ופתאום – הסתיימה העונה!

מה יש לי לספר על התקופה האחרונה.

אני שרה שוב וזה נהדר וגם מוציא מהדעת, כי כל מילה מזכירה לי שיר ולפעמים זה לא במקום.

אני מתחילה לחשוד שלא איבחנו אותי באוטיזם כשהלכתי לאבחון בקורונה בגלל שהייתי בשילוב התנאים המשעשע של בדיוק אחרי הסגר (כלומר, דרישות חברתיות נמוכות מאד ושריה ארוכה בנוכחותו של ג', שהוא אוטיסט בעצמו אז לא היה לי קשה איתו) + הכדורים הקודמים שמסתבר שממש הנחיתו לי חלק מההתנהגויות האפייניות. אני מתחילה גם לחשוד במקביל שלא אבחנו אותי כי אני לא אוטיסטית, אחרי שאני מבלה את כל זמני עם אוטיסטים אחרים ומוצאת את עצמי שונה מהם. אולי זו שונות תוך קבוצתית צנצו? המחשבות המוגזמות על התווית הזאת באה מהאהוב החדש, שרק עכשיו מגלה את הספרות הענפה בתחום אבחון החסר של נשים וילדות (הוא בחור טרנס) ורואה כמה זה מסביר את חייו ותחושת השונות שלו אם הוא מסתכל מפרספקטיבה כזאת.

"את מלמדת אותי את כל הדברים האלה:", הוא אומר

ואני: have we met? אבל נראה שבהקשר של החיים המשותפים שלנו הוא מרגיש שאני מאמצת את העקרונות האלה, אע"פ שבתוך הראש שלי אני עדיין אותה צנצ חרדתית ועמוסה שתמיד הייתי. פשוט רוצה מקום להיות חרדתית ועמוסה ולעשות מקום לבנאדם השני להיות מה שהוא, זה נכון.

השבוע היתה אמורה להיות אצלי מסיבה, ערב חברים. ולאט לאט הם נגוזו. בהתחלה היחפה, שבפעם הקודמת מאד כעסתי עליה כי היא הגיעה חצי שעה לפני סוף המסיבה, והיה לי ממש כואב לחשוב על לשחרר אותה הביתה מיד אחר כך. לא מתאים לה ציפיות, ואני מבינה את זה. אבל זה ממש לא מתאים עם הסוג הזה של אירוע בזק, שעתיים מקצה לקצה ונגמר. אח"כ זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שהיא המניע האמיתי שלי לכל השבנג הזה. וגם כמעט כל האחרות והאחרים, למעט אלה שלא טרחתי אפילו לשאול אותם לפני שהכרזתי שזה מבוטל.

האחות של חברה מהלימודים ממשיכה להיות גורם משמח קבוע בחיי. בהתחלה כל כך התלהבתי, חשבתי שאולי יש לי חברה חדשה שאפשר לראות ולחבק, אך הסתבר שלא- היא גרה באיזור כרמיאל ונוסעת רק כשהיא צריכה למטרות עבודה, ובאופן כללי קצת ביישנית. אבל ההתכתבויות שלנו טובות ועשירות, ואני מרגישה אהובה ונתמכת. "אני פשוט אחשוב עלייך כעל חברה שגרה בחוצלארץ", אמרתי לה, וזה מקל רוב הזמן. היא כמעט באה לגרסה המצומצמת של ערב החברים, אבל אז היתה הרמת כוסית מהעבודה וזה ירד מהפרק. "אני בטוחה שיום יבוא וזה יסתדר, זה פשוט שרחוק להגיע כל הדרך מחו"ל, וגם חברה בסוף יום עבודה זה קשוח, אבל יום יבוא :)" היא ענתה ואני הצטחקתי לעצמי שאולי כן ואולי לא, אבל היא העתיקה ממני את הנימוק. שפה משותפת זה נעים.

אני כל כך רוצה אנשים שאפשר לראות באופן קבוע ולחבק. בסוף היינו רק אני והאהוב החדש, אתמול והבוקר. נחנו מהיום שהיה, שהיו בו יותר מדי מסכים לשנינו, ופטפטנו רוך ודברים טובים, והלכנו לישון וקמנו לחיבוק. אנחנו עושים את מה שהייתי עושה עם ג' כשרק הכרנו- מדברים על דברים שחשובים לנו, מסנכרנים שפות. שפה משותפת זה נעים. אני לא מרגישה בגוף שלי שהוא אהוב ושאני אהובה, לא באופן פשוט כמו שאני מרגישה מהתכתובת המתמשכת עם החברה מהפסקה למעלה, ואני תוהה אם רק הזמינות היא ההבדל כולו. כי גם אחרי שזו ששמה בכתיב חסר הבינה שהיא כנראה לא תוכל לבוא לערב החברים, היא הקדישה לי מלא זמן התכתבות בבוקר כלשהו השבוע, והנה, כבר קל לי יותר לנשום מזה שאין מסיבה. כבר קל לי יותר לדעת שהיא רוצה בי בסביבתה ולשמוע את החדשות והשמחות שלי ולחלוק את שלה.

אנשים שמים עלי תשומת לב- ויותר קל לי. אני מרגישה את היותי אהובה ביומיום. כן, היה לי קשה כשהמסיבה התבטלה, אבל היו שם אנשים להחזיק את האכזבה שלי איתי. אפילו אותם אנשים שלא התאים להם להיות שם. בסוף השבוע ביקרתי בפעם הראשונה ליממה רצופה בבית האהוב החדש, וחלק מהזמן הוא היה חייב להיות עסוק, אז אני הלכתי(!) לבית של הקומונה הגיקית שגרה במרחק הליכה(!) ושם פגשתי את היחפה והתחבקנו, כי אלה היו תנאים משותפים שהתאימו. זה לא שהיא לא רוצה בי. גם אחרי שאני הלכתי, בדרך הבזק שלי- שעתיים-שלוש ונגמר, היא נשארה שם עד השד יודע מתי :).

והוא כל כך עזר לי: הקשיב כשאמרתי לו שעצוב לי שאין מסיבה, שבכלל לא רציתי מסיבה רק רציתי בחיבוקיה של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, ועכשיו כל המבנה המפואר שבניתי בשביל שהיא תבוא קרס לי, ואמר "עד עכשיו כל כך מידלת לי איך לעשות דברים שמתאימים לי, והנה עכשיו אני מגלה שאת הרמת אירוע שלם שבכלל לא מתאים לך", והציע לי בעדינות לומר לזו ששמה נכתב בכתיב חסר את האמת, שאני מתגעגעת ורוצה בה ובחיבוקיה. "ומה יצא לי מזה?" אמרתי לו, והוא אמר "כנות ופתיחות מובילות לקרבה". אז למחרת, בשיחה הארוכה הנדירה עם זו ששמה בכתיב חסר באמת אמרתי, וקיבלתי תשובה ששימחה אותי. אבל לא רק זה: הוא מקדיש לי תשומת לב ועדנה מספיק בשביל לומר לי לא-את-מה-שאני-רוצה-לשמוע, ואני מעריכה אותו עוד על זה. על הדברים האלה נבנית קרבה מהצד שלי.

חוץ מזה, קיבלתי תרגיל בית בשבוע שעבר, מהחברה הראשונה שהתראיינתי אליה. אני נאבקת בו אפילו שהוא אמור היה להיות קליל, כי התחלתי מתותחים כבדים מדי ורק אז, עם הזמן והנסיון, אני יורדת לקרקע. בדיוק שעה לפני סוף היום אתמול פתאום הבנתי מה בעצם רצו ממני מלכתחילה, ואולי זה פשוט 🙂 אבל בין אם זה פשוט ובין אם לא, אני כבר עשיתי כל כך הרבה מסביב- שזה משהו שכנראה ארגיש בנוח להציג לראווה, בתור הדבר הראשון בעמוד הטכני שלי. וזה ממש שווה. לאט אבל בעקביות, ובינתיים כל עוד אני לא נתקלת בפידבקים שליליים, אני צוברת בטחון ונסיון, ומתחילה לפתח סוף סוף גם תשובות קטנות ועדינות לשאלה "מי אני ומה אני רוצה" בהקשר של עבודה, שאלות שטענו בפני לא מעט שכדאי שיהיו לי עליהן תשובות, ואני מסכימה שזה יותר נעים כשיש.

maybe I AM embracing it, אפילו שאני עושה את זה בדרכי הצנצית מאד.

יאללה. חוזרת לדבר שלי.

לא יכול להוריד ממך

אז האוסידי של השירים חזר, סוף סוף. התגעגעתי אליו, בחיי.

