מצאתי לי לא הרבה אבל גם לא מעט דברים. אני עוד לא יודעת איך אראה בקיץ המתקרב. אבל לאט לאט יש לי יותר אפשרויות, ונראה לי שבהמשך גם יתברר לי הרבה יותר טוב מה עוד חסר. הולך להיות להם קחתן גדול ביום שלפני הבחירות. כתבתי לעצמי אבל לא בטוח שאלך. הלכתי גם לקסטרו עודפים בדרום ת"א והסתבר שכרגע אני נכנסת למידה 46 שלהם, אז אפשר לדעת שאם יהיה צורך בבגדים רשמיים שאינם מיד שניה, אפשר ללכת לשם (אין להם כמעט בגדים שמגיעים עד מידה 46 בכלל, אבל מה שיש הוא מאד קרוב לסטנדרט).

זהו. נהיה מאוחר. לילה טוב ()

פיצה! פיצה!

זו שורת המחץ של בדיחה על משפחה שאוכלת כל השבוע פיצה. ביום הראשון הילדים מאד מתלהבים, עם הימים ההתלהבות שלהם יורדת. הפאנצ' של הבדיחה הוא שהם משיכים לאכול פיצה גם בשבוע שלאחר מכן, ושוב ביום ראשון הילדים מאד מתלהבים (וזו גם הנקודה שבה אנחנו עוזבים את הבדיחה, ברגע בו מסתבר שדרגת ההתלהבות מהפיצה היתה קשורה לימות השבוע ולא לאורך רצף אכילת הפיצה).

אני מרגישה לעצמי כמו הילדים מהבדיחה הזאת. אביב, אז אני בתקופה טובה. בלי כ"כ קשר למה היה השנה. לדעתי אחת הסיבות העיקריות שהייתי במצב כל כך רע בשנים שהיו היא שפעמיים רצוף נמנע ממני האביב: במרץ של שנה שעברה בגלל הקורונה, במרץ של שנה לפני כן- בגלל ששברתי את הרגל. אני מרגיש את הכוחות מפעפעים בי ואומרת לעצמי: אמא'לה, אני חייבת להיזהר לא לסנדל את עצמי השנה.

אבל אני גם במתח בין הציווי להיזהר לבין העצמאות שהאביב מפנה לי: קניתי מנעול לאופניים, ורכבתי בפעם הראשונה אל החברות בבית הקווירי (ואז בחזרה). זו הפעם הראשונה שהשתמשתי באופניים ככלי תחבורה לא סתם כאל קוריוז לא שימושי. אמנם היה מלחיץ (וחלק מהזמן, איפה שהיה צפוף או מוזר במיוחד, ירדתי מהאופניים והולכתי אותם), אבל הסתיים בשלום. אני גאה בעצמי מאד, ולא יודעת אם אעשה זאת שוב, וגם עוד אין לי פנסים בשביל רכיבה בערב. אבל הגדלתי את מספר הסיבות לקנות כאלה.

לפני שבועיים אמא החליקה בבית ("על הצלחת של האוכל של החתול") ונקעה את הרגל. זה גרם לי לאי שקט, אני מתחילה להרגיש שאני אצטרך את האפשרות לנהוג (ולהסיע) ממקום למקום קצת יותר. אני עוד מפחדת אבל נראה לי שבעתידי שעורי רענון נהיגה. אני זוכרת שעך אף התחלה קצת איטית, ההיבטים הטכניים הסתדרו לבסוף, אבל גם כשידעתי אותם- לנהוג עדיין היה די קשוח, כי היה המון במה להבחין ובמה להתחשב בו זמנית. לא ממש רוצה לעשות את זה, אבל אי אפשר להתווכח- החיים יותר יעילים כשנוהגים (ויש אוטו).

זו גם תחושה משונה- אני מרגישה שאני מנסה להסתיר מעצמי שאני בטוב, מהחשש שזה יהיה לא אמין וינזול לי מבין האצבעות.


