ומה אם לא אצליח עד שיחלוף הקיץ?

האביב מגיע ועושה לי טוב.

בשבוע שהיה יצאתי הרבה החוצה, הרגשתי את הרוח, כבר לא קרה מאד, מלטפת אותי, וקראתי לה "אוויר".

הייתי על גבעה עם תורמוסים עם היחפה[1] (שיש לה רפיוטיישן שתטפס על כל עץ גדול מספיק שיהיה בדרך) ועל גבעה עם כלניות (עם ג') ועל גבעה עם רקפות (שוב עם היחפה, והחבר שלה), וחזרתי אל אהובי הים אפילו שהשמיים היו מעט קודרים, ובסוף חייכה אלי השמש וכחול הפציע בין העננים, ואפילו היו ריקודי עם (אלה שבשבת על החוף), וזה מפליא כמה קצת קפצוצים עושים אותי פתאום שמחה, שמחה מאד.

ויהי מבדיל בין מים למים

אתמול בפגישה עם המשפחה של מ' הגיק, הבת הקטנה שלו התבלבלה כל הזמן. קראה לי בשם של חברה אחרת שלו. לא ידעתי איך להתייחס לזה. מצד אחד, זו חברה אובר-מגניבה (וכמובן גם מוזרה היטב) שאני הייתי שמחה להידמות לה. מצד שני, זה גורם לי לתהות אם אני לא "במקרה" נבלעת ולא נבדלת מספיק, מביאה רק את החברות שלי ושום דבר מעבר ולכן ניתן לטעות בי עם חברות אחרות. ומצד שלישי, אנחנו מכירות כבר מלא זמן וזו הפעם הראשונה שזה קורה כ"כ הרבה בפגישה אחת (פעמיים שקלטתי והילדה עצמה אמרה שזה קרה הרבה יותר 😉 ), אז אולי אולי מעבר לילדה המבולבלת שיש לפנינו בערב הספציפי הזה יש לי גם וייב יותר שמח ומשמח לאחרונה?

אביב. אז אני לא אתפלא. ואולי גם דברים אחרים? אולי הקלה? אולי קצת מקום? אולי קצת יותר הישענות אל מקומות שעושים לי טוב על חשבון מקומות שלא? אני מרגישה שאני מתנדנדת על סיפה של תקווה. מפחדת להסתכל עליה, שמא תתנפץ. מפחדת לשמוח בה פן היא תחלוף יחד עם האביב. וזה מפריע לי לרחוץ בה, להרגיש את הנעימות שלה מקיפה אותי, לקרוא לה "אוויר".

אני עייפה מלהיות לבד, אבל גם עדיין לא פתוחה ליזום כל כך.

רואה הזמנות לאירועים, מכניסה אותם ליומן, ולא הולכת. לפחות בינתיים.

אתמול פנתה אלי חברה והציעה ללכת יחד למסיבת יום הפאי שתתקיים בשבוע הבא. אני אוהבת את החברה ואת בן הזוג שלה (שרוצה ללכת למסיבה והיא פחות, ולכן חיפשה מישהי שהיא יודעת שנחמד איתה, שתצטרף), הרבה יותר משאני אוהבת את החברות שהזמינו אותנו למסיבה הזאת ואת האנשים שבדרך כלל באים אליהן.
ולכן "אני יותר אשמח לבוא אם את תהיי שם" זו ממש הסיבה היחידה שהייתי שוקלת ללכת, ולמעשה חבל שהיא לא אמרה את זה לפני כמה ימים, על אירוע אחר שהם היו בו ו"חשבתי שהיה מגניב אם היית באה" עלה בהקשר שלו רק אחרי.
אבל היי, זה נשמע כמו הזמנה. למשהו חברתי. עם אמירה מפורשת שלמישהו יהיה בו יותר טוב איתי מבלעדי.
כשניסינו לתאם לוחות הזמנים שלנו פחות הסתדרו, אני מעדיפה ללכת מוקדם יחסית והם מתפנים רק יותר מאוחר. וככה זה אולי קצת נפל? עוד מוקדם לדעת, אבל זה גרם לי לרצות פשוט לפגוש אותה ואת החבר שלה ואנשים אחרים שאני אוהבת בלי החברות שהזמינו אותנו והחברים המעיקים שלהן. אבל היא ואני פחות טובות בלארגן. "אולי פשוט נקבע לעשות משהו ביחד בזמן אחר", היא אמרה ואני חושבת שאנגוס בפתיון הזה, עם הצעה קונקרטית. ונקווה שזה יצליח.

