never need a reason, never need a rhyme

Round the chimney, step in time

*****

בימים האחרונים אני קוראת כל ימני פוסטים באתר הרציונליסטי less wrong, שעוסקים בנושא ספציפי: מה העודף שיש לך בחיים ואיך לזהות אותו ולשמור עליו. זה התחיל מהפוסט על slack ממש, והמשיך באיזושהיא סדרה שמדברת על שבת (כלומר, שמירת שבת) כמין סוג של אימון בלהיות פנוי וגם בהיותה קנרית לכמה פנאי אתה יכול לגייס על בסיס קבוע ולא חירומי (כי אתה לא יכול לגייס יממה שלמה של פנאי בשבוע אם אתה לא יכול). אהבתי את ההבחנה שדחיית שבת לצרכי פיקוח נפש מעידה על חירום (כי הרי פיקוח נפש זה חירום), ושאם אתה מנסה לשמור שבת אבל יוצא שעליך להפר את כללי השבת על בסיס קבוע, אז כנראה אתה במצב חירום כרוני.

יש גם איזושהיא רשימה של אילו דברים לדעת אחד הכותבים הם "יותר שבתיים" מאחרים 🙂 עם המלצה לעשות יותר ממה שבראש הרשימה ופחות עד להימנע מהדברים בתחתיתה. אולי רשימה מועילה ואולי לא. בהחלט כזו שגורמת לי לחשוב. למשל, לדעתי אני עושה חלק מהדברים בראש הרשימה וחלק מהדברים בתחתית הרשימה, וכמעט לא דברים האמצע. אולי יש מה לחשוב פה.

בכל מקרה, על הדבר העיקרי עם החירום אני מסכימה שממש צריך לחשוב: לשמור שבת אומר שאתה צריך שדברים ייסגרו ברמה מקומית. שתהיה במרחק הליכה במחברים ומשפחה, יהיה לך אוכל שלא צריך להכין אותו, שיהיו דברים שלא צריך לבחור ביניהם. אלה דברים שגיליתי שמאד חסרים לי כשהייתי בבידוד, סליחה, בסגר, במהלך הקורונה. זה מה שגרם לי לרצות לגור יחד עם אהוב או חברים קרובים- כשנהיה מס גדול על יציאה החוצה, אורח החיים שלי קרס. זה אומר שאורח החיים שלי תלוי בלעשות מאמץ ולעבור מרחקים די גדולים בשביל לענות על הצרכים שלי, וזה גורם לזמן שיש בו אילוץ להיות מקומי (כמו סגר או שבת) להפוך מזמן שפוטנציאלית מחייה ומרווה, לזמן מתח, שבו האפשרויות חסומות ואני מצטערת על איך שהחיים שלי נראים.

זו ראיה קצת מופרזת: גם אנשים דתיים לא נכנסים לשבת בלי הכנות לשבת, כמו שלטבעונות מסוכן לעבור בלי להכין שום דבר מראש כי אז רק מורידים דברים אבל לא מוודאים שאבות מזון כלשהם נשמרים. ההמלצות בעניין טבעונות זה קודם להכניס לחיים יותר דברים שהם מזון טבעוני ורק אח"כ לצמצם במזון מהחי. אולי זה אומר לשים לב לייצר כמה דברים "שבתיים" (ואפילו מהאמצע של הרשימה) לעשות כבר *לפני* שאוסרים על כל הדברים שהם פחות. להיות בקרבה לאנשים בשכונה ובמרחק הליכה. וליצור טקסים של פגישה חברתית טובה ונעימה ביום קבוע (זה לא חייב להיות שישי בערב, אבל שישי בערב זו בחירה לא רעה), כדי להפחית את הצורך בלתכנן ולתאם.

החשיבות של אירועים קבועים היא גדולה: למשל, במהלך השנה האחרונה השתדלתי מאד לנכוח בערב וירטואלי כזה- זה נקרא "מעגל לב" והיה פעם בשבוע שבה כל משתתף מדבר אשר על לבו לזמן מוקצב, ואז משוחחים שיחה כללית יותר. זה נהיה חשוב לי, גם האירוע עצמו וגם החזרתיות הטקסית שבו. עוגן ידוע בשבוע. עכשיו הקורונה עוזבת את הבמה, ובינתיים הטקס עוד מתקיים, אבל הוא נשחק מאד בקלות.

****

מה שבאמת מכביד עלי בהקשר הזה הוא: אני גרועה בלתת לחיים שלי להיות מבוססים על אנשים קרובים שקרובים גם פיזית. עם רוב האנשים החשובים לי אני נפגשת רק פעם בשבוע במקרה הטוב, וזה ממש מעט.

