כשאני אומר 'עכשיו', תמשוך כמה שאתה יכול. כלומר, לא עכשיו. לא עכשיו. עכשיו"!
[משפחת המומינים, "כוכב השביט הגיע", טובה ינסן, תרגום משוודית דנה כספי]
"יש לי הצעה לפיצ'ר לווייז", אמרתי לחברה. "זה תוספת שאתה מפעיל וכל מה שהיא אומרת לך אחרי הפעם הראשונה שהיא אומרת נגיד שבקרוב יש פניה ימינה, זה "לא בפניה הזאת. לא בפניה הזאת. עכשיו כן!".
זה רוב מה שאני עושה כהשלמה לווייז כשאני הנווטת לצד הנהגת.
מתי תיגמר תקופת הקורונה?
האם לכל אחד זה נגמר בזמן אחר?
מבחינת נ' זה נגמר מזמן. כל ההבדל הוא שעכשיו עוטים מסיכה כשיוצאים החוצה. אף על פי שהיא צוות רפואי ולדעתי בענייני מיגון יש לה לא מעט נסיון. "היה כיף בסגר", היא צהלה אתמול במפגש הזום של מועדון הקריאה. נכון, היה לה כיף בסגר, היא עשתה אותו עם הזהוב ועם הבנות שלה, והגרוש המעיק שלה היה במילואים במלונית קורונה. היה להם מלא זמן ביחד והם לא הרגו אחד את השני, ומאז הוא נשאר והרבה יותר מזה.
ג', לעומת זאת, כמעט לא יוצא מהבית חוץ מאשר לקניות. זה לא שלפני כן הייתי מסתובבת המון, אבל לצאת עם מסיכה זה לא נעים פיזית, במיוחד לא בחום הזה. זה מקטין את הטיולים הסתמיים שלי עוד יותר, הופך את היציאות שלי לכאלה עם מטרה. אבל חלק מהמטרות חברתיות.
אני מתגעגעת לאנשים. אז מעבר לדירה הקווירית שאני לפעמים באה אליה, אני פוגשת אותם במקומות פתוחים (בהליכה רגלית, הייתי עם חברה בים שוב, והפיקניק עם הג'ינג'ים היה סבבה לגמרי, אפילו שהיינו במסיכות רוב הזמן.) או שמארחת בודדים אצלי. אתמול הייתי אמורה ללכת לעשות את מועדון הקריאה עם הגיק החמוד מגבעתיים, אבל בסוף הסתבר שהנורה בסלון שלהם התקלקלה, אז הוא בא אלי במקום. אני מתגעגעת לזו ששמה בכתיב חסר, היא כתבה אותי ביומן שלה ביום ההולדת שלי, אבל עוד לא ברור מה יהיה אופי הפגישה. היא נפגשת אפילו-יותר-ממרחק מהממוצע כדי לא להיות חייבת מסיכה. לזהוב ולנ' יש קבוצה קבועה שעושה פאב-קוויזים אונליין ביחד. אני אצטרף אליהם השבוע, ממחשבי שכאן. זו תהיה הפעם הראשונה בהרבה זמן שאשכרה אראה (אפילו שזה על מסך) אנשים שלא מכירה היטב (וגם אלה חברים של חברים). העולם החברתי שלי גם ככה לא הכיל בעבר הרבה אנשים חדשים, ועכשיו זה פשוט הגיע לרמה מגוחכת.
אני צריכה מחדש להתרגל לפחות או יותר הכל. ללהציג את עצמי, ללהתעניין באחרים, ללהיות חלק מדברים. לפני כמה שבועות חברה ארגנה לי לצאת איתה ועם אהובה שלה לחוף געש ולפגוש שם עוד חברה, שהכרתי מהאינטרנטים אבל לא פגשתי מעודי. זה היה… מיוחד! הרגשתי חלודה, אבל גם אמיצה. ואני חושבת שעשיתי רושם טוב. בטוח שהיא עשתה עלי ושנהניתי בחברתה. אני כל כך רוצה לדעת שאני עושה רושם טוב, כי אני מפחדת מדחיה של זרים. כאלה שאין להם הרבה חשיבות בעולם שלי וכאלה שהם מעסיקים פוטנציאליים.
הבנתי שלא עשיתי אינטראקציה שהיא לא מינית/רומנטית עם בנאדם ממין זכר כבר הרבה מאד זמן. אני צריכה להבין איפה הדברים האלה קורים ולהתחיל מחדש להשתכנע שזה קיים. בינתיים נרשמתי למין קבוצת פייסבוק שהמטרה שלה ללמוד קורס מקצועי שמסתובב ברשת, ואני תוהה איך זה יילך. החלק של העבודה העצמית, אולי החלק של לשתף באיך זה עובר עלי ובשאלות טכניות. אנשים מצטוותים לקבוצות עבודה, האם אצטוות? עוד לא יודעת. תלוי אם יהיה לי אומץ.
