נו כבר, באלוהים

נרשמתי לאיזו תכנית "חינם ל-7 ימים" שאחריה גובים כסף באחד מאתרי ההכשרה הרבים בסביבה. להפתעתי, האתר מציע קורסים שממש שימושיים לי ולאט לאט אני חווה את מגוון האינסוף של התפריטים שאני אמורה לנווט ביניהם כפחות מאיים.
זה כנראה השבוע הכי אינטנסיבי שהיה לי בהרבה זמן: אחה"צ צופה בסרטוני ההסבר, בבוקר שלמחרת עושה את התרגול של החומר מאתמול.

החלקים המסובכים הם לא להיות מותשת מההסברים לפני שהגיע הזמן לעשות את העבודה בפועל (ולכן פתרון ביניים: לצפות בחומר ביום שלפני שעושה את התרגול בפועל), ולא להיות קרבן לקוצר רוח כשמחכים שדברים יעבדו (הבאתי ספר+ אני ברגע זה כותבת כאן). למעשה הייתי רוצה שהוא גם יעשה ביפ בכל פעם שהוא מסיים (ואז לא אצטרך אפילו לבדוק אם כבר אפשר ללכת להמשיך), אבל יש לי שליטה על זה רק בחלק קטן מהמקרים. אנסה בכל זאת.

וזה בלי להגיד בכלל שאני עדיין מחכה לקבל איזושהיא תגובה לקורות החיים שלי. אני כבר מבינה מהשבועות האחרונים שהדרך שנהגתי בזה עד כה לא תעבוד לי, והקורס הזה הוא חלק מהתגובה שלי לשאלה "האם יש לך נסיון בלעשות <איזה דבר> בסביבה תעשייתית?", ששאלו אותי בעבר כששלחתי קורות חיים דרך בנאדם. לא. תעשייתית לא. ולא תהיה לי עד שיעסיקו אותי בתעשיה. אבל אם יהיה לי את שביב הנסיון המעבדתי הזה, אני אוכל להגיד "כן" ולחכות שישאלו אותי על ההסתייגות בראיון עצמו. אחרי שאעשה אותו אחזור לנסות להבין איך לשנות את קורות החיים כדי להגיע למצב ששואלים אותי את השאלה הזאת לעתים יותר קרובות.

אז הלכתי ולחצתי ועכשיו מחכה. הנסיון הראשון לגרום לו לצפצף כשהוא מסיים נכשל. הנסיון השני הצליח! אני תוהה מה יותר גרוע, לחכות, או לההוסיף קוד צפצופים, ואם להוסיף קוד צפצופים, ללכת אח"כ לנכש אותם, או להשאיר אותם ושזה יהיה לדראון צנצנת שהייתי צריכה ביפים שיקראו לי 🙂 בינתיים עבור כמעט יום שלם ואני עדיין עם אותו קורס.
מה "עדיין" צנצ? הדדליין שלך לקורס הזה הוא מחר וחצי. אם תסיימי היום תהיי פנויה מחר. אה כן? פנויה למה, צנצ? לעוד עבודה, נכון?

אני מתלוננת, אבל האמת שלעשות דברים שמחולקים לפרקים עם הסברים והצלחות קטנות ממש נעים לי. אולי אני רוצה בעצם לשלם להם גם מעבר לשבעת הימים החינמיים האלה?
זה מפתה.
למה זה מפתה? כי שבוע כבר שאני לא עושה את החלק הכי מעיק בחיפושי עבודה: לחפש עבודה.
אז לא, אני לא רוצה, או לפחות לא רוצה מיד, לשלם להם מעבר לשבעת הימים האלה. כי אני רוצה לעשות הפסקה בללמוד עוד, עד כמה שזה נחמד, ולחזור ללעבוד בלחפש עבודה.

עוד משהו שמבהיל אותי כרגע זה שאחד האנשים הכי מוכשרים שאני מכירה פוטר מהעבודה שלו (זה קורה, כי יש גל פיטורים בהייטק הישראלי והעולמי עכשיו), ואני מרגישה מחורבן עם הרעיון ש*הוא* המתמודד מולי על כל משרה שאני מחפשת. זה לא נכון, אובייקטיבית, אבל זה מרפה את ידי בכל זאת. התכוונתי לדבר איתו בקרוב כי היה לו יום הולדת, אולי עוד אעשה זאת בכל זאת 🙂

אנשים בעדי ולטובתי, גם את זה כדאי לי לזכור. אבל חלקם אני צריכה שיהיו בעדי ולטובתי למטרות תמיכה ממוסדות מדינה, כדי לקבל את כל העזרה שאני יכולה לקבל בחיפוש העבודה הזה. וגם זו עבודה… וגם יש בירוקרטיה שאולי סוף סוף לראשונה יהיה לי כח להתמודד איתה (וצריך) כדי לטפל במס הכנסה, אחרי שנה שבה אנחנו מקבלות שכר דירה על הדירה שהיתה של הסבים ומחלקות אותו בינינו. אני לומדת מהבחור-חמד החדש שלי, שגם הוא שונא בירוקרקטיה אבל מסודר כהוגן ואני רואה אותו מתמודד וזה מראה לי שאפשר.

עכשיו הביתה.

יש באמתחתי תעודה שעשיתי את הדבר, ועוד יש יום שלם בהמשך היום!

Here is a strange and bitter crop

(לא מזמן חברה הרחוקה לכה להופעה של פוליאנה פרנק בירושלים, והביאה איתה משם לפייסבוק הפומבי וידאו של ביצוע של השיר הזה, strange fruit. מסתבר שאליוט הלחינה אותו בעצמה, הייתי בטוחה שזה קאבר. בכל מקרה, אע"פ שהמילים שלו מזוויעות ממש (וכך אמור להיות), הלחן כל כך קליט, והוא נתקע לי בראש).

חיפוש העבודה הכושל גורם לי להרגיש די גרוע עם עצמי.

