sweet dreams are made of this

who am I to disagree


בוקר טוב 🙂
אני חושבת שאני עוברת כמה מחזורי יום בכל יום. אחד בבוקר, אחד אחה"צ, אחד לפני השינה. בכל אחד מהם התחלה, פעולה גדולה, ארוחה.
הבוקר הלכתי לחברה בבית הקווירי (אכן הולכת לשם בסגר!) ועכשיו אני בפרק ב', כבר כמעט גומרת את המנוחה של לחזור ברגל.
הפעולה של השעות האלה אמורה להיות פילאטיס, אני תוהה אם זה יקרה בשבילי.
מאז שהאימונים לא בלייב אלא בהקלטת הרבה יותר קשה לי להתחייב לשבץ אותם בלו"ז, ואני הרבה יותר נשענת על תמיכה מבני זוג ושותפים לאימון. ערן עושה בבוקר מוקדם וזה מעודד לדעת את זה, אולי בהמשך אצליח לתכנן לעשות לפי הלו"ז שלו, להגניב את זה לפני שהגוף הספיק בכלל לפתח התנגדות. מצד שני (והנה המרמור שלי) זה לא חוכמה לא לפתח התנגדות כשלא צריך לקום, להתפשט, וללבוש חזיה כדי להגיע להתאמן (מרמרמר). זהו נגמר המרמור.

לאחרונה בקבוצת השאלות האהובה עלי עושים פרוייקט של הכרת תודה, כלומר בסוף היום כתיבה של הדברים הטובים שמודים עליהם ביום שהיה. בעבר הייתי עושה את זה כאן בתקופות קשות ואיומות, אבל עכשיו לא תקופה קשה ואיומה וזה לא הגיע מהחלטה שלי. זה פרוייקט משמח, בגדול, ויש לי תהיה אם לעבור על הדברים שנכתבו ולקחת משם חלקים כדי לספר פה. ממליא חלקים הם חשובים מספיק בשביל לא להשמיט…


למשל, פרוייקט או לא פרוייקט, אני די בטוחה שהייתי מספרת שלילדות של מ' הגיק היה יום הולדת. יש להם ימי הולדת סמוכים, יום אחרי יום. אז בירכתי אותן.
לג'ינג' הקטן היה קודם, והעברתי מזל טוב דרך מ' הגיק. הוא היה מתוק נורא וסיפר לי שהיא התלהבה ושמחה ואחר כך שרה לעצמה בצד ״שחר, שחר, שחר״. וזה אדיר ממלא סיבות. הסיבה הראשונה היא שעדיין יש מישהי בעולם הזה שהקיום שלי בעולם שלה מוסיף לה ומלהיב אותה ונשאר איתה גם אחרי המיידיות של השיחה, שזה מגניב לאללה ומרגש לדעת. השני זה שמ' הגיק שם לב ומקשיב לכל הקפצוניות של הילדה במשך כל השנים האלה שהיא קפצון. גם הדברים שהם ברקע הם לא לגמרי ברקע כי הוא מבחין בהם ורושם לעצמו אותם. והשלישי זה שהוא אוהב אותי מספיק בשביל לספר לי את זה ולשמח אותי גם. והרביעי הוא שזה לא רק משמח אותי בגלל מ' הגיק, אלא בגלל שהוא כרגע עשה שיהיה לי ממש כיף לשמח את הבת שלו, וזה דבר נפלא לעשות כהורה. וממשיך לחזק את הקשר שלי לבת שלו גם מרחוק 🙂
את הג'ינג' הגדול לעומת זאת, בירכתי לבד, בוואטסאפ כי יש לה ויש לי אותו, היא ענתה ״תודה רבה״ ובזאת נגמרה האינטראקציה, ונכון שאלה גם ילדות שונות בשלבים שונים, אבל זה גם הבדל ממש גדול בין החוויה שמתווכת על ידי מ' הגיק ושלא ❤ אני מתה על האיש הזה.

הזהוב בא סוף סוף לבקר בסוף השבוע, אחרי שבועיים שלא התראינו, והפעם הרגשתי בחיבוקו שהוא התגעגע גם. עדיין קשה לי ליזום תקשורת, אבל אני עושה את זה, ובימים האחרונים דיברתי איתו כל יום, גם אם זה יצא קצת מעט. אחרי הערב שבו הוא היה פה נרדמתי וישנתי נהדר, במשך הרבה זמן גם, והתעוררתי רק בעשר עם הצפצוף של השעון שאמור להזכיר לי לעשות פילאטיס. זה רק הנכיח לי כמה בד"כ אני ישנה די רע, אז מאז אני עם השמיכה הכבדה, ונעזרת בה או כבר כשאני הולכת לישון, או כשאני מתעוררת מוקדם מדי, כדי לעזור לי לחזור לעוד כמה שעות של שינה.


ביום אחרי שהזהוב היה וגם עזב, התמלאתי ברצון להיות במקום אחר. ללכת את פארק הירקון ובסופו להגיע אל הים. זה טיול שאני מאד אוהבת לעשות אבל נקודת ההתחלה שלו מחוץ לטווח ההליכה שלי. הים היה החלק הקריטי, אבל בכל מסלול אחר, ההליכה אליו כוללת די הרבה זמן של הליכה בעיר המזופתת ומלאת הפיח תל אביב. התלבטתי התלבטתי ובסוף החלטתי שאם החשק לא עובר, יום אחר כך אלך ממש, ברגל, לים. אחרי הכל, חשקים ברורים הם דבר חיובי שאני רוצה לתגמל.

השתלם. ממש.


ג' כתב בבוקר, כשעוד הייתי במיטה, שהוא בקרוב יוצא לטייל, ושאפשר לנצל את הזמן הזה לשיחה בטלפון. זו הפעם הראשונה, למיטב זכרוני, בסגר הזה, שהוא יוזם שיחה על בסיס ספונטני. אמרתי לו שאני אעשה דברים של בוקר ואתקשר אליו לבדוק אם עוד מתאים לו כשאצא, וזה עזר. שעה אח"כ (כן, סידורי הבוקר שלי בד"כ לוקחים שעה) הייתי בחוץ, והלכתי את השעה הדרושה כדי להגיע לים, ואז ישבתי שם לא מעט זמן, האזנתי לגלים, הסתכלתי למרחק, צפיתי באנשים המעטים שהיו על החוף, וקראתי ספר. באיזהשהוא שלב עברה ניידת, כרזה לנו לעלות אל הטיילת וש"עוד מעט תתחיל אכיפה". חזרתי הביתה גם כן ברגל, דרך נוה צדק היפה, והרגשתי ממש בכל הגוף שעשיתי את הדבר הנכון.


בשיחה שהיתה לי עם החבר שהוא בנזוג של חברה מהקוויריה לפני שבועיים, קבענו שיבוא אלי, ורשמנו שנינו ביומן, ואז יום לפני הפגישה המיועדת כשהזכרתי את זה בפניו הכל הלך ממש זוועה. הוא לא זכר בהתחלה שזה היה קיים (אוף), ואז כשהוא הבין שזה כתוב לו גם אז היה נראה לו לחוץ בתוך המטריצה של יתר הדברים שנכנסו לו לתוך היום הזה (אוף אוף), והוא התחיל להסביר לי למה יכול להיות שיהיה לו קשה לבוא בסוף (אוף ממש אוף). ראיתי שהוא קצת במצוקה אז הצעתי להעביר לשבוע אחר כך (אפילו שאז *לי* פחות מתאים), ואז הוא הציע שבשבוע אחר כך הוא יבוא אלי וגם בת הזוג תצטרף, וכאן כבר ממש היה לי קשה. אמרתי שהתלהבתי במקור מהרעיון שהוא יבוא אלי לבד, וגם שבת הזוג שלו מאד לא מצטיינת במה שתכננו לעשות באותו זמן (שזה לארגן אצלי). הרגשתי נורא להתנגד אחרי שהיה ברור שכל ההסתייגויות שלו נבעו מקושי, אבל לא רציתי פשוט לומר "טוב" על זה. הוא הסביר קצת שוב למה הציע את זה (כי זה יגדיל את הסיכויים שהוא יצליח להגיע) והתנצל שיצא ככה והסביר קצת את הנסיבות. שתקתי.

אחרי שעבר עוד זמן הוא כתב "אני מרגיש שאכזבתי אותך קצת וזה מובן, רק רציתי להגיד שאת חשובה לי מאד ואני אוהב אותך". וזה היה מקסים. ועזר לי מאד לחזור לשיחה ולתקשורת איתו, ולחפש פשרות ופיוסים. בגלל שהוא כתב את זה היה לי יותר מקום להתייחס ביני לבין עצמי לכמה מאכזב זה באמת היה, לרצון שלי שדברים יהיו קלים ושאנשים פשוט יבואו אלי הביתה בלי בעיה ויבלו איתי זמן מרצון, ושזה יהיה משהו שמשמח אותם והם מצפים לו ולא משהו שהם מסתכלים ביומן ומגלים שיש אותו ומתבאסים כי צריך לאכלס אותו מחדש בים הדברים האחרים. ובלב כבד, גם לתת מקום לזה שזה לא ריאלי לרצות שבנאדם ירגיש בבית אצלי לפני שהיתה לו הזדמנות להיות קצת במרחב הזה, שבעצם עד עכשיו נפגשנו בעיקר בבית הקווירי (שאפילו שם לפעמים זה לא מרגיש לו בבית, למרות שיותר). ולדבר במפורש על תחושת הבית הזאת ולומר שבעתיד אני כן מחפשת שתהיה לו את תחושת הבית הזאת אצלי, ושגם לי יהיה קל להיות אצלו ("לפחות בחלק מההיבטים", כי זה ברחובות ורחובות זה רחוק). אני ממש מעריכה אותו על זה שהוא התחיל מחדש את הנושא ולא נתן לו פשוט להישמט, כי זה שינה הרבה בשבילי.


מעניין שלגבי האחד הזה לא הרגשתי שהוא משקר לי כשהוא מדבר על אהבה ועל חשיבות. אולי כי אני כבר רגילה שהוא משוחח על רגשות.

זה במיוחד מעניין על רקע זה שבתחילת השבוע ערן שלח לי הודעה ש"צנצ, שתדעי שאני אוהב אותך ושמח שאת חברה שלי!". קראתי את זה ונבהלתי- מה קרה לערן? זה סרטן? משהו נורא? התגובה הלא-מאמינה ולא מוכנה לקבל שלי הפתיעה אותי ממש. חשבתי על מליון הפעמים שאני אומרת לקבוצת השכנות שערן הוא חלק ממנה שאני אוהבת אותן ושמחה שהיומיום שלי מרוצף בתכניות איתן (זה קרה ממש יומיים לפני זה), ושאני נשמעת לי עצמי (הגובלת בהיפית) הרגילה, אבל כשזה מגיע ממישהו אחר זה נשמע לי כמו משהו שאומרים על ערש דווי.

ואז ישבתי עם החברה באיזה בוקר בדירה הקווירית והיא סיפרה לי על תחילת היום שלה (קימה מוקדמת מדי, יציאה בפיג'מה לפסיכולוגית, חזרה) ודמיינו איזה נורא זה היה יכול להיות לולא היא היתה רוכשת מכונית רק שבוע לפני זה. "וואי איזו ילדה טובה וחכמה את על זה שקנית אוטו" אמרתי לה, והיא הסתכלה עלי אלכסונית. "את… מתכוונת לזה, נכון?". ברור שאני מתכוונת לזה. "זה מה שחשבתי, אבל ממישהי אחרת זה ממש לא היה יכול להתקבל ככה".


שוב פעם כל הזמנים משובשים כי הלכתי וחזרתי מהטיוטה הזאת. התחלתי אותו ביום שהתרחשה השיחה עם החבר שלא יכול היה להביא את עצמו לפגישה שלנו (וקלט את זה יום קודם), ואז כשרציתי לכתוב על זה זה עוד כאב מדי ולא יכולתי לסיים. לא עשיתי פילאטיס באותו יום (אבל עשיתי למחרת בבוקר). עכשיו עברו כמה ימים וכבר הספקתי אפילו לעשות היום הליכה גדולה גדולה שהביאה אותי בסוף לפארק הירקון כמו שחלמתי. אבל לצערי עד שהגעתי לשם התחיל לרדת גשם, אז אין לי אף תמונה בהירה כמו אלה מהים. עדיין היה נחמד שהתחבאתי לכמה זמן מתחת לגשר של אבן גבירול ויש שם גינת כלבים שהיו בה *המון* כלבים של כנראה כמה דוג-ווקרים שנתקעו גם כן. זה היה כיף לראות אותם משתובבים בזמן החכיון, שלי ושל האנשים האחרים, שמזג האוויר ישתפר קצת. וגם היה נחמד לכמוה לפגוש את שני האנשים הקרובים-לפארק-הירקון שיש לי ברשימה שלי. אחד הוא מ' הגיק שאתם כבר יודעים עליו ואחד מישהו מהאינטרנטים שמתפתח איתו איזה פלירטוט לאחרונה. הוא הציע לי להפגש בשבת בערב, אני לא מרגישה עדיין בנוח להזמין אותו לבית שלי, הייתי בהרבה מעדיפה להפגש בחוץ באור, אבל קורונה והחורף ממש מעצבנים בכמה שהם מקשים על האפשרויות האלה. עדיין זה שממש קיויתי שזה יתאים לו וניפגש בפארק זו אינדיקציה שהפלירטוט "עובד".


אני לא יודעת איפה אני אהיה ביום שאחרי שתיגמרנה הפגישות שלי עם הפסיכולוגית. זה מתסכל מאד כי נראה שדווקא עובד לא רע לאחרונה.
לא ברור אם זה רק בגלל תחושת הדחיפות מהשינוי הקרב ובא, אבל במידה רבה כנראה שגם. וגם סיבות אחרות, קצת יותר פתוח לי לאחרונה (בין היתר – אין נ'), וזה אומר יותר אינטראקציות עם אנשים וזה אומר חשיבה חדשה על דברים. כנראה שזה נכון שבשביל להכניס דברים חדשים לחיים זה יכול להועיל להוציא ישנים. אבל לא הייתי הולכת דווקא על להוציא את *הפסיכולוגית*. בכל מקרה, השבוע כל הפגישה עברה על לדבר על זה שבאמצע שבוע הבא הועדה הפסיכיאטרית של ביטוח לאומי, ואילו דברים חשוב להעלות ורעיונות איך לומר את מה שאמרתי ולהדגיש חלקים ספציפיים. זה היה חשוב, כי זה עדיף שאני אתמודד עם הדברים האלה מראש ואכין את עצמי ויהיה לי יותר קל לא להתקע בועדה עצמה. אבל לא דיברנו כלום על ההזמנה ואז האכזבה מהחבר, על חוסר האמון בהצהרת האהבה של ערן, על השמחה מזה שג' התקשר מיוזמתו. בטח לא על פלירטוטים שרק מתחילים. היא הופתעה לא מזמן, הפסיכולוגית, לשמוע שאני מרגישה שאף פעם אין זמן לדבר על דברים חשובים, כי מן הסתם רובם אף פעם לא עלו. אני באמת לא יודעת מה לעשות. האם להאמין שיש לי יכולת חדשה, האם להאמין שלחץ עושה אותי יותר גלויית לב מהעדר לחץ? אני נהנית מהתקשורת החדשה וחבל שזה לעוד ארבע פגישות ודי, וגם בהן חייבים לעבור על רעיונות לטיפול הבא (למשל). (תגובתי היא: וואי למה את מתישה אותי אבל, תביאי לי רשימה של אפשרויות שאת כבר יודעת עליהן לעבור עליהן מראש ואני אחזור עם שאלות).