—————————————————

זה עדכון קטן כדי שאני אדע להגיד לעצמי: אמרתי "יושב לי משהו על הלב שצריך לדבר עליו", ואז באתי עם הצד שלי, קצת קשה קצת פגוע, והצד שלו היה מחויך אף על פי שהוא לא הסכים איתי, והיה לי נעים לשמוע מה שהוא אומר אע"פ שהוא לא הסכים איתי, ועלו מורכבויות גם שלו, וניסינו לחשוב על משהו… אחר. לא ממש באמצע. והקשה הדחוס שהיה לי בלב השתחרר והתחלף בחיבה וברצון, והלוואי שיהיה ככה, ותקשורת תוכיח את עצמה כמשתלמת לשני הצדדים, *וגם* שימשיך להיות לי קל לי להאמין בשלי, כשאני צריכה לדבר משהו כדי להוריד אותו מהלב.

כי אני לא רוצה כזה שאומר "לא נכון, למה את חושבת" על כל דבר שאני מרימה עליו דגל, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה להקשיב ולשמוע מה השני מרגיש ורואה מאותה סיטואציה, ואולי לקבל חלקים. ונראה לי שאולי נמצא לנו באמת דרך.


הייתי עם ג' המתוק בסוף השבוע, והוא היה רך אלי, ושאלתי אותו איך עובר עליו הזמן מאז שהחלטנו לשנות את מערכת היחסים, והוא אמר: "טוב לי. אני שמחה כשאנחנו מתראים, והתדירות היא כזאת שבין לבין אני מתגעגע, ואפילו אם יש דברים בדרך אני רוצה לדאוג שהפגישה שלנו תתקיים"

🙂


יש עוד אבל זמן אין, אז נקצר.

עדכון כשאין מה לעדכן

דוחפים אותי. לזו שערכה את הקורס ששתתפתי בו יש אינטרסט שאמצא עבודה כי רק אז היא מקבלת נתח מהשכר. ולכן, היא ביקשה ושלחה את קורות החיים שלי. זה חצי נחמד וחצי מלחיץ. זה ישמש לי נסיון בלהתראיין, לכל הפחות. מעניין אם אהיה סבירה בזה.

היה לי בלוגולדת שלא התייחסתי אליו 🙂 ביולי שהיה, הבלוג נכתב כבר 18 שנים. אני התחלתי אותו בגיל 21 אז אנחנו ממשיכים פה את הקו של לצבור ותק עד שאהיה יותר זמן עם דברים בחיי מאשר בלעדיהם. מזל טוב לנו, קוראים אהובים ותיקים. מזל טוב לי, צנצנת אהובה ותיקה. בקרוב גם יהיה לי יום הולדת (39) ויום שינוי שם רשמי (4 שנים כמדומני). אלה אוספי הזמן שלי.

אולי לא?

אולי לא *כולם*. יש גם את העשור שאני מכירה בו את ג' המתוק.

בסוד אני הולכת אחורה לקישורים של עצמי לספור ממתי אני חושבת שהבנאדם הנוכחי שאני יוצאת איתו חמוד, מה עם ההיבט שבו הוא חשוב. אני מוצאת, פה בבלוג. את האינטראקציות שלנו פעם, וגם במפורש, החל מהקיץ של שנה שעברה. אני רוצה לרצות ופוחדת. אני מתרגשת ומסתייגת. אני רוצה לקבוע איתו מליון דברים בשבוע ואני רוצה לברוח ולחסות תחת כנפו של ג' ואני רוצה לא להוסיף שום דבר חברתי ואני כבר עם ימים שלמים תפוסים בתכניות משורשרות.

אוקיי, הבנתי. אז אני צריכה ללכת להסתכל בספרות/משאבי לימוד על קשב וריכוז עכשיו? זה מה שקורה פה?

ג' מפתיע אותי מאד. שובר תעסוקתית מ(לא) לעבוד בהייטק ללעבוד בטיפול: בעבודה עם הכשרה נמוכה אבל עם דרישות בינוניות. הוא טוב עם קטנים, הוא כנראה יהיה טוב בזה אם יעמוד בזה. ובעיקר, הוא לא ירצה כל כך להתאיין, כי יהיה לו מקור הכנסה. מעניין איך זה יהיה. זה בדיוק זמן מעולה לזה, שניה לפני פתיחת שנת הלימודים.

כולנו משתנים משתנים משתנים. אני בטוב עם השינוי של ג' כי זה לא שהוא משתנה ואני נשארת בדיוק אותו דבר. אני גם בטוב כי הוא לא אחריותי, או פחות אחריותי. בכל זאת "תיקח אוכל ומים", אני מזכירה לו והוא עונה "לוקח" ואז אחרי שלוש דקות "בזכותך :)" וזה נעים לי שהוא מקדיש את הזמן להיות חבר.

יהיו לי חיבוקים טובים טובים בסוף השבוע הזה. זמן עם ג' ועם היחפה עם זו ששמה בכתיב חסר ועם האהוב החדש הזה.

"מתי יהיה לך בנוח להציג אותי כחבר חדש?" הוא שואל, ואני מתחמקת, מתחמקת, מתחמקת. מצד אחד כל האנשים החשובים שלי יודעים, ומצד שני… אני קצת חוששת לשמוע ממעגלים שניים שלי למה זה רעיון רע. קהילה זה צפוף. לפעמים נהיה דם רע בפה ושם. מעניין מי יגיד עלי דברים מעפנים, ומה הדברים המעפנים שיאמרו עליו. ומעניין אם דברים כאלה כבר השתנו בזמן שעבר.

פתאום היא מתרגשת נורא: סף מאורע

זה יקרה- זה קרה (שלל שרב, מאיר איראל)

התחלתי במשהו שהוא לא ציטוט, וחזרתי לתקן כדי להרגיש שאני יותר אני.
אבל התחלתי ממשהו שהוא לא ציטוט, ואני לא לגמרי אני.


אני לא מתרכזת. מכאן, בכל פעם שאני רוצה לעבוד או לנסות לעבוד, עלי לצאת מהבית למרחב למידה/עבודה כלשהו, ושם לצרוך קפה, וגם אז סביר שמה שאצליח לעשות זה לקרוא או לשמוע הרצאות ולא לגעת בקוד. כאילו הצנצ שעשתה את כל מה שעשיתי זלגה החוצה מקיום והוחלפה בצנצ שאני עכשיו, פעורת עיניים ומצמורמרת עור, מביטה אל השמיים הכחולים בערגה. הכל יפה. הכל נוגע. דברים הם מרגשים. זה מה שאני רוצה. וגם: אוי לא.

אז כיול מחדש. נדרש כיול מחדש. צריך משהו שגרתי עם פעולות קטנות ומוגדרות, הכל מהתחלה. אני כל כך פוחדת להפסיד את כל ההתקדמות של השנה שהיתה. יותר קל לפחד מלשבת לכתוב קוד.

יש מישהי מתכנית של נשים בהייטק שעוזרת לי להיות כזאת שמחפשת עבודה. הנה בעקבות המפגש בשבוע האחרון יש קו"ח כתובים. הם לא רעים. הם בעיקר קיימים. כדי להתגבר על הצעד הבא, הצעד הבא הוא כבר לשלוח משהו למישהו. היא הציעה: למשרה בפתח תקווה שפרסם מישהו שהיא מכירה ושאני לא באמת רוצה 🙂 כן, זו ההתחלה הנכונה. עוד מעט, שבוע, שבועיים, חודש, ואני בתוך עולם אחר ממש. עם לחצים אחרים ממש. איך אעשה את זה תוך כדי שאני שוב חדשה לעצמי? אז למזלי היא בחו"ל בשבועיים הקרובים ובינתיים המשימה שלי היא לפתוח את היוטיוב ולצפות באנשים מדברים על לחפש עבודה. לחשוב מה מפריע לי ולבקש על זה מידע כדי להיות יותר מיודעת לגבי אופציות. ללכת להרצאה בפאקינג פתח תקווה (זה מוטיב חוזר) בשביל לשמוע ולדבר על ראיונות HR. יותר קל לשמוע וידאואים מלשלוח קורות חיים.

צנצוש, למה את מתמהמהת ככה? אחרי כל הזמן וההשקעה האלה.

כאילו, ידעתי שאני אהיה כזאת, שזה יהיה נורא. אבל לא ציפיתי שזה יהיה נורא במקביל לזה שהכל נורא.


הכל נורא יפה.