אבל בימים שאני מרגישה ממש רע אני מחפשת תירוצים: אולי אני במחזור? 🙂

עריכה: אני באמת במחזור. וכרגיל כותבת פוסט אוחד על פני כמה ימים.

בשבוע שעבר היה את הריב הראשון שבו אני הייתי ה"לא בסדר" יחסית למשהו שצד השני ציפה/רצה ממני, וזה היה מבחן מבחינתי לכמה אני אוכל לתקשר היטב בסיטואציה. נבהלתי מאד. אחר כך נשמתי עמוק מאד ולקחתי זמן בנפרד כדי להזכר איך הוא עושה את זה: מקשיב קודם כל, משקף בחזרה, שואל אם יש עוד, מגיב באמפתיה, מחפש ומציע פתרונות/פשרה. זה לא היה צריך להיות בזמן אמת, והיה לי את כל המרחק כדי לשקלל תגובות, ואני מרגישה שהביצוע שלי היה משביע רצון. לא שהכל בסדר או שסגרנו את הדיון, אבל ההקשבה וההתנצלות שלי היו כנראה מספיקים לעת עתה.

כמובן שמיד אחרי זה צץ בשרשור התגובות האינסופי שלי לינק על סוגים שונים של התנצלות. זה כנראה מהדברים האלה שעולים לתשומת הלב כי הסתכלת על משהו דומה להם ממש עכשיו.

כמו שאומרים שנשים בהריון רואות נשים בהריון אחרות כל הזמן. אחותי שאלה אותי בשבוע שהיה על תרגילי קאגל כי אין תורים לפיזיותרפיסטית של רצפת האגן בקרוב, והיא רוצה להתחזק בעודה בטיפולים לכניסה להריון.
יאללה וגם יאללה, חשבתי לעצמי. אני יודעת מתי דברים מפסיקים להיות תלויים באוויר ומתחילים להספר בקנה מידה של חודשים. אז הצליח להם סוף-סוף? טוב ויפה, ועכשיו אצטרך לחכות שהיא תספר לי.
למזלי היא רצתה גם לספר, אז זה קרה די מהר- היא הזמינה אותי לשבת לעבוד במקביל אליה בביתם, ובזמן ארוחת הצהריים נופפה מולי בלי התראה בתמונות אולטאסאונד. גאד, אם לא הייתי כבר חושדת זה כנראה היה מכניס אותי ליופי של שוק.

יש הרבה במה לשמוח בזה, אבל גם יש לי הרבה הסתייגויות. דבר ראשון מול העובדה שאם היא תהיה עם ילד קטן בשנים הקרובות זה ישנה את הדינמיקה המשפחתית שלנו ותהיה לי הרבה יותר אחריות בפועל מול ההזדקנות של ההורים, אבל גם מול זה שאחותי לא היתה נודעת למרחוק ברצון שלה בילדים עד השנים האחרונות, וזה מפחיד לאללה. כשהיא התחילה טיפולים אני דאגתי: "אם תנסו חזק מדי בסופו של דבר זה עלול להצליח".
אבל הנה הגענו לנקודה הזאת ועכשיו התפקיד שלי להיות האחות הגדולה המרגיעה, שאומרת לה שזה בסדר שהיא פוחדת, שהיא לא עשתה את טעות חייה, לנווט לידיעתה את האסטרטגיות שאני שומעת עליהן בקבוצות של האוטיסטיות: כן, נשים שרגישות חושית יכולות לגשת לילדים הבוכים שלהן עם אטמי אוזניים. זה לא יעשה אותך הורה רעה, זה רק יאפשר לך להשאר קצת יותר שפויה בתוך מצב קשוח.

כדי להוציא את זה מהמערכת הלכתי לבלות את אחר הצהריים עם אחות-לבי הקטה, שהיא אחותו הקטנה של האקס המיתולוגי שלי, בערך בגיל של אחותי ויש לה עכשיו פעוט, בן שנה וחצי בערך, קצת פחות, שאיתו היא נהנית מאד, כך נראה. אכלנו יחד ארוחת ערב, היא הציגה לי שלל דברים שהפעוט הזה מסוגל להם ואת היופי שביניהם (וחזרה על השם שלי מליון פעמים כדי שהילד יבין שאני מישהי עם שם ואולי ידע לפעם הבאה גם), ואמרה שאחותי תוכל תמיד לפנות אליה לייעוץ ("היא צריכה לדעת שזו עבודה, ושזה יהיה קשה מאד לתקפה מסוימת ואז ישתפר"). זה כיף לראות שהיא עושה עוד דור של ילדים זהובים בעולם הזה. הקטה היא הבנאדם עם הכשרון הכי מרשים לתת לאנשים את התחושה שהם, בדיוק הם, רצויים, מבוקשים, נמצאים במקומם מולה. היא עושה את זה כלפי כשאנחנו נפגשות ואני מתרגשת מזה כל פעם מחדש. והיא ככל הנראה עושה את זה כלפי הילד הזה כל ימי ולילות חייו. הלוואי שיהיה ברור שגם לאחותי יהיו את כל החיוכים האלה כלפי הילד שלה, כשיהיה.

איזה פחד. איזה פחד. איזה פחד. אוף.

זה הרבה בשבוע אחד, לא? והנה בסוף השבוע באחת מהקבוצות המקצועיות שאני בהן היתה "מסיבת העסקה" ובה אנשים מרחבי הקבוצה התבקשו לפרסם משרות פתוחות שיש בחברות שלהם, ככה כדי שיהיה במרוכז, ושיהיה לאחרים לאן להגיש קורות חיים. או לפחות התכוונו שתהיה, כי בפועל שלושה אנשים פרסמו בה. רחוק מאד ממה שקיווינו. זו כנראה תקופה ממש לא טובה לחפש בה עבודה בתחום הזה :/ ואני רק מקווה שהבנאדם שאני ממש מעריכה ויש לו יום הולדת היום, ושפורסם בשבוע שעבר שהחברה שלו מפטרת בקרוב כמאה עובדים, ושביקש פרטים על המסגרת של המסיבה פעם אחת יום לפני ופעם אחת באותו היום של "המסיבה" הזאת, זה לא בגלל שיש לו עניין אישי דוחק בזה :/.