כחלק מהתחלת הדברים החדשים שצריכים להיות בשבילי כשהפסיכולוגית תיגמר, הורדתי שתיים שלוש אפליקציות מהסוג של העזרה העצמית, אחת של CBT (לכתוב מחשבות שעולות, לזהות הטיות בהן מתוך רשימה סגורה, לאתגר אותן. לצערי בלי גיימיפיקציה, אז פחות קל להתמיד בה) ואחת על אובססיה במערכות יחסים שעובדת בצורת תרגול-משחקי. מקבלים ערימת משפטים וצריך למיין למשפטים שטוב לאמץ, וכאלה שלא. היום עלה לי בתרגול שם המשפט I'm a worthwhile person וזה פתאום הדהד לי ממש. בנאדם ששווה את הזמן של הפגישה איתו. כמה חשוב לי להיות כזאת, לעצמי ולאחרים. סיפרתי על זה לג' בהודעה ("אולי אני כבר. זה היה נעים ומרחיב לב ומרגש. ורציתי לספר לך"), והוא ענה "זה דבר טוב לשאוף אליו, או לשאוף ליותר ממנו. אני מעריך את הזמן שלי איתך ושמח בו. *חיבוק*". והתשובה גם היא הרחיבה את לבי מאד.


זמן לישון. אין משהו מיוחד שצפוי מחר חוץ ממזג אויר פחות טוב.
לפני שישי ושבת וראשון שלא צפוי בהם שום דבר במיוחד (אולי להכין צ'ילי).
אולי אני אתפתה להיענות לבנאדם עם הפלירטוט רק כדי שיהיה לי מה לעשות בשבת בערב אע"פ שלא ממש בוער לי להפגש?
מה יועיל לי עכשיו גוף חדש במרחב האישי שלי? המחשבה הזאת מרתיעה אותי.
ובכל זאת אני רוצה להמשיך את הפלירטוט, ומתלבטת איך להלך בין הטיפות האלה.

פרפרים בכל מיני צבעים

ירדו אלי ביום אביב נעים.

היום היה היום הבאמת גשום הראשון בחודש אחרון.
רגע לפני זה הספקתי ללכת להתחסן במנה הראשונה של חיסון הקורונה במקום במרכז שמחסן גם קבוצות סיכון אפילו אם הן מתחת לגיל המחוסנים כרגע. כן, אני בכללית שהיא הקופה המתירנית ביותר כרגע בקשר לאילו אוכלוסיות יכולות להתחסן. גם זו ששמה בכתיב חסר חוסנה השבוע במנה הראשונה, ומ' הגיק כבר בשבוע הבא יתחסן את השניה. זה כל כך מעודד! ואז שלחתי ממש מהדלת החוצה עדכון לג', ומהדרך לקבוצה שאני בה עם אמא ואחותי, לחייכן, ולחבר חמוד שעזר לי להחליט ללכת לצוד חיסון אם זה חשוב לי, ולמ' הגיק שגם הוא סופר את הימים להיות כבר מחוסן. לקח לי המון המון זמן להחליט גם לשלוח לזהוב. (ולזו ששמה בכתיב חסר סיפרתי רק למחרת כשהיא סיפרה לי איך היא התחסנה).

אני מרגישה שיש לי הר לטפס כרגע בשביל לתקשר עם הזהוב. שאני צריכה להכריח את עצמי להתקשר אליו פעם ביומיים אפילו שאם אני רואה את שמו על המסך שלי הלב שלי דוהר בהתרגשות. לא מרגישה בטוחה, לא מרגישה בהכרח רצויה. אפילו שכשאני מתקשרת הוא מקבל את השיחה בחיוך ועוזב את (רוב) מה שהוא עושה והולך לדבר איתי. ואני יודעת שזה כנראה בגלל שבשבועיים הקרובים אנחנו לא מתראים פיזית וזה קשה לי. אבל זה מצער אותי כל כך שהקושי הזה מתבטא ביותר קושי לתקשר בצורות אחרות! זה לא משרת אותי.

ערן ואני באמת חזרנו לפילאטיס מרחוק בהקלטות ואני מרגישה כמה ההפסקה הפצפונת הזאת בעקבות המחלה (והקור? אולי) עושים שהכל יהיה יותר קשה וחלוד. מזל שחזרנו לזה כה מהר כי ממש מרגיש שזה "תעזבנו יום-יעזבך יומיים". באמת החלטתי לבקר בבית הקווירי ובינתיים גם הזמינו אותי משם וההזמנה הזאת כל כך משמחת אותי, באמת זה המקום היחיד שאני מוזמנת אליו כרגע וזה עושה לי טוב בלב.

טוב זה לא מדויק גם הוזמנתי, כלומר, זומנתי, לועדה רפואית בביטוח לאומי. תבעתי הכרה בנכות וכרגיל אני חוששת שיש לי תסמונת הטכנאי. זאת אומרת, ממש קשה להגיע כל הדרך עד לועדה, ואז להגיד להם שאני גרועה ולא מסוגלת. כאילו, אני באמת לא מתפקדת כבר הרבה זמן, אבל חלק מהדימוי העצמי שלי הוא להמשיך להאמין באפשרות ולא בחוסר אפשרות של דברים. אבל אם זה ימנע ממני סיוע שכרגע אני *כן* צריכה אותו… בקיצור, אני ממש שונאת להודות שקשה לי ואם הם יגיעו בהנחה מראש שאפשר לא לקבל את תביעותי יהיה לי מאד קשה לעמוד עליהן מצד אחד, וזה גם לא יעבוד לטובתי שהסיבה היחידה שאני יכולה להגיש את הבקשה היא שאני במצב פחות גרוע, כי לפני זה גם לא יכולתי להתמודד עם טופסולוגיה. הועדה ביום רביעי ויש לי גם שיחה טלפונית עם המטפלת קצת לפני כדי שלא אגיע מבולבלת עד כדי כך לשם.

בגזרת ה"לא גרועה, ויותר מסוגלת מקודם", ציירתי עוד ציור שאני לא יכולה לחלוק איתכם בגלל שזה ציור של הפרצוף שלי מתמונה. היה אפשר לזהות מי הבנאדם שהתמונה רצתה לתאר (והתלתלים יצאו פרועים ומשמחים). וגם אי אפשר היה לזהות בתמונה אותי, כי שום דבר מההבעה (חיוך, עם משהו קצת ציני בו) לא עבר. בזמן האחרון אני מחייכת חיוכים גדולים למצלמה לכבוד חברים שלי שמשמחים אותי. זו ששמה בכתיב חסר שלחה לי תמונה של הילד שלה עם עוגת יומולדת והזמינה אותי להצטרף למסיבה. שלחתי בחזרה תמונה מחויכת וברכה והיא נתנה לו לקרוא ולהשיב 🙂 זה היה מצוין. וחבר אינטרנטי שאל מה נשמע בבוקר ודיברתי איתו קצת על החשש מהועדה והתלוצצתי שאלך בשיער לא מסורק ושלחתי תמונה עם בלורית הבוקר שלי, שוונצים לכל הכיוונים, אבל מתחתיהם חיוך שהוא טוב ובריא. ואת אותו החיוך גם לג', ששלח מילים טובות. אני יודעת מהתמונות ומהתחושה בצילום התמונות שאני במצב פחות רע, בכללי. אפילו אם בשבועיים האלה אני לא רואה ומחבקת את הזהוב (או את החייכן, לצורך העניין, שחלה בהשתפנות מפגישות מחשש להדבק דווקא לפני החיסונים) ובטח ובטח לא את ג'. אני יודעת שבשבילי יוזמה היא הבעת חברות יותר גדולה מהיענות וכמעט כל האנשים האלה גם פונים אלי ומדברים אלי מדי פעם, ורק הזהוב ואני לשנינו קשה ליצור תקשורת, והוא לא מתחיל התחלות. ואני מרגישה פחות אהובה ודואגת. שמחה בזה שג' למד לשאול אותי מתי נדבר אם לא קבענו במרווח הקבוע. ושמחה שגם אני למדתי לשלוח לו זימון עם סימן שאלה אם קשה לי מדי לשאול את זה בהודעות באותו רגע. זה מקל קצת על בעיה דומה.


כמנהגי לאחרונה השארתי את הטיוטה הזאת פתוחה והלכתי לכמה ימים. כשחזרתי היה כתוב שיש לי אפס טיוטות וזה הבהיל אותי ממש, אבל הסתבר שהחלון הזה שבו הקלדתי, במזל, עוד לא נסגר מאז.
כבר היתה ועדה ובה לא עשו איתי כלום חוץ מלרשום רשימה של המחלות הפיזיות שיש לי ולומר לי שהדיון עצמו יהיה בועידה הבאה, שבה יידונו בעיקר קשיים נפשיים אבל גם ידובר במחלות האחרות. בדרך לשם פטפטתי עם הזהוב בוידאו. בבוקר לפני זה עשיתי שעה של חזרה עם ג' שבה פירטתי את הדברים שיש לי להגיד והוא הציע לי חידודים. בין לבין שלח חבר האינטרנט הודעה ש"אם את נלחצת או מאבדת בטחון תזכרי שאני מאחורייך" 🙂 וחבר אחר, בנזוג של מישהי מהבית הקווירי אבל שאנחנו חברים גם בלי קשר (עוד אין כינוי), הזכיר לי שביטוח לאומי נמצא שם כדי להעניק סיוע למי שצריך… ובכן, ביטוח. לאומי. וזה היה נורא מתוק והרגשתי נתמכת מאד ואהובה מאד. וזה מדהים. מרגישה שקיבלתי מהם את מידת הצ'רלידינג והעזרה המעשית שהייתי צריכה וזה ממש עזר. לתחושה שלי, אם לא למה שקרה בועדה עצמה. אני ממשיכה להסתכל על מי אני סומכת, כפי שמתבטא בלמי אני מספרת על דברים ובאיזה סדר. לזו ששמה בכתיב חסר סיפרתי על זה רק אחרי שיצאתי מהועדה, תחת התשובה ל"ומה שלומך?" שהיא שאלה. למ' הגיק בכלל לא. וגם להורי לא, לצורך העניין. מהבית הקווירי לא התייעצתי כמעט עם אף אחד בזמן הווה, אבל עדכנתי אותם בקבוצה של השכנות אחרי, לספר מה ואיך היה, ובכל זאת הם נמצאות ברשימה המנטלית שלי של אנשים שמאחורי במובן הגיבויי. ואני חושבת לעצמי, אם אלה קבוצת ההתייחסות שלי עכשיו, אולי הגיע הזמן לנער קצת את הבלוג. להוסיף כינויים בשבילם. לעשות מקום למה שקורה עכשיו ביני לבינם לביני.

מעניין מה יקרה כשיתהפך מחדש העולם ויחזור להיות אחרי הקורונה. אם כל היותר-טוב הזה יטבע בהצפה.


המשכתי להחזיק עפרון ולצייר עוד דבר או שניים. "מרגישים שיפור" עודד אותי אחד החברים. לג' כרגיל היו הבחנות מעשיות ועציות. הזהוב לא תרם דבר חוץ מהסכמה למה שאני אמרתי על הדברים. אני ממשיכה ומשווה ומשווה ומשווה את האופנים שבהם אנחנו מתקשרים, עונים, מתקיימים זה לצד זו. כחלק מהתרגול אמרתי אחרי הועדה תודה על הליווי להרבה ממי שהיה איתי בקשר לפני. שאעדכן אותם מה עוד יקרה ולמה צריך להתכונן כשאדע בעצמי. החבר שהוא בנזוג של מישהי בבית הקווירי אמר "אשמח". הזהוב אמר "תודה". ג' אמר "אני שמח את מתייעצת גם עם אנשים שמכירים את המערכת".


המאהבת של השותף באה לסוף שבוע והביאה איתה דברים שהדפיסה במדפסת תלת מימד. בשבילי הגיע שני חתולים, שחור וכתום. "יש גם אחד לבן", היא אמרה. "רוצה?". אני לא, אבל אשאל את ג'. שלחתי לו תמונה של השלשה עם בקבוק מים לרפרנס ושאלתי אותו אם הוא רוצה.
"חמוד!" הוא ענה "אבל לא, אין לי צורך בחתול". הקראתי את ההודעה הזאת למאהבת של השותף, שמכירה את ג', וגלגלתי עיניים. זו כזו תשובה של ג'. היא הסכימה איתי. איזה מין בנאדם מפעיל על חתול, מפלסטיק או אחר, את הקריטריון "האם יש צורך בו"? 🙂 זו כמעט טעות קטגורית.

ייאוש, ייאוש, ייאוש מה שאני מרגישה כלפי ג' כרגע.
שהלוואי והייתי יודעת בכל הלב שהוא רוצה אותי, ולא, לא יודעת, מפעיל עלי את הקריטריונים העציים האלה גם.
אבל גם: זהו ג' וזוהי דרכו. מעשי עד העצם. האם "זה מה שיש" זה כל שעלי להגיד לעצמי בקשר לזה?

איך קוראים לאהבה שלי?

כולם סופרים בסגרים ואני סופרת במעגלים.

ג' ואני נמצאים בנפרד עד שייגמר הסגר.
הזהוב לפעמים מבקר, אבל הוא יכול לבוא רק מתי שהוא יכול "להסיע את נ'" לעבודה או ממנה, ושזה לא מתנגש (מדי) עם שעות העבודה שלו.
לחייכן כתבתי שלא נוח לי להפר סגר בצורה בוטה כמו להפגש כל שבוע והצעתי לו להפגש פחות. הוא השווה והעלה ש"בואי נתחיל מלא ניפגש השבוע ואחרי זה נראה", כי "אם אדבק עכשיו שבועיים לפני החיסונים ארגיש מאוד מטופש".
והבית הקווירי? מרוחק ממני יותר ממגבלת המרחק ליציאה שאינה לספורט יחידני, והוא גם "בית של אחר"ים.
רשמית אין סיבות לגיטימיות להגיע אליו. חוץ מלעזור לאדם במצוקה. ספוילר: האדם במצוקה זה אני.

רגע, לא. אני *לא* אדם במצוקה.
בסגר הראשון הייתי אדם במצוקה באמת וממש. התגעגעתי ופחדתי לאבד את הזהוב, הייתי תקועה כל היום בתוך אותו בית עם ג' ומנהגיו הקפוצים והפחד לצאת החוצה, וכשכבר הייתי בחוץ היתה שם פתח תקווה, מפויחת ואפורה ומכוערת. היו לי חיבוקים בוקר וערב עם ג', אבל הם היו תחומים בשעון במשבצות קטנות ומסודרות ולפעמים הרגשתי ממש לבד. היו לי התקפי בכי וקושי פעם בשבוע בערך, ועשיתי את המוות לזהוב אם הוא שכח שקבענו שיחה בטלפון בגלל שזה כל מה שהיה לי מהתקשורת בינינו. וג' היה איתי בקושי שלי ואני הייתי איתו בשלו, והתקרבנו, וזה היה יקר. וגם התחלתי לעשות פילאטיס וזה ממש שיפר את מצבי הכללי.

לקראת הסגר השני חשבתי שאני רוצה עוד ממה שהיה (למעט זה שהיו דברים קשים בזה), אבל בסוף הסתדר שנשארתי בתל אביב והיה לי סגר הרבה פחות גרוע. מלא בפילאטיס וספורט בתוך השכונה והליכה עד הפסיכולוגית פעם בשבוע ואל הבית הקווירי, שחוץ מלפגוש את הזהוב (גם אז הוא בא במתכונת סגר) היה החריג שלי בעניין לא לפגוש אנשים. ועם שיחות טלפוניות קבועות עם ג', כל יומיים. ואני לא בטוחה איזה מהם יותר חשוב, האמת. אם מה שהחזיק את הראש שלי מעל המים כל כך יפה שאפילו לא הרגשתי את הסכנה לטבוע זה פיזית להיות עם הזהוב פעם ב-, או כל התנועה הזאת, או ההקפדה להיות מחוץ לבית ובשמש לעתים קרובות, או לראות שממשיך להיות לנו קשר, לג' ולי, ומאוחר יותר שגם לו חשוב להפגש מתי שאפשר להפגש, או הבית הקווירי. אבל אני יודעת שהיה לו, לבית הקווירי, תפקיד משמעותי. לדעת שיש מקום שאני מתקבלת בו ומחבבים אותי ושהוא בטווח ההגעה שלי ואני לא חייבת להשאר לבד גם אם אף אחד לא יכול לבוא אלי. זה היה חשוב.