****

בתקופת הקורונה, כדי לשמור על הקשרים חיים גם בזמנים שלא נפגשים בהם, יצרתי "מנהגים" של שיחות בע"פ יותר תכופות עם ג' ועם הזהוב, אבל אם לא מחזיקים את זה, זה לא מתחזק את עצמו. בין היתר לטעמי- בגלל שאין לזה ערך ברור בתשובה לשאלה מתי עושים, או מי אחראי. אני מרגישה שלרוב אני זו שצריכה להכריע מה התשובה לשאלות האלה (כולל לבחור ליצור קשר או להטיל על הזהוב במפורש את האחריות ביום מסוים ליצור קשר), וזה גורם לי לעומס תכנוני שאני ממש לא נהנית ממנו.

למשל, הוא יוצר תחושת ughh ברורה כשאני "רוצה" (בעצם מרגישה חייבת) לדבר עם הזהוב, כי אני צריכה להתקשר אליו, ואני אף פעם לא בטוחה מתי זמן מתאים, ואני נכנסת למלכוד של אולי אני אתקע לו באמצע. או שהוא יידע שהוא צריך להתקשר אלי כשמתאים לו כי אחרת אני אתקשר אליו מתי שלא בהכרח מתאים לו, ולכן בימים שהוא עסוק הוא צריך לחשוב מראש שהוא יהיה עסוק ו"לקנות" את הזמן "חופש" שלו מאינטראקציות לא מתוכננות אתי על ידי ליצור קשר, והכל מסובך ומגעיל. ("זו תמיד אהבה, וזה תמיד מסובך ונמאס"). והמילה הזאת, נמאס, מאוס, גורמת לי מאד לחשוש שמא אין איך להציל את הדבר. יש לזה קשר לדינמיקה של רצון ונזקקות (למשל מה שכתוב פה), לזה שזה משחק מרובה תורות מאד, וכבר עברנו הרבה תורות שבהם דברים הם off. שההרגל שלנו הוא שדברים הם off. עצוב לי שהציפיה שלי היא שבשביל לתקשר איתו לא יהיה לי קל. כמה מזה זה סביר לקבל?

****

אבל גם בקשר לפגישות (שהן לא השיחות היומיומיות) יש לי מתח של תכנון, אפילו מול ג', שבדרך כלל כבר יש בינינו פרוטוקולים שעובדים.

השבוע היו המון דברים שעמדו להתרחש בסוף השבוע (בסוף טילים שינו את רובם), ואחד מהם היה שביום שישי, אחרי יום שלם מלא אירועים, ג' היה אמור לבוא לישון איתי ולהעביר איתי את הבוקר למחרת. ואז טילים, וקודם הוא ועוד כמה מארגנים של אירוע פומבי ופתוח שתוכנן החליטו לבטל אותו, ויום אחר כך הוא החליט לא לבוא גם למסיבת הכרבולים, שהיא ארוע שלא באחריותו אבל הוא נרשם אליו כמשתתף. וגם שקל ברצינות לעשות את סוף השבוע אצל הוריו, במקום שפחות טילים נופלים בו. והוא עשה משהו ממש נחמד: עדכן אותי בכל ההחלטות *האלה*.

מה שהוא לא עשה, זה להקדיש את הזמן בשביל לעצור ולהגיד גם: "זה שינוי בגודל של יום שלם בתכניות שלי. אני עדיין לא יודע להגיד במפורש מה זה אומר לגבי הסיפא של היום, שבו תכננו להפגש. אבל בעיני בדיפולט התכנית קיימת/מבוטלת/אני מחפש תשובה לזה, ואעדכן אותך".

אחרי הביטול הראשון שאלתי "עדיין תבוא לת״א אלי?"
והוא ענה "אין לי מושג. עוד לא ברור לי מה הולך לקרות בענייני רקטות ומה אני צריך לעשות בקשר לזה."

אחרי שסיפר שהוא שוקל לנסוע להוריו למהלך סוף השבוע, מכיוון שהוא לא ציין שהתכנית שלו היא להפגש איתי במהלך אותו סוף שבוע, ביקשתי ממנו לבדוק את האפשרות לבוא אלי בהמשך, במהלך חג השבועות (שמתנהג כמו עוד סוף שבוע שצמוד לסוף השבוע הקיים). "אבדוק, אבל את ראשון כבר הבטחתי להורים." הוא ענה.