מלא דברים הזויים קורים: בעןד כמה חודשים מ' ואשתו טסים ביחד לחו"ל ומשאירים ילדה שעושה בגרויות וילדה שלא, והם כבר ביקשו/שאלו במקוצר אם אני אוכל לתפוס חלק מהשבוע שבו הם לא יהיו פה. הלו, זה לא חתולות שצריך לנקות להן את הקקי, זה ילדות. שאני אוהבת ורגילות אלי במידה כלשהי, וכנראה הגיוני שאני אהיה המשפחה שלהן בכמה ימים מתוך השבוע הזה, אבל זה מפחיד אותי. מאד.

למה להיות משפחה של אנשים זה כל כך מפחיד? למה זה מפחיד אותי באשר אלך, עם האהוב ועם אחותי ועם הילדות הג'ינג'יות אהובות לבי? האם זה השיעור שלי לשנה הזאת? הדבר שאני אמורה לחיות לידו ולראות את עצמי עושה כיכולתי וללמוד שאני כן יכולה למרות שמעולם לא ביקשתי את זה לעצמי? לעשות את התנועות ולקבל שזה מה שזה אומר, שזה קושר אותנו יותר?

למה זה גורם לי לרצות להצטמצם כל כך?
למה זה לא דבר שאני עונה אליו: "כן, תביאו לי"? האם זה יכול אי פעם להיות?

משאלות לשנה החדשה, שידור חוזר (לא בודקת אם ומה כתוב בתשרי)

קודם כל בריאות. לי, לסובבים אותי, לכם ולאהוביכם.

מעבר לזה, אני רוצה להמשיך לאהוב ולהיות אהובה בכוחות רבים ומגוונים. לדעת ולחוש את זה לעומק ולהצליח לגרום לאנשים להרגיש את זה גם.

לשנה הבאה אני רוצה עבודה מכניסה ויציבה בבקשה, שבה אני יכולה לעשות את מה שאני כבר יודעת וללמוד לעשות עוד, במיוחד אם יש לזה תועלת לטובת העולם והאדם. מדהים במיוחד יהיה אם זה יהיה על דברים שיתחשק לי לספר עליהם בהתלהבות לאחרים!

מבחינת גישה והתנהלות אני רוצה לסגל לעצמי קצב של דקה לדקה, כלומר לאפשר לזמן לעבור בקצב שהוא עובר, לעשות כמה שאפשר דבר אחד בכל פעם בלי לנסות לנצח את השעון מפני שאני מתישה את עצמי וצריכה זמן התאוששות אח"כ,

ולהצליח להוסיף לשגרה שלי פעילות גופנית לחיזוק ועוד דרכים של השקעה ברווחתי הגופנית והנפשית.

אני אשמח מאד מאד אם בשנה הזאת מעבר לעבודה אצליח להשיג מספיק פנאי בשביל להשקיע, ליזום ולהשלים לפחות דבר אמנותי אחד, גם אם האמנות הזאת פרקטית, כמו תפירה.

לפעמים אני מפחדת

כי יחד עם השקט בבלוג הזה הפסקתי לכתוב במקומות האחרים גם. לא במחברות שלי. כמעט לא בקבוצה המצחיקה ששואלת כל יום מה שלומך.

וחלק מזה זה כי אני נמצאת בקרב אנשים שאכפת להם ממני, וששואלים אותי מה שלומי, ומחבקים אותי בלילה, ו*מקדימים לי שלום*.

פאק, איך זה שאני מתרגשת כל כך כשפונים אלי?

לפני כמה שבועות כבר מצאתי את המשפט (באנגלית): ״אנשים שחוו ילדות מתעללת מרגישים אהובים ומטופלים כשדואגים להם לסביבות בטוחות, אמינות״.

ביני לבין עצמי הוספתי: ״ואנשים שחוו ילדות מזניחה מרגישים אהובים ומטופלים כשדואגים להפגין כלפיהם יוזמה.״

ככה אני מרגישה כל הזמן. מה״בוקר טוב״ של הקופיפה, מה״שנקבע שיחה להשבוע?״ של זו ששמה בכתיב חסר, מהזוג החמוד של טרנסים אקטיביסטים שיודעים יותר טוב ממני מה התשובה ל״מתי ניפגש שוב״ 🙂 מהילדון שלאחרונה הציב גם בשעון שלו תזכורת לשיחה היומית שלנו (כזאת שמתרחשת, היפותטית, גם ברגעים אלה ממש, שכן זוהי שעת השינה). ומהאהוב החדש שלי.

מה המילים האלה, אהוב חדש? אבל זה כנראה נכון. אני רוצה בו וזה נעים לי להרגיש שהוא רוצה בי, לומד אותי, מכניס אותי למרחבים שלו.

יכול להיות שעם כל זה, אני כבר לא צריכה ״לתעד באובססיביות״ מה שקורה איתי.

אבל זה גם חסר לי. אני אגיע ליום שבו ארצה לדעת מה היה ולא אמצא שום עדות, וזה יהיה מתסכל.

נגיד, דאגה לאהוב החדש: הוא מצמצם כלכלית בדברים שלדעתי מהותיים לרווחתו האישית. זה ממש מצער וטיפה מדאיג. אני יודעת שצמצומים כאלה היו לי לא טובים. אני גם צריכה לחפש שוב איפה עושות פילאטיס של קופת חולים בזול :] כי גם אני הרי מזניחה דברים שמהותיים לרווחתי.

אני רוצה לציין כאן שהוא היה חתיך עייף ומודאג וטרוד גם לפני שהפסיק עם האימונים, ולהביע שאלה לעצמי של העתיד, גילינו איך לא לתת לו ליפול?