וזה גורם לי להמשיך ולרצות לבוא לשם אפילו שבסגר הנוכחי כתוב בהנחיות לא לבוא לבתים של אחרים. אני מבינה את ההנחיה ואני גם מבינה שכרגע אומללות ("מצוקה") היא התנאי היחיד שבו לגיטימי לפגוש אנשים. אבל אני לא רוצה לחייב את עצמי להגיע למצב שבו אני אומללה רק כדי להחליט החלטה שהייתי מחליטה בכל מקרה. "יותר קל למנוע כאבים מאשר לשכך כאבים" אמרו לי אחרי הניתוח כששברתי את הרגל, ואני לא בטוחה שזה לא תקף גם כאן.

ההנחיה הזאת להיות אומלל לפני שמותר לך לנשום חוזרת בכל כך הרבה פנים בתת התרבות שאני בה, של להט"בים מהשוליים.
סבל עובר כל כך הרבה האדרה, ביותר מדי פנים מתייחסים אליו כסוג של מבחן כדי לראות אם אתה "באמת" שייך לקבוצה.
אני וחברים אחרים עושה עבודה כדי לנסות לצאת מהלך הרוח הזה,
ואז מבחוץ מייצרים אותו, אוכפים אותו, מתגמלים אותו בעוד צורות.
זה פאקד אפ.

בינתיים מה שעשיתי מאז התהדקות הסגר זה ללכת להליכה רגלית עם המישהי מהבית ההוא שאנחנו הולכות יחד כמעט כל שבוע מאז שחזרתי מהסגר הראשון. אף אחת מאיתנו לא חשבה שזה יחזיק, אבל זה מאד מגניב שזה מחזיק. "אתן נפגשות אצלנו או בחוץ?" שאלה אותי חברה אחרת מאותו בית, וכשעניתי שאצלם אבל מחוץ לבית, היא אמרה שהתכוונה לשאול אם נתראה, והזמינה אותי לבוא. אני כל כך במחסור של התחושה הזאת של להיות מוזמנת, וזה כל כך מחמם את לבי. ועדיין אמרתי שבינתיים לא, ושאני אסיים לשכנע את עצמי שזה דבר שאני עושה, ורק אז.

סוף סוף חזרה התוצאה של התרבית מהמעבדה והסתבר שהפתעה הפתעה, יש לי זיהום בדרכי השתן. אני חשה בין היתר גם הקלה, בגלל שבסטיק (בדיקה מקדימה שעושים) הכל היה תקין וכבר התחלתי לחשוש שמא אני אסבול מתסמינים בלי הסבר, שזה סיוט גדול. אבל הידד, זיהום זה דבר שיודעים לעשות איתו משהו. יאללה חמישה ימים אנטיביטיקה. החידוש המרגש של הפעם הזאת (בגלל שאצלי מדובר בזיהומים חוזרים ונשנים) הוא שאחרי 4 ימים מהסיום שלה אני מוזמנת לעשות תרבית נוספת לראות אם העניין עבר או לא. למה לא עושים את זה תמיד ולהכל? לא ברור לי.

התחלתי לבלות קצת פחות זמן בפייסבוק בכל יום (סוגרת לעצמי בכח), וזה משאיר מקום לדברים מעניינים. חלק מהם מגיעים בקישורים שג' שולח לי. הוא מרגיש טיפה יותר טוב, ככה אני מגלה לפי הקישורים שהוא שולח לי 🙂
באחת ההסתעפויות מצאתי את המניפסט הזה שמאד מצא חן בעיני: סדרת טקסטים קצרים בנושא the small internet.
הכי חשוב בהם בעיני אומר שבאינטרנט יש עודף מידע ומעט מדי קשרים אנושיים,
ושאם עושים את התקשורת ככה שהיא מוגבלת ברוחב פס אבל החוקים שלה הם שבשביל להיות שייך אתה חייב להשתתף,
אז נוצרים קשרים. את החיפוש באתרי תשובות מנוכרים שמונחים על ידי אינטרסים של אנשים אחרים מחליף זה שתשאל מישהו (באנגלית גם: תבקש ממישהו), ואז הבקשה תתגלגל דרך רשת הקשרים עד שמישהו יענה. וזה בדיוק מה שכתבתי בפוסט הקודם, שאני אוהבת לשמוע אנשים אומרים מה הם רוצים ולהחזיר להם פינג כשזה נקרה בדרכי. כי למרות שזה מפחיד להיות פגיע, זה נעים וחשוב להיות קשור, ולדעת שאתה יכול להיות למען אחרים והם למענך.

חשבתי שלרדת מהרשת החברתית יגרום לי להרגיש יותר בודדה. אז בין המשאלות שלי לתקופה הזאת כתבתי: "להרגיש חיבור, שייכות וחיבה הדדית גם עם פחות מדיה חברתית וגם בזו שאני עדיין בה + שזה יהיה נכון לחברות במעגלים שלי". וזה עובד! היום כתבתי לחברה והיתה לנו שיחה בטלה (אבל שהיא אמרה בה שבודד לה מאד בסגר הזה), ואז לקראת סופה אמרתי שהיא מוזמנת לדבר איתי כשלבד לה, ואז בערב (אחרי הליכה רגלית טובה שהיתה לי עם החברה מהבית הקוירי) היא יצרה קשר שוב כדי להתבאס על סיטואציה חברתית כלשהי, וגם דיברנו קצת וגם הצעתי לה לראות ביחד במקביל סרטון שהמליצו לי עליו, וראינו, וזה שיפר את הערב שלה וסגר לי את היום מאד יפה.

אני כל כך שמחה שהיו לי כל כך הרבה אינטראקציות חיוביות היום. גם דיברתי קצת עם הזהוב (שהשבוע לא יוכל לבוא) ועם ג' בטלפון בהליכה לכיוון ההליכה. תחושה כאילו עשיתי דברים נכון היום.

חברה מכאן מהבלוגיה של מזמן שנמצאת איתי בקבוצת וואטסאפ לא קשורה המליצה אתמול על סדנת זום חינמית לציור בצבעי עפרון. נרשמתי! וזה גם עשה לי חשק והעתקתי כמה דברים מתמונות של החצר הפראית והיפה שצילמתי בטיול של אתמול. זה מוצלח מאד מפני שאני לא נוטה להתלהב מדברים. שמחה להרגיש יותר טוב. שמחה להתפנות. שמחה ש"אבל אני לא יודעת לצייר" לא מנע ממני לעשות את זה. כי זה נכון, אני לא יודעת לצייר. זה גם נכון שאף אחד לא יודע לצייר לפני שהוא מצייר. למעשה החברה שלחה תמונות של מה שהיא ציירה וזה היה מעודד מאד כי בעליל היה לא מושלם ובעליל היא לא התביישה בזה. וזו עמדה טובה להיות בה, שאם הסדנה מעודדת אותה אז זה יופי. הנה הלינק להרשמה לסדנה אם מעניין אתכם. היא בחמישי בערב. דיון המשך באותה קבוצה גרם לי לשאול את עצמי על ציור דיגיטלי (כי מישהו טען שזה עשה עבורו את ההבדל בין לא לצייר בכלל ללצייר קצת). ואז השלכתי יהבי ושאלתי את מ' הגיק אם יש לו (כי יש פתגם שאומר "צריך לדעת ממי לבקש"), אבל הסתבר שאחת הג'ינג' (הגדולה) בדיוק התחילה להשתמש באחד שיש להם.

מ' הגיק כבר התחסן לקורונה. וגם אשתו.
אני מתגעגעת בטירוף, מוצאת תירוצים להתקשר כמה פעמים בשבוע. השבוע הוא פנה אלי גם.
"היה בשר לארוחת ערב והיית חסרה". זה מתוק. כשהם יהיו חסינים אני עושה מסיבה מתחת לבית שלהם.
מחר זה היום הראשון שבו רלוונטי לי להתחסן לקורונה (כי זה שבועיים אחרי חיסון לצהבת שעשיתי). אבל תור עדיין אין. אני בקופ"ח כללית, שמבין הקופות מה שמרננים עליה זה שהיא מאפשרת לאנשים להתחסן אם הם רק באים ועומדים בתור. אז אני בהתלבטות. אם להמנע מהתקהלות ולחכות שאוכל להזמין תור לחיסון לפי התעדוף, או להוריד אי ודאות וללכת לעמוד באיזה תור עם הדף שאומר שיש לי מצבים מסכנים ועם פרצוף נחוש, ולקוות לטוב. כלומר גם לחיסון וגם לא להדבק בקורונה מהתור. הזהוב וג' כל כך בטוחים בעצמם ובכך שכולם יחוסנו ושאפשר לחכות. אבל השכונה שהולכת בתורים של הכללית מביאה ספק ללבי. להיות חשופה להדבקה בשביל לא להיות חשופה להדבקה זה אוקסימורון יפה.
אני רוצה להיות מחוסנת, כן. אבל אני לא רוצה ללכת לתור מחר.
אני רוצה להמשיך מחר להרגיש קצת יותר טוב מהיום, ולעשות עם ערן פילאטיס מרחוק מהקלטה (הוא חוזר אחרי הניתוח הסרת חזה שלו, ואני- אחרי השבוע וקצת שהייתי בהם חולה וחסרת אנרגיה עד כדי כך ששברתי את הרצף שלי מאז הסגר הראשון).

שכל ההתלבטויות שלכם יהיו רק בין דברים משמחים! ספרו מה נשמע

הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת

נתקלתי היום בתמונה הזאת, ובאתי להראות לכם, כי זה יפה וגם כי מאד מאד הזדהיתי.


עברו כמה שנים לפני שהפסקתי לכתוב "98" בסוף של כל התאריכים.
ב98 הייתי בת 15, וגם הוא היה. 21 שנה מאז גיל 16, ואני חושבת שלא חשבתי עליו השנה כמעט בכלל.
זו לא היתה שנה נטולת אזכורים אבל, אחרי הכל מאהב חדש, חייכן, והוא לא מכיר את השטיקים עדיין, בכל זאת היה איזה גליצ' אל העבר מתישהו.
"לאן הלכת?" שאל אותי כשסיימתי לבכות, ואני התפלאתי ממש לשמוע ממנו שהוא לא פגש טריגרים בעבר-
היה נראה מהתגובה שלו שהוא יודע מה הוא רואה. הסתבר שהוא פשוט חמוד.
סיפרתי לו גם את הנקודות המרכזיות שמפעילות את התגובה הזאת.
והנה, בהזדמנות כלשהי הוא רפרף על אחת מהן. ולא קרה שום דבר חריג. המשכתי להיות בסיטואציה.
"אגב, שמתי לב שנגעתי בנקודה ההיא הערב, ולא השתגעת", הוא אמר. "גם אני שמתי לב", עניתי לו.
"איזה מגניב זה". הוקל לי משני הצדדים. גם מכך שלא קרו דברים לא טובים, וגם מכך שזה לא היה בשום שכל.


החייכן הסתבך במשהו רפואי, עבר ניתוח בשבוע שעבר ועכשיו מתאושש לו ומצב רוחו עגמומי. "אני לא מרגיש כמו מישהו שכיף להיות איתו כרגע", פטר את השאלות שלי על פגישה. ואמרתי לו שעם חברים לא כל הזמן שמח, ושאם מתאים אבוא גם למתחת לבית שלו להתחבק ולשמוע קיטורים 🙂 אבל האמת היא שאני לא יודעת איך זה להיות איתו כשהוא לא חייכן. ולא יודעת אם הוא יאפשר לי לגלות. אנשים רגילים מתעקשים בסיטואציות כאלה, כשבנאדם לא רוצה להראות? באחת השיחות המוקדמות שלנו דיברנו על גבולות (זה נושא שקל להתעסק בו כשנפגשתם במסיבת כרבולים) והוא צחק ואמר שחלק מבניה של קשר עוברת בדחיקת גבולות לפעמים, ובהתגבשות של גבולות חדשים תוך כדי. זה נראה לי כמו משהו שבו זמנית מסוכן להגיד ועם זאת נכון, לפי מה שראיתי. השארתי את זה בזה אז, אבל עכשיו אני תוהה אם זה גם גבולות של אנשים אחרים שיכולים להדחק כדי להווכח שאפילו שזה לא בטוח רעיון מדהים, עדיין נעים ביחד.

אני מרגישה בעצמי קצת עגמומית. חלק מזה זה בטח שמחשיך בחמש וחצי, חלק שאני לא מצליחה לנער איזה משהו שמרגיש כמו זיהום בדרכי השתן אבל גם לא, ומחכה להתייעצות עם הרופאה שכמובן תהיה רק בשבוע הבא, וחלק… אני מרגישה שחלק היא סוג של אבל על הפרידה מנ'.
בשעות האור אני מצליחה לעשות כמה דברים נחמדים ברצף, היום תפרתי בסמוך לשורת הכפתורים באיזו חולצה מכופתרת חדשה שקניתי בביגודית של ויצ"ו בשבוע שעבר, כשהסתבר שיהיה שוב סגר ושוב לא אוכל לצאת עם אמא לקניות. לא יצא תפר ישר במיוחד, אבל הוא בהחלט ממלא את תפקידו ושומר על כפתורי החזה מלהיות כל הזמן במתח. עכשיו אני יכולה ליהנות מלהתנהג עם החולצה כאילו היא חולצה רגילה, וגם לזכות ביתרונות שהיא נראית כחולצה מכופתרת. כולם מרוויחים. אחר כך ירדתי למרפאה הסמוכה לבית להתחסן. חיסון שני…מתוך שלושה לצהבת נגיפית מסוג בי. עוד לא הגעתי לחיסון קורונה, אבל גם זה יקרה.

חיסוני הקורונה הולכים וקונים שביתה בעולם, וזה מצוין. אני כבר מכירה אנשים שרבים מהאנשים היקרים להם כבר התחילו בחיסונים, שסימנו ביומן שבועיים אחרי החיסון השני והם מתכוונים לערוך מסיבה. מהאלה שבאים אליהן אנשים. ואפשר לעשות בהן רעש ולאכול ולשתות ביחד. רק שמעתי את זה מאחרים בינתיים, אני עוד לא יודעת מתי שלי יהיה, ובכל מקרה כנראה עדיף לחכות שבוע לפני שמתחסנת "כדי להבדיל בין תופעות הלוואי", כך אמרה האחות בפעם הקודמת (בה באתי עם שני חיסונים ראשונים שונים לצהבת A וB והיא אמרה "תבואי עוד כמה ימים בשביל לעשות את השני"). אבל אני כל יום בודקת אם כבר אפשר להזמין תור בכללית או באיכילוב. רשמית עוד לא פתחו לאוכלוסיות מיוחדות מתחת לגיל 60. בפועל אני יודעת על אנשים שכבר קראו להם להתחסן בגלל מצבים רפואיים. נחיה ונראה. ההורים שלי חוסנו סבב ראשון. גם של ג'. גם של הזהוב. גם אחד החמודים שאני מתכתבת איתו, שלומד רפואה עכשיו. הוא שלח הודעה "מתחסן!!!" עם שלושה סימני קריאה, והדביק אותי בהתרגשות שלו. אנחנו וואחד חיים בעתיד, מדהים ומשמח שהחיסון הזה קיים ופותח כל כך מהר ואפשר להפיץ אותו ברמה גלובלית תוך פרקי זמן סבירים. מדהים ומשמח שהוא בטכנולוגיה שאפשר יחסית בקלות לעדכן אם חייבים. אנחנו חיים בעתיד, לעזאזל. זוכרת בזמן הלימודים שלי שמעתי כמה פעמים על פיתוח טכנולוגיות שמנסות להתחכם לבעיות שתמיד חשבתי שהן לא פתירות. מיוחסת לארתור סי קלארק האימרה: Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic. במידה הזאת אני משתאה לפעמים.

