בוקר טוב :)

סוף שבוע מוארך וזמן פנוי, ולפניהם כנס חדש ממש כמו הקודמים, מלפני הקורונה. יכול להיות שאולי לא נדבקתי, אפילו. נשאר לחכות ולראות.

בדיוק בתגובות של לפני פוסט הבנתי ששכחתי לספר שנהיה דיבור בתוך הכיתה שאני לומדת בתוכה, פתאום הזמינו אותי להתחבר מחוץ לזמן הלימודים ואני לא לגמרי יודעת לעשות את זה, אבל לגמרי שמחה שקורה.

ומסיבות הכרבול חוזרות ולא אנחנו מארגנים אותן, שזה טוב וגם מסובך בגלל שזה אומר שלא בהכרח אנחנו מוזמנים. ובמקרה שלי- אני מוזמנת, אבל כששאלתי על פלוס אחד אמרו שאין מקום, ולכן גם אני לא יכולה להגן על ג׳ ולהזמין אותו כאורח שלי, וגם אני לא יכולה לפלרטט עם מישהי חדשה שאני רוצה לבדוק אם היא רוצה להיות חשובה על ידי הזמנה, כמו שעשיתי עם שני החשובים האחרונים, החייכן והיחפה.

אבל יש לי עם מי! וזה מרגש, כלומר, אם אני פוגשת אנשות שרוצות לדבר איתי בחזרה, אני מחזיקה את חוט השיחה, חוזרת אליו, רוצה בו.

שירי החברה שלי מבאר שבע התחילה לצאת עם מישהי והיא מתפוצצת מהתרגשות וזה מהדהד אצלי במקומות מוזרים.

עוד מעט יסתיים הקורס ואני אהיה אותה אני, אבל המטרה היא להיות מוצגת כחדשה, יכולה יותר. מה אני יכולה לעשות בתור המישהי הזה? ואילו מעגלי תמיכה יש לי לזה? (פוחדת לא להצליח, להיות מושבת ריקם. אבל קודם להגיע בכלל לנסות).

בעוד כמה חודשים השותפים שלי עוברים דירה, הם אמרו שהם רוצים לעבור לפתח תקווה, ואני לא רוצה לבוא לשם איתם, אז התחלתי לגשש ולסלול עם כל בתי השותפים שאני מכירה בסביבתי, ובינתיים הקוויריות ממש ישמחו אם אצטרף אליהן, אני חמדנית ומחפשת גם מקום שאני לא אהיה חייבת להתיישר לטבעונות בו…

בשבוע הבא לאמא שלי יש את הבדיקה שבעקבותיה יקבעו לה החלפת קוצב. בפעם הקודמת אחרי זה היו כמה חודשים קשים מאד. קריסת גוף. אז אני לחוצה ויודעת שלא אדע עד שזה יעבור. מתפתה להגיד ״כך או אחרת״, אבל מאד מקווה שלא להגיע לשום ״כך או אחרת״. זה עוזר לקוות? זה עוזר לדאוג?

הלכתי לגלידה בכנס ומצאתי שם את החבר.ה שחיפשתי אבל גם את הזהוב ונ׳ עם עגלה. ״תראי, זה גדל״, חייך אלי הזהוב, ואני שמחה לראות שהוא עדיין הוא, גדול ושמח, אבל כואב לי שהוא לא עדכן אותי שהם קופצים.

זה מאד מעייף, חברים לא טובים, שלא ניתן לסמוך עליהם. אני צריכה לחזור אל החברים שלי שאכפת להם ממני ומחפשים אותי וקובעים איתי ומתעניינים בי. היחפה עזרה לי לא להתקע גם היום בבית, שאלה אותי כמה פעמים, ובסוף באמת יצאתי והגעתי, לים. אני יושבת ליד המתחם שיש בו ריקודי עם ומחכה שיעברו מזוגות למעגלים. זה משמח מהרבה סיבות, אני חושבת שאפשר לסמוך שאחרי שאקפצץ קצת הגוף שלי יהיה מלא שמחה אחרת. שלא צריך לגרור אותה בעזרת כמה אנשים, צורחת ונאחזת בשיניים ובציפורניים.

ומחר חזרה לשגרה, וזה טוב.

אחרי החג שמח!

העיר כדמות בסיפורים

זה הנושא של הרצאה שתהיה בכנס הגיקים הקרוב בחול המועד, שאני מצפה לה. היא נערכת לכבוד השקתו של ספר הביכורים של רותם ברוכין, כותבת ישראלית מופלאה שאני מעריכה, ושציפינו כקהילה לספר שלה מזה ימים רבים. הסיפורים בספר נגללים בעולם שנחשף אלינו לאט לאט, אבל לערים בישראל יש בו תפקיד ממשי. אם מעניין אתכם, זה קישור לעמוד עם סדרת הסיפורים הזאת לפי הסדר, וזה קישור לסיפור הראשון (והנהדר!)" "הפוך, לקחת". הסיפור הזה, ובכלל סיפורים בסדרה כולה, זכו בפרסי "חביב הקהל" רבים, ובצדק. בקיצור, את הסיפורים של רותם כבר קראתי, אבל בהרצאה יהיה גם דיון בנובלה "the city we became" של N.K.Jemisin, שלא קראתי, ואע"פ שאני יודעת שהמרצה מאלף, ובטוח יתן את המידע שצריך (ולא יתן מידע שלא צריך), אני פתאם רוצה לפחות להציץ בה לפני. חיפשתי ברשת (כי לפעמים אפשר למצוא ביוטיוב הקראות, פיראטיות או גנובות ממש, של ספרים), ומצאתי את ג'מיסין עצמה מקריאה חלק מהפרק הראשון. נשמע מגניב!

לזה מצטרף הספר הנוכחי למועדון הקריאה, "מכשפות מאז ולעולם" בתרגום העברי (לי עברון) וthe once and forever witches במקור, של אליקס הארו. ספר אחד שלה כבר תורגם לעברית והיה קריאה קלילה, כיפית ואגדתית, עם רעיון בסיס מגניב וביצוע כמעט סכריני מדי, אע"פ שהיו בו נושאים של קולוניאליזם ועליונות, על ילדים ותרבויות כאחד. הנוכחי, אולי בזכות ההקראה שאני שומעת, נשמע לי בוגר יותר, אבל עדיין נוכחת בו אהבה חזקה לסיפורי אגדות. אני מאזינה מקבצים על הטלפון ולא רואים את הסיומות שלהם, כך שהסתבר לי (באמצעות הקריאה בספר המתורגם, שנקנה בדיגיטלי) שדילגתי על חלק מהפרקים בטעות. דווקא אהבתי את פערי המידע המפתיעים, אני לא בטוחה שאני מחבבת באותה המידה את הספר בסדר הנכון שלו…

אבל הנה, דברים שאני *רוצה* לקרוא ולשמוע. דברים שאני *רוצה* לדעת מה יבוא בהמשך שלהם. אז זה אומר שיש לי דעות וכוונות ורצון, נכון? לפחות בדבר הקטן הזה? אולי זה האביב?

אני נשענת רבות על מ' הגיק ומשפחתו. מאז שאני רואה את ג' עוד פחות ("מתכונת גרושה", אני מחמיצה פנים[0]), אני אצלם לא מעט.