ג׳ היה בשבוע חופש החנוכה הזה 🙂 כי לא היה גן והוא יכול היה. וזה שחרר לו משאבים לחשוב ולרצות ולתקשר עם אחרים. כיף לראות את זה, אע״פ שלא תמיד ברור לי למה הוא מספר לי, אני מעדיפה את זה על לא. בזמן האחרון אני שומעת המון דברים שמתחילים ב״הנה דבר טוב/רע/מעניין על ילדי גן״ 🙂

חיפושי העבודה לא מתקדמים 😦 עצוב לי ומודאג. אומרים שזו לא תקופה טובה לחפש. אני לא אוהבת תירוצים. הלוואי שהיו חוזרים אלי כבר. בינתיים פתרתי אתגר של חברה שקודם מסתכלת מה כתבת- ואז על קורות החיים. זה בהחלט מעניין. היה לרגע קט שרת שעשה משהו שאני רציתי!!! זו התקדמות מבחינתי אפילו שאת החלק הזה ממש לא אני כתבתי. יש גם קבוצה של מחפשות שמרימות זו לזו ואני מרגישה פחות רע עם עצמי, אבל בכל זאת, כל עוד מעסיקים לא מסתכלים לכיווני, אני בבעיה.

מחר היום האחרון של חנוכה והזמנו אנשים להדלקת נרות אצל האהוב החדש. זה מרגש אותי אבל גם כבר נגמר לי מהחג הזה. אני אף פעם לא לומדת שבנר האחרון כבר אין לי כחחח

זהו. סיימתי להתלונן. כיף לי. טוב לי. ראיתי חבר והתחבקתי היום ואראה חברים ואתחבק מחר. וגם אציג את האתגר שפתרתי, ולכו תדעו, אולי זה יהיה ספתח כלשהו 🙂

יום אחרון של חנוכה שמח!

כשאני אהיה בן

אולי אחזור להשתמש בשם הקודם שהיה לי.

זה מוזר, לצאת עם איש טרנס.

וזה גורם לי לקנא על בסיס קבוע באיש הזה, שיש לו פרצוף ושפת גוף של אשה (פחות או יותר) אבל על זה גדל לו לו זקן.

גם אני רוצה.

לפני כמה שנים הייתי במסיבת החלפה שהיה בה זקן-תחפושת. הצילום שלי בו שימח אותי כל כך!

כרגע היתה לי שיחה עם הילדון, באינטרנט, שבה דיברנו על מילים יפות שמצאנו לאחרונה, ועל אחת מהן הוא אמר ״זה נשמע כמו שם טוב לטרנס״, ואני הרהרתי לי בשקט. איזה שם יהיה לי כשאני אהיה בן? ופתאום עלה לי השם הקודם שלי, זה שנולדתי בו, וזה ריגש אותי ממש. זו הפעם הראשונה שאני חושבת על השם הזה כעל שם של מישהו חדש בנוסף למי שהייתי כשהייתי הוא, וזה… הדם שלי זורם אחרת כשאני חושבת על זה.

(כשהחלפתי את השם, בחרתי בכוונה שם יוניסקס, בשביל שאם אני אי פעם אצטרך לעשות מעבר מגדרי, אני אוכל *לא* להחליף את השם פעם נוספת. חיח. איך שגלגלים מסתובבים להם).

שום דבר פרקטי בינתיים, אבל באתי לחלוק את זה פה, כדי שלא ילך לאיבוד

בחריפות הזאת

עוד יום


הייתי בראיון דמה ואמרו לי שאני סבבה. ארחיב: הייתי בראיון דמה של התכנית למציאת עבודה של הקבוצה הזאת שבה נשים בהייטק עוזרות זו לזו, ובמשך שעה מישהי שאלה אותי שאלות ספציפיות ועניתי תשובות ספציפיות, והשתמשתי במילות ז'רגון והצעתי רעיונות ולרוב היתה לי תחושה שלפחות בכיוון הכללי אני יודעת לאן חותרת השאלה. וגם שכחתי או לא ידעתי חלק. היא אמרה שניכר שהתחום מעניין אותי ושאני ברמת היכרות איתו שהיא לא ממש ממש בסיסית, ושהפרוייקט שדיברתי עליו הוא בסדר להצגה, ושאני לא צריכה להסס להתראיין למשרת ג'וניור בתחום הזה (שזה מה שאני רוצה לעשות). גם קיבלתי המלצת צפיה באיזה משהו 🙂

עוד מעט אלך עם החבר החדש שלי לדייט בפסטיבל של לסביות, שם נראה את הסרט שחלקו צולם בדירה שהסבים שלי גרו בה לפני שנפטרו. אני מתרגשת משני החלקים- זו תהיה היציאה הראשונה שלנו ביחד בתוך הקשר קהילתי. ומחר גם: כנס טרנסי. שנינו הולכים. בשבילי אלה כמה שעות בבוקר, כמה שעות בערב. באמצע- הפסקה. יש לי משימות שקשורות לחיפוש העבודה בהפסקה, אבל גם רצון עז ללכת לראות את אהובי הים. אני מקווה שמישהו בדוכנים או בכיתות יסכים לי להשאיר את התיק הכבד עם הלפטופ שם ויאפשר לי לטייל קצת, ללכת ולחזור, ולא לסחוב לפטופ כל הדרך לים.


מתקדם, מתקדם, המון חוטים קטנים לאורך, המון שמחות קטנות לרוחב, אני מקווה שהאריג הזה יחזיק אותי.

שבוע חדש, שגרה סוף סוף?

ואיזו שגרה בדיוק את רוצה שתהיה לך בתוך חיפוש עבודה?