חוץ מזה האשה שיצרה את התליון עברה פיזית מתחת לבית שלי, שמה אותו במעטפה בתיבה שלי, ואז שלחה הודעה להגיד לי שהוא נמצא שם.

וואו

הצחיקה אותי שיטת הדלוורות וגם שמחתי ממש שהסתבר שהוא לא אבד בדואר בינתיים (קצת דאגתי). שתינו הסכמנו שסבב חלוקת מתנות זו סיבה משובחת לצאת בשבילה מהבית. היום היה יום ההולדת של מ' הגיק וחוץ מלשלוח לו חיבה בהודעות פרטיות לא עשיתי בקשר לזה כלום. היום הזהוב ונ' ומשפחתם עברו דירה וחוץ מלומר לו "בשעה טובה, בוא נדבר מחר" לא עשיתי בקשר לזה כלום. אני מחכה שכבר יגמר הסגר בשביל לפגוש את האחד, ואין לי הבנה בקשר למה מרחב הפעולה שלי בקשר לשאר. בכללי תוהה איך מפתחים מנהגי חלוקת מתנות כשאין כסף או יכולת תנועה מאד מרשימה. בינתיים מה שיש לי זה לשלוח לינקים מעניינים לאנשים כשאני מתקלת במשהו שישמח אותם. לפעמים זה עובד, לא תמיד.

סגר סגר בני נחרישה. כבר איבדתי מעקב אחרי מה בדיוק שונה בין היומיום לסגר הנוכחי. נדמה לי שאין מסחר עם קבלת קהל. כמובן הקושי העיקרי עבורי הוא האיסור המפורש הפעם לא ללכת לשהות בבתים של אנשים אחרים. כרגיל התעלמות טוטאלית מאוכלוסיית האנשים הרווקים שקבוצת ההתייחסות שלהם לא גרה איתם באותו בית. בעצם, אולי לא התעלמות? זדון. מוכנות לזרוק מתחת לגלגלים עם יתר המקרים הכלליים. איך בני זוג לא נופלים תחת משפחה שלי? פשוט על ידי שהם לא, וזה צורב. בהנתן ההנחיות האלה, אני מבינה למה השאלה "מה יעזור לכם לעבור בשלום את הסגר" נענית בתשובה "הפרות סגר".

מעניין איזה סוג אנשים יש שהתקופה הזאת הולכת להרשם אצלם כל כך שהם יישארו תקועים עם 2020
(מעבר לחודש המקובל שהוא זמן התרגלות לזה שהקצה של התאריך השתנה).

שיתוק (חלקי)

מתרוצצים אצלי הרבה דברים, אבל יש פיל גדול בחדר וצריך קודם להצביע עליו, אחרת לא אצליח להמשיך ולכתוב כאן.
לפני זמן כבר, כמה שבועות, היתה לנ' ולי התכתבות לא נעימה, ובסופה היא הכריזה שהיא לא רוצה לדבר "על זה, או בכלל",
ומאוחר יותר באותו היום גם אמרה שמבחינתה היא לא רוצה להיות יותר בתקשורת, והיא מתכוונת לחסום תקשורת כזאת,
ושלא יהיה לה נוח שאגיע להתארח אצלם יותר. וזהו. מאז אין יותר התכתבות עם נ', ולא שיחות, ולא דברים אחרים.
היא גם הורידה אותי מהאנשים שיכולים לראות את יומני המשמרות שלה.
כששאלתי חברה משותפת על זה, החברה אמרה שהיא התרשמה שטוב לנ' יותר כשהיא לא מתקשרת איתי ושזה מביא לחייה "יותר שקט ושלווה".

לומר לכם את האמת? רגשותי מעורבים בקשר לזה. בהתחלה הייתי נסערת מאד.
אחר כך שמתי לב שגם אצלי התפנתה אנרגיה עכשיו שאני לא צריכה לדבר עם נ' ושאני יודעת שאף הודעה אצלי לא מגיעה ממנה.
שאם בפעם הראשונה שנ' החליטה להתרחק ולא לדבר זה גרם לי להרגיש בסכנה ממש, הרי שבפעם הזאת אני מרגישה סתם עייפה בקשר לזה.
אחרי הכל אם כשמישהו לא מדבר איתך אתה חש שבא לך למות, אני לא יודעת אם זה בנאדם שאתה צריך אותו בחיים שלך, או להפך.
היא בחרה בשבילי בלהפך ויש לי הרגשה שזו החלטה שתעשה טוב בסך הכל. תוריד נקודה מתמידה של חיכוך.
בכל זאת יש הרבה עניינים לא פתורים מבחינתי, והעיקרי שבהם זו הטענה שאני היוצרת של החיכוך. שאם "אשר יגורתי בא לי" זה בעיקר בגלל שאני כל הזמן טענתי שתרחיש כזה הוא אפשרי, ושאני חוששת ממנו, עד שזה עייף את נ'. לכאורה, זה יכול להיות נכון. כשהיא אמרה שהסגר חיזק אצלה את ההרגשה שהיא רוצה חיים עם יותר שקט ושלווה, אני עשיתי לעצמי מנטל נוט שאחד התרחישים האפשריים הוא שהיא תחליט שאני בלגן ושלה ולזהוב עדיף בלעדי, ותשפיע עליו בכיוון הזה. כרגע נראה שמה שקרה בפועל הוא לא הרע בין התרחישים. כי זה לא שהיא מתנגדת להיותי בחייו של הזהוב. אבל היא כן מעדיפה שלא אהיה באלה שלה.

וזה… מעניין. מגביל את העומק של המעורבות שיכולה להיות לי בחייו של הזהוב. ומצד שני, ההנחה שזה המצב עכשיו חוסכת כל כך הרבה סיבוכים ושאלות בקשר לעתיד. אפילו אם זה אומר שתוך זמן קצוב אני אצטרך להתאבל על הזהוב, לפחות אני יכולה לדעת שאני לא צריכה להתאבל ממקום שאני באשליה של להיות חלק ממשי מההמשך. אני לא יודעת לאיזה סוג של מערכת יחסים הוא מכוון בלי שיש לי חלק בחיים האלה שלו, אבל כנראה שהם קצת יותר מוכרים בעצם בתרבות. החיים של המאהבת שלא מדברת עם האשה. אם נתעלם מזה שמי שמחוברת לזהוב היא נ', ונתייחס לזה כאל מישהי שאני לא מכירה והיא רק פונקציה (של "האישה"), זה שם את כל הבית שלו בקופסה שחורה, ומבחינתי אני חופשיה לעשות עם הזמן שלי איתו מה שאני רוצה.

אני גם חופשיה לעשות עם הזמן שלי *איתי* מה שאני רוצה. לא מחויבת לתקשורת בפרקי זמן מוגדרים ולא צריכה לעקוב אחרי תדירות ומשרעת. סביר גם שלא אגיע לעומס יתר בקשר לזה רק לבד בעצמי. אע"פ שבימים הראשונים כן, היה לי קשה והתעוררתי בלילה במחשבות על מה יהיה ומה קורה. שיניתי מינון כדורים (ספציפית הפחתה בכמות של נוגדי החרדה) בסוף הסגר הקודם, ומאד השינה שלי מסרבת להתאזן. אז עכשיו אני כבר לא מתעוררת וחושבת על נ' וזה נחמד, אבל אני עדיין מתעוררת. בדקתי כמה פעמים את רמות הסוכר בדם כשזה קורה, אולי זה יסביר משהו, אבל זה לא בגלל סוכר. למעשה המינון הקודם היה בגלל שגם אז התלוננתי שקשה לי לישון. אז לא יודעת מה להגיד לפסיכיאטרית כשנדבר שוב. האם השינוי במינון הוציא אותי מאיזון באופן אחר? אני חושבת שאם לא נכנסתי לשום טירוף מסביב לסאגה הזאת, כנראה שהחרדה שלי בשליטה.

וכאמור, אני חופשיה לעשות עם הזמן שלי *איתי* מה שאני רוצה. ויש לי יותר אנרגיה כשחלק ממנה לא צריכה ללכת לניטור בלתי פוסק של ענייני מערכת יחסים עם נ'. חלק עדיין נשפך לשם גם בהעדר תקשורת, כי הרי הזהוב, אבל חלק לא. וכך יצא לי שבמידה מסוימת, רווח לי. יש לי קצת יותר כח לאכול טוב, להמשיך בהקלטות של הפילאטיס אע"פ שהפילאטיס עצמו הפסיק להיות בלייב, להתעניין בשיט שג' מספר לי, ולחשוב על שיט משלי. אני לא מצליחה כרגע לשלוף שום דבר יוצא דופן שהוא חדש ורענן, כי הרווחה עוד קטנה ולא כל כך יציבה, אבל אתמול ראיתי וידאו של מסיכה שלכאורה יכולה להיות יותר טובה נגד אדים במשקפיים, ולראשונה בהרבה זמן הוצאתי את המכונה ותפרתי אחת, בטווח של כמה שעות ממתי שראיתי את הסרטון. בלי לדחות. בלי להתמהמה ולהיתקע. אני צופה בסדרה אחת לבד עם עצמי- לכמה זמן שכחתי שצפיתי בה, ואז חזרתי והתחלתי שוב להתקדם. וגם יש לי כמה פרוייקטי קריאה, עם ובלי דדליינים למתי הקריאה הזאת הולכת להיות ממומשת בשיחה עם אחרים. השיחות עם ג' הולכות ומקבלות גם זמן שבו אני מספרת סיפורים על דברים שקרו לי ושהבחנתי בהם. אני רואה אותו מסתכל על המרץ המחודש שלי ומחייך. זה גורם לי להרגיש מוזר בכל מיני רמות. מצד אחד, אני חשה שהוא מתגאה בי כבילדה. זה מזכיר לי שהוא לא שונא את הילדה, ולא היה רק רוצה שהיא תיעלם. מצד שני, זה מנכיח לי כמה מתה ואפרורית הייתי, שללכת (למשל) להסתכל על אטימולוגיה של מילים שאני נתקלת בהן נחשב ניצנים של סקרנות. אני תוהה הרבה פעמים בהקשרים האלה בקשר לג'. אם הוא נהנה מהקשר שלנו. בדרך כלל, כשדרך הפידבק שלו או בדרך אחרת, אני מרגישה שנוספת לי יכולת, אני שואלת את עצמי איך הוא הסתדר עם מישהי בלי היכולת הזאת. איך הוא יכול להסתכל עלי ולחייך כשאני מתפתחת ולא להרגיש נבגד על כל הזמן שהוא העביר בחיים עם צנצ בלי כל אלה. זה מביא דמעות לעיני, כי קשה לי לראות את הצנצ בסיס ששווה בכל זאת להיות לצידה.

היום האזכרה של החברה שלנו שהתאבדה. חברות עשו פאנזין- זו חוברת פיראטית בהוצאה עצמית עם אוסף יצירות בנושא. הנושא השנה הוא "אבל" אבל אני בחרתי לדבר על צמצום, וכתבתי את הדבר שהייתי כותבת כבר בשנה שעברה לו היה לי אומץ אז, אבל מה לעשות, האומץ הגיע רק השנה:

גם אני רוצה לחיות פחות, או: איך (להפסיק) לחיות בלי להכנס לאף סטטיסטיקה

כש<היא> התאבדה, לא חשבתי שהיא עשתה את הדבר הנכון. אבל גם לא בדיוק חשבתי שהיא טעתה עד הסוף.
כי היא הגיבה לדבר מאד אמיתי, לרעל באוויר כלפינו שהרבה מגיבות אליו. איכשהו, דווקא המוות של חברה המחיש עבורי את הרעל הזה יותר מכל דבר. פתאום נהיה קשה לנשום, לצאת, להיות במגע עם הבחוץ. רציתי ללכת שני צעדים פנימה לתוך המעגל של הקהילה ולא להיות יותר ב"פריפריה הנורמטיבית" שלה, איפה שאני אהיה בחיכוך מתמיד עם אנשים שלא רואים את זה ושלא יכולים להגן עלי מזה, ואפילו מממשים קצת מהרעל ביומיום שלהם. אבל המוות הזה לא אכל רק את היכולת שלי להתמודד, לא באמת היה מה שיצופף שורות אחרי. אנשות היו עסוקות מדי בלא למות באופן מיידי בעצמן, ובלמנוע מאנשות אחרות למות באופן מיידי. ללכת צעדים אחורה מהעולם היה ללכת אחורה לתוך ריק, לברוח רק מ- אבל לא אל- שום דבר.
עבר זמן, ורק אחרי כמה שנים אני מתחילה להבין ולהרגיש עד הסוף שהתמעטתי כל כך שאני בשום מקום. לא בעולם. לא בקהילה. לא במקום משלי שבניתי בינתיים. שבלי שתהיי בחיכוך עם שום דבר אין דרך להוכיח שאת קיימת או חיה. ואני לא יודעת מה התשובה ל"מה עושים כשרוצים להפסיק להרגיש שהעולם לא רוצה אותך".
יצא שגם התשובה שלי היא לא הדבר הנכון, אבל אף על פי שהייתי רוצה, אני לא מצליחה לצאת מהתחושה שהיא גם לא טעות עד הסוף.
יש לי רק רעיונות כלליים, זנבות של שירים, מילים של אחרות.
במילים של רחל שפירא:
"לא להתמעט וגם לא להימלט
ותמיד לשאוף ללכת הלאה
ללכת זה אומר: לא להסתלק
כן, כוונתי לומר: לא להסתלק
אמצע הדרך
ויש גם בזה נסיון
עוד יום, עוד יום".

הבלוג כבר יודע את זה, הדפוס שלי ללכת לתוך ופנימה ולהקטין חשיפה מול העולם לא התחיל במוות הזה.
וגם המלחמה לא להסתלק לא. אפילו הציטוט של השיר הזה של רחל שפירא לא. אבל לדעתי זה כן הוחרף מאז.

ואולי, עוד מוקדם להגיד אבל אולי, מאז הסגר הראשון המגמה הזאת מתהפכת. לא יודעת אם אני יוצאת מאפילה לאור גדול, זה לא נוח לי לחשוב על זה במונחים כל כך מוחלטים, וגם ברור לי שיהיו אכזבות והליכות נוספות לאחור, אבל אני מרגישה את ההיפוך. כמו ההיפוך החורפי שהיה לנו השבוע.
ההיפוך החורפי קשה וטוב, יד ביד. מצד אחד, הוא מביא איתו את היום הכי קצר בשנה (והלילה הכי ארוך) ולכן גם את ההבטחה להתארכות הימים. ומצד שני, הוא נחשב תחילתו הרשמית של החורף וממנו הולך רק להתקרר עוד בכמה חודשים הקרובים. הנחמה היא שזו התקררות שהולכת יד ביד עם בקרים מוקדמים יותר ושקיעות מאוחרות יותר.
אני חושדת במטפלת שלי שהיא הרגישה את השינוי ודווקא בגלל זה העריכה שזה זמן טוב לשחרר אותי בו ושעדיין אהיה על הרגליים. מעבר לבירוקרטיה יש בזה מחוות אמון שנראית לי לא-בלתי-מותאמת. אפילו אם אני לא אוהבת את השורה התחתונה. ואני לא אוהבת אותה. אני לא חושבת שזה זמן טוב לעזוב, בעוד חודשיים כשיהיה אמצע החורף. ואני לא חושבת שזה זמן מתאים לא להיתמך, עכשיו כשאני מתחילה לבלוב מבולבל ומלא שאלות. אבל את מחוות האמון כן (אוהבת).

הרבה דברים עצובים, קשים. כמה תשובות מוחלטות לשאלות שאת חלקן שאלתי וחלקן נשאלו בלעדיי. פחות דברים בחיים. יותר מקום?

לא נרדמת תל אביב

תראו מה זה! זה עבד, ונ' בהריון.
עדיין לא רשמי או נודע חוץ מעל דפים עם ספירות של כל מיני דברים בדם (אז אל תגלו לאף אחד), אבל וואו. לא משנה כמה זה ידוע שזה בעבודה כבר כמה זמן, זה עדיין תופס אותי בהפתעה, וגם עם שאלות מאד מוזרות.

