אבל מה זה ממוצע, בעצם?

שום דבר לא כמו שהוא היה אתמול (חוץ ממלא דברים).

הייתי גמורה חצי שבוע בגלל משהו שאני חושבת שהוא מחזור גרוע (וזו לא הפעם הראשונה שאני מתלוננת על זה כאן בשנה האחרונה, טוב שיש בלוג. כלומר: להתלונן לרופאת הנשים. הכנסתי לרשימה). ונתתי לעצמי לומר "לא" לכל הדברים שלא הייתי חייבת. לצפיה משותפת עם ג' בסדרה מרחוק. ללישון יחד עם החבר החדש. לכל אירוע חברתי שאינו לדבר עם אמא שלי על תכניות לפסח (אנחנו כולנו אצלם השנה). "אולי אזדחל למיטה כבר עכשיו", אמרתי לאמא כשהיא הלכה.

אחרי שלושה ימים של תשישות, התחלתי להרגיש פחות רע, אפילו יצאתי מהמיטה לטיול שבת חביב וגם התקדמתי עוד שלב בתפירה הזנוחה שלי.
ואז, לעת ערב… הקורונה תפסה אותי סוף סוף. השותף שלי נהיה חיובי ראשון בינינו, יחד עם כמה אורחים ממסיבה ששהה בה. אבל יומיים אח"כ, כשאני התחלתי להרגיש רע בצורה הספציפית של חום, נזלת וגרון וכו', הסתבר שגם ג' חולה בקורונה, והוא לא היה במסיבה ההיא. אז אולי זו הייתי אני שהדבקתי את כל אלה, בסתר, ואולי זה העניין שכולם נדבקים עכשיו, כל אחד ממקור אחר. לא יודעים. אבל למרבה המזל זה לא הדביק גם את אמא!

איזו הפתעה היתה לראות את הפס בדיקה ההוא נצבע! מיד, ובצבע חזק! בטיול השבת עוד אספתי תמונה של השסק מתחיל להבשיל על העץ, וכתבתי לג': תראה! אותו דבר כמו שהיה בתחילת הסגר הראשון! עברו שלוש שנים. "נו," אמרה הרופאה היבשושית שלי בטלפון. "זה מגיע לכולם בסוף, תשתי הרבה נוזלים ותנוחי".

אז חצי שבוע במנוחה לפני כן, ואז שבוע במנוחה של קורונה. ביום הראשון הייתי ממש סרוחה, היה לי חום מעל 38 וישנתי כל היום, וגם היה לי ממש קשה לגייס רעב. ביום השני הייתי רק חצי סרוחה, אבל עדיין הייתי במיטה רוב היום והיה לי חום. החל מהיום השלישי זה התחלף בעיקר בכאבים בגרון ובאזניים, ובעייפות מכל שטות. לא שיש כל כך הרבה שטויות חוץ מגלישה באינטרנט שאפשר לעשות בחדר שסגורים בו כל היום, חולים. איבדתי את חוש הטעם והריח, אבל לאט לאט חזרו לי התפקודים: החשק לשיר (יכולת לא היתה, אבל חשק כן), ההומור, היכולת לאחוז בחוטי מחשבה. "יופי", חשבתי. "אולי אני אצליח לקבל שלילי בבדיקות ברביעי וחמישי, ולצאת להתחבק בשישי". יוק.

ביטלתי פגישה עם גורם טיפול נפשי באיכילוב, והליכה החוצה עם MJ שהיתה פעם יקירת הבלוג ועתה הוא חבר טוב. ביטלתי את המסיבה שהיתה אמורה לציין את זה שימי החמישי שלי מתפנים שוב (וואו, רק עכשיו אני מבינה איזה יופי שלא היתה לי קורונה תוך כדי אותה התחייבות בחמישי בערב), תרמתי הלאה את הכרטיס שלי ליום העיון שנשמע ממש ממש מעניין "מין ומיניות אחרי פגיעה מינית", והודעתי לחברה שחגגה יום הולדת בפיקניק שלא אוכל לבוא.

עוד לא ביטלתי את כל מה שקורה בתחילת השבוע, כי רשמית, על אף שאני עדיין חיובית לקורונה (הקו נחלש אבל קיים), זה *מותר* לי לצאת מהבידוד אם אני מרגישה טוב.

האם אני מרגישה טוב?

סוגשל, הטעם והריח חזרו וכבר משעמם וקשה לי בחדר. כבר התחלתי לשים לב למה קורה מסביב (על פי עדויות אלקטרוניות) ואפילו הכנתי שקיות לבגדים יד"ש לכבוד הבזאר שיהיה בפסח. וייתכן שהתחושה הזאת, האומללות היחסית בזה שאני מתגעגעת לאנשים, היא סמן בריאות. אבל אני כרגיל בתהיה מה גורם לי להרגיש כה עמוסה (לפני שהייתי חולה), ואיך לצמצם את זה.