אני צדה רגעים: דקות יקרות שבהן יש לי אומץ לשגר קורות חיים, לכתוב לאנשים שמכירים אותי כדי לבקש מהם שיצוותו אותי עם מראיינים-בכאילו, לעשות רוויו על קוד של חברות אחרות, פולו אפ חברתי ומקצועי. אחר כך מצלצל הטלפון ואני לא יודעת מה לעשות. אבל מעט מאד הוא מצלצל. אולי יצלצל יותר אחר כך. וזה מתיש נורא, לא נשאר כוח בדקות שמסביב בשביל לעשות פרוייקטים מעניינים לדבר עליהם בראיונות. ואולי כמו שצצו לי פתאום רצונות על תחום לעבוד בו, מתוך זה אני אפתח לי איזו שאלה חמודה לעבוד עליה שיש לה מסד נתונים שאפשר להגיע אליו? never say never 🙂

אנחנו עדיין ישנים רע ביחד, החבר ואני. אני מתעוררת מהתזוזות שלו, והוא זז פחות אז קם תפוס או מתעורר וזז, וגם נעים להיות במגע איתו אבל גם אני רוצה לישון. קמה תשושה ולא יודעת אם זה מזה או מחלון סגור או מה. מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. רע לי לא לישון.

וגם: פתאום התעוררתי מאד מאד רוצה חיבוקים ובכלל לא חושקת במין, וזה היה מקור של חיכוך שצריך היה לדבר עליו. זה תמיד יותר מפחיד אותי ממה שקורה בסוף, נעים לדבר איתו ונעים לראות אותו תוך כדי והוא נהיה לי יקר כשהוא קרוב, אבל כשהוא רחוק אני עדיין רואה שחורות ועוד אין לי בו את האמון שיש לי בג' החמוד. כשאני רואה שאני לא מצליחה להסביר את עצמי אני הולכת לג' ושואלת אותו: איך אתה מבין את המצב שלי כשאני כך וכך? והוא מספר לי, חמוד ואדיב בפרשנות שהוא. ואני הולכת ומעבירה את המידע. מנסה לחזור בנאמנות. שומעת מהחבר החדש איפה זה מתיישב. מתרגשת ומתוסכלת. כל החדש הזה, הוא קשה. כל התקשורת הזאת. ושואלת את עצמי: איפה אני לומדת אותו תוך כדי, לא נעה מהאוטומטים שלי? ולא בטוחה מה לענות.

חוץ מזה, הימים לא מתנהגים כמו שבוע עם התחלה ואמצע וסוף. נופ. בחצי מהשבוע- חריגים.
בוקר לשבת על הטלפון כדי לנסות להכנס לאינטייק הפסיכיאטרי של איכילוב (רק מעקב, אני לא בסכנה או משהו) שכבר מתגלגל 3 חודשים ובכל חודש נתפסים התורים לפני שאני מצליחה שיענו לי לטלפון, באותו בוקר טיול עם הקופיפה (הולכות למשהו קל למעני)
ובבוקר אחר תור לאנדוקרינולוג… גם כן עם הקופיפה (שהסכימה לבוא איתי אחרי שבפעם הקודמת הנוכחות שלה מאד הועילה), ושם כנראה עלי להתלונן על עייפות, חוסר האנרגיה הזה. היום משהו השתבש וכמעט ביטלתי הכל, זה מרגיש כאילו אין לי עתודות.

ויש גם כנס טרנסי והחבר החדש ועוד אינסוף אנשים מהקהילה שלי מרצים בו.
האם אבוא? האם לא אלך? אני לא בטוחה. אני רק יודעת שלכל אופציה יש מילים אחרות: אבוא, אלך 🙂

בנוסף הרגלים שאמורים להתבסס: לחזור למדיטציה בבוקר (א-ד 8:30-9:00), ונרשמתי לסדרת הרצאות אונליין בנושא מקצועי (ימי ד 18:30-20:30), פעמיים בשבוע לילה עם החבר ופעם בשבועיים זמן עם ג' החמוד. היה לנו זמן ביחד בסוף השבוע הזה והיה לנו מאד נעים. כשנעים לנו יחד אנחנו מתגעגעים יותר, ככה אני מרגישה. או שמא כשיש לנו זמן והפוגה וזמן אנחנו פתאום מגלים שכיף לנו ביחד.

השיחות עם הילדון נהיות ממש טובות. אנחנו חולקים את החלקים הקשים והמביכים של החיים וחברים אותם, מרחוק ובמנות מדודות. וזה בדיוק מה שמתאים. הוא כרגע הזכיר לי שאני טובה במשהו, כי השאתי עצות פרקטיות וטובות. וגם סיפר לי על דברים שעובדים בשבילו. זה תמיד טוב לדעת.

נעים לי שהתרכך לי לקראת לילה. אני מנסה להקטין את איזורי האסון התכנוניים שמלחיצים אותי, אבל כנראה לא יודעת לעשות את זה כל כך טוב.
אולי אשאל את הילדון לעצה ביום אחר 🙂

הערכות

אני רוצה את המוח שלי בחזרה, ואני רוצה שהוא לא ייחטף לי על ידי החורף, ונראה שאת שניהם משיגים באמצעים דומים.

בשבוע הבא עוברים לשעון חורף. אני שונאת את המעבר והוא נוטה להיות קשה עלי, אז אני יוצאת מנקודת הנחה שבשבועות הקרובים אני אצטרך להיות נחמדה אל עצמי במיוחד. לא נשמע כמו מטלה, הלא כן?

אבל אני כבר לוקחת כדורים נגד דכאון, אז מה שנשאר זה הדברים של אורחות חיים (למשל אפשר להסתכל כאן):

שינה, פעילות גופנית, חשיפה לאור (בעיקר כל עוד השמש טובה).

אז אני מנסה השבוע (התחלתי מאוחר השנה, אבל זה מה יש) ללכת לישון בשעה לא מאוחרת נורא, ולהתגלגל מהמיטה החוצה (מהבית) כשאני מתעוררת. זה עבד בלילה בין שבת לראשון, זה עבד בלילה בין ראשון לשני. היום הוספתי גם פילאטיס. זה בוודאי לא מזיק (בהנתן שזה פילאטיס מתחילים שאינו הולך לגרום לי לכאבים והגבלת תנועה כל השבוע).


נאלצתי גם לסרב להזמנה לאירוע אהוב מאוד אבל שמתחיל בתשע בערב במרחק נסיעה של שעה מהבית שלי וכשלא אני זו שנוהגת הביתה (ולכן לא שולטת בשעת החזרה).