אמא ביקשה ממני שאלווה אותה לבית חולים לבדיקה שבה היא רוב הזמן תהיה בבדיקה ואני אהיה בחוץ. התפקיד בגדול הוא להגיע איתה (מסיבה לא ידועה) ואח"כ לנסוע איתה בחזרה הביתה ולוודא שהיא מגיעה בשלום (אנחנו ניקח מונית). מבחינתי אחד הדברים העיקריים זה הנכונות ליוצאי דופן ובלת"מים, וזה מפחיד אותי, כי היו לה כבר פעם הסתבכויות בעקבות פרוצדורות, ואין לדעת אם ההרדמה היתה רכיב חשוב בהסתבכויות האלה (ולכן היא גורם סיכון כאן). אז אני קצת לחוצה. אבל אם זה רק להיות הרבה זמן בבית חולים ואז ללוות אותה כשהיא מתעוררת ולנסוע איתה הביתה בסוף, זה יהיה קליל. אני אקח איתי כריך(ים) וספר(ים), ונוסעת כבר יממה לפני שזה רלוונטי כדי לפגוש את ג', כי בילינסון זה בפתח תקווה וגם ג' שם.


חלק מהאתגר הוא גם לשמור על מה שכבר יש לי. כמו לעשות פילאטיס (אנחה). השבוע שוב פגשתי את מ' הגיק בשוק, הפעם עם פחות תיאום (יצאתי כי אני רציתי שוק ושמחתי שגם הוא בא אבל לא יצאתי *כדי* לתפוס אותו שם) וכשחזרתי הביתה עם עגלה עמוסה זה שימח אותי שהגב שלי לא צעק חמס. אבל צריך לתחזק את זה כל הזמן. קורה לי לא מעט שאני מחליטה להתחיל בשעה כלשהי, ואז לא מתחילה. המזרן כבר פרוש לי (והמזגן בסלון מחמם קצת) אבל אני יושבת מול הפוסט, וגם זה חשוב 😉 בעבר ביקשתי מאנשים להיות שומרי הפעילות שלי בעניין הזה, אבל לא תמיד זה מתאים.


העולם מתחיל להתנער ולהתעורר והוזמנתי לפיקניק וג' השני יצר קשר לשאול אם אני רוצה להפגש (!) ועוד מישהי שהיא רק מכרה סוג-של התחילה איתי, לפחות הודיעה לי על דבר שאני אכן התעניינתי בו, אבל על הדרך גם שלחה לי את המספר שלה (והזכירה שאנחנו יכולות להיות בקשר לגבי איזהשהוא משהו קודם שתקשרנו לגביו "וגם סתם לקשקש"). זה לכל הפחות גישוש חברי, וזה נעים לי לקבל אותות עניין.

בא לי לבכות כי הזהוב מתקשר אלי רק כשצריך להודיע משהו מנהלתי, אבל אני בעצמי לא מתקשרת אליו בשביל שום סיבה אחרת גם כן, זה מאד מתסכל שאני יודעת שאני רוצה יותר ויותר טוב אבל כבר מתחילה להבין שאולי זו לא המערכת יחסים לחפש את זה בה. מתכוננת לסגירה ההדרגתית ככל שההריון של נ' יתקדם ולכמעט אי-אפשרות אחרי שייוולד להם תינוק, ולא יודעת מה בכלל כולל הלקוות למשהו אחר.
אני יודעת גם שאני הולכת לפגוש את ג' ולהיות אצלו ליממה, ובכל זאת אני לא בטוחה מה נעשה ביחד חוץ מטיול בוקר. הזמנתי אותו לעשות איתי קורס בנושא רטוריקה אבל אחרי השיעור הראשון אף אחד מאיתנו לא דיבר עם השני על זה שוב.
דווקא המאהב השלישי עושה לי המון טוב, בפעם האחרונה שהוא היה אצלי הייתי מסוחררת ממש אח"כ (וגם חטפתי זיהום שלא ברור בכלל מה הוא), ואנחנו גם מדברים על דברים סתם, הלוך ושוב עם מה שקורה אצלנו. זה נעים חבר שמכיר את הדברים המרכזיים בחייך ואת יכולה לספר עליהם ושהוא יזכור אותם וישאל גם שאלות פולו-אפ מדי פעם. זה עושה לי חשק לעשות את זה גם, ולא תמיד אני יודעת על מה. כמו בשיר של רונה קינן: "להקשיב לזולת / להתרכז ולנסות לזכור פרטים / כי קצת חמלה / לא הרגה אף אחד". תחת הליטופים שלו אני שוכחת חלק מהזמן שאיזורים מסוימים היו בעבר גורמים לי לטריגר. "מזמן לא היית בדיסוציאציה איתי", הוא אומר, ואני חושבת: ואללה, נכון. הייתי עסוקה מדי בליהנות. גם מתי שאני עושה את הכיוון ההפוך ולוקחת תפקיד אקטיבי אני לרוב מצליחה להשאר נוכחת בסיטואציה, מוזרה ככל שתהיה. ואז לא צריך לחזור משום מקום.


