Here is a strange and bitter crop

(לא מזמן חברה הרחוקה לכה להופעה של פוליאנה פרנק בירושלים, והביאה איתה משם לפייסבוק הפומבי וידאו של ביצוע של השיר הזה, strange fruit. מסתבר שאליוט הלחינה אותו בעצמה, הייתי בטוחה שזה קאבר. בכל מקרה, אע"פ שהמילים שלו מזוויעות ממש (וכך אמור להיות), הלחן כל כך קליט, והוא נתקע לי בראש).

חיפוש העבודה הכושל גורם לי להרגיש די גרוע עם עצמי.

אבל בימים שאני מרגישה ממש רע אני מחפשת תירוצים: אולי אני במחזור? 🙂

עריכה: אני באמת במחזור. וכרגיל כותבת פוסט אוחד על פני כמה ימים.

בשבוע שעבר היה את הריב הראשון שבו אני הייתי ה"לא בסדר" יחסית למשהו שצד השני ציפה/רצה ממני, וזה היה מבחן מבחינתי לכמה אני אוכל לתקשר היטב בסיטואציה. נבהלתי מאד. אחר כך נשמתי עמוק מאד ולקחתי זמן בנפרד כדי להזכר איך הוא עושה את זה: מקשיב קודם כל, משקף בחזרה, שואל אם יש עוד, מגיב באמפתיה, מחפש ומציע פתרונות/פשרה. זה לא היה צריך להיות בזמן אמת, והיה לי את כל המרחק כדי לשקלל תגובות, ואני מרגישה שהביצוע שלי היה משביע רצון. לא שהכל בסדר או שסגרנו את הדיון, אבל ההקשבה וההתנצלות שלי היו כנראה מספיקים לעת עתה.

כמובן שמיד אחרי זה צץ בשרשור התגובות האינסופי שלי לינק על סוגים שונים של התנצלות. זה כנראה מהדברים האלה שעולים לתשומת הלב כי הסתכלת על משהו דומה להם ממש עכשיו.

כמו שאומרים שנשים בהריון רואות נשים בהריון אחרות כל הזמן. אחותי שאלה אותי בשבוע שהיה על תרגילי קאגל כי אין תורים לפיזיותרפיסטית של רצפת האגן בקרוב, והיא רוצה להתחזק בעודה בטיפולים לכניסה להריון.
יאללה וגם יאללה, חשבתי לעצמי. אני יודעת מתי דברים מפסיקים להיות תלויים באוויר ומתחילים להספר בקנה מידה של חודשים. אז הצליח להם סוף-סוף? טוב ויפה, ועכשיו אצטרך לחכות שהיא תספר לי.
למזלי היא רצתה גם לספר, אז זה קרה די מהר- היא הזמינה אותי לשבת לעבוד במקביל אליה בביתם, ובזמן ארוחת הצהריים נופפה מולי בלי התראה בתמונות אולטאסאונד. גאד, אם לא הייתי כבר חושדת זה כנראה היה מכניס אותי ליופי של שוק.

יש הרבה במה לשמוח בזה, אבל גם יש לי הרבה הסתייגויות. דבר ראשון מול העובדה שאם היא תהיה עם ילד קטן בשנים הקרובות זה ישנה את הדינמיקה המשפחתית שלנו ותהיה לי הרבה יותר אחריות בפועל מול ההזדקנות של ההורים, אבל גם מול זה שאחותי לא היתה נודעת למרחוק ברצון שלה בילדים עד השנים האחרונות, וזה מפחיד לאללה. כשהיא התחילה טיפולים אני דאגתי: "אם תנסו חזק מדי בסופו של דבר זה עלול להצליח".
אבל הנה הגענו לנקודה הזאת ועכשיו התפקיד שלי להיות האחות הגדולה המרגיעה, שאומרת לה שזה בסדר שהיא פוחדת, שהיא לא עשתה את טעות חייה, לנווט לידיעתה את האסטרטגיות שאני שומעת עליהן בקבוצות של האוטיסטיות: כן, נשים שרגישות חושית יכולות לגשת לילדים הבוכים שלהן עם אטמי אוזניים. זה לא יעשה אותך הורה רעה, זה רק יאפשר לך להשאר קצת יותר שפויה בתוך מצב קשוח.