יש לי חבר חדש. הוא מרגש וטעים(!), וחושב על דברים שאני אוהבת לחשוב עליהם, ומתחיל בפועל בפרקטיקה דברים שאני רק אומרת שאני רוצה להתחיל. עשינו שיחת יחסינו לאן עוד לפני שאנחנו מכירים אחד את השניה. אנחנו עובדים גם על להכיר. הגוף שלו מתעורר תפוס בכל בוקר שבו אנחנו ישנים ביחד. הוא אומר שהוא רגיל להתפרס במיטה וכנראה שהוא מגביל את עצמו כשיש שם עוד גוף. אני לא ממש מאופסת כשאני יוצאת מבקרים שלנו יחד, אבל מצד שני אני לא ממש מאופסת בכלל, רק בימים שמתחילים בבוקר שלנו יחד זה יותר.

אם אני כותבת בבוקר ועושה מדיטציה, החיים נראים פתאום פתורים הרבה יותר. יכול להיות שזה מה שאני צריכה, שעה וחצי בכל בוקר של להקדיש רק לעצמי ולמחשבות שלי בשביל לפנות את השולחן להכל. יותר קל לגלוש בפייסבוק מלקום לשולחן אל המחברת הירוקה.

בסוף אני אצליח להתארגן. החלקים מונחים לפני, הם פשוט יותר מפוזרים משהייתי רוצה אותם.

אני רוצה להבין איך אני עושה שאני גם אהיה הצנצ שאני עכשיו, וגם אכתוב קוד.

הייתי רוצה שמישהו יחזיק את זה בשבילי.
מישהי קטנה בתוכי אומרת: אולי ג' ידע.
אבל לא, צנצ.
ג' לא ידע, ולא הוגן לבקש ממנו שידע.


דחיות כואבות לי יותר השבוע.

הילדון עבר בהצלחה ניתוח שהוא תכנן ורצה לעבור. לאט לאט כואב פחות, חופשי יותר לתנועה. מחובק על ידי חבריו הקרובים. הוא אמר לי "אני רוצה שתבואי" כשאמרתי לפני הניתוח שאשמח לבוא אם זה מתאים. אבל בזמן אמת הוא גילה שהוא לא באמת רוצה, והתבלבל ונבוך, והתחיל למרוח אותי במקום להגיד לי את זה. לגבי היום שקבענו בו טנטטיבית הוא אמר שבסוף חברה אחרת שלו יכולה להגיע רק בזמן שאני התכוונתי, ושיהיה לו קשה הרבה אנשים אז אולי ביום אחר? (אחר כך הוא סיפר לי שהם עשו "לא דברים מיוחדים, היינו חברות כמו שתמיד"), לגבי היום האחר הוא אמר לפנות ערב: "מתי רצית לבוא?".

"מתי רצית לבוא?" זה לא מספיק בשבילי השבוע.

רציתי ללכת, כן. בין היתר בשביל תירוץ לא לגעת בקוד… אבל לא במחיר הזה. הילדון באמת מחלים מניתוח. כואב לו, ויש לו טווח קשב מוגבל, והוא צריך עדינות ורכות ואהבה של אנשים שהוא לא צריך לתרגם איתם. "גם בסדר אם זה לא זורם, לא צריך לרצות אותי בזה שאבוא. אני יודעת שאין לנו נהלי "חברות כמו שתמיד" ב1X1". כתבתי לו, והוא שתק לרגע ואז החזיר: "אני חייב להחמיא לך על רגע מרהיב של תקשורת כי את קראת אותי כמו ספר פתוח פה". מה אני אגיד לך, ילד. קצת הלוואי שלא, אבל חלק מהקרבה הוא לדעת את הגבולות שלה. הוא הוסיף עוד משפט של הקשר על למה ספציפית זה קשה באופן שהוא לא שיער קודם, ואז "אבל כלומר כן, מה שכתבת".

אני לא רוצה להיות בכח במקום שאני לא רצויה, אבל הייתי מאד רוצה להיות רצויה, וזה כואב.


גם עם החבר החדש אנחנו במקום הרגיש הזה, שבו מתחילים לראות דרך החרכים של ההיכרות שקצת חצינו את הגבולות של עצמנו בשביל להתקרב. עברנו להתראות מבערך פעם בחודש לכמעט פעמיים בשבוע, וזה מרגש ונעים… ואנחנו ישנים רע. קמים עייפים. חיים בערפל מוח. לא מספיקים, או נאבקים בקושי לעמוד, בחלקים אחרים בחיים שלנו.

משהו לא הסתדר מבחינת לוח זמנים, ונתקענו על היכן ומתי ניפגש את המפגש השני לאותו שבוע. הוא העדיף אצלו ("לא סיבה ממשית כמו שאני פשוט מרגיש צורך להיות יותר בבית, וזה שבוע שיצא לי להיות מחוצה לו יותר משאני רגיל"), אני העדפתי אצלי ("באות אלי חברות בערב ולא ידוע מתי ילכו, ואני מעדיפה להתעורר בבית בגלל הזריקה בבוקר שצריכה מקרר"). הצעתי כמה סידורים אלטרנטיביים שפותרים חלק מהאילוצים אבל לא את כולם, והוספתי "ובהמשך נתאם את השבועות ככה שכל אחד מאיתנו יקבל מספיק זמן בבית (גם לי יש צורך כזה)" ולבסוף הנפתי דגל לבן: "אפשרות נוספת היא: מחר אני מבלה בביתי עם חברות ואתה מבלה יום פנוי בבית. ואנחנו נפגשים ביום שני, עם <חברים משותפים>". זו גם אפשרות טובה, הוא ענה. ואז דיברנו קצת על זה שזה קשה. לרצות אחד את השני בחיים שלנו, וגם… את החיים שלנו. "וגם הדירה שלך קצת מנסה להתנקש בי", הוא הוסיף בשיחת וידאו, הוא אלרגי לחתול ואולי גם לאבק שגר בחדר שלי. טוב, הבנתי את הרמז, עשיתי נקיון אבק. אבל אני מאד מקווה שאחרי זה הוא גם יבוא, כי אני גם לא אוהבת להתעורר בבית לא שלי, להצטרך להבין איך אכלכל את עצמי ולאן אלך במהלך היום במקום לקחת אוכל מהמקרר, להתעסק בלוגיסטיקה מורכבת במקום להתגלגל אל השולחן שלי והמקלחת שלי והמקומות שנראים לי עדיין מוכרים גם כשאני לא לגמרי מוכרת לעצמי.

לא חייבים לא חייבים לא חייבים, אני מפזמת. אבל אני רוצה שירצו אותי, ושינסו לפתור אילוצים ככה שיאכלסו אותי. ואני חושבת שאני אצטרך להביע את זה יותר בבירור. כי מגיע לי שגם יחפשו בשבילי. מילא עם הילדון, לא נעים אבל מובן, אבל במערכת יחסים עם מישהו בגודל שלי אני לא הולכת להיות הזו שמקבלת אחריות על כל הבלגן. אם זה בלגן, אז שיהיה בלגן משותף.

"יצאתי באי שקט מזה שרק אני חיפשתי דרכים לאכלס את הצרכים שלך, ולא ראיתי אותך משיב באותו מטבע כשהיו לי אילוצים די מורכבים באותו יום. גם לי יש מקומות שקשה לי לוותר עליהם או להתגמש בהם, ואני אשמח שתחפש דרכים לבוא לקראתי ולהציע אפשרויות, כך שיהיה מרחב גדול יותר לפתרונות מ"אפשר לוותר, וזה יהיה יותר קל מלחפש עוד משהו"".

שלחתי זה עתה. מעניין איך יתקבל.


לא רוצה לשחק יפה ולחלוק ולהבין.

רוצה שיאהבו אותי כמו שנוח לי ויפנקו אותי, ושיהיו לי עודפים של משאבים להביא לשולחן של עצמי בשביל לפתור איך אני חוזרת להתרכז בדברים שמונחים בפני כדי להצליח את הפרוייקט ולקבל המלצות נחמדות וטובות שישמשו אותי לרגע הבא בחיים שלי. ואיך אני פותרת את הרגע הזה בחיים שלי, שבו אני לא חושבת שיש מישהו שדואג לי מספיק, אפילו לא אני.


מעניין, הכיוון שזה תפס 🙂 אולי אלה היו השעה וחצי שלי היום?


וגם: בינתיים תוך כדי כתיבה התקשרה חברה ממחזור אחד אחרי של הקורס שהייתי בו, ואמרה שהיא התראיינה בסטארט אפ שהיא לא היתה בקטע שלו אבל נשמע שמחפשים בתחום שמעניין אותי, ותיארה… את אותו סטארט אפ שדיברתי עליו למעלה. ואז סיפרה שהיא עצמה כבר חתמה במקום ומתחילה בשבוע הבא.