אני לא יודעת מה עבר על הפסיכולוגית, אבל היא הציעה להוסיף עוד שלושה חודשים לפגישות שלנו 🙂 אני ממשיכה לא להבין איך בדיוק המצב הזה השתנה. אבל חושבת שזה טוב, אם כבר הייתי בקאונטדאון ועכשיו יש אותו שוב, אולי נספיק הרבה שוב? עוד לא אמרתי לה אפילו במפורש שבלי נ' יש לי יותר מקום לדבר, ושיהיה לי מצוין לעשות איתה גם את האביב כי האביב הוא משהו מיוחד. רק אמרתי "אני אשמח". היא אמרה שהיא הרגישה שדברים השתבשו מתי ששברתי את הרגל ואני אמרתי שהייתי בדרך נכונה אז וזה מאד תקע אותי, וגם שהעברתי הרבה תשומת לב לתוך קשרים אחרים, אבל לא אמרתי כמה עומס זה היה. אני לא יודעת אם זה נכון לגמרי לעשות את הנרטיב הזה שנ' היא עז שהיה טוב להוציא אותה, אבל לכל הפחות אפשר לרמוז עליו.

זה נותן לי אינדיקציה כמה מעט אינטראקציות אני בפועל חווה כמספיקות- וכמה קל לי להגיע לעודפות. לא באמת מתחשק לי ללכת לכל האירועים האלה. לפגוש את ג'2. לפלרטט בחזרה עם החברה הרחוקה. אבל אני מרגישה שזה העולם קורא לי לבוא למרות שהסתגרתי והסתגרתי, ושאני אהיה כפוית טובה לא להיענות לו.

זו ששמה בכתיב חסר סיפרה שחברה הולכת להגיע לבקר אותה כי היא הולכת להיות באותה עיר ואמרה לה "אני באה, לא מעניין אותי" על ההסתייגויות שלה. אחרי שהיא שמעה "לא מעניין אותי" אז היא פשוט קיבלה את זה שהחברה הולכת לבוא ושהן ימצאו פתרון. זה *משגע* אותי. עד מתי אשאל אנשים מה הם צריכים בשביל שיהיה להם נוח לעשות דברים שחשובים לי ואז הם ייפגשו עם מי שאומר להם "לא אכפת לי בואי נעשה את זה בכל מקרה". אני ממש לא מבינה איך זה התחלף ככה, במצמוץ, מדבר לא חברי לדבר כן חברי לעשות. למה אנשים מקדמים את זה כל כך בברכה כשאנשים אחרים לוקחים להם את ההחלטה מהידיים?

חלק מזה ברור לי, כמו למשל שאני לא עושה פילאטיס כעת 🙂 וחלק ממשיך להראות לי כמו חילופים בשפה שאני לא מסוגלת לקלוט.


גם כתבתי פתק מתוק והשארתי בתיבת הדואר של השכנים עם שיח הפיטנגו המתפקע, והם החזירו לי תשובה חביבה בוואטסאפ שאני מוזמנת לקטוף. ואני קוראת ספר עיון כלשהו, פרק בכל יום בינתיים, וזה מעניין זה קצב שמרגיש לי מאד איטי יחסית לעצמי ומאד נכון לתקופה הזאת שעכשיו, מלאה באנרגיה עצורה למחצה שמעורבבת כמו בעוגת שיש עם עייפות חומר סמיכה.