על הדרך היום לפני שיצאתי שלחתי הודעה לעוד חברה רחוקה: "רוצה טיול לים היום?". "תודה! היום לא אוכל אבל אשמח ביום אחר", היא ענתה, והיי, גם זה נשמע כמו הזמנה, אבל הפעם מהצד שלי. לא מכוונת היטב, כי בהתראה איומה, אבל עדיין. ולגישוש בקשר להאם תרצה לבוא לערב ספונטני לכבוד יום הפאי היא ענתה שהיא עוד לא מתגודדת. ובכל זאת זה הכי הרבה חברתיות שעשיתי כלפי אנשים שלא ממעגל קרוב כבר כמה זמן.

במיוחד קשה לי להתחיל דברים, לקבוע, לתאם, לשאול. להעלות את זה שהתכוונו. להניח את עצמי על השולחן. להיות בסימן שאלה.

לכן אני שמחה בכל מערכת יחסים שבה הפעולה שעושים לפני שנפרדים זה להוציא יומנים ולקבוע את הפגישה הבאה. וזה לא שהן נדירות כל כך! כרגע יש לי כאלה עם ג' (אחת לשבועיים), עם החייכן (לרוב אחת לשבועיים), עם היחפה (אחת לשבועיים, ולפעמים יותר, בהפתעה), עם מישהי נוספת שאין לה כינוי כאן ושפגשתי על רקע כרבוליות ואז הסתבר שאנחנו משני צדדים של קהילה משותפת ושנעים לנו לדבר (אחת לחודש בערך), עם הפיון והטרול, שאני נפגשת איתם רק בשלישיה מאז שהלכנו יחד לחנות יד שניה כמעט לפני שנה (אחת לחודש בשאיפה). יש גם כמה אנשים שלא מוציאים יומן וקובעים *מיד* בסוף הפגישה, אבל אני יודעת שלגיטימי לנהל את השיחה הזאת מתוך נקודת הנחה מוצקה שהפגישה או השיחה הבאה תקרה ולא רחוק מעכשיו. בין אלה אני מונה את זו ששמה נכתב בכתיב חסר (שיחת טלפון כל שבוע), וכמובן, את מ' הגיק ומשפחתו (בערך אחת לשלושה שבועות[2])? זה הרבה אנשים והרבה פגישות. וגם משאיר לי בכ"ז קצת יותר מחצי שבוע פנוי.

איך זה עובד?
מתי הכי מתפתחים?
עם האנשים שכבר יש או עם אנשים חדשים?
כמה אפשר לגדול ולהשתנות ולא להתחרפן?

התחלתי קבוצת מדיטציה ושיחה שנקראת "צורות ראיה משחררות על עצמיים". אני חושבת שכמו שרומזת הכותרת הוא יהיה קשור להסתכלויות שונות על המציאות והעצמי במטרה למצוא כאלה שמיטיבות ועוזרות לשחרר מכאבים וסבל. זה יהיה מעניין. בינתיים אני יותר שמחה ומבחינה בטוב (בעיקר כי אביב ואי אפשר להמנע מזה, אבל גם הבחנה בטוב ובעצמי הטובה זה התרגול של השבוע) אבל במקביל עדיין מרירה ורואה גם את כל האי-התאמות וכועסת על כמה דברים בסטטוס קוו של החיים שלי (מעניין אם זה גם יקבל התייחסות ואיך). בינתיים אני חושבת שזה היה רעיון טוב להקדיש ערב בשבוע (ועוד פעמיים עשרים דקות לתרגול במהלך השבוע) לזה.

הדברים הטובים שעשיתי למען עצמי לאחרונה כדי להפחית את הסבל שלי:
– לעבור בדיקה אופטומטרית מקיפה, לקבל מרשם ולקנות משקפיים חדשים במספר הנוכחי שלי (וואו)
– לבקש מהיחפה שתקנה לי אזניות אלחוטיות מבטלות רעשים כשהיא נוסעת עם החבר שלה לאילת (מאד מתרגשת לקראת זה)
– להרשם באומץ לקורס המדיטציה הזה
– להיות בחוץ המון במהלך שעות היום בחצי השבוע האחרון
– ממשיכה בירורים רפואים (כרוניים וחדשים) אע"פ שיותר קשה לעשות אותם