אני צריכה להתחיל לזוז, העולם קורא לי, ואני חייבת חייבת קודם למצוא את הנשימה שלי.

קרבה עובדת בדרכים מסתוריות

בסוף השבוע היה כאן ג' המתוק, התחבקנו הרבה וחפרנו בשמחה רבה על תכנות (הוא העיר על מימוש של משהו בתוכנה כלשהי ואני שאלתי, ואז קיבלתי סקירה כולל אזכורים של תרגילים בנושא שהוא עשה באוניברסיטה) ועל אקוסטיקה בימים העתיקים (שמעניינת בגלל שהיו כלים שמשמיעים קולות וגם מבנים שמחזירים קול מעוות ככה שיישמע כמו משהו אחר). כשהוא ליטף אותי ושמע את הנשימה שלי נחטפת כשהוא העביר את היד מעל איזור מסוים, הוא אמר בחיוך "זה נשמע טוב", וידעתי שהוא מכיר ויודע אותי מספיק לשים לב כשהתגובה הזאת נעדרה כבר הרבה זמן, ושוב כשהיא חזרה.


ביני לבין עצמי, אני ממש לא מתרגשת לעשות סקס עם הבנאדם החדש כמו שהייתי רוצה להתרגש.

זה לא לא-על-השולחן באותה מידה שחשבתי בעבר, כי השינוי של הכדורים בהחלט מזיז משהו, אבל זה גם לא כן-על-השולחן בשבילי. כי אני מספיק לא-בקטע עדיין שלא תהיה לי את ההרגשה של "לא משנה מה יהיה, בוא נעשה את זה כי בא לי". אני בערך בדיוק מספיק בקטע בשביל ממש להתבאס על עצמי ולחשוש להעליב אם נתחיל משהו ואני אגלה שאני בכלל לא רוצה, כמו שהתבאסתי עם ג' לפני חצי שנה. אבל עם ג' ידעתי שהוא יאמין לבאסתי ולא יחשוב שזו הצגה וכנראה יבין שזה לא כ"כ קשור אליו.

אז מבחינתי ג' הוא האיש הבטוח שלי כדי לעשות איתו ניסוי כלים. שכבר יודע מה הכפתורים שלי שעבדו לו בעבר, ויכול לנסות אותם בשיטתיות שרק לג' יש, ובסוף הניסוי יהיה לי מידע שאני אוכל קודם כל להגיד לעצמי, ואחר כך גם לחלוק. הזהרתי אותו שזה מה שאני רוצה, I'd like to attempt sex היו המילים שהשתמשתי בהן, וישנו על זה לילה ובבוקר עדיין רצינו אז הוא היה מתוק ואיטי וקשוב והיה לנו נעים ביחד.

התוצאה היא: הגוף שלי עושה *יותר* ממה שהיה כבוי בו כבר שנה. לא מספיק בשביל לצאת מגדרי ומעורי, בהחלט לא מספיק לטרוף הכל ולהשכיח ממני מי ואיפה אני, אבל מספיק בשביל שזץ קטן יגדל להיות להבה, קטנה ולוחכת וסקרנית במה עוד היא יכולה לאחוז, לפני שנתקלת בכל הדברים שהיא לא יכולה עדיין לאחוז בהם. אז… זה איפהשהוא בטווח בין מה שיכולתי לצפות לו ומה שקיוויתי לו. ניתן לומר שהניסוי הוכתר בהצלחה.


עשיתי טעות עם האיש החדש בלהסביר מהו ג' בחיי. בגלל שבתוך הראש והלב שלי מה שעובר בינינו עכשיו זו פרידה (שבה אני לוקחת את הבכורה ממערכת היחסים עם ג', משאירה אותה לחיות בתוך החלל שיהיה בין מערכות היחסים האחרות שאני אכניס לחיי), אז ככה זה גם נשמע באיך שאני מדברת. כאילו הוא אקס. לא כאילו הוא ג' קיים ויציב ונוכח. לא כאילו מה שהסכמנו זה, מילולית, שאני אשקיע פחות בקשר איתו, אבל הוא יישאר ג' איתי כמו שהוא היה עד כה, וכל זאת כדי שהחיים *שלי* יאבדו את העוקץ שיש בהם בנוגע לקשר הזה.

וזאת אפילו שכן אמרתי שאנחנו נפגשים כל שבועיים, חברים קרובים ואינטימיים שמעורבים אחד בחיי השניה.

עשיתי טעות עם האיש החדש. כשהוא שאל אותי אם אני מינית עם האנשים שחשובים לי, עניתי "לא, כי *אני* לא מעוניינת, אבל אם המיניות שלי תחזור, אז בטח", ואיכשהו אני חושבת שאחרי שהוא שמע את החלק הראשון הוא לא עיכל עד הסוף את החלק השני, שהעובדה שאני לא עושה מיניות עם אחרים כרגע לא נובעת מהעדר רצון או אנשים, אלא מחוסר עניין גופני. שהוא לא מבין כמה זה נתון לשינוי ממש בתקופה הנוכחית, ולא עושה את החיבור שאם אני אירוטית כלפיו (מה שקורה), אז ייתכן שהמיניות שלי חוזרת ללבלב גם בקשרים האחרים.

ואז הבנתי את כל זה, או לפחות חלקים מכל זה, ובאתי לדבר ולתת יותר מידע, ואיכשהו לתחושתי היה נחוץ לזה יותר זמן. נכון שהיפותטית יש ויהיה לנו יותר זמן על פני התקופה שעוד תבוא, אבל ממש התבאסתי לעשות את זה בקיצור.

"חשבתי, ואולי קיויתי, שעשויה להיות לנו תקופה של חסד בלי קשרים נוספים, ועכשיו אני מבין שאני נכנס למערכת". הוא אמר, וקצת כבש את ראשו איפה שהיה מונח, בכרבול של אותו רגע.

are you still onboard? שאלתי אותו. והוא ענה: כן.

ואני מאמינה בזה, אבל בחיי, זה לא היה מוצלח לחיות כל כך בתוך הראש של עצמי, והייתי מעדיפה לא לעשות את השיחה הזאת בקיצור. גם האמנתי בטעות שיש לנו הרבה יותר זמן באותה פגישה, את אותו הערב והלילה והיום שאחריהם, ובעצם הבוקר שלו היה תפוס והוא אפילו לא היה בטוח שאנחנו מעבירים את הלילה ביחד, והאי הבנה התבררה רק לקראת השינה.

האם זה דורש התנצלות? האם עדיף שאסתכל על זה כאל מתן אינדיקציה למה הוא יכול לצפות בעתיד מבחינת המודעות שלי לדברים ואיך הם עשויים להראות לאחרים? אני לא יודעת.


MJ בארץ. נחמד לנו להפגש. זה מעניין כי כל פעם זה מרגיש אחרת ועכשיו זה מרגיש כמו חבר.ה ותיק.ה שיש הרבה מה להשלים והרבה שלא צריך להשלים והרבה שאי אפשר להשלים וכל מה שמיטל כותבת על להיות ביומיום אחת של השניה מול הסוג היותר מסונתז של קרבה במנות. כמו בפעמים טובות שהוא מבקרת, מעניין אותנו להפגש שוב פנים אל פנים, והיפותטית מעניין אותנו גם לנסות לראות אם אפשר יהיה לשמור על תקשורת פנים אל פנים בזום. מעניין באמת 🙂 עד כה זה לא עבד אבל never say never!

ג'2 ואני נפגשנו אתמול, אחרי לפחות חצי שנה שלא התראינו 1X1. היה כרבול טוב ושיחה טובה ובסוף פתחנו יומנים וקבענו עוד פגישה. אני נפעמת ממנו תמיד כי הוא חי בתוך החיים שלו עם יומיום נהנתני של אוכל ופעילות וחברים, והוא *גם* מחזיק תפיסה שלי כחברה מוכשרת ומוצלחת שאפשר לצפות להיות בנעימים איתה שהם מצד אחד אישיים בהחלט, ומצד שני בלי יותר מדי טרחה הדדית, וזה כיף לי להיות בעמדה הזאת, שאנחנו נפגשים וזה נכון עלי. תמיד אני שוכחת שאני צריכה אנשים שמסתכלים עלי בכזאת אהדה פרקטית.