ניוטון צדק

במערכת סגורה האנטרופיה רק עולה. מזל שלא סגור ולא סכום אפס, לפחות לא תמיד.


מה שהיה שהיה פחות קל לעיכול, זה שהלכתי לי בין הפה והשם (הולכת הרבה ברגל בחודש פברואר. במקרה קרה שבימים הראשונים הלכתי המון ואז האפליקציוש הראתה לי ממוצע חודשי מטורף והחלטתי לנסות לשמר אותו), והתגלגלו לי בראש מחשבות: נ׳ הפסיקה לדבר איתי. הפסיכולוגית מסיימת אתי את הטיפול. ג׳ נשאר רק איתי בתור חברה לעת הזאת. זו ששמה בכתיב חסר הולכת ונמוגה לה אל הרקע בשבועות האחרונים. מדאיג. אולי רק מי שאין לו ברירה באמת יבחר להיות איתי?

חושבת והולכת ועולות לי דמעות. הפסיכולוגית אמרה בפעם הלפני אחרונה שנפגשנו שיש כרגע בחיי ״אווירה של פרידות״, וזה קצת נכון.

אני באמת יותר רגישה ויותר נוחה לשים לב למחשבות קשות שעולות בי. אבל מצב הרוח שלי באופן בסיסי פחות גרוע. תוך כדי שחשבתי את המחשבות האלה וקצת הרבה ריחמתי על עצמי, ראיתי גם שהן עובדתית לא נכונות. מכל מיני סיבות. אחת, בינתיים הזהוב עוד פה. שתיים, ג׳ אולי קצת במבוי סתום, אבל לא משולל ברירות. שלוש, פתאום כבר זמן מה שת׳ מתקשרת איתי. ארבע, שמ׳ הגיק בא בזמנים מיואשים להיות במחיצתי הוירטואלית (אפילו שאני לא יודעת מה לעשות עם חוסר האונים שלו, עדיין יקר לי שהוא חולק איתי את התקיעות). חמש, שזו ששמה בכתיב חסר מגיבה לחליל אחר, שאני לא שומעת, ובכל מקרה כשיש לה כח לבחור היא כן בוחרת לתקשר.

השאלה האם אני בנאדם מחורבן שלא מסוגל לראות את הטוב בדברים היא כמו שאלות הסקר האלה שמנוסחות בצורה ערמומית ואז מטות את התוצאות לאן שהמנסח התכוון.

מפריע לי שקראתי ספר למועדון הקריאה וחשבתי עליו שהוא חמוד אבל לא יותר, בעוד שאחרים אהבו. למה אני לא אוהבת דברים שמזדמנים לי מתחת ליד? ובכל זאת שכנעתי את החבר הקבוע לקרוא אותו ולבוא למועדון, שכן מהחלק הזה של המועדון אני כן נהנית. וגם ככה לא אצטרך לחשוב אם לדפדף שוב בספר לקראת המועדון- הספר לא יהיה פה 🙂

אתמול בחיבוקו של הזהוב הוא נדד לשינה ואני אחרי שעלתה בי התנגדות הנחתי לזה וישנו חבוקים לזמן מה, ואז כשהוא התעורר קרה דבר נעים שלא קרה לי מזמן, וזה שהגבתי בהתלהבות להרמה שלו למיניות, והיה לי הרבה פחות מנותק משהיה בממוצע בחודשים האחרונים. פתאום נזכרתי שזה היה ככה (ויותר טוב) מולו בעבר, והתרגשתי: ״מה, זה יכול להיות ככה נחמד לנו כל פעם אם רק נבחר בזה?״. הוא קצת צחק על הניסוח שלי. אני לא יודעת אם כשאני מנותקת הוא בטוח סגור על זה שזה קורה. בכל מקרה, היה לי נעים להיות קרובה ולהרגיש קרובה. עכשיו הוא ישן, ואני כבר ערה כמה שעות.