זה היה רב שלבי: כבר מזמן חשבתי שאני אבוא בעיקר אם יהיה לי טרמפ עם מ' הגיק כפרהעליו, שהוא חבר שזקן ברוחו וגם לפני הקורונה הוא היה עוזב מוקדם. ואז דיברתי איתו על זה, והוא צחק עלי ברוח טובה. ואז קבעתי איתו כמה ימים מראש שניסע ביחד. ואז ביררתי איתו באותו היום מתי ואיפה נפגשים. ואז הוא כתב לי, כמה שעות לפני, שהוא לא מרגיש כ"כ טוב ואולי אני יכולה למצוא לי סידור אחר. אויש.

אמנם יכולתי ואף התחלתי לארגן לי סידור אחר, טרמפ אחד להלוך (מוקדם) ושני לחזור (שעת יציאה לא ברורה אבל לא מאוחר), אבל גם הבנתי ביני לבין עצמי שזה לא שווה לי את זה. את השיבוש בלוחות השינה ובהליכות הבוקר בשביל החברתיות הזאת, שלשמחתי אני כבר מקבלת מנות יפות של להיות עם זו ששמה נכתב בכתיב חסר ועם הקופיפה ושל חברותו האוהדת של מ' הגיק ושל מגע וחיבוקים וגיקיות כללית מהאהובים שלי, ואני לא מרגישה בכזה אוברדראפט שאני משוללת ברירות ומרגישה שבשביל כל אלה אני חייבת ללכת לאירוע הזה, שגם לפני הקורונה היה מסתיים בשעה כה מאוחרת, שלא היה לי הרבה מה לעשות למחרת חוץ מלספוג את הנזקים.

ו*תרועות* אני סוף סוף בשלב שבו אני שולחת קורות חיים החוצה[1]. אז זה עוד קול לטובת לא להיות במצב גסיסה מתקדם במהלך הימים. ככה זה. אז כתבתי לזו ששמה בכתיב חסר ולקופיפה האהובות (שבזמן האחרון נמצאות לעתים קרובות באותו תא תקשורתי מבחינתי), בקבוצת ה"להשתדל לטובת עצמנו" שיש לנו, שאני נאלצ להשתדל לטובת עצמי, ולא לבוא לאירוע. וזה עבר בשלום. גם כתבתי בעוד כמה קבוצות תמיכה בבקשה לחזק אותי בהחלטה הזאת, שיחד עם השיקולים הברורים אליה, גם מהווה ויתור, ולו רגעי (ובינינו… הוא לא מרגיש רגעי), על סוג חברתיות שהייתי רוצה לראות את עצמי כמישהי שיש לה אותו בשוטף. ובהתאם- דורש עדכון של הדימוי העצמי החברתי שלי.

אבל נראה. אולי הכוכבים שלי ישובו להסתדר לטובת אירועים כאלה, ואולי יהיו אירועים כאלה שמסתדרים יותר טוב עם הכוכבים שכבר יש לי. ולהיות בטוב מכדי להצטרך אותם במתכונתם הנוכחית זו די בוודאי מסקנת ביניים חיובית.

[1] אמרתי ברבים? התכוונתי שעד כה שלחתי עותק אחד. אבל זה יותר מבחמש השנים האחרונות ביחד, אז ממש ממש הריעו לי.


ג' ממשיך להיות בטוב בעבודה המעניינת שהוא מצא לעצמו, וגם הוא מספר בשבחי טיולים בחוץ.

בסוף השבוע האחרון נאלצנו לוותר על פגישה משום שהשותפים שלי היו חולים ולא היתה מספיק התראה כדי להעביר את המפגש אליו, אבל האמת היא שזה עבד לטובתי. הצלחתי סוף סוף, לראשונה מאז תחילת תקופת ה"חגים" כנראה, לבלות יום שלם ממש ממש לבדי, להתנער קצת מהסאה הגדושה שלי לאנשים. שמחתי בזה. והתכתבתי עם אנשים כל היום 🙂 ג' לא הולך לשום מקום ולא נורא אם ניפגש בשבוע הבא במקום.

עלי להבין איך אני עושה לעצמי זמן פנאי לעצמי בלי להיות בחברת אנשים אחרים. מפנים משבצת לזה ביומן?

אם אצליח לייצר מצב שיהיה לי אינסוף זמן, כלומר *שניים עד שלושה* ערבים פנויים, אולי אפילו אצליח להכניס בחזרה שיעורי תפירה. ביקשתי כמו בשנה שעברה, כמתנה קולקטיבית, כסף לעוד שיעורים, והחברים והמכרים שלי ממש פינקו וזה הצטבר לסכום משמעותי בהחלט. אבל כרגע אין לי עדיין פנאי לזה.


והנה גם נטפל בזה שאני כותבת פוסטים ולא שולחת 😉 (לקח רק 7~ שעות)

קיטורי חגים (שהפכו להודיית חגים)

יש לי יום הולדת שלא בא לי עליו ברמות חסרות תקדים, וכל המסביב של יום ההולדת מלא הדים כואבים משנה שעברה, מתגעגעת לזהוב ומרגישה שמעלה גרה את הדברים הגרועים שקרו איתו ומסביב לפרידה שלנו. עוד מעט חג של גיקים ויהיה כנס של גיקים ואנחנו ודאי ניתקל אחד בשני, ותוהה אם לטרוח לעשות את זה מכוון, לקבוע לשבת ביחד קצת. זה הדבר העיקרי שמכביד עלי עכשיו, ואיזה יופי זה שזה ככה- כי זה אומר שכרגע ברגעים אלה ממש אין מכאובים בחיים הנוכחיים, הלא כן?