יש ילדון שהוא יומיומי בחיי, מאז שקבענו לנו בעת משבר כלשהי נקודת בדיקה יומיומית לפני השינה כדי לעזור להרפות מתלאות היום ולעבור לאיזור הזמן שלפני השינה. המשבר נשבר אבל הנקודה היומית נשארה. "השעה שלנו", או לפעמים בקצרה "שעה זה". אף על פי שאנחנו לא באותו גיל ולא באותם חיים, הזמן המקביל העקבי הזה מביא לקרבה. "אילו הייתם לחם, איזה לחם הייתם?" הוא פרסם שאלה ברשת החברתית, ועניתי "פיתה זעתר. עם תועפות זעתר ושמן זית", וזה זיכה אותי ב"כן, זה מאד נכון" מצדו, ומאוחר יותר לקראת הערב ב"דרך אגב, שמתי זעתר על הפיתה שלי היום בגללך", וזה אחד הדברים החבריים הכי משמחים שאי פעם אמרו לי.


זה בעצם מה שבאתי לספר, שמישהו אתמול סוגשל אכל זעתר כי הוא חבר שלי, ושזה איכשהוא הגיוני ובעל משמעות בעיני. כי קרבה עובדת בדרכים מסתוריות 🙂

אני יודעת מה אני רוצה

ומה שאני רוצה זה תקשורת, זו השעה הזאת ביום שהלב עושה ״?״ ואני שואלת את עצמי אם לשלוח אות חיים כדי לקבל אות חיים.

רק הרמתי את הטלפון, והיה דינג. היחפה, שואלת מה נשמע. אני אצל אמא, בילינו הרבה מהיום בלדבר אבל אני לא בטוחה כמה מזה היה תקשורת וכמה מילוי זמן. לפני כחצי שעה היא הרימה דגל לבן: עכשיו נחות. אז פתחתי את הספר ולא עבר הרבה זמן לפני שהחלטתי שאני מעדיפה לבוא לכאן.

צדקתי. האיש החדש עשה קולות של נסיגה. אמר שהוא רוצה דברים שהוא לא מרגיש ממני, ומצד שני מרגיש דברים שהוא לא רוצה, מבולבל כי הוא מרגיש שהוא תופס כמה עמדות שונות מולי וזה לא ברור לו, לא רוצה להיות איתי במערכת רומנטית/מינית כי הוא חושש לפגוע בחלקים צעירים אם יבואו בלי להזהיר. זה מסוכן בשבילי, הוא אמר. אני מצטער.

ישבתי שם, לידו, בהעדר תנועה, ולא הבנתי כלום. כלומר, הבנתי מה הוא אומר. אבל לא הבנתי למה הוא שלח דגל לבן, אמר שהוא מתרגש לפני שהוא בא, אם הוא עושה את מה שהוא עושה עכשיו. ישבתי שם והקשבתי לו פוחד להכנס למערכת יחסים שלא תתאים לו, שתכלא אותו, שהוא יסכן בה אחרת. לאט לאט זה נהיה יותר ברור, הוא בעצמו הבין ואמר, שהוא יושב ומדבר בעיקר כדי שהפחד הזה יתאוורר ונוכל לראות מה נשאר אחר כך.

אמרתי לו: הפחד שלך לגיטימי, אני שומעת אותו. אבל לא, להתגלגל אחורה ללהיות ידידים אני לא רוצה. אני לא מחפשת עם מי להיות ידידה קרובה עכשיו. בדיוק עבדתי קשה בשביל להפרד מג׳, לא בשביל להיות בעוד מערכת בדיוק כזאת. אז אם זה מה שאתה רוצה, תדע שאני לא כ״כ שותפה לזה ולא אשקיע בקשר מהסוג הזה כ״כ. לדעתי יש פוטנציאל לקשר אחר בינינו, ואנחנו מדברים אחת עם השניה ברור ובהיר ומפורט, ואנחנו נמשיך לעשות את זה. ולמשל, אתה תיזכר שאני *אמרתי* לך שהסוג מגע שאתה נוגע בי נוטה להעלות חלקים ״קטנים״, ושאלתי אותך אם זה בסדר מבחינתך, וזה נכון שלא הבנת מה אמרתי, אבל זה מאד רחוק מלא לדעת מתי הם יקפצו. שאני המסביב של המערכת הזאת. ורוב הזמן מי שתפגוש זו אני. (שזו, עם כל הכבוד, מי שעשתה בשבילך מרחב להגיד את כל הדברים האלה עכשיו).

אחר כך התחבקנו. אני לא יודעת למה הוא כל כך נרגע בשביל להתחבק, אבל זה נעים לי כשזה קורה. ויש בזה שזה לא מיידי הרבה שיעורים לשנינו.

לי, שאפשר עבורי להיות בתקשורת חשובה ומשמעותית בלי העיגון של מישהו אחר. השתמשתי בשמיכה כבדה וכשהרגשתי שאני הופכת להיות רק קליפה שמגיבה במקום שאגיד את מה שאני מרגישה ורוצה, כיבדתי את שנינו בסיטואציה: עצרתי ולקחתי רגע ועיגנתי את עצמי וחזרתי.

לו, שיש לו מקום להיות נסער ומפוחד, ואף על פי שזה לא נעים לי לשמוע, זה לא יוצר מהומה. ושהוא מצליח, פעם אחר פעם, לשים לב שבעצם, ביחד עם כל זה, הוא נשאר. ושלאורך השיחה הזאת הוא לא היה בשום עמדה מתחלפת שהיא תגובה לשינויים *שלי*, כי אני לא *כל הזמן בבת אחת* שלושת האנשים שאני במעיל הגשם…

התחבקנו והוא הלך, ובתחילת הפגישה שאחרי הזכרתי לו, שאם הוא רוצה להיות ידיד שלי שבוא נסכם על בערך פעם בחודש ולא כל הזמן כמו שעכשיו, והוא אמר: לא, אני רוצה לנסות.

סיפר לי שהלך להתייעץ עם מישהי שהוא מכיר וסומך עליה, וכבר יודע *עליה* שהיא מאובחנת בפיצול אישיות, והיא מכירה אותו היטב. שהיא חייכה ואמרה לו שהוא נמשך למורכבות, ובקשר לשאלה איך עושים מערכת יחסים עם מישהו שהוא לא אחד, התשובה היא שעושים *יותר* ממערכת יחסים אחת, ושזכותו לעשות מו״מ על איזו מערכת תהיה לו עם כל חלק.

זו תשובה חכמה בעיני, מנוסה. אני לא רגילה לדבר על הפיצול שלי כשאלה לוגיסטית, אבל זה נוח שיש מישהי שרגילה ושהיא יכולה לשלוף כזאת תשובה, שמכירה במורכבות אבל היא עצמה פשוטה לגמרי.

הוא גם שאל אם הוא יכול לשתף חברים קרובים במצב שלי הזה ואמרתי לו: אני מעדיפה שזה לא יהיה הדבר הראשון שהם ידעו עלי. לא הייתי אומרת גם לך כ״כ מהר לולא זה עלה באופן אורגני.

אני שמח שסיפרת, הוא אמר. זה עזר לי להבין דברים שהרגשתי ולא ידעתי לפרש. היו לי סיוטים בשבוע אחרי הפגישה שבה נכחו יותר ממישהי אחת ממך, והם עברו די מיד כשהסברת לי מה ראיתי.

אני לא יודעת מה להבין, מכל זה. מה מידת קורא המחשבות שהוא או מאמין שהוא. אבל אני יודעת שזה מוצא חן בעיני שהוא לא נשאר עם הסטיגמה הראשונית, אלא הלך לחפש תמיכה ומידע בתוך המעגלים האישיים שלו.

האם באמת אפשר לנהל מו״מ בנוגע לסוג הקשר עם כל חלק? אני חושבת שזו מטאפורה נסבלת אבל מעולם לא ניסיתי את זה בעצמי.

אני כ״כ עייפה. שוב עברנו יותר מדי זמן בשיחה. בזום. הוא מוצא חן בעיני. אומר את זה לכיוון השני. מפלרטט.

סופי המשפטים נקטעים לי מרוב ניקור. לילה טוב זה עכשיו וזהו.

מה שחשוב קודם

אמא בסדר ❤

מסתבר שהחלפת קוצב, כשהיא לא באה יחד עם עוד פרוצדורות כמו מיקום אלקטרודות של הקוצב, זה עניין לא גדול בכלל. אפילו לא עושים הרדמה כללית. היא מספרת שהיא היתה ערה כל הזמן וש״לא אמליץ לחברותי״ אבל היא שלחה לנו הודעה ממש כמעט מיד אחרי שהיא בסדר, וזה כל כך מרגיע לשמוע אותה כרגיל אחרי זה ולא כאילו היא בצד השני של מחילה שצריך לזחול דרכה כדי לחזור לעולם הרגיל.