הפגישה עם הפסיכולוגית היתה משונה משום שהבאתי איתי קריאה אחורה פה בבלוג, להסתכל מה היה בינינו בשנים האלה. מה חשבתי וכתבתי אז. מצחיק, שכמעט לא יוצא לנו לדבר על איך האינטרנט היא סוכן שימור בשבילי. שנשארים בה דברים הרבה אחרי שאני הייתי מאבדת אותם אם הם היו באחריותי. זו גם הסיבה שנתתי לשאלה שלה למה השם צנצנת שלי נשמר כל כך הרבה והתגלגל כל כך רחוק. הוא התחיל כבדיחה ברוח רעה ואז הוחזק בחיים על ידי זה שהוא המשיך ונשמר והיה שימושי באינטרנט. ואז הוא היה הדבר הכי שימושי שיכול היה לשמש אותי במקום השם הקודם שלי. ״עדיין יותר טוב מלהקרא רותם״, אמרתי לה בעיניים קשות, קשות, על האמירה שלה שלקרוא לעצמי ככה זה ברמה מסוימת להפוך את עצמי לחפץ.

אבל מה נזכרת עכשיו? התהיה עוברת לי בראש. אם זה אי פעם היה דבר שנראה לך קריטי להתייחס אליו, למה פגישה אחת לפני שנפרדות?

״אני מבינה שאת התחבאת ואני אפשרתי את זה, וזו החמצה״, היא אמרה. וצודקת. אבל… לא יודעת.

״אני מרגישה שלא נצליח לסיים את המחשבות ואת הסיכומים בפגישה הבאה שלנו, ואני תוהה איך תרגישי אם נוסיף עוד כמה פגישות״ היא אמרה, ואני – זה טורף עלי קלפים. זה גם משמח ורצוי שכן לא רציתי לעזוב. וזה גם… דוחה את הקץ. אבל בעיקר זה מרגיש לי קצת יותר כמו לראות את הדברים החדשים שנפתחים בעת הזאת ולתת להם כבוד ומקום.

״אבל המטרה היא לסגור?״ אני מוודאת איתה, והיא אומרת משהו שמשתמע לשתי פנים, וזה ממלא אותי בתקווה שאני לא הולכת לאהוב את זה כשהיא תתפוצץ. אבל כרגע אני אקבל את זה שזה מה שקורה. שאני מסכימה שלא סיימנו, ושאני מרגישה שנעים לי שלוקחים אותי לעוד טיול, אפילו אם הוא כן אחרון.

עם הפסיכולוגית הקודמת הלכנו *יותר* זמן קרוב ביחד, וגם היא ממש דחתה את הקץ, כי איכשהו סופים מוציאים ממני לא מעט מחויבות ופתיחות ונואשות שאחרת לא הייתי אולי נותנת להן ביטוי.

אבל לדעתי זה לא רק זה. זה גם שסופים גורמים למטפלות לדבר פחות בערפל ולהשאיר פחות מקום לבלבול האינסופי שיכול להיות למטופל כדי שיתפוס צורה. ואני מעדיפה להגיב מאשר לתפוס צורה לגמרי בעצמי. אני חושבת שלפחות יש אפשרות סבירה שלקבל גרעין התגבשות, כיוון, ממטפלת, ואז לבנות את מה שאני בהקשר מסביב לזה, זה לא מהלך רע. ובכל מקרה, זה מקום שבו גדלים לי פנים ואפשר לדבר איתם, לא כמו צופר ערפל שהייתי ואולי עודני בטיפול ברגיל, ערפל שרק שברי קריאות נמלטות ממנו. וזה מרגיש בשבילי יותר כמו משהו מאי-משהו, וזה דבר שמרגיש לי שווה לחקור. אז… לא תהיה פגישה אחרונה בשבוע הבא. זה נדחה קצת.


