גם כן לא מצחיק

זה שבשבוע האחרון מתו כמה גיקים ממעגלים רחוקים שלי, ו(כנראה) מאותה סיבה: התאבדות.

זו תקופה קשה, ולאנשים בודדים- יותר. ולמי שכבר קשה- יותר. והנה, בום. יום אחד יש אותם, ולמחרת לא.

אחד האנשים האלה היה חבר משמעותי עבור מ׳ הגיק, שהוא אדם יקר לי, וזה ממש מבאס. אין לי מושג איך להעביר את הנקודה שאכפת לי ממנו, חוץ מלשלוח שטויות, לשאול מה נשמע ולהגיד ״אני רוצה להיות שם בשבילך״. לא חיבבתי את האיש. למעשה נמנעתי אקטיבית מלהיות בנוכחותו. ונראה שלא הייתי היחידה. אבל זה לא משנה את העובדה שמ׳ כן הסתדר איתו ושהיה מעגל תמיכה לא זניח שלו בשנים האחרונות.

המתולתל אומר: למה את כל כך דואגת בקשר ליחסים עם מ׳? לי זה נראה ברור שאתם חשובים ויקרים זה לזו, ואת ממשיכה להיזהר ולהיזהר, להתנהג כאילו זה בסכנה כל הזמן.

זו נקודה טובה. זה נכון, אני פוחדת להיות יותר מדי באיזהשהוא הקשר ושהמשפחה הזאת לא תרצה אותי יותר. זה מפחיד אותי שהמתבגרת לא יוצאת מהחדר כשאני בסביבה. נראה שזה ככה באופן גורף לאנשים זרים, אולי לפרקים אפילו עבור המשפחה? אבל זה מדאיג אותי, לא לראות אותה.

להיות אהובה זה להיות פגיעה, ולא תמיד אני רוצה להצטרך את האנשים שאני צריכה. הוא אומר שאני נשמעת עצובה כשאני מדברת על אהובים. וזה נכון, האהובים היחידים שאני מרגישה שניתן לסמוך עליהם בחיי הם ג׳ ומשפחתי.

אבל יש לי עוד כמה, שהשכל שלי אומר לי שלא ריאלי לא לסמוך עליהם, אבל הלב שלי אומר לי שלא ריאלי גם כן לסמוך עליהם. ובאמת שאני לא יודעת למי מהם להאמין.

אנשים ממשיכים להיות טובים אלי. לשלוח לי תמונות של אור נופל על דברים. יוצר קווים ונקודות. של שמיים ושל אוכמניות ושל האיפור המיוחד שהם השקיעו והתאפרו בו. אנשים שומרים על קו תקשורת וזה מקיים את נפשי בתקופה הזאת. וגם: עדיין מרגיש קשה ובודד ובקצה כל יום יש עדיין מלחמה.

מה היית עושה אילו המלחמה היתה חלק גדול יותר מהחיים שלך? שורדת, גם אז. פוחדת עוד הרבה יותר.

ההרגשה שתמיד יש זמן עם כולם הולכת ונשחקת. ואני לא בטוחה שאוכל לעשות מקום בחיים שלי ללהשקיע באנשים ליתר בטחון למקרה שהם יחלו או יעלמו פתאום. נראה לי שמי שיש לי על הצלחת זה בדיוק מי שאני יכולה להחזיק כרגע. אבל זה מרגיש מעט, ומפחיד.