אני זכיתי במה שהוא כנראה דלקת בגיד אכילס, אז לא הייתי בבית החולים איתה אתמול. דודה שלי היתה, וגם סיפקה הסעה מועילה מאד. אבל היום כוונתי ללכת ולהיות איתם בבית שלהם קצת, חושדת שיותר למעני מאשר למענה.

אם אמשיך לכתוב לא אלך להתקלח, אז אלך להתקלח ומקווה להגיע ולספר סיפורים גם מאוחר יותר 3> היום, השבוע, או בכלל

גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר

משא ומתן בכל מקום.
אני מדברת עם האיש החדש הזה שיחות וידאו ארוכות ואנחנו נשארים בהן המון זמן.
בשיחה הקודמת דיברנו על התרגשות מקשר ורצון להתקרב וכמיהה להיות אנשים שרואים זה את זו לאורך זמן,
והיום דיברנו על מיניות, טריגרים ודיסוציאציה, ו…על זה שאני לפחות שלושה אנשים אחד על השני לבושים במעיל גשם.

אני לא חושבת שהוא אהב לשמוע את האחד הזה, ראיתי את הפרצוף שלו נפרם ואת המשחקיות שלו מתפוגגת. זה מפחיד אותו, כדי להיות בטוח ולא לפגוע הוא חושב שהוא יצטרך להזהר על ילדות שבי. ואולי זה באמת נכון ואולי זו נקודה שבסדר להיות בה נפול פנים. לא קל לי עם זה שהוא מצד אחד מבין שזו הבעת אמון גדולה למסור את המידע הזה, ומצד שני אולי לא ירצה להיות, להסתבך, עם המערכת שאני.

אמרתי לו: אבל אתה מוצא חן בעיני הג'ינג'י עם המפתחות שמנהל את המקום, והוא לא הבין.

כשרק התחלתי לדאוג מה קרה למיניות שלי, עלתה מול היחפה ההשערה שאולי זה משהו נפשי, שאני לא מרגישה (נעדרת תחושה) כמו שהרגשתי בעבר. "לי זה קורה לשעות ולפעמים לימים, על רקע נפשי", היא אמרה. אבל גם אז זה לא היה נראה לי נכון. איך שאני מרגישה את זה, הילדות שבי לא לוקחות ממני דברים שכבר היו אצלי ומחביאות במקום אחר. אם כבר, הן רק מוסיפות. את ההתלהבות והשמחה והגאווה בהצלחות שלהן.

אוף.
לא תהיה ברירה אלא להפגש עוד, ולראות מה עוד עולה בינינו. אם הנעימות הבסיסית ההשתבשה. אני מקווה שלא.


סוף סוף הוכרז על תאריך להחלפת קוצב הלב של אמא. זה יהיה ביום שני.


כמו בכל דבר כבר היתה לי תכנית ביום שני. פגישה ראשונה של תכנית של נשים בהייטק לעזור לנשים אחרות למצוא עבודה.

אז אני לא אלך. כי יש גבול.

אבל כן אשתדל להתכונן לפגישה הזאת כמו לא היה ניתוח וללוות את הניתוח כמו לא נמצאתי באמצע תהליך מרגש ומורט עצבים לכיוון המטרות ארוכות הטווח שלי.


אני גאה בי על הרבה דברים קטנים. על שנסעתי לתערוכה של בצלאל השנה. על שלקחתי איתי לאנצ'בוקס עם מספיק אוכל וגם ירקות. על שאני מארגנת לעצמי דברים נעימים בעולם ומנסה לכוון אותי למקום טוב.

אני גם לא מרוצה מעצמי בדברים מסוימים. שנחשפתי לקורונה ביום חמישי בגלל התנהגות לא זהירה. שהלכתי היום כל היום על רגל שהתחילה קצת כואבת ועכשיו היא בהחלט כואבת.

אבל אני לא יודעת מה דעתי על "להגיד למישהו שעוד די חדש לך שאת כמה אנשים במעיל גשם". הנטיה שלי היא לחכות לראות מה יהיה ואז להחליט מה דעתי על זה. אבל הנטיה שלי היא גם להתבאס על שהורדתי לעצמי את הסיכויים. אללי, כמה קשה לקוות.


אני פוחדת על אמא שלי ואין לי שום דבר לעשות בקשר לזה חוץ מלחכות.
אני פוחדת על אבא שלי, שאינו בריא ואולי לא בריא לו להיות לבד בלעדיה בבית, וזה משהו שצריך לדון בו עם אחותי.

ואלה כנראה נסיבות שבמקרה הטוב יישארו לנו לעוד הרבה שנים, עד שהם כבר לא יהיו איתנו. אבל איכשהו זה תמיד מרגיש חדש. איפה המבנים שאת בונה בשביל לעמוד בזה שנים, צנצ?


די נו.

משהו יהיה לי בסוף.

עבודה. ו/או זוגיות. ו/או יציבות נפשית.

נכון?

מי שמאמין לא מפחד

(סליחה, כרגע ניגנו את זה מחוץ לחלון שלי ונדבקתי)

אני מפחדת כל הזמן. כפועל. כמצב.

התחלתי פרוייקט בסטארט אפ קטן שכמעט לא קם עדיין בכלל, אבל בתחום המקצועי שלי. המטרה היא להוציא מזה שורה לקורות החיים ודברים לספר עליהם כששואלים במה התנסית ומה בנית. זו עבודה ללא תמורה והיא לוקחת זמן ומתקדמת לאט ואין גורם מקצועי שם שמבין בתחום חוץ מהשאלות העסקיות שרוצים לפתור, אבל היא גם באותה סביבה יחד עם חברים מהקורס ואני יכולה להתייעץ עם האנשים שנתנו לי את ההכשרה, ובגדול זה הכי קרוב לעבודה שהייתי בו מזה הרבה זמן. וכבר עכשיו עשו לנו שיחה קצרה על ראיונות עבודה, דוחפים אותנו להוסיף פרטים לחשבון הלינקדין (זה כמו אתר היכרויות אבל של עבודה) וישלמו לנו ביד רחבה בהמלצות 🙂

אז כל יום אני עושה דברים שלא עשיתי אתמול, לפעמים גם דברים שלא ידעתי אתמול שאפשר לעשות אותם. וזה מאד מלחיץ, ומאד מרגש, ומעניין לי, ואני רוצה הביתה.

דברים אחרים שקורים:

האנדוקרינולוג שכנע אותי לעבור מהכדורים הנוכחיים לסוכרת לתרופה אחרת, כזאת שניתנת בזריקה ואמורה לאזן סוגר וגם "לעזור" לרדת במשקל. זה משהו שאמורים לאבד תחתיו את התאבון במקרה הטוב, לסבול יומיים בשבוע מתופעות לוואי שנשמעות בדיוק כמו וירוס בבטן במקרה הרע. מרוב שזה מעצבן את הגוף ו70% מהמשתמשים סובלים מתופעות לוואי, מתחילים בתת-מינון למטרות היכרות. בינתיים ההכרות סבבה, ערכי הסוכר הנמדד יחסית תקינים ועדיין לא היו לי תופעות לוואי ניכרות (חוץ ממיאוס בקשר לבישום סביבתי במקום שאני יושבת בו בפרוייקט, ואני ממש לא היחידה ששמה לב והיה לה קשה איתו).

הסיבה האמיתית שהסכמתי לעבור לדבר הזה, שנשמע כמו צרה בגדול, זה שזה הדבר היחיד שעוד לא ניסיתי להחליף מבין הכדורים שהתחלתי לקבל ב2020, שזו השנה האחרונה שהיה לי בה חשק מיני מתישהו. ואולי אם הוא ישתנה אז החשק יחזור?

יש לזה גם השלכות פרקטיות:

איך מתחילים עם אנשים כשמיניות לא מונחת בכלל עם השולחן? אני אסביר למה זה אישיו.