אלה היו המחשבות הלא טובות והפגישה המוזרה. אבל עדיין גם המשיכו הפלאות של להידבק ממ׳ הגיק ומאמא שלו בגישה הטובה הזאת. הייתי אצל סבתא והתלוצצתי עם המטפלת, וביקרתי (עם הזהוב) אצל ההורים, ואחרי החיבוק והמין וארוחת הערב ישבנו לשחק שני סיבובים של משחק קל עם השותפים. זה הרבה דברים שקורים וקיימים וטובים וקצת יוצאי דופן ליום אחד שהיה אתמול. מעניין איך שומרים את זה להיום גם 🙂

אם אתה מאמין שאפשר לבלגן תאמין שאפשר לסדר

רק רציתי לבוא לכאן כדי להתמוגג.

מלא אנשים כבר מחוסנים ואתמול קפץ אלי חבר קבוע (של מועדון הקריאה) שבמועדון לפני כמה חודשים השאלתי לו משהו שעכשיו הייתי צריכה בחזרה. הוא הגיע על קורקינט ממונע, ונשאר לפטפט ולהתחבק קצת לפני שהלך. "זה היה דבילי לחלוטין ואני לא בטוחה שככה אמורים להשתמש במסיכות" כתבתי לזו ששמה בכתיב חסר על האירוע, כי אם את מספיק קרובה כך שכמה משטחים שונים ממך נוגעים בבנאדם ואתם עם מסיכות זה כנראה עדיין לא בדיוק מרוחק ריחוק חברתי. גם שכנעתי אותו ככה לבוא למועדון הקרוב (שהיה אמור להיות אתמול אבל נדחה בשבוע בגלל שהמנחה הרגיש לא טוב אחרי… נכון, חיסון הקורונה השני שלו) והשאלתי לו את העותק שהיה אצלי של הספר, דבר שיכולתי לעשות כי קראתי אותו להשבוע.

טוב מזה! הצלחתי לתכסס פגישה עם מ' הגיק! בתקופה האחרונה הוא מאד עמוס, אבא שלו חולה ומאושפז לסירוגין בירושלים והוא מתזז. עכשיו כשהזהוב מחוסן, אפשר טכנית להפגש בכל פעם שהוא בא, אבל מ' הגיק לא פנוי מספיק בשביל אפילו *לשאול* אותו על זה. מה שכן, הוא מעדכן מה נשמע. סדרה של חדשות לא ממש שמחות מעורבות בקצת לינגו של העבודה, ולבקשתי גם תמונות של הקפצון בתחפושת (לא זיהיתי מה זה, וגם אחרי שאמרו לי מה זה לא הבנתי מה זה). אתמול זה היה "מחר שוק ואז שוב ירושלים". אז אמרתי לו "אם אתה רוצה להפגש בשוק, אפשר", "אני עם אמא שלי, צפי סביבות שבע וחצי", הוא ענה. ולכן הבוקר התעוררתי *נורא* מוקדם, קמתי והכנתי לו ולאמא שלו סנדוויצ'ים לביתחולים ("הבאתי לך משלוח מנות"), ויצאתי השוקה. הגיעו הוא, אשתו, ומישהי שראיתי רק את שערה הצבוע בכתום (לול!) ואת המחצית העליונה של פניה, שהיא אמא שלו. ממנו קיבלתי חיבוק, אשתו לא אוהבת להתחבק, ולאמא שלו הושטתי יד כשהוא הציג בינינו, והיא הגיבה מיד אחרי ב"אני לא מאמינה שכרגע לחצתי יד למישהו זר!" 🙂 כן, החופש שאחרי החיסונים נראה ורוד מאד ברגעים אלה.
מכיוון שאחד מהשמחות בחייו של מ' הן, כמו שהיו לי בשוק שלי בבאר שבע, לקנות בדוכנים הקבועים עם המוכרים הקבועים, אז הוא גם עשה לי את הסיור של הדוכנים "שלו", פונה לכל באסטיונר בשמו הפרטי. למשל: פה הדוכן של מיכל, הצביע על דוכן ירוקים. לא היתה שם אף אחת, אבל אני זוכרת מי מוכרת ירוקים בשוק. "האשה עם השיער האפור?" שאלתי אותו. "האשה *היפה* עם השיער האפור", הוא תיקן אותי בהרמת גבות מלאת משמעות. "וגם יש לה שם יפה" (שכן זה גם השם של הקפצון הג'ינג'י). "הקפצון תקנא שהצלחנו לפגוש אותך", הוא אמר. "תמסור לה חיבוק", וידאתי. אחר כך הלכנו לבאסטה של ירקן ושם הוא ממש *הציג* אותי אפילו (ואחרי שקניתי כמה דברים עמדתי בצד בצל עם אשתו שהראתה לי את הקעקוע החדש שלה וסיפרה על תכנית לבא בתור כבר. כל אחד והשמחות שלו). אחר כך התפצלנו – אני עצרתי שוב בדוכן שכבר עברנו בו קודם לקנות לי גם חסה, אשתו עמדה בדוכן של הדגים, הוא הלך לקנות אלף דברים קטנים וצבעוניים במעדניה, ואמא שלו חתכה למאפיה, ואז חזרה והשוויצה לי במה שהיא קנתה, הוציאה לחם עם צימוקים ואגוזים ושיבחה אותו. "לחם טוב?" שאלתי אותה? "לחם *מעולה*, טעים במידה שאין מילים לתאר", היא התמוגגה בנימה כזאת שבאותו רגע אמרתי לעצמי "טוב כן, הוא הבן שלה – היא האמא שלו – כן, בהחלט" 🙂 זה היה מאד נחמד, ואצלי בתיק התאספו להם תותים ופומלה ופירות הדר- הזהוב יבוא היום ואני רוצה להכין סלטים שמכילים פירות. עם הזמן הנוקף הלכה ופחתה הסבלנות של האנשים מסביבנו להיות עם מסיכה- ראיתי יותר ויותר מהם עם האף בחוץ וחלק גם עם הפה, ונהיה לי בבת אחת קצת צפוף וקצת כבד וקצת נמאס, וכשהם התכוונו להכנס בחזרה אל השוק וללכת לאוטו, כבר לא ליוויתי אותם והלכתי בחזרה אל הרחוב הראשי ומשם אל בין הרחובות הקטנים, לחזור בשמש הביתה. אני אוהבת את מ' הגיק ושמחה שנפגשנו ואני ממש מקווה שסוף השבוע הזה בירושלים יביא איתו בשורות טובות לאבא שלו.


