"אם אני פוגש מישהו שלא מבין אותי, או חושב שאני תינוק, אז אני תכף מספר לו

על האיש הירוק".

אתמול הייתי באירוע מקצועי, וחוץ מהקטע של לשמוע פרשנות של אנשים על אירועי הזמן האחרון בבינה מלאכותית, היה שם גם איש… לא ירוק. כתום. אבל הוא היה ממש כתום. עם שיער ג'ינגי וזקן ג'ינג'י ומכנסיים כתומים (כתום-צהוב, אבל אמיתי! לא צבע קאמל דהוי!) וסוודר בכתום. ואני כל כך, כל כך נהניתי מזה. ברמות שזה לא סביר בכלל 🙂

ואני מתגעגעת לזהוב, שגם הוא היה בצבע כזה. וכל היום (היום, ככלל) חושבת עליו יותר מדי. וזה יותר ממה שהתרגלתי עם עצמי וזה לא נעים לי. אקח היום כדור אחד יותר כנגד פסיכולוגיות למיניהן (זה בתוך הטווח שהפסיכיאטרית התירה לי).

בכלל, לקראת סוף השבוע שהיה הייתי במצב רגשי-נפשי לא מן המשופרים. הכל הטריד אותי ועצבן אותי והיה לי קשה לווסת את עצמי. אחרי יומיים הסתבר שזה היה גם בימים שלפני הוסת, אבל עדיין- מאד לא נעים. האהוב החדש, שהיה נוכח לצדי בימים האלה, הרגיש מותקף ומבוהל. "יש לי מלא טענות, והן מנוסחות בטוטאליות, וברור לי שמשהו כאן לא מאוזן", אמרתי לו, אבל הוא *עדיין* לא רגיל להקשיב למילים שאני אומרת, ונתקע בנימת התסכול שלא ניתן היה להכחיש אותה. "בוא נדבר על זה ביום אחר!" הצעתי בנימה כועסת, והוא כנראה לא הבין שזו הצעה קונקרטית, או שהוא רגיל שמילים כאלה משומשות כדי לנפנף טענות אל זמנים שלא חוזרים, והתעקש להמשיך את השיחה. לומר לי שהוא שם ומשתדל ושזה כואב לו שאני מדברת כאילו אני לא רואה את זה. וגם אני לא אהבתי במיוחד להרגיש משוגעת ולא מווסתת, עם צורך בוודאות שגורם לי לרצות לדעת מה יקרה לפני שמי שמחליט בכלל יודע. וגם להתעצבן על שאני לא זו שמחליטה הכל.

התנצלתי, בפגישתנו של אחר כך, והסברתי את הגורמים הסיטואציוניים הנוספים, וזה גרם לו להבין קצת יותר, להתחיל לחקור את האפשרות לתת קצת מרווח להאמין שגם אם אחד מאיתנו מתנהג ביום מסויים לא כתמול שלשום, זה לא אומר שהוא לנצח ייתקע בזה. "בדרך כלל אם יש לך תלונות אז זו תלונה אחת, והיא לא חוזרת על עצמה ומשתכפלת", הוא הודה. ואז דיברנו על הגורמים הסיטואציוניים שלו. במה הוא מרגיש שהוא מפשל ולא עומד בציפיות בקשר, ואני חושבת שקצת החלקנו עניינים.

כמו שברור (אבל לקח לי הרבה זמן כדי שזה יהיה ברור לי), הימים עם הילדות ג'ינג' עברו לא רע בכלל. אף ילדה לא נתקעה בחוץ בזמן אזעקה ואפילו לא נרשמו התמוטטויות עצבים, לא מצדן ולא מצדי, ועל כך אני גאה. *כן* כל פעם שכחנו משהו אחר עם הקטנה. יום אחד היא לא לקחה את הריטלין ובשני את המפתח וכהנה וכהנה. אבל באיזה בוקר תוך שאני מזרזת אותה היא הרימה אלי מבט בחיוך מתוך מה שהתעסקה בו, וראיתי איזו ילדה שמחה, חזקה ואדיבה היא, וזה ממש עשה לי טוב. אני חוששת שג'ינג' הגדולה תעריך אותי פחות אחרי שראתה אותי בעיקר מורחת זמן שלושה ימים. קשה לשתגר בבית זר כשאת לא ממש בשגרה ביומיום גם ככה. אבל זה דבר שיתברר עם הזמן, כנראה. אני מעריכה אותה יותר כי כשהיה צריך להעריך אם תהיינה אזעקות בלילה היא בדקה באתר של פיקוד העורף וגילתה שיש הופעה של אביב גפן שמתקיימת באותו רב בסמוך והסיקה שבטוח, וגם בדקה את העיכובים בנתב"ג ואמרה שיחסית למצב חירום הם יחסית קטנים. איזו נערה ברוכת מידע! והיו גם שלושה חתולים, בדרגות שונות של לחיות כרגיל/לכעוס עלי/להבהל שאני לא מ' הגיק ו/אשתו. מעניין איך הם יתייחסו אלי בפעם הבאה שניפגש, כשמ' הגיק ואשתו כן יהיו. הילדות היו צוות טוב ממש ועזרו אחת לשניה בהרבה דברים. אני באמת הייתי משהו דומה למה שמ' אמר: "בעיקר נוכחות, ומדי פעם לזרום לכיוון של ארוחה". זה עדיין היה לא מעט עבודה בכלל. במיוחד הקטע הזה שיש ילדה שמדברת אליך נונסטופ ואת לא מצליחה לשמוע את עצמך חושבת ערב שלם.

טוב, השעון צלצל ואני אעשה את הדבר שבגינו נשארתי ערה עד מאוחר וגם אשלח את הפוסט הזה 🙂 לילה טוב/בוקר טוב!