כדי להוציא את זה מהמערכת הלכתי לבלות את אחר הצהריים עם אחות-לבי הקטה, שהיא אחותו הקטנה של האקס המיתולוגי שלי, בערך בגיל של אחותי ויש לה עכשיו פעוט, בן שנה וחצי בערך, קצת פחות, שאיתו היא נהנית מאד, כך נראה. אכלנו יחד ארוחת ערב, היא הציגה לי שלל דברים שהפעוט הזה מסוגל להם ואת היופי שביניהם (וחזרה על השם שלי מליון פעמים כדי שהילד יבין שאני מישהי עם שם ואולי ידע לפעם הבאה גם), ואמרה שאחותי תוכל תמיד לפנות אליה לייעוץ ("היא צריכה לדעת שזו עבודה, ושזה יהיה קשה מאד לתקפה מסוימת ואז ישתפר"). זה כיף לראות שהיא עושה עוד דור של ילדים זהובים בעולם הזה. הקטה היא הבנאדם עם הכשרון הכי מרשים לתת לאנשים את התחושה שהם, בדיוק הם, רצויים, מבוקשים, נמצאים במקומם מולה. היא עושה את זה כלפי כשאנחנו נפגשות ואני מתרגשת מזה כל פעם מחדש. והיא ככל הנראה עושה את זה כלפי הילד הזה כל ימי ולילות חייו. הלוואי שיהיה ברור שגם לאחותי יהיו את כל החיוכים האלה כלפי הילד שלה, כשיהיה.

איזה פחד. איזה פחד. איזה פחד. אוף.

זה הרבה בשבוע אחד, לא? והנה בסוף השבוע באחת מהקבוצות המקצועיות שאני בהן היתה "מסיבת העסקה" ובה אנשים מרחבי הקבוצה התבקשו לפרסם משרות פתוחות שיש בחברות שלהם, ככה כדי שיהיה במרוכז, ושיהיה לאחרים לאן להגיש קורות חיים. או לפחות התכוונו שתהיה, כי בפועל שלושה אנשים פרסמו בה. רחוק מאד ממה שקיווינו. זו כנראה תקופה ממש לא טובה לחפש בה עבודה בתחום הזה :/ ואני רק מקווה שהבנאדם שאני ממש מעריכה ויש לו יום הולדת היום, ושפורסם בשבוע שעבר שהחברה שלו מפטרת בקרוב כמאה עובדים, ושביקש פרטים על המסגרת של המסיבה פעם אחת יום לפני ופעם אחת באותו היום של "המסיבה" הזאת, זה לא בגלל שיש לו עניין אישי דוחק בזה :/.

מלא דברים הזויים קורים: בעןד כמה חודשים מ' ואשתו טסים ביחד לחו"ל ומשאירים ילדה שעושה בגרויות וילדה שלא, והם כבר ביקשו/שאלו במקוצר אם אני אוכל לתפוס חלק מהשבוע שבו הם לא יהיו פה. הלו, זה לא חתולות שצריך לנקות להן את הקקי, זה ילדות. שאני אוהבת ורגילות אלי במידה כלשהי, וכנראה הגיוני שאני אהיה המשפחה שלהן בכמה ימים מתוך השבוע הזה, אבל זה מפחיד אותי. מאד.

למה להיות משפחה של אנשים זה כל כך מפחיד? למה זה מפחיד אותי באשר אלך, עם האהוב ועם אחותי ועם הילדות הג'ינג'יות אהובות לבי? האם זה השיעור שלי לשנה הזאת? הדבר שאני אמורה לחיות לידו ולראות את עצמי עושה כיכולתי וללמוד שאני כן יכולה למרות שמעולם לא ביקשתי את זה לעצמי? לעשות את התנועות ולקבל שזה מה שזה אומר, שזה קושר אותנו יותר?

למה זה גורם לי לרצות להצטמצם כל כך?
למה זה לא דבר שאני עונה אליו: "כן, תביאו לי"? האם זה יכול אי פעם להיות?

3 מחשבות על “Here is a strange and bitter crop

  1. וואי אני ממש מבינה את הדאגה שלך לאחותך ולהפיכתה לאמא……
    וגם לדאגה שלך לגבי השמירה על הג'ינג'ים. את באמת מאד קרובה אליהם ולדעתי אם תנשמי עמוק ותסכימי לקחת את זה על עצמך יחד עם הפחד, הבלתי נמנע, תראי שזה גם יעבור ממש סבבה וגם בפעם הבאה יהיה פחות מפחיד.
    מצטערת שקשה כל כך להשיג עבודה. זו באמת תקופה מחורבנת לחפש….

    אהבתי

  2. אגב – אתמול בהפגנה ראיתי מישהי שעמדה לידי והחלטתי שזו את. ברור שזה לא היה הגיוני ולא ריאלי אבל בראש שלי זו היית את, וממש הייתי צריכה להתאפק מלגשת אליה ולשאול….שחר? צנצ ? היתה יכולה להיות פאדיחה

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s