של מי האירוע הזה?
הוא ללא ספק של הזהוב ושל נ'.
אבל…
האם זה גם דבר שקורה לי? מרגיש כאילו כן, בכל מיני מובנים. וכאילו בהחלט לא, באחרים.
אני מרגישה באופן ראשוני ממש רצון להשתתף בשמחה ובהתרגשות, אבל אני לא בטוחה אם הם יכוונו אלי, בכלל. אם זה דבר שסביר להחיל אותו מסביב למסגרת זוגית. אני כבר יודעת בלב הקטן והמשווה שלי שברגע זה, בתוך המערכות שיש לנו, התשובה היא לא, כי את תוצאות הסטיקים של הביוץ קיבלתי בזמן אמת, אבל על התוצאה של הבדיקות עכשיו הייתי צריכה לשאול.

והאם משהו שקורה לי, הוא גם קורה למישהו מהאהובים שלי? אני בספק, וזה כואב.

גם אם זה שנ' בהריון קורה לי, זה בוודאות לא קורה לג' והוא גם יתנגד שזה יהיה משהו שקרוב אליו, כי כדבריו "לא בחרתי בזהוב ובטח שלא בחרתי בנ', וללא ספק הם רק יתדרדרו עוד למחוזות שבהם נ' קובעת כל מה שקורה וכל חופש שיש לזהוב הוא חופש שנ' מאפשרת לו". הקשיב טוב, ג' לבכיות שלי, מקודם. ועכשיו השאלה היא באיזה עולם אני חיה. בעולם שבו אלה בשורות טובות ומרגשות ואני רוצה לקחת חלק, ואז גם אני מקבלת על עצמי בועה שמה שקורה בה הוא במידה רבה בחירות והחלטות של נ', או בעולם… אחר.

האם אפשר לחיות בעולם שבו אלה בשורות מצוינות ואני בלופ ועדיין לשמור על נפרדות מנ'? (עד כה היה נראה שאני נכשלת בזה, אולי זה אפשרי בכללי אבל רק אני לא יודעת איך?) האם אני אהיה קוץ בתחת של מי שחי בעולם הזה אם אני לא חיה בו גם כן? אולי… לא בטוחה. אלה שאלות מעניינות שאני חושבת שכדאי שאעלה למחשבה מול המטפלת שלי ומול עוד אנשים. אם אי פעם אגיע לזה, אני לא באמת מגיעה רחוק עם השאלות שלי מחוץ לבלוג.

הזהוב אמור לדפוק על הדלת כל רגע, אז אשגר את הפוסט לפני שהוא גם כן ייקבר כאן לכמה ימים.

הולכים ובאים הימים הקרים

(הקיץ עבר, מילים שמואל בס, לחן עמנואל עמירן)

היום הלחם סרב לתפוח. כבר חששתי לשמרים שמא התקלקלו, אבל אז חיממתי מעט את המים, וראו זה פלא.

גם אני די מסרבת לתפוח, שוקטת על שמריי, אבל העולם- נמאס לו והוא מתקדם.
הפסיכולוגית הודיעה לי שהטיפול יסתיים בקרוב, בתחילת שנה הבאה. זו התראה בסדר-כזאת אבל אני לא רוצה לסיים 😦 כל כל מעט דברים קבועים ושגרתיים בחיי וזה יצער אותי לוותר על אחד. וכאילו זה לא מספיק, גם המוצלחת של הפילאטיס הודיעה שהיא לא יכולה יותר להעביר שיעורים בלייב. שתי ההודעות הגיעו באותו היום, ועשו לי נאחס.
עם זאת, הזהוב למד מה להגיד בתגובה לשנאה היוקדת שלי לכל מה שמשתנה: "יש גם דברים שנשארים." הוא אמר והסתכל עלי במבט-פואנטה כזה שהתארך עד שהשפלתי את עיני, ואז חיבק. אני אוהבת שהוא שם את עצמו בטור של הקבועים בחיי הצנצ, זה ממש משמח אותי ומקל עלי.

מעבר לתחילתו של הרגל לנסוע בלילה אחד בשבוע לביתם של הזהוב ונ' (בלילה שבו נ' עובדת לילה), השבוע התארחתי גם בביתו של ג' ליומיים. אני עדיין אחוזת פליאה מכמה שנעים לי להשתחל למיטה לידו. הוא מגיב אלי ואוסף אותי, מניח עלי יד או מחזיק אותה, ואני מרגישה כל כך בבית. שעת השינה שלו היא מוקדמת להפליא. כשישנתי אצלו הלכנו לישון בשמונה וחצי ("אבל רק שמונה", "כן אבל גם כבר שלוש שעות אחרי השקיעה!") והתעוררנו אפילו קרוב ל7 🙂 זה המון שעות שינה. היום השני של פגישתנו היה יום ראשון וככה זכיתי שהוא יעזור לי ונלך יחד לקנות לי נעליים. זה מצוין כי כבר יורד גשם ואי אפשר יותר להסתובב בסנדלים. קניתי נעליים סופר בסיסיות, מחנות כזאת שנראה שלא השתנתה מאז האייטיז. אני עוד לא יודעת כמה יחזיקו ואם יהיו מצוינות לכל השימושים, אבל בינתיים למטרת ללכת לא בסנדלים הן מצוינות, ואפילו נכון שאני לא חולצת אותן במיאוס מיד בהכנסי הביתה, וזה כנראה אומר עליהן דברים טובים. היה לי מאד מוצלח שג' היה אחראי על המזון, ושמחתי שחלק איתי קצת מהדברים שצפה בהם, ושהחלפנו בינינו מסאז'ים למקומות הכאובים. אני מתקשה לתעד דברים שקשורים למיניות, אבל משהו עובד לנו ממש טוב בתקופה האחרונה, ויצאתי מהיום הזה רכה ונינוחה, עם הד חיוך בעיקול הלחי ועם הדים נוספים שקשה יותר לתאר במילים.

נראה שאני והמאהב השלישי לשנינו מתאים יותר לוגיסטית להפגש רק פעם בשבועיים, אף על פי שאני מרגישה שממש חסרה לי השיחה איתו בזה שאנחנו נפגשים פחות. לא יודעת מה לעשות עם זה, זה לא סביר לתחזק בסופו של דבר. גם עם החברה המתוקה להפליא שהתלקח בינינו משהו לא מזמן אני ממש מאמינה שלא חקרה שום דבר מעבר להמשך חברות שנפגשים בו פעם ב-.
הרי יש מעגלים אחרים שעדיין חשוב לי לקחת בהם חלק, של הבית הקווירי (אלך לשבת שם ללמוד ברביעי), של מועדון הקריאה (יש מועדון בשבוע הבא, על ספר שכבר קראתי), על החברות עם שירי (היא מחפשת לעבור משרה וגוררת אותי איתה לעשות איזה תרגיל שהיא עושה, לכאורה כדי שיהיה לה עם מי להשוות תשובות, בפועל כנראה כדי לאפשר לי לנער קצת אבק). השותפים שלי עושים קולות שאם בעל הבית של הדירה הזאת ימשיך להעלות ולהעלות את שכר הדירה, הם ירצו לעבור מכאן, ואני תוהה אם אעבור איתם כשזה יקרה. מצד אחד טוב לי כאן, מצד שני טוב לי כאן *גם* בגלל שאפשר לצאת מכאן ולהגיע לאנשים שאני אוהבת. אם זה יהיה בחולון או במקום אחר "על קו הרכבת" זה יהיה הרבה פחות קל.

נעים לי לא לדבר עם נ' הרבה, ואני מרגישה אשמה על זה. יש גם היבטים שחסרים לי, אבל אני חושבת שהם חסרים לי כבר כמה זמן גם בתקשורת עצמה. אני רוצה לדבר איתה על זה, ופוחדת. רציתי לשאול אותה היום, כי מחר אני שוב מתעוררת בבית שהיא הולכת בו לישון אחרי העבודה, אבל הגעתי לזה מאוחר מדי, והיא כבר הכריזה שהוא הולכת לישון *לפני* העבודה. אולי אציע להעביר איתה את הזמן שאחרי העבודה שלה כשהיא עוד לא הולכת לישון אבל רשמית היא אמורה? זה זמן לא ברור שאני די בטוחה שהיא עושה כי היא נמשכת אל הזהוב אחרי לילה שלא היו ביחד ורוצה את הזמן איתו. לא יודעת אם בא לי להכנס לזה. אבל אולי.

ואז מהם אני נוסעת לפגוש חבר שגר קרוב אליהם ושעבר ניתוח בשבוע שעבר. זה היה ניתוח להסרת חזה, כי הוא טרנס ועכשיו הוא לא יצטרך יותר ללכת עם גופיה שלוחצת את החזה שלו ומפריעה לנשום. זו התפתחות מאד משמחת בשבילו, כרגע עדיין רגיש כי הוא בהחלמה ותקוע כל הזמן בבית קטן עם בת זוגו. אז החברים התבקשו (בצורת טבלה אונליין שנשלחה בקבוצת וואטסאפ) לבוא לבקר גם. בשבוע שעבר לא הייתי מוכנה לבוא, התרשמתי שיהיה לי קשה מדי גם כי זה קרוב נורא לניתוח וגם כי אני סוחבת איתי קנאה בכל האנשים שמסירים את החזה שלהם, ועצוב לי שהאחד הזה הגיע למדרגה וחצה אותה, אהבתי אנשים שנמצאים על המדרגה, במקום שאני רואה את עצמי. אף על פי שהוא התקדם הרבה הרבה עד סף המדרגה כבר לפני שעשה זאת, ואני לא. יש לי עדיין גופיה לוחצת בארון, ושם היא נשארת, אני לא רוצה את זה מספיק בשביל משהו שיפריע לי לנשום.


כהרגלי לאחרונה זנחתי את הפוסט ויצאתי לדרכי, ועכשיו אני כבר אחרי.

אחרי הביקור אצל החבר (מחלים היטב), אחרי שהוא נתן לי גופיה לוחצת (ביינדר) חדשה וניסיתי גם אותה והצטלמתי איתה ושימחה אותי מאד (כפתור החזה אינו מתפקע! זה נראה לגמרי אחרת. לא שזה נראה כמו חזה של גבר אבל זה בהחלט נראה אחרת).

אחרי הביקור אצל הזהוב ונ' שבו שניהם היו חברתיים אלי ונ' עשתה איתנו מלא זמן והיה די נעים, אם כי הזהוב נהה אחריה בכל הזמן שהיא היתה איתנו והיא ממש היתה צריכה לרמוז לו בכבדות שאני שם והוא צריך "לארח" אותי. אחרי שעברו כבר כמה ימים ובינתיים הוא היה כאן איתי לבד. הייתי אמיצה והזכרתי לו שיחה קודמת שבה אמר שנ' נעלבה שלא רציתי שהיא תהיה במסיבת יום ההולדת שלי (שלא קרתה כי היה סגר בקורונה), ועניתי שבמקור רציתי לעשות ערב איתו ולהזמין עוד חברה *אחת* שהיא גם חברה של נ', וזה שהמסיבה נדחתה לא הופך את המסגרת הזאת לנתונה למשא ומתן. אבל החלק החשוב בשיחה ההיא היה שחלק מהקטע במסיבת יומולדת זה לקבל תשומת לב ואם נ' שם אז… הוא איתה ולא איתי, ואני אולי מוכנה להתמודד עם זה באופן כללי אבל ממש לא מגיע לי את זה גם ביומולדת. בשיחה הקודמת הוא אמר שמצער אותו לשמוע שאני מתייחסת למשהו בהיבט של התקשורת שלנו כדורש "להתמודד", כי זה אומר בהכרח לא נוח, ושכדאי שנתמודד עם זה. בקשר לחופש שלי לבחור את הנוכחים בערב שתק, אבל מאז לא נתן לי תאריך אופציונלי לעשות את פגישת יום ההולדת הזאת, ובעיני זה שילוב של לשכוח, ושיהיה לו יותר נוח לא לקדם את זה. בשיחה הנוכחית זה היה יותר בכיוון של "אתה זוכר מה שאמרתי על זה שאני מרגישה שאני לא מקבלת מספיק תשומי ממך כשאתה ונ' איתי באותו מרחב? אז אני שמתי לב ונ' שמה לב, עכשיו גם כדאי שאתה תהיה מודע כדי שנוכל להתמודד/להתאמן על זה" 😉 אני לא יודעת כמה הולך לצאת משהו מלדבר על זה איתו, אבל זה עדיף אולי על לשתוק.

אחרי פגישה עם המאהב הכי חדש שלי שהוא כבר חצי שנה בעצם מאהב שלי. שאני מרגישה שזה מגוחך שאי אפשר לתת לו כינוי באות כי השם הפרטי שלו מתחיל באות של הזהוב והכינוי שלו מתחיל באות של ג'. אולי אקרא לו "החייכן" על אף שהמילה הזאת לא מעלה בעיני רוחי את החיוך הספציפי הזה שיש לו, חיוך רחב וידידותי ומקסים, שהוא קצת עקום בצורה חיננית אבל בהתאמה מצטלם רע ו"יצא הרבה שהתכתבתי עם נשים באתרי היכרויות ואז הגיע שלב התמונה ושם נפסלתי". אני לא רוצה לתת לו שם שיגחיך אותו, אבל החיוך הזה מחמם לב. הוא אמר לי שהוא לא מבין מה כבר יכולתי למצוא בו במהלך התרגיל הטפשי שעשינו יחד במסיבת הכרבולים שבה נפגשנו, בו שילבנו ידיים יחד עם עוד מישהו מעל כדור מדומיין של אור/אנרגיה ואז המשכנו עוד במגע בקצות האצבעות. עניתי לו שהוא היה מוכן לשחק את המשחק הזה בהנאה בלי לגלגל עיניים על הקשקוש התורן, וזה משמח את נשמתי הצינית ששואלת את נפשה שלא לשקוע כל הזמן רק מתוך הרגל. היה לנו כיף ביחד. כיף לי איתו. וזה שזה ככה אחרי די מעט זמן מעלה את הסטנדרטים שלי בקשר לקשרים אחרים. אחרי שבפעמיים האחרונות לא הצלחנו להפגש יותר מפעם בשבועיים, הוא תפס טוש וכתב את עצמו בלוח הזמנים שלי לשבוע הבא (והוסיף סימן שאלה בסוף כי טנטטיבי והוא לא קובע לי). זה שימח אותי לראות את זה כתוב, וגרם לי להקדים ולהציע זמנים לזהוב כך שהיום הזה באמת יהיה פנוי.

אחרי ששוחחתי עם חבר חמוד, שאנחנו בדרך כלל רק מתכתבים, אבל הוא בן זוג של חברה שגרה בדירה הקווירית ובפעם האחרונה שהייתי שם הוא גם היה, והזדמן לנו לשבת ולדבר על הגג. דיברנו על עבודה וטיפול וזמנים. דיברנו על פוליאמוריה ועל הבעיה הידועה והברורה שלא ניתן לחמוק ממנה שזמן הוא משאב מוגבל. הוא אמר שמאד חשוב לו לשמוע את זה ממנה, את ההכרה בכך שעוד מערכות יחסים אומר בהכרח פחות זמן פנוי. אני סיפרתי שמתי שאני חסרת בטחון בקשרים, הדבר הראשון שאני מתעצבנת ואובססיבית בגינו זה זמנים. בגלל שזה מדיד וקל לראות את האי-ביצוע בזה, ובגלל שזה יחסית נייטרלי ולא צריך להתעסק עם קשיים יותר עמוקים.