באחד מסופי השבוע ביקרה אצלי חברה/דייט, ובאמצע הלילה אמרה: "סליחה, אבל רע לי. המזרון הזה משגע אותי", ועברה לישון על בחדר האורחים על מזרן האורחים. זה לא עניין, אז כתבתי למ', ששבוע לפני כן פרסם בקבוצת העברות החפצים שהוא מחפש להיפטר ממזרון, ושאלתי אותו אם המזרון עוד אצלו (היה של אבא שלו, שכבר חלפה שנה ממותו. הם הביאו את המיטה בשביל הבת הגדולה, שעכשיו באמת ישנה בחדר הגדול, והיא לא התלהבה מהמזרון, נשארה רק עם מסגרת המיטה). היה אצלו, והוזמנתי למדוד אותו. כשהגעתי זה היה יום שני ולא שישי, ואף על פי שזה היה קצת מוזר ("מרגיש כמו סוף שבוע", חייכה אלי אשתו), עדיין היו נחמדים אלי, הזמינו אותי לאכול וקיבלו אותי במרחב שלהם, אבל כל ג'ינג'י הבית בכל הגדלים: מ' הגיק עצמו, הג'ינג' הגדול והג'ינג' הקטן, כולם היו בירידת ריטלין של ערב לימודים/עבודה, ושפוכים או רעי מזג, אז שום התחלה לא המשיכה, וגם לא היה סיכוי שאקבל בחזרה טרמפ הביתה עם מזרון, אע"פ שזה היה הפרמיס בהתחלה. איחלתי לילה טוב לדלת הסגורה של המתבגרת, מעבר לקיר השירותים אל הילדה שהיתה במקלחת, ולמ' הגיק שעמד חסר אונים וכוחות במטבח, וברחתי. את העברת המזרון סידרנו ליום שישי בבוקר, יחד עם הנסיעה הקבועה שלהם לשוק. זה כלל להציע את זה למ', לעדכן את אשתו כדי שתלחץ שזה יקרה, ולשלוח לשניהם תזכורת להוציא את המזרון מהחדר של המתבגרת כבר בחמישי בערב, כי המתבגרת קנאית לשעות השינה שלה ושום העברה לא היה מתרחשת לו היו צריכים לפתוח את הדלת שלה בבוקר. "זה היה מרשים", הם אמרו על זה אחר כך. אני מאד אוהבת אותם ונהנית להכיר את סדריהם המשונים מספיק כדי לתכנן איפה להכנס בהם. עם זאת, המזרון, שוידאנו מראש שהוא ברוחב המתאים, לא היה ב*אורך* המתאים ולא נכנס למסגרת המיטה שלי- מסגרת מסגרתית, סגורה מכל הכיוונים, באורך סטנדרטי. "מוזר", אמר מ' המסכן שעשה את רוב ההרמה של המזרון אל הרכב ומשם אלי הביתה ובהחלט לא התכוון להזיז אותו שוב לשום מקום, "זה אמור להתאים, אולי תדחפי אותו וזה יתיישר". דחפתי, ובמשך שבוע וחצי ישנתי עם מזרון שהיתה לו בטן קטנה איפה שהוא בהחלט היה לחוץ למקום שהוא לא מתאים אליו, ומרגישים את הקפיצים (קפיצים! אף פעם לא היה לי מזרון קפיצים בעבר) שלו נאבקים. הוא ממש לא התיישר, וכך בפגישה באה שלי איתם באתי עם תיק מלא בתפוחי אדמה אפויים ויצאתי עם שקית שאריות אוכל, ומסור ידני, ושופין, וכמה כלי עבודה אחרים 🙂 למחרת ניסרתי ושלפתי סיכות שקיבעו את אחד הקרשים שגבלו את המזרון, ועכשיו הבעיה נפתרה: מסגרת המיטה היא רק ח', והמזרון יכול להתרווח כלפי מטה, ואכן הוא כבר לא מתאמץ, וכן חורג יפה ממסגרת המיטה.

הייתי מאד גאה בעצמי. ועייפה.

"את עוברת לי כצעירה יותר בזמן האחרון", מ' אמר, בפגישתנו האחרונה. "זה כנראה בגלל המעמד שלי כתלמידה", עניתי לו. "כל הזמן דברים חדשים, יש לי יותר מקום לחוות וללמוד ולהשתנות". לא אמרתי לו שאני כבר לא צריכה לדאוג בקשר לזהוב[1], וגם, בדיעבד, לא חשבתי לשאול אותו אם הוא מתכוון שאני חורגת יותר מדי לכיוון ילדה מאומצת במקום חברה.

יש גם דברים שאני יכולה להועיל ולתרום בהם למשק ביתם, סיכמנו:
להכין תיק לחרב-הבמבוק של המתבגרת, שלומדת אמנות לחימה כלשהי, ולהביא ספר חתום נוסף מההשקה של הספר של רותם ברוכין, וכך לייתר עבורם את ההגעה לכנס. זו לא הקורונה כמו שהוא נהיה עוד פחות חסין להמולה בשנתיים שהיו.

השבוע הייתי במקומות הומים. למשל בחנוכת בית של חברים, שהכרתי בה מעטים מאד, והיה נחמד אחרי הכל, ואפילו יצרתי כמה חברויות (פייסבוק). גם נרשמתי בעקבות הצעה של שירי להאקתון של נשים להט"ביות וביחד עבדנו על הגיה ויישום של רעיונות למוצרים בתחומים שהקהילה צריכה בהם פתרונות. ולבסוף בפיקניק אחד קטן וטוב של קהילה קווירית פוליאמורית, שבו חלק מהזמן צחקתי מתחת לחיבוקן המועך של היחפה ושל זו ששמה נכתב בכתיב חסר (היא: "היחפה שאלה אותי אם אני באה לפיקניק, ואמרתי לה אבל זה פיקניק קווירי פוליאמורי ואני סטרייטית ומונוגמית, והיא אמרה: פשוט תשאלי את המארגנת, ושאלתי, והמארגנת אמרה בטח, תבואי"), וכשהן כבר הלכו אז השתרעתי וביקשתי את המגע והחום ממי שהיה שם, חברים וזרים כאחד. וזה עבד. חיבקו אותי וחיבקו אותי וחיבקו אותי ובסוף נגמר היום וגם השבוע. היחפה משמחת אותי ברגישות שלה ובהתרגשות שלה מדברים, מצהילה את רוחי ונותנת דרור בי לדברים שאני בדרך כלל לא מבטאת, בפיקניק הלכנו יחד לשירותים ורצנו במורד הגבעה, וזה היה נעים ומסעיר. זו ששמה בכתיב חסר ואני, בנפרד, מסתבר, מכנות אותה "גור". אולי זה חלק מהצעירות שמ' הגיק הרגיש?

זה הכי הרבה וגדול ומלא אינטראקציות שהייתי מזה הרבה זמן. יש בזה הבטים נעימים והבטים לא נעימים. מקווה שבארוחות החג הבאות עלינו לטובה (בצהריים עם המשפחה, בערב עם החברים), יהיו בעיקר הבטים נעימים. כבר הכנתי את הדברים שצריך לבשל ולחלוט ומחר צריך רק יהיה לזרזף שמן זית ולתנור, ולקצוץ ירקות טריים לסלט. רק לעבור בשלילי את בדיקת האנטיגן מחר ואז- ים תכניות החג נפרש לפני. יש בו בזאר עם אנשים שאני מצפה לפגוש, וכנס גיקים, ויום נעים עם ג' ביחד, וגם גלים חופשיים, לרכוב עליהם לבד לאן שיקחו.

[1] לא באמת סיימתי לדאוג בקשר לזהוב. אע"פ שאנחנו כמעט לא בקשר, ושאין לי בכלל השפעה על חייו יותר, ולו לכאורה לא על שלי, ההרגל המציק להיות עדיין באובססיה מסביב אליו ואליהם עדיין איתי. אני מרגישה אותו מושך בעקבי במהלך הימים: חושבת על מתי לא הייתי מספיקה או רצויה, נעצבת ומתקוממת מסביב לעלבונות שכנראה אף אחד כבר לא חושב עליהם חוץ ממני, חיה בעבר לא טוב. נבהלתי מעצמי כשהבנתי את זה, והתלוננתי לחברים שיש לי עכשיו, בעולם האמיתי, והם נחמו אותי ואמרו לי שאי אפשר פתאום להפסיק לחשוב על מי שהיה חלק חשוב, ושהזמן עוזר. אני בכל זאת מרגישה שמשהו כאן הוא בתחום ההרגל הרע יותר מתחום האבל הסביר, אבל מוכנה לנסות להסתכל על זה בצורות יותר חומלות, ולראות מה הזמן יכול לעשות למעני, ולכל הפחות מוקירה את האנשים שיש עכשיו, ומייחלת להמשך של אנשים שידעו וירצו בטובתי במקומות שהם יכולים לעשות לכיוונה.

בהתאמה לזה שאני מעבדת דברים, נהיה יותר מסובך עם המדיטציה (או שלהפך, בזכות המדיטציה יש לי מרחב לעבד דברים), אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת 🙂

[0] ורק שיצוין בפרוטוקול, שמסיבה של טעות סופר לא היתה כתוב לג' הפגישה שקבענו כבר לפסחף אז הוא העלה את הנושא בעצמו ודאג שנקבע ושתהיה לנו פגישה עם זמן איכות. כך שאני מרגישה שלפחות בזה הוא פועל לטובת הקשר, ויודעת שחסרה לו פגישה אם היא אינה, שהוא לא יוותר עליה סתם ככה מהעדר קיומה. אז הנה דבר!

חג שמח! מי יתן ותפגשו אהובים ותהיו אוהבים והאביב והחג ינעמו לכם.

ומה אם לא אצליח עד שיחלוף הקיץ?

האביב מגיע ועושה לי טוב.