ובשלב הזה נעלבתי והתעצבנתי. למה הבנאדם שמארגן מסיבות כרבולים "מקבל" ביטול מפורש עם נימוק, וההורים שלו "מקבלים" שהפגישה איתם מובטחת בלו"ז, אבל בקשר לפגישה איתי, אפילו כשכבר ברור שעשויים להיות שינויים לא-הפיכים שהוא עושה עכשיו ויכולים להשפיע עליה, אני לא "מקבלת" את אותו הדבר? למה הוא לא- לא מעדכן, לא מבטיח שיישמר, לא מיידע אותי שהוא לוקח בחשבון? למה זה עד כדי כך ברור שהוא לא יעשה את העבודה הזאת, שאני "צריכה" לחטט בשביל לקבל ממנו מידע על משהו משותף, שהוא זה שמשנה אותו? שהוא יהיה אחראי על זה!

התלבטתי, ואז החלטתי שאכתוב לו.
"שמתי לב שיידעת את <האיש של הכרבוליה> בביטול, אבל שלא דנת איתי בשינוי התכניות שלנו (שהיו: לישון יחד בלילה של שישי). הרגשתי צורך לשאול אותך במפורש, וגם לבקש שתחפש זמן אחר להפגש. זה מפריע לי, ואני מרגישה שאני משקיעה בתכנון יותר ממה שמתאים לי.
אני רוצה שכששינוי בתכניות שלך מבטל תכנית שלך איתי, זה גם ייאמר במפורש ולא ישתמע, וגם שזו תהיה אחריות שלך ליזום הצעת מועד חלופי".

עד כאן תאור התנהגות, השלכות, בקשה לעדכון. הכל לפי הספר. אפשר היה לעצור כאן חוץ מזה שאי אפשר היה, והוספתי:
"עוד: מההתנהגות הזאת יצא שמבחינתך לבטל תכנית איתי goes without discussion and without even saying, וזה מכעיס אותי. לא מגיע לי יחס כזה."

בואי נדבר על זה בטלפון מחר, הוא ענה. בפעם הקודמת שניסינו לנהל שיחה כזו בהודעות טקסט זה לא הלך טוב.

במכתב מקדים לשיחה הוא הסביר שכיתב אותי על המייל למארגן כדי שאני אדע על עוד שיקולים שהוא פירט שם, שלא הספיק לדבר איתי עליהם, ושהוא לא חשב ש*אנסה* אפילו להסיק מה השינויים בפגישה שלנו מכל המידע שהוא נתן לי, מפני שעדיין *אפשר* לקיים את התכנית המקורית (דבר שאני לא לגמרי מבינה איך הוא טיעון תקף, כי מהשינוי של לבלות את סוף השבוע עם הוריו השתמע במפורש שהוא לא התכוון לקיים אותה במתכונת שסוכם).

בנוסף בשיחה הוא ביקש לשנות את הדיון מ"אתה לא" ל"בחירום אתה לא", כי לטענתו ברגיל הוא כן עושה איתי בדיקות *לפני* שהוא משנה תכניות משותפות, ולא תוך כדי ריצה. אני חושבת שהוא צודק בקשר ל*זה*, טכנית (כי לא זוכרת מתי לאחרונה הוא שינה תכניות ביוזמתו במצב שהוא לא הרגיש מוכרח). מצד שני, כרגע עברנו שנה שלמה של *אילוצי* קורונה, אני צריכה שב"חירום" יהיו לו הרגלים לתקשור שינויים מולי גם בתוך האי ודאות שלו, ולא ברגע האחרון האפשרי. אי אפשר להכחיש שהיו לו שתי הזדמנויות שונות (אחרי הביטול הראשון ואחרי הביטול השני) לקחת אחריות על הניהול של השינויים מולי, והוא לא לקח, ובעיני זה שהוא הצליח לא לקחת בשתי פעמים רצוף, וגם לא שאל אותי בשתי הפעמים למה אני שואלת שאלות בירור במקום לחכות שהוא יעדכן אותי, זו עדות לכך שההרגל הזה חסר/לא פועל אצלו.

אני הסברתי שכל עוד הוא לא אמר במפורש שהוא הולך להיות אחראי על השינויים, וכל עוד הוא מראה בתשובותיו שזה לא מעסיק אותו בכלל, והוא גם לא מגיב לבקשות שלי לענות בנושא, אני נשארת בחוסר ודאות, וכדי לתקן את התכניות שלי (היו אופציות אחרות ללילה הזה) היה עלי ליצור *איתו* קשר (בלו"ז לא ברור, כי הוא לא נתן אינדיקציה שהוא מתכנן לשקול את הדברים ומתי), ולבקש ממנו מידע, ושזו מטלה שלא הוגן שתהיה אצלי, כי אז *אני* נענשת על זה ש*הוא* משנה תכניות.
סיכמנו שאם אין לו תשובות מיידיות, מספיק שהוא יגיד שהוא אחראי לתת תשובות עד מועד מסוים, וזה יפחית את הכמה מציקה אני מרגישה שאני צריכה להיות בשביל לדעת בוודאות שתהיה לי תשובה ומתי. והזהרתי אותו אפילו, שאם הוא לא מחזיר תשובות/משתף אותי בהחלטות שלו, אני יכולה להפקיע את הסבלנות שלי, לקבל את העיכוב כסימן שכל אחד מאיתנו מחליט בשביל עצמו, לעשות תכניות *משלי* שמתאימות *לי* ולדחוף אותן כאילוץ למתי שכן נדבר על זה, והוא הודה שזה הוגן.