(עדכון מצנצנת של העתיד: היה מוצלח עם הזהוב בחג של הגיקים. הוא עדכן מתי הוא פנוי להיפגש, עשינו קצת זמן בשיחה בטלה לחלוטין בלי אף עדכון לטוב ולרע, ואז באה היחפה הקופיפה וקפצה עלי ושימחה אותי ותפסה את תשומת לבי באופן שהקל עלי לזרום משם לקיבינימט 🙂 ואז ביום השני של הכנס הוא גם בא לומר שלום ולתת עוד חיבוק לפני שהתקפלו. זה הכי טוב שיכולתי לצפות בלי להפוך את זה לעוד דאגות, ואני מאד מרוצה.)


אני אוהבת את החגים. הם נותנים לי זמן לא להלחץ בזמן שאני מתקדמת.

הם מאפשרים לי שהות ארוכה עם האהוב החדש וגם זמן כרבולים ארוך ונעים עם ג' המתוק.


ואז הם מתפרעים: היה כנס של גיקים ואחריו בזאר בגדים יד"ש ואחריהם תלוי ועומד עוד רצף ארועים, וסאת החברתיות שלי גדושה ממש וזה מפתיע אותי כי תכננתי כאילו זה מצב שלא קורה. אולי אני צריכה לזכור שאי אפשר לעשות ארועים שבעה ימים בשבוע בלי להשאיר זמן מנוחה. במיוחד לא לעשות אירועים שבעה ימים בשבוע בלי להשאיר זמן למנוחה ושאז יהיה אירוע שאני לא יכולה להבריז ממנו כי אני המארגנת שלו והוא לכבודי. כלומר, היום בצהריים יהיה אירוע יום הולדת לכבודי ואני בקצה החבל שלי עם אנשים. אשכרה מקווה שיבואו רק זו ששמה בכתיב חסר והקופיפה… שזה יהיה נתח הארי של האהובים שיהיו שם, ושאהובים אחרים יבואו ויצאו.

אני גם צריכה להבין אם במקרים כאלה זה משנה מי האנשים. כאילו, ביום הראשון של כנס הגיקים הסתובבתי עם כל מי שראיתי. ביום השני כבר לא יכולתי עד כדי כך פתוח וחופשי והסתובבתי בעיקר עם האנשים שאני כבר מסתובבת איתם ביומיום ובהזדמנויות תכופות, בולטים במיוחד הג'ינג'ים האהובים ממשפחתו של מ' הגיק שהיו בהרכב מלא ושהו איתי ממש לא מעט זמן. ועכשיו מחר (יום שני שהוא במתכונת שבת) יש לי איתם עוד פגישה, ואני צריכה לחשוב אם זה שהם כמעט-משפחה זה אומר שאני יכולה לבוא אליהם ולא להיות מוצפת, או שעלי לבטל איתם ולהקדים את המנוחה מתקשורת ביום.


באמת טוב לי כרגע.

מרגישה שחושבים עלי, משקיעים בי, שואלים מתייחסים למה שאני רוצה וצריכה.
מזהירים אותי בזמן מפני דברים שאני צריכה עבורם אזהרה. עושים לי מקום ומרחב וחיבוק.


לכבוד הבזאר עשיתי סדר בארון הבגדים שלי. הוצאתי דברים שאני כבר לא רוצה לבזאר (ודברים שסתם לא עולים עלי לארגז, שעלה למעל הארון), ונשאר מקום לסלסילה קטנה וריקה שהקדשתי לחפצים של האהוב החדש, אם הוא ירצה להשאיר פה דברים. זה ריגש אותי מאד, גם לעשות את זה וגם להראות לו את המקום ולהזמין אותו אליו 🙂 רציתי שגם אתם תדעו.

ופתאום – הסתיימה העונה!

מה יש לי לספר על התקופה האחרונה.

אני שרה שוב וזה נהדר וגם מוציא מהדעת, כי כל מילה מזכירה לי שיר ולפעמים זה לא במקום.

אני מתחילה לחשוד שלא איבחנו אותי באוטיזם כשהלכתי לאבחון בקורונה בגלל שהייתי בשילוב התנאים המשעשע של בדיוק אחרי הסגר (כלומר, דרישות חברתיות נמוכות מאד ושריה ארוכה בנוכחותו של ג', שהוא אוטיסט בעצמו אז לא היה לי קשה איתו) + הכדורים הקודמים שמסתבר שממש הנחיתו לי חלק מההתנהגויות האפייניות. אני מתחילה גם לחשוד במקביל שלא אבחנו אותי כי אני לא אוטיסטית, אחרי שאני מבלה את כל זמני עם אוטיסטים אחרים ומוצאת את עצמי שונה מהם. אולי זו שונות תוך קבוצתית צנצו? המחשבות המוגזמות על התווית הזאת באה מהאהוב החדש, שרק עכשיו מגלה את הספרות הענפה בתחום אבחון החסר של נשים וילדות (הוא בחור טרנס) ורואה כמה זה מסביר את חייו ותחושת השונות שלו אם הוא מסתכל מפרספקטיבה כזאת.

"את מלמדת אותי את כל הדברים האלה:", הוא אומר

ואני: have we met? אבל נראה שבהקשר של החיים המשותפים שלנו הוא מרגיש שאני מאמצת את העקרונות האלה, אע"פ שבתוך הראש שלי אני עדיין אותה צנצ חרדתית ועמוסה שתמיד הייתי. פשוט רוצה מקום להיות חרדתית ועמוסה ולעשות מקום לבנאדם השני להיות מה שהוא, זה נכון.

השבוע היתה אמורה להיות אצלי מסיבה, ערב חברים. ולאט לאט הם נגוזו. בהתחלה היחפה, שבפעם הקודמת מאד כעסתי עליה כי היא הגיעה חצי שעה לפני סוף המסיבה, והיה לי ממש כואב לחשוב על לשחרר אותה הביתה מיד אחר כך. לא מתאים לה ציפיות, ואני מבינה את זה. אבל זה ממש לא מתאים עם הסוג הזה של אירוע בזק, שעתיים מקצה לקצה ונגמר. אח"כ זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שהיא המניע האמיתי שלי לכל השבנג הזה. וגם כמעט כל האחרות והאחרים, למעט אלה שלא טרחתי אפילו לשאול אותם לפני שהכרזתי שזה מבוטל.