בשבוע שהיה יצאתי הרבה החוצה, הרגשתי את הרוח, כבר לא קרה מאד, מלטפת אותי, וקראתי לה "אוויר".

הייתי על גבעה עם תורמוסים עם היחפה[1] (שיש לה רפיוטיישן שתטפס על כל עץ גדול מספיק שיהיה בדרך) ועל גבעה עם כלניות (עם ג') ועל גבעה עם רקפות (שוב עם היחפה, והחבר שלה), וחזרתי אל אהובי הים אפילו שהשמיים היו מעט קודרים, ובסוף חייכה אלי השמש וכחול הפציע בין העננים, ואפילו היו ריקודי עם (אלה שבשבת על החוף), וזה מפליא כמה קצת קפצוצים עושים אותי פתאום שמחה, שמחה מאד.

ויהי מבדיל בין מים למים

אתמול בפגישה עם המשפחה של מ' הגיק, הבת הקטנה שלו התבלבלה כל הזמן. קראה לי בשם של חברה אחרת שלו. לא ידעתי איך להתייחס לזה. מצד אחד, זו חברה אובר-מגניבה (וכמובן גם מוזרה היטב) שאני הייתי שמחה להידמות לה. מצד שני, זה גורם לי לתהות אם אני לא "במקרה" נבלעת ולא נבדלת מספיק, מביאה רק את החברות שלי ושום דבר מעבר ולכן ניתן לטעות בי עם חברות אחרות. ומצד שלישי, אנחנו מכירות כבר מלא זמן וזו הפעם הראשונה שזה קורה כ"כ הרבה בפגישה אחת (פעמיים שקלטתי והילדה עצמה אמרה שזה קרה הרבה יותר 😉 ), אז אולי אולי מעבר לילדה המבולבלת שיש לפנינו בערב הספציפי הזה יש לי גם וייב יותר שמח ומשמח לאחרונה?

אביב. אז אני לא אתפלא. ואולי גם דברים אחרים? אולי הקלה? אולי קצת מקום? אולי קצת יותר הישענות אל מקומות שעושים לי טוב על חשבון מקומות שלא? אני מרגישה שאני מתנדנדת על סיפה של תקווה. מפחדת להסתכל עליה, שמא תתנפץ. מפחדת לשמוח בה פן היא תחלוף יחד עם האביב. וזה מפריע לי לרחוץ בה, להרגיש את הנעימות שלה מקיפה אותי, לקרוא לה "אוויר".

אני עייפה מלהיות לבד, אבל גם עדיין לא פתוחה ליזום כל כך.

רואה הזמנות לאירועים, מכניסה אותם ליומן, ולא הולכת. לפחות בינתיים.

אתמול פנתה אלי חברה והציעה ללכת יחד למסיבת יום הפאי שתתקיים בשבוע הבא. אני אוהבת את החברה ואת בן הזוג שלה (שרוצה ללכת למסיבה והיא פחות, ולכן חיפשה מישהי שהיא יודעת שנחמד איתה, שתצטרף), הרבה יותר משאני אוהבת את החברות שהזמינו אותנו למסיבה הזאת ואת האנשים שבדרך כלל באים אליהן.
ולכן "אני יותר אשמח לבוא אם את תהיי שם" זו ממש הסיבה היחידה שהייתי שוקלת ללכת, ולמעשה חבל שהיא לא אמרה את זה לפני כמה ימים, על אירוע אחר שהם היו בו ו"חשבתי שהיה מגניב אם היית באה" עלה בהקשר שלו רק אחרי.
אבל היי, זה נשמע כמו הזמנה. למשהו חברתי. עם אמירה מפורשת שלמישהו יהיה בו יותר טוב איתי מבלעדי.
כשניסינו לתאם לוחות הזמנים שלנו פחות הסתדרו, אני מעדיפה ללכת מוקדם יחסית והם מתפנים רק יותר מאוחר. וככה זה אולי קצת נפל? עוד מוקדם לדעת, אבל זה גרם לי לרצות פשוט לפגוש אותה ואת החבר שלה ואנשים אחרים שאני אוהבת בלי החברות שהזמינו אותנו והחברים המעיקים שלהן. אבל היא ואני פחות טובות בלארגן. "אולי פשוט נקבע לעשות משהו ביחד בזמן אחר", היא אמרה ואני חושבת שאנגוס בפתיון הזה, עם הצעה קונקרטית. ונקווה שזה יצליח.

על הדרך היום לפני שיצאתי שלחתי הודעה לעוד חברה רחוקה: "רוצה טיול לים היום?". "תודה! היום לא אוכל אבל אשמח ביום אחר", היא ענתה, והיי, גם זה נשמע כמו הזמנה, אבל הפעם מהצד שלי. לא מכוונת היטב, כי בהתראה איומה, אבל עדיין. ולגישוש בקשר להאם תרצה לבוא לערב ספונטני לכבוד יום הפאי היא ענתה שהיא עוד לא מתגודדת. ובכל זאת זה הכי הרבה חברתיות שעשיתי כלפי אנשים שלא ממעגל קרוב כבר כמה זמן.

במיוחד קשה לי להתחיל דברים, לקבוע, לתאם, לשאול. להעלות את זה שהתכוונו. להניח את עצמי על השולחן. להיות בסימן שאלה.

לכן אני שמחה בכל מערכת יחסים שבה הפעולה שעושים לפני שנפרדים זה להוציא יומנים ולקבוע את הפגישה הבאה. וזה לא שהן נדירות כל כך! כרגע יש לי כאלה עם ג' (אחת לשבועיים), עם החייכן (לרוב אחת לשבועיים), עם היחפה (אחת לשבועיים, ולפעמים יותר, בהפתעה), עם מישהי נוספת שאין לה כינוי כאן ושפגשתי על רקע כרבוליות ואז הסתבר שאנחנו משני צדדים של קהילה משותפת ושנעים לנו לדבר (אחת לחודש בערך), עם הפיון והטרול, שאני נפגשת איתם רק בשלישיה מאז שהלכנו יחד לחנות יד שניה כמעט לפני שנה (אחת לחודש בשאיפה). יש גם כמה אנשים שלא מוציאים יומן וקובעים *מיד* בסוף הפגישה, אבל אני יודעת שלגיטימי לנהל את השיחה הזאת מתוך נקודת הנחה מוצקה שהפגישה או השיחה הבאה תקרה ולא רחוק מעכשיו. בין אלה אני מונה את זו ששמה נכתב בכתיב חסר (שיחת טלפון כל שבוע), וכמובן, את מ' הגיק ומשפחתו (בערך אחת לשלושה שבועות[2])? זה הרבה אנשים והרבה פגישות. וגם משאיר לי בכ"ז קצת יותר מחצי שבוע פנוי.

איך זה עובד?
מתי הכי מתפתחים?
עם האנשים שכבר יש או עם אנשים חדשים?
כמה אפשר לגדול ולהשתנות ולא להתחרפן?

התחלתי קבוצת מדיטציה ושיחה שנקראת "צורות ראיה משחררות על עצמיים". אני חושבת שכמו שרומזת הכותרת הוא יהיה קשור להסתכלויות שונות על המציאות והעצמי במטרה למצוא כאלה שמיטיבות ועוזרות לשחרר מכאבים וסבל. זה יהיה מעניין. בינתיים אני יותר שמחה ומבחינה בטוב (בעיקר כי אביב ואי אפשר להמנע מזה, אבל גם הבחנה בטוב ובעצמי הטובה זה התרגול של השבוע) אבל במקביל עדיין מרירה ורואה גם את כל האי-התאמות וכועסת על כמה דברים בסטטוס קוו של החיים שלי (מעניין אם זה גם יקבל התייחסות ואיך). בינתיים אני חושבת שזה היה רעיון טוב להקדיש ערב בשבוע (ועוד פעמיים עשרים דקות לתרגול במהלך השבוע) לזה.

