היום שלפני

אני אמורה להתקשר לאיזה dude עם הצעת עבודה ואני מבועתת ונמנעת מזה כל היום. זה ממש מבאס. וממש חלק מהחיים שלי. ואני לא רוצה להסתכל על זה.

חוץ מזה, היום בלילה או לכל המאוחר מחר בבוקר אני נוסעת לבקר את בית משפחת ג'ינג' ולהתקע שם לשלושה ימים.
למה?
כי מ' הגיק ואשתו נסעו לחגוג לה חמישים ולצפות באירוויזיון יחד, והשאירו את הילדות בבית ל10 ימים, שמתחלקים ביני לבין הסבים שלהן.
זה נבנה בהדרגתיות כבר מאז ינואר של השנה, שאז הם התחילו לתכנן את זה.
בהתחלה הם זרקו בשולחן האוכל בארוחת שישי כלשהי חצי הלצה שאולי ישאירו אותן איתי. אחר כך, באחד הביקורים בשוק שאלו אותי אם אני מוכנה. אחר כך רדפתי אחריהם בשביל פרטים על המועד, והודעתי להם מתי הימים שאני מוכנה להשתתף בניסוי הילדות הגדול. אח"כ שכפלו לי מפתח, קיבלתי לוחות זמנים ושיתוף בגוגלדוק עם טבלת תכניות, ודיברתי עם הילדות עצמן על זה. ו…
ממחר אני מבוגר אחראי על שתי ילדות, אחת אפויה למדי אבל לחוצה להפליא בתקופת בגרויות, והאחרת שמהווה בשבילי נעלם גדול, אבל האמת היא שיש לה שגרה, אני פשוט לא כל כך מודעת אליה ברגיל.

עם עצמי עברתי עם זה תהליך רציני ביותר גם. אני אפילו לא אחראית על חתול. מה שתי ילדות (ושלושה חתולים). אבל אין ברירה. מ' הגיק ומשפחתו הם משפחה לי, בדרכם המשונה, ובשבילם ועם הדדליין הקטן והקיים שלהם אני מוכנה להתמודד עם הרעיון שמישהו יהיה תלוי בי ובאחריותי. זה שנוא עלי והפחיד אותי ואני רואה את זה כהזדמנות לתרגל את כישורי הדודה שלי ("את תהיי דודה טובה, ראיתי אותך מתאמנת", אמר מ' המתוק, חבר טוב). נושמת, נושמת, נושמת. בימים האלה יהיו סערות (שתי מתבגרות), וכנראה יהיה גם כיף. לשם הסחת הדעת אני לוקחת איתי הוראות הרכבה ללגו (שיש בבית מ' הגיק כמו מים). לא תכננתי שאחד הימים האלה יהיה יום שאין בו לימודים (כי חופשת ל"ג בעומר). "נו, יירקבו בבית", ענתה אמא שלהן. את רוצה להגיד לי שיש שבירת שגרה בתוך שבירת השגרה? oh what joy. מקווה לעדכן פה כשיעבור בשלום.

גם האהוב החדש שלי הפך השבוע לדוד, כשהאקסית שהיא גם הבסטי שלו ילדה תינוקת. זה היה צפוי אבל זה עדיין מרגש וחסר רציפות עם המציאות. הוא ליווה את הלידה די בצמוד, וביומיים האחרונים מתאושש ובקושי מתקשר. מה שמביא אותי לשים לב פתאום שהייתי רוצה את נוכחותו בחיי, ובמיוחד אני מרגישה לא בנוח עם זה שהוא עסוק ועייף מכדי שאוכל לחלוק איתו את המצוקה של אתמול בערב, עת נודע שנפטרה הנאנסת מפרשת האונס משמרת. בתור מישהי שהפגיעה המינית שהיא עברה התרחשה במסגרת אותה שכבת גיל, כל הדיבורים על המקרה הזה ברשת יוצר מרחב טריגרי להפליא עבורי. ושוב, האנשים להשען עליהם אינם כל כך בנמצא ובפניות. בסופו של דבר את ה"אני צריכה עזרה" שלי קיבל הילדון בשיחת התארגנות הלילה שלנו, ועזר לי להתנתק מהאינטרנט כדי להתארגן לשינה, ולחשוב איזו אמצעי הרגעה נוספים עומדים לרשותי כשאני ברשות עצמי.

בתוך כל זה, אני משתנה בצורות לא כמו שתכננתי, לא תמיד עם האנשים שרציתי, אבל לרוב בתוך איזושהיא מסגרת התייחסות.

עדכונים מפוסטים קודמים: לצערי הפגישה עם ת' שכלכך התרגשתי ממנה לא התקיימה. קרה לה עוד איזה חירום משפחתי (שקורה מדי פעם) והיא לא היתה אפילו בעיר באותו היום שנסעתי לשם לכנס אוטיסטים. כן פגשתי שם את החברה שלי מהצפון שכנראה לא שמעתם עליה מספיק כי הכינוי שלה מתחיל באות צ' (אני חושבת שזה פשוט יהיה הכינוי שלה, כמו של זו ששמה נכתב בכתיב חסר). אז זו שגם הכינוי שלה מתחיל באות צ' גרה בצפון ואנחנו מתראות לעתים די רחוקות ומתכתבות כמעט כל יום. היא באה לכנס גם, עם חברה, ואחד הדברים היותר משמחים שיש לי מהיום הזה זו תמונה של ידינו המשולבות.

חיבוקים זה עדיין חשוב, ויש עוד מסיבת כרבולים באופק. האחת הקודמת שהוזמנתי אליה היתה הראשונה אי פעם שהוזמנתי אליה שהיתה בלבוש אופציונלי. אבל היו מספיק סייגים וחוקים נוספים לשמור עליה לא-מינית, ובזמן אמת זה היה נכון ובסדר. אני עדיין יותר בנוח עם המסיבה שתהיה בסוף השבוע (כן, אחרי שלושה ימים עם הילדות של מ' הגיק אני מהמרת שעדיין יהיה לי כח לחברתיות), ואפילו תפרתי לכבודה חולצה, העתק של חולצת הכרבולים הישנה שלי שנהיתה כבר סמרטוטית (ולדעתי הגיעה אלינו יד"ש וקודם שהגיעה אליה גם נלבשה כמה שנים על ידי אמא שלי). הקופיפה וזו ששמה בכתיב חסר מארגנות דברים לעצמן ולקבוצות חברים משותפות ואני מוזמנת בעיקר למסיבות הכרבולים בתוכן. רגשותי מעורבים בקשר לזה- הייתי רוצה להיות מוזמנת להכל אבל זה נכון שממילא הייתי באה רק למסיבות הכרבולים. אז ניחא 🙂