ג' ואני עשינו שיחת יחסינו לאן נוספת שהשורה התחתונה שלה היתה שאם אני רוצה יותר והוא לא יכול לתת יותר ממה שהוא כבר נותן, ואם אני מרגישה שאני משקיעה וההשקעה שלי לא משתלמת, אז שאשקיע פחות והוא ישקיע את מה שהוא גם ככה משקיע, ונראה אם בצורה הזאת זה יתאזן בתחושה שלי. מן הסתם הייתי קצת לא מרוצה מהתוצאות של השיחה הזאת, *אבל* בלב שלי יש גם הקלה. אני אלך ואעשה לי חברים נוספים כמו שממילא רציתי, ולא ארגיש מחויבת תמיד לשים את ג' ראשון בתכניות. *בינתיים* עלי להודות שכל מה שזה שינה זה שעכשיו אני קובעת קודם עם המשפחה של מ' הגיק ואז אומרת לג' באיזה סוף שבוע אני כבר תפוסה 🙂 אבל הזמנתי אותו להצטרף אלי לתערוכה בבצלאל וזה נעים לשמוע אותו אומר שהוא שמח לעשות איתי עוד משהו באמצע השבוע "בתקופה הנורא ארוכה שלא ניפגש בה". ובסוף השבוע (הזה שהיה) נפגשנו ג' ואני והיינו יחד המון זמן איכות. של נעים ביחד. של מגע טוב טוב טוב. שאני חושבת שיביא אותי ברכות לתוך השבוע הזה. אין מיניות בינינו כבר כמה זמן (כי אני לא מעוניינת), וזה לפעמים מכביד עלי. מרגישה שלא עומדת באיזהשהוא חוזה. אז גם לגבי זה השחרור מהתאמצות נראה לי מאד במקום.

אז העדכונים משבועיים וחצי של הזריקה: אמנם את התיאבון (לאוכל) לא איבדתי, אבל יש לי קצת יותר תחושה בכל מיני קצוות. לאוכל יש מרקמים שלא היו לו קודם. המחט של מכשיר מדידת הסוכר מכאיבה לי יותר. וגם… התסכול מתסכל קצת יותר. אז אולי אני בקרוב אהיה גם חשקנית יותר. וגם אולי אחזור להיות שבר כלי שמתפרק רגשית כל שבועיים, כמו שהייתי לא מעט לפני הכדורים ההם שהתחלתי לקחת ב2020. אין לדעת, לעזאזל! (יכול להיות שכל זה שויתרתי בעצב על הזהוב בחיי ושרדתי והמשכתי הלאה זה היה בגלל שהייתי בעמעום רגשי בכללי? הרי אפילו אז זה לא הרגיש מעומעם בכלל). אז עכשיו צריך "לפקוח עין שמא אני הופכת ליצור לא סביר", כפי שכתבתי לג' ולעוד חברון טוב, ומיהרתי להוסיף לכל אחד מהם "אל תדאג, אתה לא היחיד שאני אומרת לו את זה". כמובן שאני הראשונה שאשים לב ושאהיה מודאגת, אבל עין חיצונית שתוכל להגיד אם המגמה היא לא רק בראש שלי תהיה רעיון טוב.

ועכשיו לדבר הנוסף שקורה:

נוסף על היחפה, יש עוד אדם שמוצא חן בעיני, מהפיקניקים שיש בערך פעם החודש בגינה גדולה ברמת גן. פיקניקים נישתיים להפליא של קהילה נישתית להפליא. היית חושבת שכבר הכרת מזה שנים את כל האנשים שם. והאמת? את רובם באמת כן. וגם את האחד הזה סוגשל כן, אבל לא היינו חברים. ועכשיו אנחנו הולכים ונעשים. עושים את עצמנו. זה התחיל כשהתפזרתי אל המרחב האישי שלו, מבלי לשים לב כי בשבילי הוא כבר היה מכר ותיק, אבל הוא היה צריך יותר זהירות, ועשינו משא ומתן על האם זה בסדר להיות במגע ואיפה ואיך, ואז הערב המשיך ולקח אותי למקום אחר, ואחרי עוד זמן כשחזרתי לאותה משבצת הוא אמר באומץ של ביישנים שהיה לו נעים ושהוא רוצה עוד, והעברנו את שארית הערב במגע שהוא אגבי על פני השטח, אבל הדיון המקדים הסגיר אותו כלא כזה.

אנחנו מכירים כבר, אנשי בלוג, אבל למקרה שמישהו כאן שכח מהי הצנצ, אגיד כאן את הדבר שהוא נכון עלי תמיד: אנשים שמגע חשוב להם- הם אנשים שיש להם דרך מהירה לתוך הלב שלי. במיוחד אם אנחנו מחליפים בינינו מגע שברור לנו שהוא חשוב לכל אחד מאתנו. זה יקר.

מאז פיקניק תחילת האביב של השנה, אחת לכמה שבועות, הלכנו לטייל בפארק הירקון. זה כבר כמה זמן קורה. דייט חברות קראתי לזה בהתחלה, והלכנו ופטפטנו והחלפנו תשומת לב זה לזה ולסביבה, עד שבמפגש האחד הלפני אחרון ישבנו יחד על ספסל והתחבקנו, ולמחרת היה לי ברור שאני מתרגשת מזה שהמפגש התקיים, ושמחה בו, ורוצה להתלהב ממנו, ו…שזה לא מדובר. שאני לא רוצה להניח לזה, אבל גם לא יודעת איך לתקשר את זה. לא יודעת מה אני רוצה חוץ מ"עוד" ו"יותר", ושאין לי מושג איך מתחילים עם בנאדם כשאת לא מינית. לא הצטרכתי את המיומנות הזאת בעבר, תמיד היה שם עוד נתיב מהיר. ועכשיו הוא לא אמין, ולמעשה כבר כמה זמן בכלל איננו.

"מה זה משנה מיניות לא מיניות" אמר לי החייכן כשהתייעצתי איתו. "ממילא את בעיקר מקננת". והוא צודק. מאז הקורונה אני בעיקר מחפשת עם מי להיות קרוב ולעומק ולאורך זמן, ולא בהכרח תזזית ולהט. לא אמרתי את *זה* לאדם מהפיקניק. מוקדם מדי. רק כתבתי בקצרה שיצאתי מהפגישה עם טעם של עוד שמלווה אותי, והוא הגיב בהתרגשות שהיתה נעימה לי. והתרגשנו ביחד לפני הפגישה שהיתה (השבוע), ובפגישה שהיתה בילינו עוד זמן בשמחה ובפחד- בהתקרבות, ואני מאמינה עכשיו שגם הוא רוצה בה. איזו צורה תהיה לה? אני עוד לא יודעת. אבל אני שמחה ומעוניינת.

"את נוחה" אמרה לי הג'ינג' הגדול, שהתרפקה עלי במפגש האחרון אצל משפחת מ'. "את יודעת, יש עוד מישהו שנתן לי מחמאה השבוע, שאני מתאימה את עצמי בדיוק לחיבוק", אמרתי לה, והיא לכסנה מבט: "הוא מגלה את זה רק עכשיו?" שימח אותי מאד, איך שאף שהג'ינג' הרגישה גם היא צורך לציין את זה רק לפני רגע- בהקשר הכללי היא התייחסה לזה כנתון, כקבוע. "כן, הוא די חדש", חייכתי אליה, וסימנתי לעצמי בראש: מספיק מתרגשת בשביל לספר בבית של האנשים שצוברים עלי עובדות מחמיאות? זה רציני.

מגדלים באוויר אני בונה, ובינתיים בכלל זה עדיין הולך להיות אחת לכמה שבועות, פשוט פחות שבועות. "למה בעוד שבועיים? למה לא מחר?" אמר החייכן כפרהעליו כשעדכנתי אותו, ואני: "נו, תן לעשות את זה בקצב שלא יבריח אף אחד מאיתנו."

אבל פתאום גיליתי שאני פנויה בסוף השבוע ואני מתלבטת אם לשלוח הזמנה.

הכל מתוק לי. גם הייסורים הדביליים האלה.

היתה לי ארנבת, והיא

רצה רצה רצה רצה.


ככה אני מרגישה עכשיו חלק גדול מהזמן.

פוסט מיום שבת בבוקר:
באתי לכתוב פוסט ברבע השעה שיש לי בזכות זה שאוספים אותי ואני לא חייבת ללכת ברגל אל בהדירה הקווירית 🙂 לפני בסוף השבוע הזה היו שני פיקניקים, כרבוליה וארוחת ערב, ואני הולכת עכשיו לארוחת צהריים ואני מקווה שיימשך ואז שיניחו לי למרוח שם קצת זמן לבד עד ארוחת הערב שתהיה גם מועדון קריאה בירושלים (אליה יש לי טרמפ ממקום לא רחוק משם).