הדברים הטובים שעשיתי למען עצמי לאחרונה כדי להפחית את הסבל שלי:
– לעבור בדיקה אופטומטרית מקיפה, לקבל מרשם ולקנות משקפיים חדשים במספר הנוכחי שלי (וואו)
– לבקש מהיחפה שתקנה לי אזניות אלחוטיות מבטלות רעשים כשהיא נוסעת עם החבר שלה לאילת (מאד מתרגשת לקראת זה)
– להרשם באומץ לקורס המדיטציה הזה
– להיות בחוץ המון במהלך שעות היום בחצי השבוע האחרון
– ממשיכה בירורים רפואים (כרוניים וחדשים) אע"פ שיותר קשה לעשות אותם

דברים שאני הרבה פחות בטוחה שיפחיתו סבל אבל אני יכולה לקוות:
– לענות לג' על הודעה חמודה שמטרתה ליצור חיבור (הוא שלח לי פוסט על מערכות יחסים חשובות שאין בהן ריבים, ועל כך שריבים הם לא תנאי למערכת יחסים מוצלחת, וכתב "תראי, הוא אמר שאנחנו מוצלחים!", ובמקום להבין את הכוונה שלו לשמח ולמסור לי ד"ש של גאווה במה שיש בינינו, התייחסתי לתוכן (בלי ריבים, אה?) ואמרתי לו שלדעתי השארנו אי הסכמות מהותיות בינינו במצב של אי הסכמה, ושאני לא בטוחה שלא הלכנו קצת יותר מדי רחוק לא לריב. זה קצת היה לא במקום אבל הוא הגיב בכבוד, ואני לא יודעת, אולי (רק אולי) נצליח כן ללבן דברים, או לפחות לעלות על פני השטח את האי הסכמות ואת היותן מהותיות. ייתכן שזו גם ראיה שתשחרר.

דבר שללא ספק עדיין צריך ועוד לא טופל:
– למצוא איך אני מכניסה פעילות גופנית (חיזוק כח שרירי ליבה וחגורת כתפיים) אמינה לתוך השגרה שלי, כי כרגע הפילאטיס נפל בין הכסאות והגב והצוואר שלי לא אוהבים את זה.

————————————————————————-

[1] היחפה – ככה נקרא לחברה החדשה כאן. הרבה קורה איתה עכשיו.
[2] עכשיו שיש לי פגישה עם ג' באופן מוסכם אחת לשבועיים, אז הפגישות אצל משפחת מ' הגיק יצטרכו לזגזג בין אחת לשבועיים לאחת לחודש, כי ג' וארוחה אצל מ' אלה אירועים שמוציאים זה את זה, אלא אם אני ארצה להגביל את הפגישות עם ג' דווקא כדי כן ללכת להפגש עם מ' ומשפחתו. שזה קצת מפתה, עלי להודות. כאחד מהדברים האלה לעשות כדי לשבור את ההרגל שלי לשים את ג' ראשון בשיקול הדעת שלי.

שיהיה שבוע טוב, חברים

עיקר שכחתי (לכאורה)- קבלו את הווסט

הווסט! הוא תפור! יש בו חורי כפתורים! יש בו אפילו כפתורים!

כל אחד מהדברים האלה לקח ליטרלי שעות (בשביל חורי הכפתורים בסוף מחלתי על כבודי והלכתי לבית של חברה עם מכונה שאצלה לולאות כפתורים נתפרות כמו שצריך, וגם שם שהיתי שעות),

ובסוף יצאתי כל כך גאה ומרוצה, ולבשתי אותו לאורך סוף שבוע שלם ואחריו כמעט כל השבוע שחלף, כמו ילד שמח שלא רוצה להניח את הצעצוע החדש החביב עליו.

הנה דוגמאות של הכפתורים: מאוסף הכפתורים שירשתי מסבתא.

בטעות תפרתי את הכפתור הירוק שם, הוא צריך להיות בעבר השני של הבד.

הוווו איך שהוא חבר שלי הוסט הזה.

הנה הצד המופרך שלו, שאני מתארת ע"י I'm definitely GAY

(בתהליך הצמדת הכפתורים עדיין, יש שניים עליונים והיתר סיכות בטחון)

והנה הצד הסולידי, שאותו אפשר לסכם ב: Yep. Gay. :

בתמונה הזאת הווסט (שהוא דו צדדי ויש לו שורת כפתורים כפולה, מול חורי הכפתורים, כדי שאפשר יהיה לכפתר אותו משני הצדדים) מכופתר הפוך כי זו תמונה מהביקור אצל מ' הגיק שלכבוד השוויץ אצלם סיימתי אותו בערב שבת. ובהתאמה ברוח השוויץ כדי להדגים פשטתי אותו ולבשתי אותו כמו גופיה בלי לפתוח ולכפתר מחדש בכיון הנכון.

אבל זה גם יודע להתכפתר נכון. ויש כמובן קצת בעיות בכל מיני מקומות אבל אפילו איתן הוא מושלםםםםםם!

אני לא זמין, אני לא פנוי…

המנוי אינו פנוי לאהבה


משהו התהפך ובשבוע שהיה לא הייתי בכלל המנהלת של מה שקורה לי. לא זכרתי לבוא לשום דבר מהשגרות הקטנות שיש לי במהלך השבוע והיום, כל מה שקיוויתי שיהיה התבטל כי לאנשים היתה קורונה או מחשש קורונה, ואז בסוף השבוע ירד גשם. מה מה מה.

אבל הייתי אצל מ' הגיק, ובני ביתו היו נחמדים ומשונים כרגיל, והוא היה יותר מחבק ממני (זה כמעט אף פעם לא קורה), וקיבלתי ממנו משקפת חד עינית קטנה. הפעם לא היתה לי סבלנות (עוד חלק מהמצב, במחשבה נוספת בטח גם הפחות חביקות שלי), אז בחרתי להסתלק די מהר, ומ' הסיע אותי לתחנת האוטובוס-שבת ואז רדף איתי במכוניתו אחרי האוטובוס שבדיוק פספסתי 🙂 זה היה חמוד ומצחיק. מה שטוב זה שלא נשארתי אחרי שלא רציתי להיות שם, וכך נשאר לי טעם של עוד ממ' ואנחנו מתמסרים במשחק החדש שמשגע את הגיקים- משחק ניחוש "חם-קר" שבו כל יום נבחרת מילה וצריך למצוא מה היא לפי רמזים מניחושי מילים קרובות סמנטית- במשמעות. כל יום יש מילה באנגלית ומילה בעברית וזה מתסכל ומעניין. לפעמים אני נתקעת, ולפעמים הוא. יש ציוני קרבה למילים (0-100, 100 זו המילה שחיפשנו), אז אפשר שאחד יבקש מהשני את המילה הכי קרובה בדירוג למה שהוא כבר מצא שעדיין יותר קרובה למילת המטרה. זה נחמד:
"מה יש לך הכי קרוב מעל 20?" הוא שאל אותי ואני הצצתי ומצאתי שזו מילת הפתיחה הקבועה. "חתול", עניתי לו וקרצתי. "לא הייתי סומכת על זה. זה ניחוש הפתיחה הדיפולטי". "לא עזרת לי בכלל", הוא שולח צילום מסך, גם הניחוש הראשון שלו היה "חתול". ביום ששיחקתי את זה עם אחותי גיליתי שגם שלה 🙂 זה משמח אותי במידה מגוחכת.

לאחרונה כשאני יוצאת מהלימודים עוד אור בחוץ, והיום חתכתי ישר לפארק הירקון, שיש כניסה אליו מאיזור הבורסה בואכה מכללת שנקר. היו שקדיות פורחות. היו שלוליות ובוץ. אפילו מצאתי תורמוס אחד קטן וכחלחל. השמיים הרחבים עושים לי טוב (וההליכה כנראה תורמת לרמות הסוכר שלי). לא רציתי להיות שם בחשכה אז בתכל'ס איך שהגעתי לצד התל אביבי של הפארק חתכתי למקום הכי קרוב שהיה בו אוטובוס ישר הביתה 🙂 רק במקרה זה היה במרחק שלושה בניינים מהבית של מ'. מתישהו אשמח לטייל לפארק איתו ועם מי שעוד יבוא, אבל אף פעם לא היינו חזקים בתיאומים בינינו. אני מתאמת עם אשתו כשאני רוצה לבוא אליהם. הפעם עקב הקיצור ותחושת העוד הצעתי להפגש בעוד שבועיים, ונעניתי החיוב. עוד נראה אם זה יצא לפועל, אני סקפטית להחריד וגם צינית יותר משצריך. בתכל'ס כבר קרה שהתעדכנו להם תכניות והם קבעו איתי מחדש, ועכשיו בקרוב יום השנה למותו של אבא של מ', אני חוזה שיהיה להם שקר משפחתי כלשהו. אבל אם יהיה, זה עדיין לא על התאריך שהצעתי ואולי גם לא יהיה.

לכאורה ככל שהאביב מגיע יותר טוב, אז למה אני ככה? אובדת במרחב הגדול של דברים לא מסומנים דיים.