אני משתדלת שהאומץ שלי יהיה במנות קטנות כדי לא להבהל בחזרה אחורה ללא-כלום. כבר חודש שאני אופה ככר לחם בשבוע, והלחם שלי טעים. עדיין קשה לי לאכול, אבל משום מה מרק עם קרוטונים מצליח לשכנע את הגוף שלי שהוא אוכל. זה נשמע לי כל כך בחיות מושהית. שלא בטוחה בתפקודים הגופניים שלה אפילו. "לימבו", אמרתי למטפלת לא מזמן.
אני ממש תוהה אם ג' חושב שהוא לפני החיים האמיתיים, או שאלה החיים האמיתיים שלו. זה מוזר להפסיק לחשוב שהלימבו הזה הוא משהו בין לבין ולהגיד: לא, אלה החיים שלי עכשיו, אני אשפר אותם מכאן. אני תוהה אם הוא חושב שמשהו יתחיל "באמת" כאשר משהו. בגלל שאם אלה החיים שלו עכשיו, אז למה הוא לא איתי, עושה אותם אפילו עוד יותר טובים?
אני אומרת לעצמי שהבייסליין שלי עכשיו יותר טוב מאז שאני עושה פילאטיס. שיש לי יותר כח לעולם הזה. אני מקווה שזה באמת נכון, ועל כל פנים כאשר יש לי סידורים על השעה של הפילאטיס אני דואגת להשלים מהקלטות כמו ילדה טובה. זה קרה לא מעט לאחרונה, אני מעדיפה להגיע בלייב כי בקשר להקלטה צריך להחליט מתי ולפעמים להחליט זה קשה.
להחליט זה קשה.
גם עם אוכל, אני משתדלת להכין כמה כריכים בבת אחת, ואז כשאני רעבה- לא להצטרך שום דבר חוץ מלהוציא כריך, ולאכול אותו עד שהוא נגמר. לא צריך להחליט לאכול עוד ביס ועוד ביס, ושאולי החלטות אחרות יגנבו את תשומת לבי בין ביס לביס. אם אני שוכחת יוצא שאני עושה שלושה או ארבעה דברים במקביל ולאכול קצת נשכח בתוך תלויות-הזמן של הדברים האחרים. כדי לוודא בהקשרי בטיחות שאני לא שורפת את הבית או משהו, אני מפעילה טיימר במטבח כדי שיקרא לי אליו אם יש לי משהו על הגז או בתנור.
גם לג' זה קשה, ודווקא בגלל זה הוא מבין למה אני מבקשת ממנו להגיד מה בא לו לאכול. כשיש כיוון אז לא קשה לי להכין. אבל להחליט זה קשה. ובגלל זה אני מבינה כשהוא אמר שהוא מעדיף להתארח אצלי בפעם האחרונה כי מזמן לא היה פה. אני לא מאמינה שזה בגלל זה, אלא בגלל שאז הדברים הם אחריותי. אם כי אין לשלול שהוא ירצה להיות במקום שהוא לא הקירות שלו, מדי פעם.
השבוע יש לי ממש שלושה מפגשים שונים עם הזהוב. לילה, ולילה-ובוקר, ואחה"צ. זה כל כך שימח אותי שהוא קבע איתי באחה"צ שבו נ' בעבודה והוא פנוי. כי זה אומר שהוא יכול להעדיף להפגש איתי מאשר סתם לשבת בבית לבד. (אני די בטוחה שאם אגיד את זה לנ' אז היא תגיד שהיא הציעה לו לבוא אלי, אבל די כבר כמה אפשר לדאוג בקשר לדברים משמחים).
אני גם מתכוונת לנצל אותו ואת כשירותו לנהיגה כדי להגיע לקטוף מנגו היכנשהו בסביבה, כי זה משהו שממש בא לי לעשות אפילו שאחר כך אוכל בעיקר לאכול מנגו או שניים ולתרום את המנגואים הנותרים לביתם של הזהוב ונ'. היו כמה מקרים לאחרונה שבהם נ' שלחה את הזהוב לעשות קניות מסביב לביקור שלו אצלי, לפעמים ממש על, וזה הציק לי, גם כי הרגשתי שזה לא משאיר לי יכולת החלטה על מה שקורה בזמן של הפגישה שלנו, אבל גם כי דאגתי להשאיר את הפגישה בלי תכניות חיצוניות כדי להשאיר זמן להיות ביחד, ואם כבר הולכים לקניות על הזמן הזה, למה שזה לא יהיה עם האינטרסים שלי? 😉 אז עכשיו אני בקטע של לקטוף מנגו ולקחת אותו וגם ללכת לקניות באיזו חנות טבע בכפר סבא. ו… זה בסדר שזה יהיה לפי האינטרסים שלי, אבל גם נ' תשלח רשימה 🙂
הייתי רוצה שבסוף אחר הצהריים הזה הזהוב גם יסיע אותי לג', אבל עוד לא גיליתי איך חוזרים.
