אני רוצה את המוח שלי בחזרה, ואני רוצה שהוא לא ייחטף לי על ידי החורף, ונראה שאת שניהם משיגים באמצעים דומים.
בשבוע הבא עוברים לשעון חורף. אני שונאת את המעבר והוא נוטה להיות קשה עלי, אז אני יוצאת מנקודת הנחה שבשבועות הקרובים אני אצטרך להיות נחמדה אל עצמי במיוחד. לא נשמע כמו מטלה, הלא כן?
אבל אני כבר לוקחת כדורים נגד דכאון, אז מה שנשאר זה הדברים של אורחות חיים (למשל אפשר להסתכל כאן):
שינה, פעילות גופנית, חשיפה לאור (בעיקר כל עוד השמש טובה).
אז אני מנסה השבוע (התחלתי מאוחר השנה, אבל זה מה יש) ללכת לישון בשעה לא מאוחרת נורא, ולהתגלגל מהמיטה החוצה (מהבית) כשאני מתעוררת. זה עבד בלילה בין שבת לראשון, זה עבד בלילה בין ראשון לשני. היום הוספתי גם פילאטיס. זה בוודאי לא מזיק (בהנתן שזה פילאטיס מתחילים שאינו הולך לגרום לי לכאבים והגבלת תנועה כל השבוע).
נאלצתי גם לסרב להזמנה לאירוע אהוב מאוד אבל שמתחיל בתשע בערב במרחק נסיעה של שעה מהבית שלי וכשלא אני זו שנוהגת הביתה (ולכן לא שולטת בשעת החזרה).
זה היה רב שלבי: כבר מזמן חשבתי שאני אבוא בעיקר אם יהיה לי טרמפ עם מ' הגיק כפרהעליו, שהוא חבר שזקן ברוחו וגם לפני הקורונה הוא היה עוזב מוקדם. ואז דיברתי איתו על זה, והוא צחק עלי ברוח טובה. ואז קבעתי איתו כמה ימים מראש שניסע ביחד. ואז ביררתי איתו באותו היום מתי ואיפה נפגשים. ואז הוא כתב לי, כמה שעות לפני, שהוא לא מרגיש כ"כ טוב ואולי אני יכולה למצוא לי סידור אחר. אויש.
אמנם יכולתי ואף התחלתי לארגן לי סידור אחר, טרמפ אחד להלוך (מוקדם) ושני לחזור (שעת יציאה לא ברורה אבל לא מאוחר), אבל גם הבנתי ביני לבין עצמי שזה לא שווה לי את זה. את השיבוש בלוחות השינה ובהליכות הבוקר בשביל החברתיות הזאת, שלשמחתי אני כבר מקבלת מנות יפות של להיות עם זו ששמה נכתב בכתיב חסר ועם הקופיפה ושל חברותו האוהדת של מ' הגיק ושל מגע וחיבוקים וגיקיות כללית מהאהובים שלי, ואני לא מרגישה בכזה אוברדראפט שאני משוללת ברירות ומרגישה שבשביל כל אלה אני חייבת ללכת לאירוע הזה, שגם לפני הקורונה היה מסתיים בשעה כה מאוחרת, שלא היה לי הרבה מה לעשות למחרת חוץ מלספוג את הנזקים.
ו*תרועות* אני סוף סוף בשלב שבו אני שולחת קורות חיים החוצה[1]. אז זה עוד קול לטובת לא להיות במצב גסיסה מתקדם במהלך הימים. ככה זה. אז כתבתי לזו ששמה בכתיב חסר ולקופיפה האהובות (שבזמן האחרון נמצאות לעתים קרובות באותו תא תקשורתי מבחינתי), בקבוצת ה"להשתדל לטובת עצמנו" שיש לנו, שאני נאלצ להשתדל לטובת עצמי, ולא לבוא לאירוע. וזה עבר בשלום. גם כתבתי בעוד כמה קבוצות תמיכה בבקשה לחזק אותי בהחלטה הזאת, שיחד עם השיקולים הברורים אליה, גם מהווה ויתור, ולו רגעי (ובינינו… הוא לא מרגיש רגעי), על סוג חברתיות שהייתי רוצה לראות את עצמי כמישהי שיש לה אותו בשוטף. ובהתאם- דורש עדכון של הדימוי העצמי החברתי שלי.
אבל נראה. אולי הכוכבים שלי ישובו להסתדר לטובת אירועים כאלה, ואולי יהיו אירועים כאלה שמסתדרים יותר טוב עם הכוכבים שכבר יש לי. ולהיות בטוב מכדי להצטרך אותם במתכונתם הנוכחית זו די בוודאי מסקנת ביניים חיובית.
[1] אמרתי ברבים? התכוונתי שעד כה שלחתי עותק אחד. אבל זה יותר מבחמש השנים האחרונות ביחד, אז ממש ממש הריעו לי.
ג' ממשיך להיות בטוב בעבודה המעניינת שהוא מצא לעצמו, וגם הוא מספר בשבחי טיולים בחוץ.
בסוף השבוע האחרון נאלצנו לוותר על פגישה משום שהשותפים שלי היו חולים ולא היתה מספיק התראה כדי להעביר את המפגש אליו, אבל האמת היא שזה עבד לטובתי. הצלחתי סוף סוף, לראשונה מאז תחילת תקופת ה"חגים" כנראה, לבלות יום שלם ממש ממש לבדי, להתנער קצת מהסאה הגדושה שלי לאנשים. שמחתי בזה. והתכתבתי עם אנשים כל היום 🙂 ג' לא הולך לשום מקום ולא נורא אם ניפגש בשבוע הבא במקום.
עלי להבין איך אני עושה לעצמי זמן פנאי לעצמי בלי להיות בחברת אנשים אחרים. מפנים משבצת לזה ביומן?
אם אצליח לייצר מצב שיהיה לי אינסוף זמן, כלומר *שניים עד שלושה* ערבים פנויים, אולי אפילו אצליח להכניס בחזרה שיעורי תפירה. ביקשתי כמו בשנה שעברה, כמתנה קולקטיבית, כסף לעוד שיעורים, והחברים והמכרים שלי ממש פינקו וזה הצטבר לסכום משמעותי בהחלט. אבל כרגע אין לי עדיין פנאי לזה.
והנה גם נטפל בזה שאני כותבת פוסטים ולא שולחת 😉 (לקח רק 7~ שעות)
מרצדת 
בסך הכל את נשמעת טוב. אז נכון שאת רוצה את המוח שלך בחזרה ונכון שאת על כדורים נוגדי דכאון אבל עם כל זה – את נשמעת שאת בטוב. וכל הכבוד ששלחת קורות חיים (תמיד זה ברבים גם אם זה אחד 😉 וששמרת על עצמך והחלטת לא ללכת למפגש שיסתיים מאוחר מדי בשבילך.
אהבתיאהבתי
זה באמת טוב, וגם תוצאה של הרבה עבודה בשנה האחרונה, אז זה מאד מרגש לראות שזה באמת קורה ולא רק נמצא בעתיד ערטילאי תמידי.
תודה אמפי!
אהבתיאהבתי