חברה יצאה מבידוד קורונה וישר נסעה לטיול בעין חרוד והביאה משם צילומים של תורמוסים כחולים ממש ועוד כל מיני דברים יפים 🙂 שמחה בשבילה. שמחה שחושבים עלי ומצלמים לי. זה חשוב לי לדעת את הדברים האלה. אולי קיבלתי מוטיבציה רוצה ללכת לעשות את הזריקת-שלום של תחילת השבוע במקום הקבוע של יום ראשון לפני שעוד שבוע יתחיל בצורה לא-תחילת-שבועית.

פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט

היום בשטיפת הכלים שרתי כמה שירי הר-הכרמל, ונזכרתי בכל החריזה הדבילית שיש בשיר הזה.
באמת "חודש שבט" ו"ציפור קטנה אחת"? ועדיין אני יודעת את כל המילים ולא טועה בהן, אז כנראה החריזה עושה משהו לטובת הזכירות של השיר. אחת אפס, יורם טהרלב.

מתקדמת לה שגרה, בשישי שבת בישולים, בשאר השבוע לאכול מהמקרר ומהפריזר. השבוע זה היה שבוע של כן-עם-ג', והלכנו לטיול ארוך ארוך, בעיקר לאורך רצועת החוף בתל אביב. ספגתי הרבה שמש וגם לא מעט חיבה ורצון טוב (וגם הצלחנו לקנות לי חולצה מכופתרת סגולה!), וזה היה נעים מאד. היום קמתי איטית ועייפה וחוץ מלבשל ביליתי את רוב היום צמודה למרקע הקטן בכף היד שלי.

מלא דברים מעניינים קורים. הווסט עוד לא גמור, כבר שבוע שאני רק עושה ניסויים בלתפור לולאות כפתורים ויוצא נורא (המכונה אשמה! כמובן זו המכונה!) ואני לא מוכנה להניח את הווסט שלי מתחת למחט ולסכן אותו ככה. היום המופלאה ששמה כשמה של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, רק שהוא נכתב בכתיב מלא דווקא, עדכנה אותי שיש מישהו בת"א שאפשר להביא לו את הבגדים והוא יעשה לך לולאות כפתורים. זה כ"כ מגניב! אבל כבר קבעתי עם חברה אחרת שאבוא אליה ואשתמש במכונה שלה כדי לתפור אותן 🙂 היא מחלימה מקורונה אז אני אפילו לא חייבת ממש להיות במסיכה בחברתה. לא חברה שפגשתי כבר הרבה זמן, בגדול אני פוגשת יחסית מעט אנשים ואף פעם לא היה חשוב לי לתחזק דווקא את הענף הזה, אבל ברגע שנהיינו שתינו תופרות מתחילות אז נהיו לנו שותפויות טבעיות. גם הזו ששמה נכתב בכתיב מלא היא תופרת מתחילה, אבל היא נכנסה לזה במלוא הקיטור של מישהי שעל הדלת של החדר שלה בטכניון רשום "פרופסור", אז כמעט תמיד היא יודעת יותר בזרתה משאני בכל ישבני המכובד, לשמחתי היא גם טובה בלתקשר את זה, ואפילו שאלה אותי שאלה לפני כמה ימים וזה היה מרגש מאד.

בענייני קורונה דווקא אחרי תקופת יובש ארוכה הלכנו ג' ואני יחד למסיבה שאני הוזמנתי אליה (ושכל מי שבא אליה עבר בדיקת אנטיגן ביתית לפני), ובניגוד למסיבה שהוא הוזמן אליה, באחת הזאת היה כיף, והוא היה מלא אנרגיה למחרת ובמצב רוח טוב 🙂 יחי ההבדל הקטן. לדעתי להעדר המוזיקה הקולנית היה רכיב גדול בזה, אבל כמובן גם החברה המשובחת. אני הייתי רוב הזמן באותו חדר פחות-גדול-ופחות-הומה שבו היתה גם זו ששמה נכתב בכתיב חסר, ולמרבה ההפתעה דווקא לא הייתי כל הזמן עם הידיים עליה, בגלל שהייתי עם הידיים על מישהי אחרת, שביקשה עיסוי וגם הציעה לי. מאז שאני יושבת מול מחשב הרבה יותר שעות ועושה פחות פילאטיס, הגב שלי אומר "כן בבקשה" וגם "עוד בבקשה" להצעות לעיסוי, וקפצתי על המציאה גם לעשות משהו עם הידיים בזמן שהתנהל דיון, שניתן כמעט לנהל אותו במוח כבוי מבחינתי, אודות העדפות מזג אוויר. אולי לא הייתי צריכה להיות עד כדי כך לא-נוכחת, אח"כ זו ששמה בכתיב חסר אמרה שהיה לה הרושם שהייתי מלא לא-איתם, אע"פ שבהחלט כן הייתי בתוך החדר (וזה קצת מצחיק שאולי גם אצלה אם אני לא עם הידיים עליה אז אני לא בחדר, אבל זה לא בטוח בכלל). בהמשך ניסינו לתאם, ואולי יהיה לי מזל וזו שהחליפה אתי עיסויים גם תצא איתי לטיול קטן בקרוב, לאיזורים ירוקים שהיא אמרה שחסרים לה. וגם אם לא, קיבלתי טיפ שיש פריחת תורמוסים בפארק אריאל שרון (=חיריה) ואולי אפשר להגיע לשם רק נטו בתחב"צ. זה ייבדק.

יש מישהי שפגשתי ואז פגשתי עוד ואז פגשתי עוד ואנחנו נפגשות כמעט כל שבוע כבר כמה זמן. אני לא יודעת איך לכנות אותה כאן (ואני גם מהססת לכנות מישהי כאן לפני שאנחנו מכירות מספיק זמן), אבל זה נחמד שמדובר בחברות על רקע נסיונות מקבילים לחיות חיים טובים. היא מספרת לי על שלה, אני מספרת לה על שלי, ואז הולכות לטיול ביחד כי זה טוב לשתינו, וגם נצפה בסרט, אינשאללה, בהמשך השבוע. שמעתי את אחד השירים בו והוא נדבק אלי מיד, משמח אותי ונותן קצב. המילים מעניינות, גורמות לי לרצות לראות איזה עוד ייצוג יהיה שם. היא גם כן חברה של זו ששמה בכתיב חסר, ולאור העובדה שהמסיבה של שבוע הבא נדחתה (כי קורונה), אנחנו מנסות אולי ליצור מצב שניפגש שלושתנו במקום זה, אבל אני פסימית, וואו, כל כך פסימית, בקשר לזה.

השיחות עם החברה הזאת עלו השבוע על משהו. היא דיברה על ההתמודדות שלה עם הרעיון, שכרגע לא נעים לה, שאי אפשר להיות אוטרקי לגמרי, ושצריך אנשים אחרים. אצלי זה העלה את הדברים מסביב לצורך במגע, והחשש להיות "יותר מדי" לאנשים על הרקע הזה. היא שאלה איפה באינטראקציות שלי אני מרגישה את החשש הזה, ויצא שבערך בכל האינטראקציות עם אנשים שחשובים לי, על רקע שהם צריכים את הקשר איתי פחות משאני צריכה איתם, ונענים רק בערך להזמנות שלי. שאני מרגישה שאני צריכה ללקט שברי התייחסויות וקרבה כדי להשלים את המכסה שאני צריכה, ושמעייף לי לעשות את זה ברצף כל כך הרבה זמן, או לסבול מהמחסור. שזה עושה אותי פסימית כתכונה, חוזה שחורות, מתוך נסיון שעם האנשים הספציפיים האלה זה לא עובד, והם הכי טובים שמצאתי עד כה.
"הרעיון שאנשים הם פחות מדי בעבורי, ולא שאני בהכרח זו שיותר מדי, הוא רעיון חדש", אמרתי לה, ובעצם לדעתי באמת שקלתי אותו במפורש די לראשונה. זה יכול להיות? להסתכל על זה ככה? זה יועיל להסתכל על זה ככה? שאצא ואשחר לי אנשים אחרים, מתאימים יותר, עם רצונות דומים יותר? זה קיים? אולי אם אחפש את זה רק אתאכזב? אבל זה לא שאני לא מתאכזבת (ומתעייפת) גם ככה.

הילדון, שסיפרתי לו על השיחה הזאת, אמר שגם אצלו יש מוטיב כזה, שהוא מחפש אנשים ש"יחזירו דחיפה באותה מידה שהוא דוחף", ברמת האינטנסיביות והרצון במערכת יחסים. ואני נהנית מהניסוחים הנוספים האלה. בעיני זה טוב להיות עם אוצר מילים יותר גדול. רציתי לבוא לדבר על זה כאן כדי שלא ייעלם באבק של היומיום.