ואם אין לי איך לחזור שזה לא שני אוטובוסים, זה לא יקרה.
יו איך שהזמן טס! כבר אחרי הצהריים של היום, ויש לי שיחה עם ג' בעוד פחות משעה. הדבר הנכון לעשות הוא להתקלח (התקלחתי כבר לפני הפילאטיס אבל צריך גם אחרי), ללבוש בגדים של בני אדם (לא לבושה כרגע מעבר לממש מינימלי) ולהתכונן נפשית שאחרי השיחה אצא לקניות/איסוף מתנות בשכונה(מישהי מוסרת מצעים ישנים, אני רוצה ללמוד לתפור, וגם מישהו ביקש לשאול ממני ספר והם במרחק הליכה לא ארוך זה מזה, אני יכולה להקפיץ)/החוצה. כי אז זה יוצא שעשיתי את ההחלטה הזאת עכשיו, כשיש לי מסגרת זמן, וזה יחסוך לי החלטות בהמשך, כשלא תהיה.
לעוד מישהו קשה להחליט?
מרצדת 
אהבתי כל כך את ההצעה לתוספת לוייז. הלוואי שתתקבל.
התחברתי מאד גם לעניין הזה של מתי תיגמר הקורונה – אצל כל אחד זה קצת אחרת. וזה גם משתנה אצל אנשים מידי פעם, אני רואה.
אני מאמינה שכמו כל דבר, גם התגובה לקורונה מאד מאד תלויה במבנה האישיות מלכתחילה. אבל זה גם יכול לבוא בהפוכה. למשל מכירה מישהי שהיא מאד חרדתית לגבי מחלות והידבקות, שכנראה זה היה יותר מדי בשבילה ולכן התחילה להקשיב באדיקות לכל מכחישי המגיפה למיניהם, ומתנהגת כאילו זה לא אמיתי. זו הדרך שלה להתמודד עם זה. ויש את ג' שבקושי יוצא מהבית (וגם אחי ככה, אבל בניגוד לג' הוא לא חי לבד אז יש גם אילוצי משפחה ובית ועבודה), ונ' שפרחה עם הזהוב והילדים בסגר ועכשיו פרט למסיכה נשמע שהיא מנהלת חיים רגילים לגמרי.
בחזרה אלייך – אוהבת גם את האומץ במנות קטנות. את המודעות, בעיקר, שכל עוד את שומרת על מנות קטנות, זה מאפשר לך כן להעז ולצאת מאזור הנוחות ולהתנסות ולהישאר חלק מהחיים "שם בחוץ". כל הכבוד לך.
ולגבי החלק האחרון – מכירה הרבה אנשים שיש להם קושי להחליט. ברמות שונות. אצלי זה דווקא לא ככה, וגם לא אצל בעלי. אבל שני ילדינו ברמה כזו או אחרת מהמתלבטים או המתקשים להחליט.
העצה היחידה שאולי יש לי עבורך בעניין הזה הוא שבמקום לחסוך צורך בהחלטות, להיפך – צרי לעצמך הזדמנויות רבות שבהן את צריכה להחליט, דברים פשוטים, קטנים, לא קריטיים – כדי לתרגל החלטות. גם זה סוג של שריר שאם מאמנים אותו הוא מתחזק……
חיבוק
אהבתיLiked by 1 person
אהבתי את מה שאמפי כתבה על אימון שריר ההחלטה. 🙂
את לומדת או עובדת עכשיו? נראה לי שעבודה ולימודים מהווים קפסולה בטוחה למפגשים אנושיים יומיומיים.
אהבתיאהבתי
נופ, ובאמת הגיע הזמן
אהבתיאהבתי
התגעגעתי, אז באתי. אני לא מכירה הרבה אנשים כמוך שמודעים לעניין של הזדמנויות חברתיות חדשות. רוב האנשים מגיל מסוים מפסיקים לחפש מכרים או חברים חדשים. בעניין הזה אני ממש מעריכה את הניסיונות שלך להרחיב את המעגל. את יחידאית בעיני.
אהבתיאהבתי