מצד שני, *כמעט* הצלחתי לפגוש את אמא שלי הבוקר במרחב פתוח ובטבע, אבל אתמול היא החליקה "על הצלחת של האוכל של החתול" וספק נקעה ספק סדקה את הקרסול "באופן כואב למדי". היא ניסתה בהתחלה לפטור את זה ואח"כ הלכה למרפאה וצילמו לה אבל לא היו בטוחים, ובמקום לשלוח אותה הלאה לעוד רופאים אמרו לה לחכות לפענוח ביום ראשון. בינתיים היא היתה כאובה וחוץ מלשכנע אותה להכניס את הרגל לסד קיבוע לא הצלחתי להזיז אותה לבקש אחר רופאים נוספים ("אם יכאב גם מחר אז אבקש מהמרפאה הפניה ואלך"). היום היא טוענת שהכאב שכך מאד ושהיא יושבת עם הרגל למעלה בבית מבולגן ושומרת על עצמה 🙂 ממני היא ביקשה ללכת לבקר את סבתא היום וביום כלשהו בתחילת שבוע הבא, ואני מקווה מאד שאצליח להביא איתי אליה את הלך הרוח וההתלהבות של מ' הגיק ואמא שלו. לפני שהזהוב יבוא (ומיד ניסע הלאה) אני עוד צריכה להספיק ללבוש מחדש בגדי יום יום אחרי שהשלמתי קצת שינה, אבל במקום זה אני מנשנשת סלט (חסה ומלפפונים עם תותים וארוגלה, ברוטב צ'ימיצ'ורי) ואוכלת קציצות עוף שהכנתי מהעוף הטחון שקניתי הבוקר, ומתלהבת לבלוג איך החיים יפים. מדהים מה כמה חיבוקים עושים לבנאדם.