השבוע אני מתכננת לפגוש את חברת התפירה למטרת שיהיה לי ווסט מוכן, ואת הילדון וחברה נוספת לפגישה שפעם היתה קבועה אבל כבר כמה זמן שלא מתרחשת, ואת החברה שדיברה איתי לצפיה בסרט, ואם נצליח במזימה אז את זו ששמה נכתב בכתיב חסר, ובנוסף יש מועדון קריאה בזום. ובסוף השבוע- ארוחה עם מ' הגיק ומשפחתו הנהדרים, שאני כבר מתגעגעת אליהם. כולם טובים ועם זאת אלה עדיין הרבה דברים לשבוע אחד. מעניין איך זה יעבור. מעניין איך אהיה בסוף השבוע. אם כמו ג' של אחרי המסיבה הקודמת, או כמו ג' של אחרי המסיבה הזאת, או בכלל כמו מישהי שהיא אני 🙂 אני מקווה שאהיה כמו אני שמרגישה שהיא התקבלה באהבה ויכלה לנוח במחיצת הרבה אנשים שונים שהיא רוצה בחברתם והם- בשלה.

אחת המדיטציות האחרונות היתה כזאת. שמתחילה מלחשוב על מישהו שבטוח אוהב אותך ולהרגיש את האהבה שלו, ואז עם הזמן להוסיף עוד אנשים, מרוחקים יותר בזמן ובמרחב ובנסיבות אבל שיש גרעין של אהבה ביניכם, ולרחוץ בזה 🙂 איזה מרחב מזין זה בונה.
והרבה מחשבות. ואח"כ, לגלות שהיו הרבה אנשים שהדבר היה להם קשוח, שהפסיקו באמצע כי לא יכלו לעמוד בזה. לשמוח בכך שיש לי מספיק כדי לדעת שיש כאלה אנשים, באמת יש.
שגם אם הנסיבות הן שהם לא מספיקים לי, או שאני יותר מדי להם, או שהם לא יכולים להיות בשבילי מה שאני רוצה שהם יהיו בלי להתפשר על משהו שהם לא רוצים להתפשר עליו, עדיין יש גרעין של אהבה בינינו. לרחוץ בידיעה הזאת.

כבר מאוחר ואני מחויבת ללכת לישון אז אעצור כאן, שבוע טוב ()

לאן אני באה כשטוב לי?

איך אני נראית ומתנהגת ולמי אני מראה כשטוב לי?

הוסט מתקדם וממש ממש התלהבתי מאיך שהוא יוצא. גם החלק הצבעוני וגם החלק הסולידי מאד נחמדים. הגזרה די טובה. ואיכשהו יש לו צורה שאני אוהבת, אחרי שהוא היה בהתחלה רק ערימת בדים, וזה מיוחד מאד.
נשאר השלב האחרון שהוא מיקום ותפירת הכפתורים, ואני פוחדת ממנו ומהססת לגביו, אבל זה טבעי לפעם ראשונה על משהו שחשוב לך. אני אעשה קודם בצד כמה, עד שאהיה קצת יותר בטוחה.

יצאתי עם החברה וחבר שלה לטיול בסוף השבוע הזה. הלכנו בשטח מישורי וקל לכבודי וראינו רקפות ואת הים והיינו מלא בשמש. בדרך הם שמעו מוזיקה מפלייליסט שיש להם ביחד וצחקו הרבה, וזה היה משמח.

בשבועות הקרובים אני מקווה שתתקיימנה שתי מסיבות שבא לי ללכת אליהן, אחת היא מסיבה בנושא ספרים שאני כנראה אמחזר אליה את תלבושת ההוביט שלי (רק קצת יותר צבעונית) והשניה מסיבת אין-יום-הולדת של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שאם היא באמת תקרה היא תהיה כנראה מפגש גם עם הזהוב ונ', ואני מרגישה שאני רוצה להיות הכי-מגניבה-ומנקרת-עיניים שיש, וחושבת להשוויץ וללבוש את כל הבגדים שתפרתי בבת אחת (כי בשלב הזה יהיו מכנסיים, חולצה ווסט).

מה שמעניין בשתי התלבושות האלה זה שמדובר רק בהגזמה של איך שאני ממילא רוצה להראות בעולם. להיות עם חולצה מכופתרת ווסט ומכנסיים עם כיסים זה פשוט מראה שנעים ונוח לי בו. שאלת מגוון הצבעים והאם יש על הווסט כפתורי עץ גדולים היא רק שאלה של קישוט ולא של מהות. איכשהו אני מצליחה לבטא את הצד הזה של המלתחה שלי יותר, לאחרונה, והעובדה שכ"כ יותר קל לי פתאום ללבוש במשך הרבה זמן ברצף בגדים שנוח לי בהם מהבחינה הזאת (היום אני עם מכופתרת שחורה ואפודת סריג) ממש מקלה עלי, ואפילו עושה אותי גאה להראות, במובן בסיסי.

הדבר העיקרי שאני לא מצליחה לארגן לעצמי זה לו"ז לפילאטיס. זה חסר לי מבחינת זה שהגב שלי מתלונן, וחזרתי להסתמך על משענת המסאז' ממ' הגיק, תשרה ברכה על ראשו. אני לא תמיד תפוסה מבחינת לוחות זמנים, אבל אני כן ממש מתקשה להביא את עצמי לזה. אפילו יותר כך כשקר ואני אוהבת את מה שאני לובשת ולא רוצה להתפשט ולעבור לבגדי התעמלות משתי סיבות שונות. דווקא למדיטציה די קל להגיע אם אני מצליחה לתפוס את האוטובוס המוקדם, היא נכנסת לפני השיעורים.

(לפני כמה זמן הייתי בים עם חברה ופגשנו שם את המכונף. סיפרתי לכם? זה האקס המיתולוגי שלי שתפס מקום מאד גדול בחיים שלי בתחילת הבלוג. זה היה מרגש לראות אותו, והיו לי הרבה מחשבות על איך נתפסתי או התנהגתי, אבל בעיקר בדיעבד. בזמן אמת הייתי בים. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אחרי השיחה בטלפון עם ג' שמתוארת בפוסט הקודם פגשתי עוד מישהי ברחוב, מתקופת באר שבע שלי, שעבדנו יחד בהוראה, ואני זיהיתי אותה, ולה לקח זמן. זה גרם לי לתהות כמה זמן לקח למכונף לזהות אותי, במפגש ההוא).

הזמן שלפני השינה, שבו אני מחליפה תיאורי "התקדמות בללכת לישון" עם ילדון יקר, עדיין מתרחש, ונהיה הדדי למדי. כל אחד שואב כוחות מהשניה ומקיום השגרה הזאת מתי שיותר נחוץ. היום זו אני שנחוץ לה. הוא כבר במיטה ואני עוד מול המחשב, כותבת את הפוסט הזה. אבל עד עוד עשר דקות אני מקווה להיות כבר עם המחשב מקופל ואחרי צחצוח שיניים והחלפת בגדים, כך שכשתגיע ההודעה הבאה ממנו (שנגמר פרק במה שהוא צופה בו) אני אהיה מוכנה לשינה.

לילה טוב, חברים. אני מקווה לבוא לכאן יותר.

די, נו


מה אני עושה לא נכון? אני מסריחה מהפה או משהו?

על ג' עובר דבר מה והוא כבר לא מסוגל להפגש הרבה, וכמעט שלא לתקשר בכלל. אני לא לגמרי מבינה מה קרה כי זה היה חד ולא הדרגתי בכלל. זה התחיל מהרגשה רעה גופנית, ומזמן התאוששות שנשמע בכלל לא נעים, אבל בינתיים זה הוביל להפסקת תקשורת של כשבועיים שבהם הוא כמעט בכלל לא דיבר איתי, וממשיך בתקשורת בתדירות שגורמת לי להרגיש זנוחה ולא אהובה וכנראה גורמת לו להרגיש שהוא מותח את עצמו.
אולי זה מפחיד בשבילו. אני לא יודעת (הוא לא מתקשר). אולי זה משהו שמתרחש כבר הרבה זמן ופשוט התחיל להתבטא רק עכשיו, אני לא יודעת (הוא לא מתקשר).
אבל זה לא הוגן בעיני שהוא עובר דבר מה ולא לוקח שום אחריות על זה שהוא עובר אותו בזמן שיש לנו מערכת יחסי ובמסגרתה יש לי ציפיות.