---

פורסמה התכניה לכנס עולמות, כנס המד"ב והפנטזיה בחול המועד פסח. התוכניה יפה השנה, אבל אני נרשמתי לאירועים כמעט בלי לקרוא אותה בכלל. וככה נראה שאלך למספר דברים מצומצם וחביב, אחד מכל סוג: מידע, בידור ויצירה. הג'ינג' הגדול תהיה בין המתנדבים השנה! זה מגניב. ואני אבוא בעיקר כדי לראות אנשים ולהתחבק (פרט לרצועה אחת שקניתי אליה כרטיס במקביל לקופיפה, ולאחת אופציונלית שהיא מפגש קהילה כלשהי), ובנוסף אקח את עצמי לבזאר הטרנסי ביום האחרון.

---

זה פוסט מתגלגל שאני אנסה לשגר הפעם, אחרי הסיפור הקרוב.

יצאתי עם מסיכה להביא תרופות מבית המרקחת ועוד ערכות בדיקה.
על האוטובוס נפל לי מהכיס הקייס של האזניות. ״הו, מזל ששמתי לב״ אמרתי לעצמי, הרמתי והכנסתי לתיק. ורק בבית גיליתי שבעצם נפלה אזניה, והיא אבודה לנצח 😭 אלה היו אזניות טובות, מבטלות רעשים ויקרות, ששרתו אותי היטב בשנה האחרונה, גם ביום יום וגם במקומות הומים.
דגדג לי מאד לקנות את אותן אזניות שוב, אבל קולו של ג' איש המערכת הדהד בראש שלי, ומסר שני דברים:
א. זה יהיה לתגמל חברה שיצרה קייס לאזניות שמתיר לתקלה הזאת להתרחש
ב. אם את כן מחליטה לחזור על הטעות, לפחות תמצאי דרך לוודא שהמוד כשל הזה לא יחזור על עצמו.

״כמה קשה זה כבר יכול להיות? כל מה שצריך זה קייס עם טיק-טק!״ חשבתי לעצמי וגם אמרתי לחברה מידענית שאני מתכתבת איתה על בסיס קבוע, אבל שתינו לא מצאנו (חוץ מבאטסי ב200 ש״ח). אז בעצבים ובנהי ישבתי, ותפרתי לי כיסוי למניעת בריחת סוסים מהאורווה.
זה נסגר במגנט, ועשוי מהבד של המכנסיים הסגולים שתפרתי 🙂

כתבתי את הסיפור הזה גם בפייסבוק, ושאלתי את ג' מה דעתו.
הוא ענה "כל הכבוד על שפתרת את ה-instance העתידי של בעיית איבוד האוזניות. אני גאה בך"
גם אני הייתי גאה בעצמי. במיוחד על ההפנמה המשעשעת של הקול של ג'.
וליתר בטחון שאלתי אותו: "אילו הייתי מעבירה דרכך, האם היו לך עוד הערות חוץ מאלה שציינתי?"
והוא ענה "רק שהיות שמצאת פתרון לבעיית הקייס אין בעיה לקנות שוב אוזניות אם הן טובות"

---

אני עדיין חיובית לקורונה, ועדיין בבידוד, ושני דברים בקשר לזה קורים. אחד זה שהיה לי פלאשבק מטריד לתחושה שהיתה לי בזמן הסגר הראשון. באמצע אפריל הולך להתקיים כנס של אוטיסטים בבן גוריון, ואני אבוא לבאר שבע, וכחלק מזה כתבתי לת' והזהרתי אותה שאני באה ושאשמח מאד להפגש. היא אמרה שגם, אבל בינתיים ההרשמה לכנס נפתחה, וביום שקניתי את הכרטיס וחשבתי ממש על זה שארד מהאוטובוס או מהרכבת ושאבלה זמן אמיתי ממש, בגוף, עם ת' האהובה, ופתאום הרגשתי להיטות כזאת. בבואה קטנטנה של לעלות באש כפי שעליתי כשכמעט השתחרר הסגר וחשבתי על לפגוש את הזהוב. אולי זה באמת הקושי של לא להתחבק עם אף אחד ימים רבים. האהוב האחר ואני מדברים בזום לעתים די קרובות, וחולקים פגיעויות גם כך. וג'… הוא כבר החלים, תהיה לי איתו פגישת וידאו מחר. כל עוד אני ושותפי לא שליליים לקורונה.

והשני זה שאם אני לא אפסיק להיות חיובית עד לסוף השבוע, אפסיד כרבוליה שאחרים ארגנו, ושמישהו שאני ממש אוהבת ומעריכה ינחה.

נו כבר!