אחרי שאחת מהנשים של הדירה הקווירית שאלה אותי אם ארצה לעבור לגור שם בשנה הבאה ואמרתי שאני מקווה לעשות זאת אבל לא בטוחה שיתאים לדירה או לי, וצריך לחשוב על זה. אני אשמח להכנס לצינור שלהם של הדיוני איוש דירה בפעם הבאה שהם מחפשים, משום שהדיונים האלה די ארוכים. אני מקווה להיות מקובלת על כל מי שיהיה שם כשהזמן יהיה רלוונטי ושזה יעניין אותי באותה מידה אז. חלק מהרצון הוא לגור עם אנשים שיש לי איתם מערכת יחסים הדדית כלשהי, ואם זה לא הולך לקרות עם בני זוג, אז וול אולי לחזור שוב לחיק אותה קהילה. אבל אני זוכרת גם שבפעם הקודמת שהייתי איתם היה לזה סוף רע מאד (מישהי מהקהילה שהיא חברה התאבדה, וכולם התפרקו בבת אחת), ואלה ביצים בסל שאינו בהכרח יציב.

אחרי שג' אמר שיש להם ארוחה חגיגית הערב לכבוד יום ההולדת של אחיו, ושלא נוח לו לנהוג אלי הלילה, והשאיר אותי בערב פנוי 🙂 כשהודיע לי את זה זה הציק לי:
"מה נגזר מזה על פגישתנו?" שאלתי אותו. "בא לי פגישה שבה אנחנו ישנים יחד או לפחות יש פרק שנ"צ".
"אני רוצה להפגש בשבת בצהריים או בבוקר המאוחר, תלוי מתי אתעורר, ואז להיות יחד עד שיגיע הזמן בו אני צריך ללכת". (בדרך כלל הוא מגיע ברכב ששאל מהוריו ואז הוא צריך להחזיר אותו בשבת בערב. והוא כתב את זה בצורה הכי כללית שמסתכלת על זה כאילו אין לו בחירה בסיטואציה מתי זה הזמן שהוא "צריך ללכת". אבל… זה לא ענה לבקשה הלא ישירה שלי, ולא חיפש בכלל להיענות לה).
"אבל איך זה מתכתב עם מה שאמרתי?" התבאסתי עליו, והחלטתי לכתוב מפורשות: "מה הסיכוי שיסיעו אותך אלי ואז תישאר עד ראשון?" אחרי שהצעתי את זה אז הוא אמר שזה דבר שאפשר לעשות. אני מתוסכלת שצריך לצייר לו במפורש פתרונות שעונים על הדרישות שלו והוא לא מתאמץ כדי לצייר לי פתרונות שעונים על הדרישות שלי. "הוא מבין שהוא לא מבין?" שאלה חברה מהבית הקווירי כשסיפרתי לה על זה בהליכתנו הקבועה. ואני מושכת בכתפיי. אני לא יודעת אם הוא מבין שהוא לא מבין. אני יודעת שאני מוצאת את עצמי הרבה מתוסכלת לאחרונה מג'.
אבל לא מתוסכלת מערב שישי חופשי. בינינו, זה קצת צפוף לי כל הקטע הזה שבזמן האחרון בכל סוף שבוע אני פוגשת את הזהוב ואת ג' בזה אחר זה ממש. טוב לי שיהיה לי הזמן הזה עם עצמי.

אחרי שהביקור של הזהוב עבר בשמחה. קיבלתי תשובות מצוינות על תכניות לשבוע הבא (דבר שתמיד מרגיע אותי כי תכניות שאני יודעת מה הן ומתי הן תמיד קו ראשון של יציבות בשבילי), והיה מספיק זמן בשביל לעשות הרבה דברים שונים שכיף לנו לעשות ביחד. בשבוע שעבר בסוף השבוע הוא בא לכמה שעות שלא כוללות לילה, דבר שאני בדרך כלל מסתכלת עליו עקום, והפלא ופלא זה היה הרבה שעות של *ערות* ביחד אז היה לנו מלא זמן גם אז לעשות דברים ולדבר. הרגשתי אהובה בפגישה הזאת. זו התקדמות מצוינת.

אחרי שהפסיכולוגית אמרה שהיא חשבה על הדרך שבה סיפרה שלי שהפגישות צריכות להסתיים והבינה שהיא היתה מתוחה כשסיפרה את זה ויצא לה עקום ומוזר. "איך היית אומרת את זה עכשיו?" שאלתי אותה והיא אמרה: הייתי מחברת את זה להקשר, אומרת "זוכרת שדיברנו בעבר, על זה שבמהלך השנה הקרובה כנראה נצטרך לסיים את הטיפול כאן? אז הזמן הזה באמת מגיע" והייתי מחברת את זה ללוחות זמנים- "לא ממש עכשיו, אבל פחות או יותר עד תחילת מרץ". זה היה חמוד לי שהיא חשבה על זה פעם נוספת וחמוד לי שהיא אמרה את זה. חוץ מזה היא אמרה את כל הדברים "הנכונים" (כלומר:שרציתי לשמוע), שזה לא נורא משמח אותה לעשות את ההחלטה הזאת, ושמאידך היא חושבת שאני במצב שאני יכולה להמשיך מכאן, ולא לקרוס (וגם, בפעם הקודמת ששוחחנו, אמרה שזה יאפשר להם לקבל מטופלת חדשה למרכז, ובעיני גם זו סיבה עם תוקף).

אני אומרת את זה כי מדובר בהחלטה שמשפיעה עלי ואני לא הייתי צד בה, בדומה להחלטה של הזהוב ונ' להיות במיניות רק זה עם זו מסביב למועדי הביוץ שלה. גם עם ההחלטה ההיא ממש לא נעים לי ואני מחפשת מה בכלל המקום שלי. (מה היה קורה אילו הייתי אומרת לפסיכולוגית "בבקשה, לא"? האם זה היה משפיע בכלל?) בכל מקרה, זה חלק ממה שהיה חסר לי בתקשורת של הזהוב כשהוא סיפר לי על הדבר, שלפחות אם זה לא בידיים שלי ולא מקומי להשתתף בהחלטה (שזה מעצבן וקשה כשלעצמו), אז שיגיד לי דברים שכאלה. שזה אילוץ מערכתי, שהוא לא מאד מרוצה מזה בעצמו אבל שהבאסה הזאת משרתת מטרה חשובה, ושהוא מאמין שהקשר שלנו חזק ויכול לשרוד את אי הנוחות שבזה. שאוכל להרגיש שאני נכללת בחשיבה לפחות על איך שזה ישפיע עלי, אם לא בהקשר של ההחלטה עצמה. היתה לנו שיחה אמוציונלית למדי על זה לאחרונה (כעסתי עליו על שמתנהג כמו שלא ספר אותי בהחלטה, ואז עברתי לספר על עצב ודאגה) אמרתי לו את זה, שהיה חסר לי לשמוע שזה לא מצב אידאלי מבחינתו, ושבגלל שמדובר בהפחתה של מגע אז זה מאיים עלי ממש, וחסרה לי גם הרגעה שהוא לא "הולך" ממני בזה. "אני לא הולך בכלל", הוא אסף אותי אליו. אני אוהבת וחשוב לי לשמוע את זה, ויחד עם מגע זה תמיד גם אמין יותר בשבילי. מצד אחד אני פחות לא-מרוצה אחרי שדיברנו על זה, ומצד שני בכל זאת עצוב לי שאני צריכה להכריז בעצמי מה אני רוצה לשמוע כי אחרת לא אקבל את זה ממנו, אפילו אם זה נכון. איך אפשר להרגיש חשובה אם אין עדות שחושבים עלייך? אפילו הבדיעבד של הפסיכולוגית היה עדיף מכלום.


קוראת אחורה בפוסט על דברים שהזכרתי מלפני ומאזכרת גם אותם:
אחרי שהתחלתי את תרגיל הבית של שירי והיה לי קשה ואני צריכה להמשיך להתמודד איתו אבל עוד לא קבעתי לעצמי מתי.
אפילו אחרי שהשותפים שלי חתמו על חוזה חדש לדירה הנוכחית לעוד שנה (עכשיו אני צריכה לחתום מולם על הסאבלט).
רק לא אחרי מועדון הקריאה! זה עדיין בשבוע הבא 🙂 .

בוא הביתה במהרה, עם הרוח הקרירה

(שיר תשרי, רחל שפירא אהובתי)


נובמבר. מלא אנשים מקהילת האינטרנט שלי משתתפים באתגר כתיבה שנמשך כל נובמבר והמטרה הסופית שלו היא לכתוב ספר בחודש. הכוונה היא שכל יום כותבים מספר עמודים כלשהו ובסוף יש טיוטה. קיימים אפילו אתרים שאת מקלידה בהם והם סופרים לך מילים ועושים לך סטטיסטיקה עד סוף החודש 🙂 בעולם אחר בפייסבוקים מישהי משמחת כתבה "אני עמוסה מדי בשביל זה, אבל יכולה לכתוב סיפורון ביום". ועכשיו עוד כל מיני אנשים מצטרפים אליה ובכל יום יכתבו סיפורונים. זה… מעניין. שמחה בשבילי שיהיו סיפורונים בחיי, אבל לא רוצה לכתוב סיפורונים בעצמי. כן חשבתי על לכתוב משהו כל יום כדי לראות אם עד סוף התקופה יווצר מזה הרגל וזה יהיה חסר לי לא להמשיך.


הבוקר באחת הקבוצות בוואטסאפ מישהי פרסמה לינק למוזיקה של פאנטאם, מה קוראים אותו באנגלית hang drum, וזה עכשיו באזניות שלי ומאד נעים לי. אני על הגג בדירתן של חברות וסופגת את שמש הסתיו שיש כאן. גם אתמול הייתי פה, ובשני המקרים הסיבה העיקרית היא שזה מצריך הליכה כדי להגיע וגם יש פה אוויר פתוח עם צל וצמחיה שאני יכולה לשבת בו ולדעת שיש מים, שירותים, אינטרנט, חברות בסביבה. חברות זה חשוב. זה אחד החשובים העיקריים. אבל גם הגג מפליא לעשות אותי שמחה.


היי, תראו מה זה, זה כבר היה אתמול ולא לחצתי על "פרסם" 🙂 היו כל מיני דברים מעניינים אתמול. ובכלל בשבוע שהיה.

יש לי סיפור כמעט כל שבוע עכשיו על קשיים וחוסר הבנה מול נ', אבל התחושה שלי היא גם שדברים מתבררים יותר ויותר קרוב למתי שהם עולים וזה מרגיש פחות מסוכן, וגם שהזהוב יותר מעורב בפישור ממה שהוא היה וזה מנחם.

בשבוע שעבר נסעתי לפרדס חנה לבקר את הזהוב בביתו. עד כה רוב הפגישות שלנו בזמן הקורונה שבו רלוונטי להתנייד היו אצלי, כי לזהוב יש רכב ואני תלויה בתחב"צ, שמומלץ להמנע ממנה אם אפשר. אבל הם עכשיו משפצים בדירה שקנו והוא צריך יותר להיות שם בבקרים כדי "להראות נוכחות" באתר השיפוץ.

חששתי מעניין התחב"צ, כי בדיוק בסוף השבוע שלפני כן עשיתי סיכום עם ג' להפגש יותר, ולא רציתי להיות מי שתייצר מכשול מול זה, על ידי חשיפה לתחב"צ שבטיחות הקורונה שלה מפוקפקת. התלבטתי מה להגיד לג' על זה, אם לספר לו שאני מתכננת לקחת רכבת לפני הנסיעה, ולשאת בחשש כפול- שלי ושלו, שמא זה מסוכן, ואז שאולי החשש הזה ימנע ממני לנסוע, או רק אחרי כשכבר אדע כמה רע זה היה, ואז במקרה הכי גרוע אם יתקבל על דעת שנינו שרכבת זה בעצם לא רעיון טוב, נצטרך ג' ואני לא להפגש למשך פרק זמן סביר כלשהו עד שיהיה ברור שאני לא חולה. בסוף עשיתי איתו שיחת וידאו זהירה, הסברתי לו שהעת מחייבת שאני אגיע יותר לביתם של נ' והזהוב ושאני מתכוונת לקחת רכבת ולראות מה יהיה המצב. הוא קיבל את זה ממש יפה בסך הכל, ולשאלתי נתן לי רשימה של דברים לשים לב אליהם כשאני נוסעת, והאמת? היה ממש בסדר. האנשים ברכבת ישבו בנפרד, עם מסיכות, בלי אכילה ושתיה בקרון. היתה כריזה מדי פעם להיות עם מסיכות כל הזמן. אשכרה בדקו לי בכניסה שהזמנתי "שובר" להכנס, אע"פ שברור שלא הצליבו עם תעודה ובעיני די טוב שכך.

הלכנו לישון סופר מוקדם והתעוררנו להתחבק בבוקר עד שנ' חזרה מהעבודה והלכה לכאורה לישון אבל בפועל לא יכלה שלא להתעסק קצת בענייני דירה. בשעת ארוחת הבוקר שאני שמתי ליד השולחן של הזהוב שרשמית עבד באותו זמן והיא זינבה בה בזמן שאני אכלתי בחוץ, הופיע אבא שלה עם איזהשהוא עניין של שיפוץ, ושאל מי אני. "חברה", ענינו כולנו והוא נכנס להתעסק בדבר איתם. בשעת בוקר מאוחרת כלשהי, אחרי הפילאטיס שלי, הלכנו לראות את הדירה שבשיפוצים. היה המון רעש. להפתעתי שלפתי מהתיק אטמים שלא ברור איך ולמה הם עוד היו שם אחרי חודשים של השקטה של העולם, ומאד שמחתי לתקוע אותם באזניים. הם אפילו נתנו לי יתרון של לשמוע את השיפוצניקים דרך הרעש. הדירה נחמדה, הזהוב חצי עשה לי סיור: מרפסת, מטבח, סלון, אמבטיה, חדרי שינה, חדר עבודה שהוא גם פוטנציאלית חדר לעוד ילד, כשיהיה. כשחזרנו השכנים התלוננו בוואטסאפ של הבנין על הקידוחים והם (נ' כבר חשרה מהעבודה בשלב זה) התלבטו מה לענות שיהיה מכובד אבל גם בלי לעכב עוד את החלקים הרועשים. אח"כ הזהוב עבד ונ' ישנה ואני קראתי עד שהתקרבה שעת צהריים ונ' קראה לאחת הילדות שלה לאכול. אכלנו המבורגרים והיה ממש טעים. קצת התקשקשנו, והזהוב לקח אותי לרכבת שוב.

למחרת נ' ביקשה שהמיטה תהיה פנויה עבורה כשהיא חוזרת מהעבודה (זה היה ככה בבוקר, אבל בכל את ביקשה), וסיפרה לי שהילדה שאלה אותה איפה ישנתי. "נראה לי שבסלון", היא ענתה. שאלתי אותה מה לדעתה על זה והיא אמרה שלדעתה הילדה בעיקר רצתה לדעתם אם ישנתי במיטה שלה, ושאין לה כל כך כוח להתמודד עם שאלות עלינו, "מספיק אני עונה על המעבר כל הזמן". לא התרגשתי כל כך כי זו ילדה שכל הזמן שואלת שאלות, ככה היא מתמודדת עם שינויים, אבל בכל זאת תהיתי מה מאחורי ההצהרה הזאת. "אפשר שניפגש פעם כשאת כן ישנה בבית ונשאל את הילדה רשמית אם אפשר לישון במיטה שלה", הצעתי, ונ' ענתה "אחרי שנעבור". ואז שאלתי: "לא תהיה מיטה בחדר האורחים כשתעברו?" ונ' ענתה "נראה לי שתהיה", וזה הדליק לי נורות אדומות כי השתמשה בבדיוק באותו ניסוח שבו שיקרה לילדה על איפה ישנתי בלילה.