———————————————————————————————–

נראה לי שזה ברור שחלק מהעניין הוא שיש לי חרדת נטישה מוגברת עכשיו, אחרי הפרידה מהזהוב שעוד לא לגמרי סיימתי להתאבל עליה (אבל מיד אחריה התחלתי לישון הרבה יותר טוב בלילה), וגם פחות על מי להשען בגלובלי, ופחות עם מי להיות. ופחות חיבוקים. ופחות ופחות ופחות. ובין היתר בגלל זה, זה שג' עכשיו בענייניו שאינם קשורים אלי מפעיל אצלי את חויית הילדה הדחויה שאף אחד לא רוצה לשחק איתה.
אבל זה *גם* נכון שאם מישהו רוצה להיות חלק מחיי, עליו להיות חלק מחיי. ו"חלק" זה אומר אשכרה לתקשר.

הפוסט הזה הותחל בעיצומו של קצר תקשורתי שבו הוא באופן מאד לא אפייני גלגל עלי את האחריות על אי הבנה כשהוא היה זה שלא תקשר. הרגשתי נורא, בגלל שהוא אמר לי שהייתי אמורה להבין "כנראה שלא" מהצירוף של תשובה נוסח "בעייתי, אני אברר" והעדר עדכון. חלק ממה שהיה נורא היה לקבל תשובה שלילית ברגע האחרון (מבחינתי), וחלק גדול בהרבה היה זה שבנוסף על זה זה הרגיש כאילו הוא תוקף את הסמנטיקה שלי, דבר שאין לי בעיה איתו.

נכון שאנשים לפעמים מתנהגים ככה, אומרים "אחזור אלייך" ולא חוזרים ואת מצופה להבין לבד באיזהשהוא שלב שהתשובה היא "לא". לרוב זה לא קורה בשיחה קונקרטית בקשר לפגישות קונקרטיות, ובטח שלא עם ג'.

ואם הוא באמת *מתכוון* שהייתי אמורה להבין "לא" מהצירוף הזה, ומגן על זה, אז הוא מצהיר שאין לדעת אם לסמוך על המילים שהוא אומר, או לא. והבטחון שהוא אומר מה שהוא מתכוון ומתכוון למה שהוא אומר, זו אחת הסיבות הראשונות במעלה שאני סומכת על ג'. המתוק.

ואז אנה אנחנו באים?

כשניסיתי לברר איתו מה נסגר, הוא התחיל לדבר איתי על זה, אמר דברים לא כל כך קוהרנטיים, וכשאמרתי לו שמה שהוא אומר שונה מאיך שהתנהגנו עד כה, הוא אמר שהוא עייף מכדי לדבר על זה, שהוא התחיל לענות לי כדי שלא יתפרש כאילו הוא מנפנף אותי, ושהוא מבין שזו היתה טעות.

עכשיו, אם הוא היה מאותם האנשים שמה שהם אומרים הוא תלוי קונטקסט (למשל הסיכוי שהתשובה היא "לא" עולה באופן ישר יחסית לאורך הזמן שעבר מאז שהם אמרו "אחזור אלייך"), אז הייתי מבינה את ההודעה הזאת ככה: "את וכל קיומך מעייפים אותי ואני מצטער שאני מדבר אתך באופן כללי, ובפרט עכשיו, והשיחה הזאת הסתיימה". אבל מדובר בג'. המתוק.

ולכן השתדלתי מאד לבלוע את צפרדע הפגיעה הנוספת שהתגלמה בהודעה הזאת, ולקרוא את ההודעה הזאת כדגל לבן: שאמת שיש כאן קצר בתקשורת, אבל הוא עייף מכדי לנהל את השיחה הזאת, הוא התחיל לענות לי משום שלא רצה לתת לי את הרושם שהוא מנפנף אותי, ושלאור הכיוון שהשיחה תופסת הוא מבין שזו היתה טעות. ולריב איתו גם על הניסוח של *זה* בטח לא ישפר את המצב.

הבנתי את כל זה, וגם שלא יעזור להתעקש לנהל את השיחה הזאת באותו זמן, וגם שאין עם מי. אבל שום דבר ממה ש*אני* הייתי צריכה לא נפתר, וזה חרה לי.
"לא אכפת לי לנהל את השיחה הזאת אחר כך, אבל אני עדיין צריכה לדעת אם אנחנו כן או לא נפגשים בהתראה יותר טובה מאשר יום אחד לפני סוף השבוע". כתבתי לו. את כל שאר הכאב של לקבל ביטולים ברגע האחרון, של תחושת ההעדר הכללית, ושל לצפות ולהתאכזב שפכתי לתוך "אני עוברת כרגע להניח עבור כל סוף שבוע שאנחנו לא נפגשים, בנוסף להנחה שמעוניינים להפגש", ואת האחריות לתקן בהתאם למה שהוא כן מסוגל העברתי אליו בצורת "ואני מעדיפה לסכם על משהו בסגנון "נפגשים כל זמן נתון ואולי יותר", למתי שאתה מתפנה לחשוב על זה".
באמת הייתי מעדיפה שלא כל השיחות שלנו יסבבו סביב תיאומים ולמה דברים לא עובדים, מכיוון שכבר נתתי לו שיעורי בית התכוונתי בגדול גם להיות קדושה ולא להתייחס לזה בכלל בשיחת הטלפון שלנו שנקבעה מראש ובלי קשר לסוף אותו היום, אבל לא הצלחתי לחיות עם זה עד סוף היום ולמעשה היה לי כל כך לא טוב עם זה שגם לא יכולתי כל כך להתרכז בדבר שהייתי אמורה ללמוד באותו היום, וגם לא הצלחתי לראות מעבר לזה בכלל מספיק כדי לפתח איזהשהו רצון לדבר איתו על כל דבר אחר לפני שזה ייפתר. כשנגמר יום הלימודים הוצאתי את עצמי להליכה בחוץ (מה שהיה נכון לאותו רגע, אבל בראיה של כל היום לא היה הגיוני, הייתי צריכה לצאת להפסקה קודם לכן, כשהיתה שמש, זה היה משפר את מצב רוחי), ואז עצרתי על איזו נדנדה בגן שעשועים שאני נשבעת שלא היה קיים באף יום אחר (כלומר, הייתי כל כך אפופה שאני לא סגורה איפה זה היה), והתחלתי לגעות בבכי. ואז כתבתי לו שזה לא עזר וצריך בכל זאת לדבר היום, שאני לא רוצה להניח שלא ניפגש ואני לא רוצה לעדכן את הסמנטיקה שלי רק בגלל שהוא מתנהג מוזר, אני רוצה שהוא יחזור להתנהג לפי כללים ברורים שאפשר להבין אותם.

הוא כתב שלא נראה לו שהודעות יספיקו ושהוא יתקשר אלי תוך רבע שעה, ובאמת התקשר, וקודם כל הודה לי על שדחיתי את הדיון והשארתי לו זמן להתאושש, וסיפר לי קצת על קורותיו בימים שהיו (באמת די מפחיד ומדאיג), ששכח לעדכן באחד הימים, ובשני לא הספיק, ואחרי זה כבר נהיה פתאום ברגע האחרון, והסכים עם הניתוח שלי שבגלל אי הנעימות עם הפשלות של עצמו הוא ניסה לצאת מזה ואמר דברים שלא תואמים כל כך את המציאות. אמרתי לו שאני מבינה שהוא במצב מעפן אבל גם הוא צריך לקחת את הקונטקסט בחשבון, שכבר כמה זמן הוא נעלם בעקביות, ושזה משאיר אותי באי ודאות גדולה. שכחלק ממערכת היחסים אני צריכה המשכיות איתו בחיי, ושאם אי אפשר לסמוך עליו שיענה והוא גם לא רוצה להתחייב לסטנדרט של לענות אז אני יכולה להעביר אותו למקום של ת' בחיי, אבל זה כרוך בהרבה כאב לב, אז אני לא מתכוונת לעשות את המעבר הזה אוטומטית, ושיואיל בטובו להצהיר במפורש על הכוונה הזאת.
(ת' היא חברה שהיתה אהובה מאד אבל בגלל סיבות שאינן לחלוטין ידועות או מובנות לי היא לא מסוגלת להתחייב לשום לו"ז תגובה. אי לכך ההסדר בינינו הוא שאני שולחת לה הודעות כששורה עלי הרוח, ואם היא צפה פעם בחודשיים או חמישה וכותבת חזרה זה לרוב מוצלח ומשמח, אבל אני לא מצפה ממנה לתשובה ובהתאם היא לא חלק מחיי, אלה האמיתיים כלומר. אני מאד לא רוצה שזה יהיה המקום של ג' בחיי, אבל אם זה כל מה שהוא מסוגל אז אני יכולה לעשות את זה, יש לי את הקפסיטי וזה כבר נעשה בעבר עם אהובה שמאד רציתי שתהיה בחיי וכשלה לעשות זאת באופן מתמשך מספיק).