האחות של חברה מהלימודים ממשיכה להיות גורם משמח קבוע בחיי. בהתחלה כל כך התלהבתי, חשבתי שאולי יש לי חברה חדשה שאפשר לראות ולחבק, אך הסתבר שלא- היא גרה באיזור כרמיאל ונוסעת רק כשהיא צריכה למטרות עבודה, ובאופן כללי קצת ביישנית. אבל ההתכתבויות שלנו טובות ועשירות, ואני מרגישה אהובה ונתמכת. "אני פשוט אחשוב עלייך כעל חברה שגרה בחוצלארץ", אמרתי לה, וזה מקל רוב הזמן. היא כמעט באה לגרסה המצומצמת של ערב החברים, אבל אז היתה הרמת כוסית מהעבודה וזה ירד מהפרק. "אני בטוחה שיום יבוא וזה יסתדר, זה פשוט שרחוק להגיע כל הדרך מחו"ל, וגם חברה בסוף יום עבודה זה קשוח, אבל יום יבוא :)" היא ענתה ואני הצטחקתי לעצמי שאולי כן ואולי לא, אבל היא העתיקה ממני את הנימוק. שפה משותפת זה נעים.

אני כל כך רוצה אנשים שאפשר לראות באופן קבוע ולחבק. בסוף היינו רק אני והאהוב החדש, אתמול והבוקר. נחנו מהיום שהיה, שהיו בו יותר מדי מסכים לשנינו, ופטפטנו רוך ודברים טובים, והלכנו לישון וקמנו לחיבוק. אנחנו עושים את מה שהייתי עושה עם ג' כשרק הכרנו- מדברים על דברים שחשובים לנו, מסנכרנים שפות. שפה משותפת זה נעים. אני לא מרגישה בגוף שלי שהוא אהוב ושאני אהובה, לא באופן פשוט כמו שאני מרגישה מהתכתובת המתמשכת עם החברה מהפסקה למעלה, ואני תוהה אם רק הזמינות היא ההבדל כולו. כי גם אחרי שזו ששמה בכתיב חסר הבינה שהיא כנראה לא תוכל לבוא לערב החברים, היא הקדישה לי מלא זמן התכתבות בבוקר כלשהו השבוע, והנה, כבר קל לי יותר לנשום מזה שאין מסיבה. כבר קל לי יותר לדעת שהיא רוצה בי בסביבתה ולשמוע את החדשות והשמחות שלי ולחלוק את שלה.

אנשים שמים עלי תשומת לב- ויותר קל לי. אני מרגישה את היותי אהובה ביומיום. כן, היה לי קשה כשהמסיבה התבטלה, אבל היו שם אנשים להחזיק את האכזבה שלי איתי. אפילו אותם אנשים שלא התאים להם להיות שם. בסוף השבוע ביקרתי בפעם הראשונה ליממה רצופה בבית האהוב החדש, וחלק מהזמן הוא היה חייב להיות עסוק, אז אני הלכתי(!) לבית של הקומונה הגיקית שגרה במרחק הליכה(!) ושם פגשתי את היחפה והתחבקנו, כי אלה היו תנאים משותפים שהתאימו. זה לא שהיא לא רוצה בי. גם אחרי שאני הלכתי, בדרך הבזק שלי- שעתיים-שלוש ונגמר, היא נשארה שם עד השד יודע מתי :).

והוא כל כך עזר לי: הקשיב כשאמרתי לו שעצוב לי שאין מסיבה, שבכלל לא רציתי מסיבה רק רציתי בחיבוקיה של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, ועכשיו כל המבנה המפואר שבניתי בשביל שהיא תבוא קרס לי, ואמר "עד עכשיו כל כך מידלת לי איך לעשות דברים שמתאימים לי, והנה עכשיו אני מגלה שאת הרמת אירוע שלם שבכלל לא מתאים לך", והציע לי בעדינות לומר לזו ששמה נכתב בכתיב חסר את האמת, שאני מתגעגעת ורוצה בה ובחיבוקיה. "ומה יצא לי מזה?" אמרתי לו, והוא אמר "כנות ופתיחות מובילות לקרבה". אז למחרת, בשיחה הארוכה הנדירה עם זו ששמה בכתיב חסר באמת אמרתי, וקיבלתי תשובה ששימחה אותי. אבל לא רק זה: הוא מקדיש לי תשומת לב ועדנה מספיק בשביל לומר לי לא-את-מה-שאני-רוצה-לשמוע, ואני מעריכה אותו עוד על זה. על הדברים האלה נבנית קרבה מהצד שלי.

חוץ מזה, קיבלתי תרגיל בית בשבוע שעבר, מהחברה הראשונה שהתראיינתי אליה. אני נאבקת בו אפילו שהוא אמור היה להיות קליל, כי התחלתי מתותחים כבדים מדי ורק אז, עם הזמן והנסיון, אני יורדת לקרקע. בדיוק שעה לפני סוף היום אתמול פתאום הבנתי מה בעצם רצו ממני מלכתחילה, ואולי זה פשוט 🙂 אבל בין אם זה פשוט ובין אם לא, אני כבר עשיתי כל כך הרבה מסביב- שזה משהו שכנראה ארגיש בנוח להציג לראווה, בתור הדבר הראשון בעמוד הטכני שלי. וזה ממש שווה. לאט אבל בעקביות, ובינתיים כל עוד אני לא נתקלת בפידבקים שליליים, אני צוברת בטחון ונסיון, ומתחילה לפתח סוף סוף גם תשובות קטנות ועדינות לשאלה "מי אני ומה אני רוצה" בהקשר של עבודה, שאלות שטענו בפני לא מעט שכדאי שיהיו לי עליהן תשובות, ואני מסכימה שזה יותר נעים כשיש.

maybe I AM embracing it, אפילו שאני עושה את זה בדרכי הצנצית מאד.

יאללה. חוזרת לדבר שלי.