העליתי את זה בפני הזהוב בפגישה בינינו שאחרי זה, והוא אמר "איזה חדר אורחים?" ושבכלל לא התייחסו בתכנונים לעניין הזה של אירוח אלא חשבו על החדר כעל חדר משרד/עבודה ובנוסף כוונה לחדר ילד. "בעבר דיברנו על לכלול מקום בשבילנו לישון שהוא לא המיטה שלכם", הזכרתי לו והוא הודה ששכח, ולא חשב על זה, ושבגלל התקופה הארוכה שלא באתי אז הוא יצא מנקודת הנחה שאני גם לא אבוא. זה היה מצער כי בעיני היה מלא קורונה בתקופה הזאת ובין הסגר הראשון לשני, ברגע שהזהוב חזר לעבוד במקום שאליו אפשר לקחת רק אוטובוס אחד, אז באתי אליו לעבודה בשעת הסיום כדי לנסוע יחד לפרדס חנה, אפילו שקורונה. בכל מקרה, סיכמתי, הייתי מצפה ממך שזה יהיה באחריותך לדאוג לזה ולתכנן את זה, כי יהיה פחות נוח לנ' שהיא לא יודעת איפה היא הולכת לישון כשהיא חוזרת מהעבודה (או שתמיד נהיה מוגבלים בלפנות את המיטה לפני שהיא חוזרת), ולא מתאים שנישן בסלון כי זה מרחב ציבורי. ושלחתי אותו לברר עם נ' למה היא התכוונה ב"נראה לי" הזה.

הזהוב ברר ואמר לי שנ' טוענת ש"נראה לי" היא התכוונה בדיוק לזה, שנראה לה שצריך שתהיה מיטה בחדר הנוסף הזה, שכבר יצא להם לארח נגיד את אמא שלו (במיטה של הילדה באמת) ולא יזיק שיהיה איפה, ובמיוחד שאם תהיה שם מיטה אז אף ילדה לא תשאל את עצמה אם ישנו במיטה שלה. הייתי רוצה שהזהוב יכלול אותי בתכניות שלו מראש, ומוזרה לי ההתנהלות של נ' בקשר לזה, אבל זו תשובה סבירה אף על פי שיש לי תחושה שלא מספרים לי את כל הסיפור ושזה שינוי של היעוד של החדר שחושב מחדש. טכנית אני בסדר גם אם חושבים על שינוי של הייעוד של החדר עכשיו, זה יותר טוב מכלום וזה כן שינוי של התכניות כדי לכלול אותי, פשוט… מצריך יותר עמידה על המשמר ואקטיביות מצדי. לפחות הזהוב לא התנער מזה ונ' הגיונית. "היא נשמעת מושלמת", אמרה לי אחת החברות מהבית הגדול. "אילו היא היתה מתכננת לך מקום היא פשוט היתה מושלמת אקסטרא", וזו גם פרספקטיבה.


אתמול היה פה המאהב השלישי שלי, שפגשתי במסיבת כרבולים ציבורית לפני שנה לפני הקורונה, ושהתחלנו להתכתב באופן יחסית אינטנסיבי בסגר הראשון ולצאת אחריו. זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים אחרי המעבר לשעון חורף, והייתי מפוהקת ומלאה הרהורים ובסוף יצא שכל הפגישה התחבקנו ודיברנו. על ריבים ומתחים אצלם, על המתחים אצלנו, על התקופה הזאת. אני מאד מרוצה מהתקשורת עם האחד הזה. אנחנו מספרים לא מעט דברים, וככה אפשר לדבר עם הזמן על מורכבויות יותר גדולות. אפילו היתה לי הזדמנות להגיד אתמול "מזמן לא דיברת על האנשים בעבודה שלך וכמה אתה אוהב אותם" וזה חשף עוד נושא שיחה רלוונטי, ואני חושבת שמזמן לא הייתי מספיק בתקשורת עם אנשים שמספיק פתוחים בדיבור שלהם בשביל לשים לב מה הם לא אומרים.

אני מתעסקת הרבה בזמן האחרון במה קורה במערכת יחסים עם מאהב/ת כשלא עושים סקס, במפגש או לתקופה. במערכות חדשות זה גורם לי לשאול את עצמי אם הן יחזיקו לעוד הרבה, או בכלל. במערכות ישנות זה גורם לי לשאול את עצמי מה מוקדי החיבור שלנו, ומה להעמיד בצד את האחד הזה עושה לקשר, ולחיים שלי מחוצה לו. הזהוב עושה ילדים עם נ' וכחלק מהמאמצים המאסיביים שלהם בכיוון הזה יש לו (להם?) מדיניות שימור זרע מסוימת חלק מהחודש. כלומר, אין לי מיניות עם הזהוב חלק מהחודש, וזה מעלה בי הרבה מורכבויות. מסביב לאיך שזה נוצר, מסביב לאיך שתוקשר, מסביב למה הגבולות ואיך מתייחסים לדברים שנמצאים ליד הגבולות. בגדול מרגישה שלא בנוח. מצד שני זה מפנה הרבה מאד תשומת לב שמתועלת למילוליות, אז יש בזה גם יתרונות. "אני לא מקנא בו", אמר המאהב החדש על הזהוב כשסיפרתי חלק מזה, והתכוון שזה לא פשוט לתווך את זה. נכון, וגם אני לא מקנאת בו אבל זה לא משנה את זה שאני לא מרוצה ולא נעים לי (~אנחה~).

והנה היום אני כבר נוסעת שוב, לשם.
התכנון המקורי היה ששוב נ' תהיה בעבודה והזהוב ואני נבלה את הערב יחד ונלך לישון מוקדם וכו', אבל לנ' קרתה איזושהיא תאונה אתמול והיא מוגבלת בהתניידות וזה מגביל אותה גם בללכת לעבודה. היא תגיע לרופא רק מחר במהלך היום ובינתיים מסתובבת עם קביים בבית. השורה התחתונה היא שבדיוק קרה מה שהצעתי- היא בהחלט תהיה בבית 🙂 ונבלה את הערב חלקו בשלשה, ואני (אבל גם הזהוב) נישן הלילה במיטה של הילדה. ונקווה שהדבר הבריאותי הזה יהיה מינורי וקל, כי לא כיף להיות מוגבל בניידות. זה מעניין, כי בעבר היה ביקור שבו היתה תכנית שאבוא לעשות את הערב איתם בשלשה, ואז נ' הוקפצה למשימת שמירה-על-סבתא בלילה (הסבתא הזאת נפטרה מאז) ויצא להפך. אז אני די מרוצה מכך שזה יכול לקרות לשני הצדדים. רק מקווה שהזהוב יסתדר עם ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם גם כשנ' בבית ואולי צריכה סוג כלשהו של עזרה. נחיה ונראה.

——————————-

לפני כמה ימים התחלתי לראות סדרת טלוויזיה בנטפליקס. כרגיל הבחירה הראשונית שלי היא סדרה מצוירת, הפעם "שי-רה ונסיכות הכח", והיות וזו הצפיה הראשונה שלי בנטפליקס, אז מאד בולט לי איך הם מעודדים בינג'ים על סדרות- עוד בטרם מסתיימים הקרדיטים על הפרק שהיה, אם לא לוחצים על שום דבר, יתחיל הפרק הבא. זה מפחיד ומפתה! ואני אכן מתקדמת מהר מאד בסדרה.

המחשב כבר התייאש, ולא רוצה יותר לשמור את הטיוטות של הפוסט הזה מרוב שהוא מבלה על הדפדפן פתוח ולא נשלח. לפני שאנסה לפרסם אעתיק את כל הטקסט, כדי שאפשר יהיה להדביק אותו בחלון דפדפן חדש ולפרסם משם. לפני שאני יוצאת מהבית היום אני רוצה עדיין לראות עד הסוף עוד פרק בסדרה, ולקרוא שני טאבים נוספים שפתוחים פה בדפדפן שלי, לא בהכרח בסדר הזה. אני אומרת לכם את זה כי זה מה שהייתי עושה לו היתה כאן חברה לשמוע 🙂

like an atom bomb, about to oh-oh-oh explode

אחת השורות הפחות מוכרות בdon't stop me now של קווין, כי פרדי מרקורי בולע את המילים שם.


וואי, איזה שבוע מתסכל היה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אחרי שנגמר הסגר וגיליתי לזוועתי שעבורי הכל אותו דבר, שאלתי כל מיני אנשים מה עושים, וחבר הציע לי להוסיף את הפארק הלאומי ברמת גן לרשימת המקומות שאני יכולה להגיע אליהם והם פתוחים. אז יצאתי מהבית והלכתי. זה בכיוון אחר מהכיוון שאני בדרך כלל הולכת בו, ולא הכרתי כלום וממש נצמדתי למפה בפלאפון שלי. לאט לאט התחיל להחשיך והבנתי שאני לא אגיע לשם באור בכלל, וגם החזרה שלי תהיה בחושך, והתחלתי לשנוא את הרעיון. אבל לא הצלחתי להחליט בעצמי להסתובב ולחזור ("מה, אבל אני יותר קרובה עכשיו לפארק מאשר הביתה"), ובסופו של דבר כשהגעתי לפארק נכנסתי דרך איזה שביל עם אקליפטוסים והיה חשוך ועלה לי פלאשבק לקמפינג ההוא מלפני שנתיים, שבו יצאתי לשוטט ואיבדתי את הדרך למחנה שלנו וירד חושך. היה נורא אז, והפעם היה לי טלפון עלי וג'יפיאס בטלפון הזה, ובכל זאת הרגשתי כל כך אומללה ולחוצה ולבד. לא הצלחתי להתקשר לזהוב או לכתוב לנ' שאני צריכה תמיכה, ג' אפילו לא עלה על דעתי עד שהמצב כבר כמעט נפתר, ובסופו של דבר ביקשתי מאיזה חבר-אינטרנט-קצת-טווח שיהיה איתי רגע ויגיד לי שזו לא תבוסתנות שמיד אחרי שמגיעה אני עושה אחורה פנה ומתחילה את דרכי הביתה, ושלפעמים זה בסדר ללכת למקום כלשהו בפעם הראשונה רק כדי להבין איך הולכת הדרך ולכלות את האי ודאות של הדרך בהזדמנות הזאת, כדי לעשות את הביקור הבא הרבה יותר נטול מתחים. "בטח!" הוא אמר לי והזכיר לי שבדיוק באותו בוקר הוא הפסיק ריצה באמצע כי כאבו לו היבלות מהריצות הקודמות, וכולנו באינטרנט-קצר-הטווח הרלוונטי שיבחו אותו על זה שהוא דואג לעצמו ולא קראו לו לוזר. בקיצוק הסתובבתי והלכתי משם, והפעם בחרתי במקום את הדרך שהציעה המפה בפעם הראשונה איזה מסלול שהוא אמנם הרבה פחות נוח מבחינת עליות וירידות, אבל רובו קורה לאורך אותו רחוב ארוך שאני מכירה את הקצה התל אביבי שלו. ובפעם הבאה אני מבטיחה ללכת משם.

אחר כך קבעתי עם שירי כמה ימים מראש ללכת לים, ושאוודא איתה יום קודם. כששאלתי אותה אם זה קורה היא אמרה שיש לה מלא עבודה והיא בכלל במצפה רמון ותיסע לבאר שבע עד הצהריים למחרת, ומשם תבוא אלי. "נשמע מסובך ומאוחר, אולי אלך לים מוקדם יותר ונעשה משהו אחר כשניפגש?" שאלתי אותה והיא אמרה "לא, אבל ממש ציפיתי לזה" וגם הרגיעה אותי ששלוש אחה"צ זה עדיין אמצע היום ולא קר. "את לא מעודכנת," מסרתי לה "בשש כבר מחשיך", אבל הסכמתי לחכות ולנסוע יחד. ואז למחרת, שעה ומשהו אחרי שכבר הייתי יוצאת לפי החישוב שלי, היא הודיעה שבהגיעה לבאר שבע והיא שפוכה וגדול עליה לנסוע לים. התבאסתי עליה ועל היום המוצלח שאבד, משום שלאחר מכן רוב הצהריים/בקרים שלי היו תפוסים, וצריך למהר- עוד מעט אפילו בצהריים כבר יהיה קר מדי לים. בהמשך השבוע כתבתי לשירי שאמנם אני מבינה למה ביטלה אבל שתבין גם איך זה נראה מהצד שלי. היא התנצלה, ואמרה "בסדר גמור" לבקשה שלי לתת התראות יותר מוקדמות. נחיה ונראה. ובסוף יום אחרי ההברזה הלכתי לים עם עצמי המותק והיה מצוין. קצת קריר.


ולזה הצטרף בשישי גם עניין עם ג'.

כל הבוקר התרגשתי: ג' אמור סוף סוף להגיע להוריו לצהריים, ואז לשאול מהם רכב ולבוא אלי לסוף השבוע, אחרי יותר מחודש שלא התראינו חוץ מבזום למיניו. אחרי שקבענו גם תיאמתי עם חברים ממושב ליד ירושלים שנבוא אליהם לחצר לקטוף רימונים ולהיות בחברותא מרוחקת. גם לראות את ג' וגם לצאת מהעיר למקום שיש בו שמיים! שהוא לא בתוך בית!
גם הוא ציפה לזה, ואפילו כשהלך לקניות בפעם האחרונה שאל אותי אם לקנות לי חליטת תה שאני אוהבת (וכבר כמובן שכחתי שאני אוהבת, כי מי רואה סופרים ומי מתעמק באריזות של תה. ג', זה מי) אבל… אחרי הארוחה אצל הוריו הרגיש רע, ואחרי המתנה של שעה עדיין הרגיש רע, ולכן החליט להשאר אצלם בלילה ולראות מה יהיה מצבו למחרת. בשלב הזה אני הייתי עצבנית מאד ופקפקנית מאד. חשבתי: ומה אם יבוא לכאן ואז יחזור להרגיש רע ויהיה אומלל עד שיצטרך לנסוע בחזרה להחזיר להוריו את האוטו, או אולי אפילו בנהיגה? "אולי כדאי שלא תבוא ונעשה תכנית ב", כתבתי לו, והוא רטן משהו בתגובה שכלל את "בבוקר" והלך לישון.

כמה נמאס לי. נמאס לי מהכל. נמאס לי מדברים שקורים בהתראה קצרה. נמאס לי לעשות תכניות ולבטל אותן. נמאס לי מכמה שאני מתגעגעת לג'. באחד הימים בשבוע האחרון השיחה הסתיימה לי מהר ושאלתי אותו אם אפשר להשאר לפטפט עוד חמש דקות והוא אמר "לא". אם אני לא זוכרת בסוף כל שיחה לתאם מתי תהיה השיחה הבאה- אז הוא לא דואג לזה ובסוף אני באותו יום שולחת לו הודעה עם הצעה לשיחה בהתראה יותר קצרה מהיומיים הרגילים שלנו, דבר שבעקרון שנינו לא אוהבים. ומתסכל אותי שככל שדברים פחות עובדים אני עושה נסיונות יותר ויותר משונים לקרב אותו, מזה הוא לא מגיב לשום נסיון כזה, אפילו לא להצעה שהצעתי לו השבוע, שאולי יחליף חברות מהשכונה שנוסעות לחו"ל תמורת שמירה על החתולים שלהם (ממש רציתי שמצד אחד יהיה במרחק הליכה ומצד שני יהיה לו מקום משלו שאינו חשוף לשותפים. מצד שני, נו- יש פה סתירה מסוימת כי… הוא אלרגי לחתולים)

נמאס לי ונמאס לי והייתי ממתוסכלת וממורמרת, וממש לא התאים לי להעביר את הערב בתוך החמיצות של הציפיה שלא הניבה פרי. "אז מה אמרת על שישי בערב?" כתבתי למאהב השלישי שרכזתי לעצמי בקורונה ולא היה לנו זמן להפגש השבוע, ואמרתי לו "לא" על סוף השבוע כי ג' היה אמור לישון אצלי. "אנחנו בצפון, חוזרים בסביבות 21", הוא אמר, והסכים להפגש בהתראה הקצרה הזאת, ואפילו הביא לי חטיפים מפיצוציה למרות נחמה. נסענו באוטו שלו לפארק הלאומי ברמת גן (ממש רציתי תיקון לחוויה מתחילת השבוע) וישבנו על ספסל, קצת קריר, ודיברנו, ואז חזרנו אלי להאבהב. שמחתי שיש לי לפחות מישהו אחד שלפעמים ספונטניות של חירום עובדת בשבילו. שנינו היינו בהתחלה קצת בסימן שאלה אם זה יהיה כיף, אני כי ידעתי באיזה מצב רוח אני מגיעה, והוא כי הזהרתי אותו שזו פגישת גוב אריות והיה צריך לראות אם זו באמת תהיה. בסוף התבררה כבחירה משמחת ומרווחת. זה אותו בנאדם שאמרתי שאולי כדאי שנרווח את פגישותינו, והנה בשיחה זה עלה כי שוב דיברנו על עומס תיאומים ופגישות, ומצאתי שזו הזדמנות מתאימה לשאול אותו אם "יקל עליו" שניפגש פעם בשבועיים במקום פעם בשבוע. "זה כרגע ממילא מה שקורה", הוא ציין, אז חידדתי "כן, אבל למה לשאוף", והוא אמר: בואי נשאף עדיין לפעם בשבוע, וחיבק. נחמד מאד אבל בשבוע שיהיה אין לנו פגישה, כי הזמנים הפנויים שלו מתנגשים עם מה שקבעתי כבר עם הזהוב 😛 יש אחת טנטטיבית בשבוע אחר כך.