הוא נתן לי מקום לעשות את הסצינה (המוצדקת) שלי, להגיד לו שלפגוע באמון שלי בעצמי ובמערכת המשמעות שלי על ידי להתעקש שמילים לא אומרות את מה שהן אומרות זה מעשה שפל, אמר ביוזמתו שזה היה דפוק להגיד ושמילים כן אומרות את מה שהן אמרו, ו… לא בדיוק התנצל, אבל עבר לדבר על דברים שאפשר כן לעשות לטובתי מרחוק כדי לתת לי תחושה שאכפת לו, שזה עוד דגל לבן. וגם הסכים עם האמירה המפורשת שלי שאם הדברים שעוברים עליו ממשיכים הוא צריך לראות רופא. כמו כן הוא הציע לצאת מנקודת הנחה של להפגש כל שבועיים, ולראות אם זה מסתדר.

אחר כך עברנו נושא ודיברנו על משהו שהוא לא "למה זה לא עובד לנו להיות קרובים בתקופה האחרונה". אני סיפרתי על הווסט שאני תופרת (זה מגניב, תכף אעדכן גם אצכם), והוא סיפר על סרטון הדגמה שראה של כלי ציור חדש בתוכנת עריכה גרפית. בסוף השיחה הוא הודה לי על זה שדיברנו על עוד משהו כי "אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו".

והיום הוא שוחח איתי שיחת התכתבות ארוכה שבה דיברנו על בריאות, אבל השיחה היתה עמוקה ולא משעממת והכילה מידע גלובלי והתייחסות אישית למערכת היחסים ועוד דיון והכל הרגיש מכבד ולא מזניח. אז בינתיים אני לומדת מזה שלטלטל את הספינה כשאני יושבת בה ורועדת זה מעשה שנחוץ לעשותו. ועכשיו הבה נחזיק אצבעות שהרופא יפנה את ג' לבדיקות הנכונות ושיהיו להן תוצאות אמת ושמה שזה לא יהיה שעובר על ג' הוא מוכר, קל לזיהוי ובר טיפול.

—————————————————————————————-

וסט! אני תופרת וסט!

מבין הדברים שהצהרתי שאתפור בקורס התפירה הצלחתי להספיק שניים: דגמ"ח צבעוני מאד וחולצה מכופתרת (במקור זו היתה חולצת פולו אבל התחיל החורף והיו לי מעט מאד חולצות שהן גם מבד גמיש וגם יש להן צווארון, וקפצתי על ההזדמנות). אני מאד מרוצה ומשתמשת על בסיס שבועי בשני הפריטים האלה. הפריט השלישי שהצהרתי עליו היה וסט דו צדדי.
בשעור האחרון עוד הספקתי גם להעתיק גזרה של וסט ולהתחיל לתפור אותו כמעט עד שהיה לי צד אחד ממנו (זה ווסט דו צדדי עם בד רגוע מצד אחד ובד מופרז בצד השני). בבית בסוף השבוע הזה פרשתי את הבד המופרע וגזרתי אותו (והקפדתי לגזור גם את הצד הנגדי עם אותה דוגמה 🙂 ) ותפרתי את החלק השני לעצמו גם כן, והייתי מאד גאה בעצמי. ואז התעייפתי, אז אולי לחבר את החלקים זה לזה יחכה למהלך סוף השבוע או אפילו לשבוע הבא.

אני משתדלת להיות חברתית יותר וכלפי יותר אנשים, כדי שיהיו לי ימים יותר שמחים מהימים העגומים עם עצמי, החבר שאינו והחבר שרק איננו. ואז קורים דברים מופרכים כמו שכבר שבועיים אני וחברות מהצד השני של השכונה רוצות אבל לא נפגשות כי לא מגייסות את הכח לעשות את העשרים דקות שבינינו בקור ובגשם (ואז אני מספרת לאחת מהן שאני הולכת להשתתף בזום עם חברות קוויריות שחלקן בחו"ל, והיא שואלת אם גם השניה יכולה לבוא, ובסוף אני רואה אותן בזום 🙂 ), ודברים מצערים כמו שקבעתי להתחבק עם מישהי ואז היא נאלצה לבטל כי התחילה להרגיש רע, ואחר ביטל פגישה שנקבעה מזמן כי הוא מאומת, ואחרת לא יכלה לבוא לקחת חולצה שאני מוציאה מהארון וידעתי שהיא היתה בקטע שלה, כי גם היא מאומתת. וזו פשוט תקופה של פחות, כנראה, לכולם, בממוצע.

יש מישהי שרוצה להתחבק איתי (כשהיא לא חולה) ואפילו אמרה שהיא מחשיבה את זה לנחוץ, וזה מרגש אותי, וזו שמה נכתב בכתיב חסר עדיין מדברת איתי על בסיס קבוע אע"פ שהפסיק להתאים לי לדבר כשהיא נוסעת לעבודה (אבל היא מתקשרת מהדרך חזור ואני יוצאת להפסקה), ויש את המדיטציה היומית וקהילת תופרות חמודה באינטרנטים, וראיתי בזום אנשות שלא ראיתי הרבה זמן, וגם אחת המאהבות של השותף שלי היתה פה בסוף השבוע ושיחקנו משחקי לוח. זה ממש לא מעט. ובכל זאת השיחה הכי עמוקה שהיתה לי היום היתה עם ג' ואני חשה הקלה ש*גם* היא התרחשה.

והבית נסגר בערב על הטוב והרע שבו

היי 🙂
מלא דברים קורים והזמן קטן וצפוף. גם שישי בבוקר של הרהורים הוא לפני טיול ואני מקווה שלא במקום טיול.

עריכה: מסתבר שהוא היה במקום פוסט של שישי בבוקר. הנה כבר שבת בערב הגיע.

בשלושת השבועות האחרונים אני יוצאת מהבית כל בוקר בשבוע, נוסעת למקום בו יש לימודים, שומעת הרצאה ונשארת לתרגל בשאר הזמן עד שמתחילה לשקוע השמש, אז חוזרת הביתה. האם זה מחקה יום עבודה? יותר משהיה עד כה. בכל מקרה, אני עושה דברים שלא עשיתי קודם ומתאמנת על דברים שבעולם מרוחק ראיתי כבר.

אני תופרת פעם בשבוע בסדנה קטנה שבה בכל פעם כמה תופרים, השלמתי זוג מכנסי דגמ"ח סגולים משמחים מאד ואני עובדת עכשיו על חולצת צווארון מכופתרת, וזה לא פשוט אבל כשיוצא משהו אני גאה ושמחה. כבר יש צווארון אבל עדיין אין כפתורים או חפתים.

הרוח והחושך והמים

אני כותבת הבוקר שוב אחרי מדיטציה, והיום יותר נוכח לי שיש את הגרון הזה שלי, משהו בו מסמן לי, רוצה תשומת לב. אני מחזירה את עצמי לכל הגוף והוא מחזיר אותי לעצמו, מכווץ. אני בתהיה: מה זה? האם אפשר "להרגיש לו את הצורה", לשים לב אליו ולסביבותיו שוב ושוב עד שהוא יתמוסס? או שמא זה ימשיך להעלות עוד דברים עד שיימאס לי? כנראה משהו באמצע, כי עוד תשומת לב כן משנה את החוויה מסביב יחד עם שהדבר עוד פה.

בימים האחרונים אני מדברת עם מישהי, חברה חדשה, ששואלת שאלות פתוחות וזה מאד מעניין. אני מגלה שהרבה פעמים אני לא יודעת לאן התשובה שלי תוביל, שהיא מתחילה צעדים בתוכי במקום להיות תשובה עם נקודה בסוף. זו חוויה שאני לא חווה הרבה. אני חושבת שאגיד לה את זה, זה לא יזיק 🙂

בעוד כמה דקות אקבל למייל שלי אוסף שאלות לפתרון, וכשאסיים איתן אולי אכנס לקורס שיעזור לי להרגיש בנוח עם הכישורים שיש לי כדי למצוא עבודה. אני מתרגשת וסקרנית מה יהיה אופי הדבר. ג2 המתוק מחזיק בדעה יציבה שאני מסוגלת לעשות יותר דברים משנראה לי ושהתחרות בשוק לא גדולה כמו שנדמה לי וזה גם כן נעים. אבל בכל זאת.

הולכת לפתוח מייל. יום טוב!