שבוע חדש, שגרה סוף סוף?

ואיזו שגרה בדיוק את רוצה שתהיה לך בתוך חיפוש עבודה?

אני צדה רגעים: דקות יקרות שבהן יש לי אומץ לשגר קורות חיים, לכתוב לאנשים שמכירים אותי כדי לבקש מהם שיצוותו אותי עם מראיינים-בכאילו, לעשות רוויו על קוד של חברות אחרות, פולו אפ חברתי ומקצועי. אחר כך מצלצל הטלפון ואני לא יודעת מה לעשות. אבל מעט מאד הוא מצלצל. אולי יצלצל יותר אחר כך. וזה מתיש נורא, לא נשאר כוח בדקות שמסביב בשביל לעשות פרוייקטים מעניינים לדבר עליהם בראיונות. ואולי כמו שצצו לי פתאום רצונות על תחום לעבוד בו, מתוך זה אני אפתח לי איזו שאלה חמודה לעבוד עליה שיש לה מסד נתונים שאפשר להגיע אליו? never say never 🙂

אנחנו עדיין ישנים רע ביחד, החבר ואני. אני מתעוררת מהתזוזות שלו, והוא זז פחות אז קם תפוס או מתעורר וזז, וגם נעים להיות במגע איתו אבל גם אני רוצה לישון. קמה תשושה ולא יודעת אם זה מזה או מחלון סגור או מה. מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. רע לי לא לישון.

וגם: פתאום התעוררתי מאד מאד רוצה חיבוקים ובכלל לא חושקת במין, וזה היה מקור של חיכוך שצריך היה לדבר עליו. זה תמיד יותר מפחיד אותי ממה שקורה בסוף, נעים לדבר איתו ונעים לראות אותו תוך כדי והוא נהיה לי יקר כשהוא קרוב, אבל כשהוא רחוק אני עדיין רואה שחורות ועוד אין לי בו את האמון שיש לי בג' החמוד. כשאני רואה שאני לא מצליחה להסביר את עצמי אני הולכת לג' ושואלת אותו: איך אתה מבין את המצב שלי כשאני כך וכך? והוא מספר לי, חמוד ואדיב בפרשנות שהוא. ואני הולכת ומעבירה את המידע. מנסה לחזור בנאמנות. שומעת מהחבר החדש איפה זה מתיישב. מתרגשת ומתוסכלת. כל החדש הזה, הוא קשה. כל התקשורת הזאת. ושואלת את עצמי: איפה אני לומדת אותו תוך כדי, לא נעה מהאוטומטים שלי? ולא בטוחה מה לענות.

חוץ מזה, הימים לא מתנהגים כמו שבוע עם התחלה ואמצע וסוף. נופ. בחצי מהשבוע- חריגים.
בוקר לשבת על הטלפון כדי לנסות להכנס לאינטייק הפסיכיאטרי של איכילוב (רק מעקב, אני לא בסכנה או משהו) שכבר מתגלגל 3 חודשים ובכל חודש נתפסים התורים לפני שאני מצליחה שיענו לי לטלפון, באותו בוקר טיול עם הקופיפה (הולכות למשהו קל למעני)
ובבוקר אחר תור לאנדוקרינולוג… גם כן עם הקופיפה (שהסכימה לבוא איתי אחרי שבפעם הקודמת הנוכחות שלה מאד הועילה), ושם כנראה עלי להתלונן על עייפות, חוסר האנרגיה הזה. היום משהו השתבש וכמעט ביטלתי הכל, זה מרגיש כאילו אין לי עתודות.

ויש גם כנס טרנסי והחבר החדש ועוד אינסוף אנשים מהקהילה שלי מרצים בו.
האם אבוא? האם לא אלך? אני לא בטוחה. אני רק יודעת שלכל אופציה יש מילים אחרות: אבוא, אלך 🙂

בנוסף הרגלים שאמורים להתבסס: לחזור למדיטציה בבוקר (א-ד 8:30-9:00), ונרשמתי לסדרת הרצאות אונליין בנושא מקצועי (ימי ד 18:30-20:30), פעמיים בשבוע לילה עם החבר ופעם בשבועיים זמן עם ג' החמוד. היה לנו זמן ביחד בסוף השבוע הזה והיה לנו מאד נעים. כשנעים לנו יחד אנחנו מתגעגעים יותר, ככה אני מרגישה. או שמא כשיש לנו זמן והפוגה וזמן אנחנו פתאום מגלים שכיף לנו ביחד.

השיחות עם הילדון נהיות ממש טובות. אנחנו חולקים את החלקים הקשים והמביכים של החיים וחברים אותם, מרחוק ובמנות מדודות. וזה בדיוק מה שמתאים. הוא כרגע הזכיר לי שאני טובה במשהו, כי השאתי עצות פרקטיות וטובות. וגם סיפר לי על דברים שעובדים בשבילו. זה תמיד טוב לדעת.

נעים לי שהתרכך לי לקראת לילה. אני מנסה להקטין את איזורי האסון התכנוניים שמלחיצים אותי, אבל כנראה לא יודעת לעשות את זה כל כך טוב.
אולי אשאל את הילדון לעצה ביום אחר 🙂