לפעמים אני מפחדת

כי יחד עם השקט בבלוג הזה הפסקתי לכתוב במקומות האחרים גם. לא במחברות שלי. כמעט לא בקבוצה המצחיקה ששואלת כל יום מה שלומך.

וחלק מזה זה כי אני נמצאת בקרב אנשים שאכפת להם ממני, וששואלים אותי מה שלומי, ומחבקים אותי בלילה, ו*מקדימים לי שלום*.

פאק, איך זה שאני מתרגשת כל כך כשפונים אלי?

לפני כמה שבועות כבר מצאתי את המשפט (באנגלית): ״אנשים שחוו ילדות מתעללת מרגישים אהובים ומטופלים כשדואגים להם לסביבות בטוחות, אמינות״.

ביני לבין עצמי הוספתי: ״ואנשים שחוו ילדות מזניחה מרגישים אהובים ומטופלים כשדואגים להפגין כלפיהם יוזמה.״

ככה אני מרגישה כל הזמן. מה״בוקר טוב״ של הקופיפה, מה״שנקבע שיחה להשבוע?״ של זו ששמה בכתיב חסר, מהזוג החמוד של טרנסים אקטיביסטים שיודעים יותר טוב ממני מה התשובה ל״מתי ניפגש שוב״ 🙂 מהילדון שלאחרונה הציב גם בשעון שלו תזכורת לשיחה היומית שלנו (כזאת שמתרחשת, היפותטית, גם ברגעים אלה ממש, שכן זוהי שעת השינה). ומהאהוב החדש שלי.

מה המילים האלה, אהוב חדש? אבל זה כנראה נכון. אני רוצה בו וזה נעים לי להרגיש שהוא רוצה בי, לומד אותי, מכניס אותי למרחבים שלו.

יכול להיות שעם כל זה, אני כבר לא צריכה ״לתעד באובססיביות״ מה שקורה איתי.

אבל זה גם חסר לי. אני אגיע ליום שבו ארצה לדעת מה היה ולא אמצא שום עדות, וזה יהיה מתסכל.

נגיד, דאגה לאהוב החדש: הוא מצמצם כלכלית בדברים שלדעתי מהותיים לרווחתו האישית. זה ממש מצער וטיפה מדאיג. אני יודעת שצמצומים כאלה היו לי לא טובים. אני גם צריכה לחפש שוב איפה עושות פילאטיס של קופת חולים בזול :] כי גם אני הרי מזניחה דברים שמהותיים לרווחתי.

אני רוצה לציין כאן שהוא היה חתיך עייף ומודאג וטרוד גם לפני שהפסיק עם האימונים, ולהביע שאלה לעצמי של העתיד, גילינו איך לא לתת לו ליפול?

ג׳ היה בשבוע חופש החנוכה הזה 🙂 כי לא היה גן והוא יכול היה. וזה שחרר לו משאבים לחשוב ולרצות ולתקשר עם אחרים. כיף לראות את זה, אע״פ שלא תמיד ברור לי למה הוא מספר לי, אני מעדיפה את זה על לא. בזמן האחרון אני שומעת המון דברים שמתחילים ב״הנה דבר טוב/רע/מעניין על ילדי גן״ 🙂

חיפושי העבודה לא מתקדמים 😦 עצוב לי ומודאג. אומרים שזו לא תקופה טובה לחפש. אני לא אוהבת תירוצים. הלוואי שהיו חוזרים אלי כבר. בינתיים פתרתי אתגר של חברה שקודם מסתכלת מה כתבת- ואז על קורות החיים. זה בהחלט מעניין. היה לרגע קט שרת שעשה משהו שאני רציתי!!! זו התקדמות מבחינתי אפילו שאת החלק הזה ממש לא אני כתבתי. יש גם קבוצה של מחפשות שמרימות זו לזו ואני מרגישה פחות רע עם עצמי, אבל בכל זאת, כל עוד מעסיקים לא מסתכלים לכיווני, אני בבעיה.

מחר היום האחרון של חנוכה והזמנו אנשים להדלקת נרות אצל האהוב החדש. זה מרגש אותי אבל גם כבר נגמר לי מהחג הזה. אני אף פעם לא לומדת שבנר האחרון כבר אין לי כחחח

זהו. סיימתי להתלונן. כיף לי. טוב לי. ראיתי חבר והתחבקתי היום ואראה חברים ואתחבק מחר. וגם אציג את האתגר שפתרתי, ולכו תדעו, אולי זה יהיה ספתח כלשהו 🙂

יום אחרון של חנוכה שמח!

3 מחשבות על “לפעמים אני מפחדת

  1. לפעמים פשוט חיים את החיים וךכן לא כותבים אותם. כיף לשמוע שטוב לך, שרואים אותך וקשובים לך ומחבקים אותך. אני כן מזדהה עם החשש שבהיעדר תיעוד היום לא תמצאי בעתיד מה עבר עלייך בתקופה הנוכחית. כיף שכתבת עכשיו.
    מאחלת שתמשיכי ליהנות ולאהוב ולהיות נאהבת וגם מאחלת בהחלט שתמתאי עבודה במהרה. סיום חנוכה שמח 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s