אני חושבת שהוא הבין. אני חושבת שהוא יתקן את המנהג הזה. צריך לראות.

בסופו של דבר בקשר לתכנית שלנו, קבענו בסוף (אחרי עוד כמה איטרציות) שכדי לחמוק מכמה שיותר סיכון בטחוני, להתנגש עם פחות תכניות שהיו לי, ולזכות בכמה שיותר פינוקים, הוא יבוא לאסוף אותי בראשון בערב לבית הוריו ושם נאכל יחד ארוחת שבועות (גבינותתתת) ונישן יחד, וזו תכנית שאני אפילו מצפה לה 🙂 .

אחרי זה העליתי את זה שקראתי פוסטים על שבת ו"שבתיות", ושבא לי לחשוב איך להכניס חלק מהתובנות מהם לחיים שלי. "אולי נדבר על זה בפגישה שלנו, ביום שני בבוקר?" הצעתי. "זה נושא גדול, אני לא בטוח שהזמן שיהיה לנו יספיק", הוא ענה, ונשמע קצת חרד. "זו לא אחריותך," הבהרתי לו. "זה נושא שיחה שחשוב לי ולחיים שלי ושאם אני רוצה לקיים דיון אתך בו, אז *אני* צריכה להיות אחראית על להעלות אותו, אולי ביותר מפגישה אחת, וזה לא משהו שאני צריכה שתנטר". "טוב", הוא נשם לרווחה. ואני הייתי מבסוטה ממש. גם על האפשרות למדל לו בתוך המסגרת של אותה השיחה בדיוק איך לוקחים אחריות על אספקט מסוים של תקשורת כדי שהצד השני לא יהיה באי ודאות בקשר לתפקיד שלו ולאיך להשקיע בו, וגם שזה נשמע מיידית מנימת הקול שלו שזה היה יעיל. בדיוק בשביל הרווחה הזאת אני רוצה שהוא יתנהג אלי ככה 😉

(בסוגריים אגיד ששמתי לב שהמילים האלה לא באו *גם לי* לגמרי בטבעיות. גם לי אין כנראה הרגל מאד חזק להגיד שאני לוקחת אחריות ישירה על דברים. מזל שאנחנו עושים את השיחות האלה, הא? ).

****

אם אני רוצה אנשים שיהיו בחיי קרוב והרבה, צריך למצוא אנשים שזו גם השאיפה שלהם. חברות שמחפשות מעגל קרוב פיזית ותקשורתית, או בנזוג לגור איתו/בקרבתו. כרגע אין לי את הדברים האלה, ובקשר לבנזוג שיהיה קרוב והרבה- גם אין לי מקום בחיים לשים אחד. לא עם כל האנרגיה שיוצאת על לתאם ולתקשר ולתכלל את כל מערכות היחסים שיש לי כבר.

יש בחיי אנשים שחשובים לי, שאני רגילה לקבל מהם מעט מדי תמורת הרבה מדי משאבי קשר. המערכות האלה צריכות להשתנות מאד או להסתיים, ואני מאד לא אוהבת את הרעיון של להשאר תלויה על בלימה תוך כדי השינויים האלה, לעבור אותם לבד. השאלה היא- ביחד עם מי זה רלוונטי לעבור אותם?
כנראה לא עם האנשים עצמם, זה קאונטרפרודוקטיבי.
כנראה גם לא עם בנזוג פוטנציאלי עתידי, למה לו להכנס למיטה החולה הזאת לפני שכל האנשים האלה תופסים חלק גדול פחות בחיי?

(בלי אף אחד להשען עליו, איך אני אמורה לקחת את הסיכון שבהעדר הזהוב בחיי ובמיטתי לפחות פעם בשבוע אני אהיה אומללה לפחות כמו שהייתי בקורונה? שלא יהיה אף אחד שעדין כשהוא מביט בי כמו שג' עדין, ושגם ירצה להזדקן איתי?)