ישוב טלה אל חיק האם

השבוע גיגלתי "איך מפסיקים מלחמה", והרגשתי מטופשת מאד.

החשש שלי כרגע הוא שהמלחמה הזאת לא תיגמר בצורה מפורשת, רק בקול ענות חלושה.
שיתנו לשכבות החלשות בארץ הזאת ומעבר לגבול לספוג סכנות ישירות לחייהם, קור, עוני, רעב, העדר משאבים.

ושאותם נבלות ימשיכו לשלוט ולכוון ובעוד כמה שנים ניפגש ככה שוב, עם פחות מכל הכיוונים חוץ מכלפי מעלה.

בינתיים אני מציירת, נפגשת עם אנשים בקבוצת השיקום שלי, הולכת לראות את הים.

ממש לאחרונה גיליתי גזרת מכנסיים שמתחשק לי להתחיל את התהליך של לתפור אותם: לקנות את הגזרה. את הבד המתאים. לכייל את המקרן. למדוד את עצמי ולהחליט על מידה, להקרין, לחתוך, לחבר, לגמר.

מתקדמת בכל מיני תהליכים ש"צריך" מול רופאים, דרכונים, בירוקרטיות של ביטוח לאומי.

מתחבקת, עושה דברים עם חברים. ג' החמוד נמצא עכשיו במרחק הליכה ממני, אבל הרבה יותר יוצא שהוא עושה את ההליכה מאשר שאני עושה. גם נפגשנו פעם או פעמיים בחוץ, כשלא היה חורפי כל כך. התחלנו לקרוא ביחד סיפורים קצרים מספר שאני אוהבת ומצאנו בפינת החלפת ספרים ליד הדירה החדשה שאני גרה בה.

עושה את כל זה כאילו אין את כל השאר. האשליה מחזיקה בקושי, בכל פעם מישהו אחר שוכח לשכוח.