דברים שאני הרבה פחות בטוחה שיפחיתו סבל אבל אני יכולה לקוות:
– לענות לג' על הודעה חמודה שמטרתה ליצור חיבור (הוא שלח לי פוסט על מערכות יחסים חשובות שאין בהן ריבים, ועל כך שריבים הם לא תנאי למערכת יחסים מוצלחת, וכתב "תראי, הוא אמר שאנחנו מוצלחים!", ובמקום להבין את הכוונה שלו לשמח ולמסור לי ד"ש של גאווה במה שיש בינינו, התייחסתי לתוכן (בלי ריבים, אה?) ואמרתי לו שלדעתי השארנו אי הסכמות מהותיות בינינו במצב של אי הסכמה, ושאני לא בטוחה שלא הלכנו קצת יותר מדי רחוק לא לריב. זה קצת היה לא במקום אבל הוא הגיב בכבוד, ואני לא יודעת, אולי (רק אולי) נצליח כן ללבן דברים, או לפחות לעלות על פני השטח את האי הסכמות ואת היותן מהותיות. ייתכן שזו גם ראיה שתשחרר.

דבר שללא ספק עדיין צריך ועוד לא טופל:
– למצוא איך אני מכניסה פעילות גופנית (חיזוק כח שרירי ליבה וחגורת כתפיים) אמינה לתוך השגרה שלי, כי כרגע הפילאטיס נפל בין הכסאות והגב והצוואר שלי לא אוהבים את זה.

————————————————————————-

[1] היחפה – ככה נקרא לחברה החדשה כאן. הרבה קורה איתה עכשיו.
[2] עכשיו שיש לי פגישה עם ג' באופן מוסכם אחת לשבועיים, אז הפגישות אצל משפחת מ' הגיק יצטרכו לזגזג בין אחת לשבועיים לאחת לחודש, כי ג' וארוחה אצל מ' אלה אירועים שמוציאים זה את זה, אלא אם אני ארצה להגביל את הפגישות עם ג' דווקא כדי כן ללכת להפגש עם מ' ומשפחתו. שזה קצת מפתה, עלי להודות. כאחד מהדברים האלה לעשות כדי לשבור את ההרגל שלי לשים את ג' ראשון בשיקול הדעת שלי.

שיהיה שבוע טוב, חברים

3 מחשבות על “ומה אם לא אצליח עד שיחלוף הקיץ?

  1. לא יודעת מתי כתבת את הפוסט הזה אבל ביומיים האחרונים קפואאאאאאאאא ולא אביב בכלל. אבל כן, היו כמה ימים מ-ד-ה-י-מ-י-ם מבחינת האוויר והפריחה והאביב. זה עוד ישוב.
    אהבתי את הכינוי ליחפה. ממש מדמיינת אותה.
    הצילום של חוף הים פשוט מעתיק נשימה.
    ייתכן שהבת של מ' הגיק בילתה הרבה זמן עם החברה האחרת שלו לאחרונה ולכן "נתקע" לה השם שלה גם כשזו היית את. או שבאמת היית שמחה יותר מהרגיל.
    כתבת שאת עייפה מלהיות לבד אבל האמת היא שאת מדווחת פה על מפגשים עם הרבה אנשים, יחסית. אבל אני מבינה שהכל יחסי, ויחסית לעצמך התחושה היא של לבד.
    כשקובעים את הפגישה הבאה בתום הפגישה הנוכחית זה מסיר באמת את עניין אי הוודאות. קשה להיות בתוך אי וודאות. זה אחד הדברים שאני (וכולנו בעצם) עובדת עליהם הכי הרבה בחיי. ללמוד להתמודד עם אי וודאות. כי גם כשיש וודאות, זו אשליה. אין באמת.
    איך מתפתחים? כל הזמן מכל דבר. גם מלבד. גם מלשריין מפגשים ביומן ולא ללכת בסוף. מכל דבר מתפתחים ולומדים.

    אהבתי

    • אני יודעת שאלה הרבה אנשים, ובכל זאת זה בדיוק הקצב שמספיק לי כדי לא לשכוח שהם קיימים ולא לאבד את הידיעה שאכפת לנו זה מזו במובהק. בשביל להרגיש שאנחנו בתקשורת באמת, בהתפתחות של מערכת היחסים, דרושה לי אינטנסיביות יותר גבוהה. לא עם כולם בבת אחת, חלילה! 🙂

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s