הרפתקאותי

בקבוצת השיקום שלנו יש לי לפעמים סיפורים שאני מספרת שאני קוראת להם "הרפתקאותי", הם בעצם צריכים להיות פוסט בבלוג הזה ועיקרם איך התחלתי לעשות משהו ותוך כדי למדתי כל מיני דברים על איך אמורים לעשות אותו, או השתמשתי במשהו בשביל לעשות את זה יותר טוב. ככה למשל סיפרתי לאנשים שם איך משתמשים ברכבת הקלה (היילייטס: הדלתות נפתחות מעצמן, לא צריך לצלצל, איך משלמים באפליקציוש בתחנות עיליות, מספר הקו רשום רק על הקרון מבחוץ ולא בתוך הרכבת עצמה, גיליתי את זה כשהסתבר שעליתי על הקו הלא נכון רק אחרי שהוא התפצל במסלולו).

והפעם: הרפתקאותי בחוף הים.

אני אוהבת את הים. ועוד מעט תיגמר תקופת ההצלה. אז בחרתי את אתמול, יום שבו יש מציל וגם אוטובוס, ונסעתי.

אני בד״כ באה בכובע, בגד ים ועם שני תיקים: אחד גדול עם <מים, מגבת, אוכל, בגדים, קרם הגנה>, ואחד קטן עם <ארנק, טלפון, מפתחות, נרתיק למשקפיים>. את הקטן שמה ב-לוקר בחוף (חופי תל אביב מאפשרים זאת מכנית ובלי לדבר עם בני אדם, יש פשוט תאים שננעלים ע״י מטבע של חמישה שקלים, והם באים עם מפתחות על גומיה שנתלית על היד), ואת הגדול משאירה בסככה וחוזרת אליו כדי להתמרח, לשתות, ולנוח מהים.
הים אתמול היה ים-של-סתיו, ובהתאמה המים היו קשים לניווט והמציל אמר לי ״גברת עם הכובע, תתקרבי לחוף״, אז יצאתי והלכתי על קו החוף איזה שעה. ואז החלטתי שדי לי והגיע הזמן לחזור הביתה, ו… בסככה היו רק הסנדלים שלי. תיק גדול עם מים, מגבת, בגדים… לא.
אז דבר ראשון הסתכלתי שוב. מה. אולי התיק יופיע. אבל לא.

ואז נשמתי עמוק והודיתי לחברת ים שלי מהשנה על זה שבכל הפעמים האחרונות שנפגשנו בהן בים היא שמה את המפתח של הלוקר על היד, ובזכותה לא השארתי אותו בתוך התיק, אלא גם אני סבלתי את הגומיה המעצבנת, ובאותו רגע ידעתי שכל הדברים הבאמת חשובים שלי עדיין נגישים לי במרחק כמה מאות מטרים.
אבל.
יש לכם את התמונה המנטלית?
אשה שמנה עם רגלי הוביט שעירות, לבושה רק בסנדלים ובביקיני. זה… לא מספיק לבוש בשביל להיות בכל מקום שאינו חוף הים. לרבות בדרך חזרה הביתה באוטובוס.
אז הלכתי לתחנת הפיקוח הסמוכה ואמרתי ״היי, הרימו לי את התיק עם הבגדים. כל הדברים החשובים היו ב-לוקרים, אבל אני עדיין צריכה משהו ללבוש בשביל לחזור הביתה, מה יש לכם בשבילי?״, ושמעתי את ה״אוי, וואי״ שלהם, וקיבלתי ולבשתי את השעטנז המתוק של מה שהיה להם בשבילי (״זה יבוא עלייך?", "אני אתן לך משהו של העיריה, אל תסתובבי עם זה הרבה״).
אחרי שהייתי לבושה והחזרתי לעצמי את התיק הקטן עם המשקפיים, נזכרתי גם שבתיק עם הבגדים בכל זאת היו דברים שהם לא חסרי ערך (למשל, חזיה להחלפה, שזה לא משהו שקל לוותר עליו במידותי), אז חזרתי אליהם בתחנת החוף לשאול אותם במפורש: ״תגידו, יש איזה מקום קבוע שגנבים זורקים תיקים אחרי שהם סיימו איתם? שאני אלך לחפש״. ״כן, פה, למעלה, קו ישר״, ענה הבנאדם של העיריה. אז עליתי. לא בקו ישר אבל קרוב לכך, באמת היה התיק שלי, כמעט כל תכולתו עדיין נוכחת, מפוזרת על הרצפה.
חוץ מבקבוק מים, ככל שהבנתי משגת, שום דבר לא היה חסר.
ברכתי את מזלי ואת תושייתי, לבשתי בחזרה את הבגדים שלי, והלכתי להחזיר לאנשים מתחנת החוף את השעטנז המוזר ולומר להם תודה.

אוף. יש. וואו.
חזרתי עם סיפור, אבל אחרי זה הייתי די מושבתת לשארית היום,
למרות ש״שום דבר <כמעט> לא קרה״.