כן. אנשים שעובדים במהלך השבוע, יש להם את סוף השבוע לנוח ולהחליף כוחות ואז הם חוזרים לעבודה ביום ראשון. ככה זה אמור לעבוד, צנצ. זה לא הגיוני להעמיס על סוף השבוע כל כך הרבה דברים שתצטרכי בסוף לנוח ולהתאושש בתחילת השבוע, כי אז יהיו עוד דרישות ודרים להספיקם. מצד שני, איך תאמרי "לא" לפיקניק וחיבוקים וארוחות?

אתמול, על אף היותו עמוס להפליא, היה מושלם. התחיל בפיקניק שהיו בו יותר מדי אנשים ובו לא הצלחתי להכיר אנשים חדשים, רק להגיד שלום וקצת לשהות עם האנשים שאני כבר מכירה וגם מהם לרפרף כמו פרפר מסוחרר. אבל אחר כך הקופיפה וזו ששמה בכתיב חסר לקחו אותי למפגש אפטר-פארטי עם עוד מספר קטן ומצומצם של אנשים, וזה כן היה לעניין ממש. גם ביליתי קצת זמן איכות וגם עזרו לי להתמודד עם ההצפה שהיתה מנת חלקי בגלל הפיקניק. וגם סופו של ערב היה אצל משפחת מ' הגיק האהובים מאד מאד.

לפני יומיים אמרתי לו: נראה לי שאני אהיה כל היום לא בבית, תוכלו לוותר לי על תפוחי האדמה האפויים הפעם? והוא ענה: בטח, רק ברור לך שזה אומר שאת <עושה מטלה שנואה עליהם ומינורית> כל הערב. ולגבי להגיע מאוחר שלח אותי לאשתו לוודא שזה בסדר, והיא ענתה לי בדיוק כמו שאמא שלי היתה עונה: "הכל בסדר. נקבל אותך גם בלי שתביאי אוכל" 🙂 זה מרגש אותי וגורם לי להרגיש אהובה ורצויה.

כשהגעתי שמו בזרועותי חולצה מכופתרת ואמרו "נראה לנו ששכחת אותה כאן". כן, היא באמת שלי, אמרתי, ושמעתי את הגדולה צועקת בשמחה "ידעתי!" ועדכנו אותי שהיא זיהתה אותה לפי הריח. זו לא הפעם הראשונה שמזהים אותי לפי הריח, אבל זה כזה דבר של אינטימיות שאני… הנשימה שלי מתקצרת קצת מזה. חיבקתי אותה חיבוק ארוך, וישבנו לאכול, ואז להחליף טעימות של כל מיני ממרחים שעשינו וקנינו, ופתחתי את כל הדברים שבהחלט כן סחבתי כל היום במחשבה עליהם אע"פ שהם לא היו תפוחי אדמה אפויים. כשהוצאתי מהתיק כל מיני אוכלים ואחד מהם היתה גלידה שכבר נמסה מזמן, (אבל הוכנה מפיטנגואים אמיתיים מהעץ ליד הבית), מ' הגיק חקר אודות מכונת הגלידה שאצלי, והביע געגוע לפעם האחרונה שהיתה לו. "תבוא ותיקח ותחזיר לי בפעם הבאה שנתראה, זה מלא זמן למשחקים, חודש בערך", אמרתי. "חודש?" הוא עשה פרצוף. "שלושה שבועות", חייכתי. הם רוצים בי בחברתם.

נשארנו לדבר אחרי ארוחת הערב על הספות והיה מושלם. השבוע הם פרצו חור בארון השירות בחדר של הגדולה כדי לאפשר לחתולים לצאת מהחדר בלי לפתוח את הדלת, וסיפרו לי איך לימדו אותם לעבור בו: "דחפנו אותם מהעבר האחד ורשרשנו להם בסמים (קטניפ) מהצד השני".

"תכעסי עלי אם אכשל במשהו בלימודים?" (הגדולה שאלה. מי אני שיהיה לי בכלל מנדט לכעוס עליה אי פעם) "נו באמת, לא אכעס עלייך בחיים אלא אם תעשי דברים אכזריים… לא יודעת, נגיד תפגעי באחותך", "אז זה כבר אבוד", היא ענתה חצי ברצינות. בהמשך הערב היא פתחה בטלפון שיר מדבק מאד מאד מאד (הפתיחה על אחריותכם בלבד) ואמרתי לה "טוב את זוכרת שאמרתי שאני לא אכעס עלייך? אז תשכחי מזה", ולאביה המגחך הסברתי שהשיר הזה רודף אותי גם לתוך השינה 🙂 "היו שם כל כך הרבה אנשים", העליתי שוב את הפיקניק של תחילת היום כדי להתנחם, והוא סיפר על הפעם שהוא אירח מסיבת פיקניק במתכונת "תזמינו מי שבא לכם" ושיחק את המארח ואז גילה שעברו ארבע שעות של זרם בלתי פוסק של אנשים והוא מותש ומיובש. נראה שזו גם הפעם הראשונה שהילדה שומעת את הסיפור הספציפי הזה. אני אסירת תודה על השיתוף הפשוט הזה ועל הסנטימנט שלו, המסר התת קרקעי שאני כל הזמן שומעת בין המילים: אכפת לנו מאיך שאת מרגישה, אכפת לנו שתרגישי שייכת, אולי יש לך מקום אפילו במשפחת האדם. (יצאתי מביתם בחיוך, התגלגלתי למיטה וישנתי היטב לפני כל אירועי השבת).

אני שומעת את זה מקיף אותי ושמחה. לפני כמה שבועות הפסקתי להגיד לומר עליהם "חברים הטובים שלי" והתחלתי לומר "משפחה מבחירה". זה נראה לי יותר נכון כרגע. זה מרגש (וגם מפחיד כי זה אומר הרבה הזדמנויות לאכזבה), אשני יודעת שהם לטובתי מאד.

בסוף השבוע הזה, בין הפיקניק השני לחיבוקיה, ולפני שהלכתי למשפחת מ' הגיק, היה פרק זמן קצרצר שבו הזהוב בא להגיד שלום ולהחזיר לי את הספל הצבעוני שלי שהיה אצלו. הרי לא אוכל לשתות ממנו כשאני לא מוזמנת בכלל לביתם. זו ששמה נכתב בכתיב חסר תיאמה את זה, חסכה ממני את רוב האי-הבנות שעדיין יש בכל תקשורת בינינו. "מגיע לך אנשים שאת יכולה לתקשר איתם", היא לחשה לי בחיבה. זה כמעט נבלע בין כל הדברים הנפלאים והמתאימים לי להפליא שקרו בסוף השבוע הזה. זה לא אכל את כל רוחב הפס שלי והשאיר אדמה חרוכה. אולי זה מחלים.


אז התרוצצתי הרבה בסוף השבוע אבל בכל יעד היה לפחות מישהו אחד ששמחתי לפגוש וששמח לפגוש אותי, לפעמים ממש לא מי שציפיתי, ואפילו אמרו לי "כרגע הבנתי שיש לנו כמה אירועים ביחד אחד אחרי השני, וזה אומר שניפגש גם מחר, איזה יופי" 🙂 ואז ישבתי בבית עם תריסים מוגפים חלק ניכר מהבוקר והתאוששתי, והייתי במדיטציה שהדגישה שמחה בבוקר, ואז הייתי המזכירה של עצמי, וקבעתי והזזתי תורים, ותיאמתי עם השפץ לגבי הדירה של סבתא, ולמחר עם הבנאדם שיציג לנו את הפרוייקט שאנחנו הולכים לעשות בכמה שבועות הקרובים. החל ממחר אני בנאדם חדש עם מחויבות חדשה, יותר מפחידה מזו שהיתה קודם, וזה ככה כבר כמה זמן, ואני בינתיים עומדת בזה. החזיקו אצבעות גם להמשך 🙂

קבעתי גם עוד פגישה עם משפחתו של מ' (בעוד שלושה שבועות), וגם עם ההורים שלי עצמי ועם אחותי ובעלה, שיבואו לאכול אצלי בראנצ' באחת השבתות הקרובות. אמנם זה לגמרי מרגיש בבחינת "הקם להרגך השכם להרגו", אבל אני רואה שאני עמוסה עד זרא, לפעמים בדברים טובים ולפעמים בתערובת, וזה לא לגיטימי להזניח את המשפחה, אז לפחות שהפגישה שלי איתם תהיה מתי שאני בחרתי ובמקום שמתאים לי 🙂 בקיצור, אני האינטרוברטית עם הנפש של אקסטרוברטית (או להפך), שחשוב לה לארח כדי לדעת שהיא תראה אנשים ומצד שני לא לצאת יותר מדי מהבית.