בכל זאת למחרת, שזה הבוקר, ג' התעורר בטוב. הוא כתב "מתגעגע", וגם שאל אם מתאים לי שיבוא "ולפחות יהיו לנו כמה שעות ביחד", וכשזה מנוסח ככה הרבה יותר קל להסכים. אבל אני כבר הייתי ממורמרת ולכן עניתי: "כן ולא. זה מתאים לי, אבל אני כבר צריכה יותר. אפשר שתבוא וגם נתכנן לעוד פגישה בקרוב?" הוא הסכים, ובא. היה נעים לראות אותו, ולא הצלחנו להשלים את כל החיבוקים שצריך. דיברתי איתו על האכזבה שלי מהתקשורת-מרחוק שלנו, על ההרגשה שאני רודפת אחריו כדי שיהיה לנו קשר, על האי יכולת שלי להגיע להחלטה אם הוא שקט כי הוא בצרה של עצמו או כי הוא לא רוצה לתקשר, או שלא אכפת לו. הוא אמר כמה דברים די מדאיגים על השקט ממנו (דברים כמו שאם אני לא הייתי מרוכזת ולא קבעתי איתו, אז בגלל שעד כה זה תמיד היה עלי אז הוא הניח שאם לא עשיתי את זה אז זה בגלל שלא רציתי לדבר איתו ולא בגלל שאני צריכה שהוא ירים חלק מהעבודה, ושבגלל שזה היה בימים שקצת נמאס לו מעצמו אז קל לו להאמין בהתאמה שגם לי נמאס קצת ממנו) והוא שאל מה הוא יכול לעשות כדי שפחות ארגיש ככה, וקבענו שהוא ישתדל לקחת בכל סוף שבוע רכב מהוריו ולבוא, ובשבועות שלא יתאים להם להשאיל לו רכב אז אני אקח את התחב"צ היותר קטנה שבינתיים עדיין פועלת גם בטווח של הבית שלו, ויש בה מגבלה על מספר הנוסעים וחובת מסיכות, ואבוא אליו. מכיוון שהתחב"צ הזאת עובדת רק בימות שבוע ושהפסיכולוגית שלי כרגע בזום אבל עשויה להיות בלייב בחמישי בבוקר, זה אומר שהוא צריך גם לברר עם הוריו בתחילת השבוע אם בסוף אותו שבוע יוכל לשאול אוטו. וזו לוגיסטיקה יחסית רצינית, אני גאה בו שהוא לוקח אותה עליו, וגם כבר מאוששת קצת. אכלנו טוב, דיברנו טוב, אפילו יצאנו לסיבוב קטן בחוץ (חוץ חיצוני בלי גג) למקום עם קצת מים זורמים (מלאכותיים) ודגים (דגי-נוי). לקראת סוף הביקור שלו התחבקנו עוד פעם והרגשנו את זה שהיה צריך עוד הרבה להתחבק. אני מקווה שהפגישה הבאה תכיל לילה, והמון כרבולים. אני מקווה שעכשיו כשיש תכנית עקרונית (כולל תכנית ב') לראות את ג' פעם בשבוע, וזאת נוסף על לראות את הזהוב פעם בשבוע, (ואפילו הסכמה כללית מצד המר מאהב השלישי שאפשר לכוון לפעם בשבוע ואם ייצא שזה פעם בשבוע וחצי אז נחיה גם עם זה), אז זה ייתן הרבה יציבות בתוך הצנצ. נקווה.

הלילה, בין שבת לראשון, עוברים לשעון חורף- מזיזים את השעון שעה אחת אחורה (בפלאפון= אוטומטי). סביר שכל מי שיקרא את זה יקראו את זה כבר מחר ו(היתה?) תהיה לו עוד שעה לישון. שעון חורף הוא עצוב בעיני ולדעתי צריך להיות שעון קיץ ואחרי שעון עוד יותר קיץ.

העיניים שלי נעצמות ובקושי מצליחה לחזיק משפט קורהנטי. לילה טוב!

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

(אל תטעו, זה שיר)


רציתי בכל זאת לספר. על המתח עם נ'. כחלק מהשיחות שלנו היא לפעמים חולקת איתי דברים שמזעזעים אותי בהקשר של מערכת היחסים בינה לבין הזהוב. כמו אילו הערות היא זורקת לו כשהוא מביע התנגדות לרצות אותה, ואיך הוא מתקפל. זה נאמר לי כדי להדגיש כמה המצב של אותו ויכוח הוא קריטי/יוצא דופן, אבל אני כל הזמן שומעת איום.
חיזוי השחורות הנוכחי שלי אומר שהיא יודעת להפעיל מנופים ודחפים, והזהוב רוצה להענות לה ולהמשיך לפתח את חייהם המשותפים, ושבסופו של דבר, ברצותה תהיה לי ולזהוב מערכת יחסים, וברצותה לא.
מצד אחד, במילים הזהוב אומר לי שהוא לא מאמין שזה יקרה, וגם שהוא לא ממש יסכים ל-וטו שכזה: "היא גם לא אוהבת את אחד האחים שלי. לא נהנית בחברתו. אבל זה לא משנה, כי הוא אחי, וזה non negotiable. גם את non negotiable". וזה היה לי חשוב לשמוע.
אבל מצד שני, בשבוע שהיה שבו היא היתה צריכה "פסק זמן" מלדבר איתי אז גם הזהוב נעלם קצת. ברור שזה היה כי היה קשה ומסובך אבל גם ברור שזה היה. לא משהו שאפשר להכחיש.

והיתה לנו שיחה רצינית, ביני לבין הזהוב, אחרי זה, על תקשורת ועל שיתוף ועל לשוחח 😉 אני לא יודעת אם השתכנע לספר לי יותר, אולי כן, אולי לא. הוא אומר שזה שאני אומרת שאני רוצה/צריכה את המידע ולהיות שם איתו בתוך עניינים זה עוזר אולי להביא את זה למודעות שלו. ואני צריכה לקבל את זה שעלי להכריח את עצמי לשאול יותר גם דברים שאני פוחדת מהתשובה אליהם… אנחנו עדיין עובדים על לתקשר, אף פעם לא נגמר הקטע הזה שזה לא טבעי לנו.

עדיין יש מתח עם נ', היא אמרה כמעט במפורש שהיא כל הזמן שומעת ממני ביקורת או תלונות ומרגישה נזופה ואשמה על פגיעות שנדמה לה שהיא פוגעת, אבל על כל משהו ספציפי שאני מנסה לשאול אותה עליו היא אומרת "נראה לי שכבר אמרתי על זה הכל", וזה לא מקל. אני משתדלת לקבל גם הנחתות ושינויי מסלול אבל ברור שמתישהוא יהיה משהו שאתנגד אליו, ואני חוששת שהפיצוץ יגיע שם סתם כי הוא ממשיך להיבנות מתחת לפני השטח. חשוב לי שיהיה לגיטימי לי להתנגד בתוך מערכת היחסים ולא כדרך להתפרש כמנסה לסיים אותה. אני צריכה להבין איך עושים/מתקשרים את זה.

בינתיים היה "ברצותה" כזה בסוף השבוע, הסתדר לה והציעה שיסיע אותה לעבודה ובחזרה, וכל שעות המשמרת שלה היה אצלי. היה לי ממש נעים בחברתו ונראה לי שגם לו היה. והוא בא שמח וזה היה כיף לראות. היה כיף לבלות איתו זמן נעים, שלא הייתי מתוחה בו די לחלוטין.


עניינים עם ג': כנראה יפגוש את הוריו לכבוד סיום הגבלות הפגישות עם המשפחה. ואז אולי אולי ייקח מהם אוטו ויבוא אלי. אחזיק אצבעות- יש ברשימת הרצויים כל כך הרבה דברים! צריך חובה חובה להתחבק, אבל הקיץ הולך להגמר ולא יצאנו לטיול מאז מרץ, ואוטו זה אומר שאפשר לנסוע למקום. שהוא לא בית. ולהיות בחוץ. שזה לא בפנים. אני מאד רוצה לעשות את זה בשבילי וגם בשביל ג' שכמעט לא יצא מהבית בחודשים האלה, וגם בשנה שעברה יציאה לטבע עשתה לו ממש טוב.


ממש יום אחרי שביקרנו צלצלו ההורים לספר לנו שהחתול הזקן מת. עשה לי טוב לבוא להורים להיפגש מתחת לבית ואז לעלות להגיד לו שלום, ואני שמחה שעשינו את זה אע"פ שהתנגדתי בהתחלה כשאחותי הציעה זאת, וחשבתי שזה רעיון לא טוב. קראו לו אדגר והוא היה חתול טוב, כתום, שמנמן וידידותי.


אחרי כל העצבים על זה שהסגר נמשך עוד יומיים- בהעדר רכב בימויים הקרובים אני למעשה בדיוק באותו מצב כמו שהייתי קודם. איזה אנטי קליימקס. למעשה ההצעה הכי מעניינת להיום היא ללכת ברגל לפארק הלאומי ברמת גן ולחזור באוטובוס (או להפך) 🙂 השבוע בהליכה עם החברה מהשכונה ליד היא הזכירה לי שכבר זמן מה עומד ליד הבית שלהן זוג אפניים שלא זז ולא קשור. העלינו אותו אל הגג (כבר היה צמח מטפס בגלגלים) ואני מתכננת להביא אותם אלי הביתה ולדאוג לתיקון שלהם, כדי שגם לי יהיו אפניים. מעניין אם זה אפשרי והבה נחזיק כולנו אצבעות שזה יקרה לפני שיתקרר מדי כך ששווה יהיה לנצל אותן. החברה אומרת שהיא רוכבת לים, ואני לא יכולה בכלל לדמיין איך זה לחזור מהים על אופניים. מילת הקסם היא: בעליה.


אתמול שוחחתי עם דיאטנית והיום עם אנדוקרינולוג. הדיאטנית שהיתה יחסית בסדר אע"פ שיש לי אינסוף התנגדויות אליה (כי מי היא שתגיד לי מה ואיך לאכול…) אמרה שאני מאוזנת מאד יפה מבחינת הסוכרת, ואפשר אולי להתחיל בדיקה של הפחתת תרופות, וגם שלדעתה אין מספיק חלבונים בתזונה שלי. האנדוקרינולוג אמר שהתרופות שומרות ומאזנות מכל מיני היבטים, שבואו נמשיך איתן ושאבוא לביקורת בעוד שנה לראות מה נשתנה. נ' אמרה שההמלצות של הדיאטנית לא הגיוניות כי הן מוסיפות לי פחמימות על מה שאני גם ככה אוכלת על חשבון של שומנים. אני מניחה שזה בגלל שהדיאטנית היתה רוצה לראות אותי יורדת עוד במשקל. מכיוון שלרדת במשקל זה תופעת לוואי של התרופות שאני לוקחת (באמת הרבה פחות רעבה ככלל) ושל העודף היחסי בפעילות בזמן האחרון, אני חושבת שאני אתרכז בלנסות לשמור על אורח החיים הזה, ופחות בלספור כמה אגוזים אני אוכלת. אבל אני מוכנה לנסות חלק מההמלצות שלה (החלק שנוגע לחלבונים) למקרה שגם חלק ישפר. על כל פנים השיחה עם הדיאטנית ישר גרמה לי לאכילה רגשית, אני שונאת את האפקט הזה ושונאת לדבר על הרגלי האכילה שלי עם אנשים שאמורים להיות מקור סמכות. עושה לי רע רע רע. אז להחליט לקחת ממנה את הטוב זו עבודה פעילה.

באמת ירדתי במשקל. לקחתי מאמא שלי כמה זוגות מכנסיים שפעם היו לי קטנים ואני צריכה גם להחליף חזיות. ניסיתי ללבוש חזיות שהיו שלי בעבר והן מתאימות במידה אבל זו שאני לובשת עכשיו היא מבד לא נעים ומכאיבה לי בתזוזה. אני לא אוכל באמת לשמור על אורח חיים תנועתי אם לא נעים לי לזוז!


בסגר יצרתי קשר עם איזה חמוד והצעתי לו להתחבק. עכשיו נגמר הסגר והוא עשה לי נאדג' אבל האמת היא שכוסי רוויה כרגע, בקושי בא לי אפילו להתחבק עם מי שיש בנוסף לזהוב- אפילו לגבי ג' יש לי שאלה מה יהיה המצב של הפיזיות בינינו כשנתראה (ולצד זה התרגשות כלפי הרעיון שזה יקרה בסוף השבוע). המאהב האחר שכן ראיתי בסגר לא פנוי השבוע, ואני מה-זה בסדר עם זה… אולי כדאי להציע לו להפחית את תדירות המפגשים בינינו? אם כי כשהוא אמר שיש הרבה דברים לעשות ומעט ימים לעשות אותם, קצת נבהלתי שמא זו התחלה של שיחת פרידה או הפחתה. מצחיק שיש לי בו זמנית ובקשר לאותו אדם גם מוטיבציה להפחית וגם חרדת נטישה. איך אלה גרים בכפיפה אחת, איך?


דברים שיקרו השבוע:
* אולי ים עם שירי
* פגישה עם הזהוב וזומולדת לחברה (מתנגשים), כולל החלפת אפניים (להביא את ההם מהגג, ושהזהוב ייקח חזרה את אלה של הגרוש של נ') שלא ברור מתי היא תקרה
* הליכה רגלית עם החברה מהשכונה האחרת (אולי בים?)
* אולי פגישה עם ג' בסוף השבוע

דברים שלא (י)קרו אף על פי שממש ייחלתי שיקרו:
* לפגוש את מ' הגיק
* לפגוש את זו ששמה נכתב בכתיב חסר
כנראה את אלה צריך יהיה לתכנן ולתאם באופן רב שלבי.

דברים שתלויים בי:
* רציתי לקרוא/לראות סרטונים על איך עושים תיקון תפירה של הכנסת חלקים בחולצות שלא מתאימות כמו שצריך, במיוחד באיזור החזה.
* רציתי מקור מסודר ובסיסי בנושא של רטוריקה עם דוגמאות שאפשר לעבור עליו מהתחלה ועד הסוף בלי לסטות. אני בספק שאמצא ממש בקלות משהו כזה, אז אם אתם מכירים תגידו.
* אינני רוצה אבל אני מרגישה שכדאי לנסות: לחזור להתקשקש עם הקורס שהתחלתי ולא המשכתי.

אני אוהבת את זה שלרגע באמת רציתי את הדברים האלה. אני לא יודעת מה תוקפו של הרצון ולאן הוא הולך כשהאגם קפוא, אבל זה נחמד לרצות דברים. אני רוצה לשים לב לעוד כאלה בזמן הקרוב, בתקווה שיהיו.


אם כבר חזרתי 🙂