ופתאום – הסתיימה העונה!

מה יש לי לספר על התקופה האחרונה.

אני שרה שוב וזה נהדר וגם מוציא מהדעת, כי כל מילה מזכירה לי שיר ולפעמים זה לא במקום.

אני מתחילה לחשוד שלא איבחנו אותי באוטיזם כשהלכתי לאבחון בקורונה בגלל שהייתי בשילוב התנאים המשעשע של בדיוק אחרי הסגר (כלומר, דרישות חברתיות נמוכות מאד ושריה ארוכה בנוכחותו של ג', שהוא אוטיסט בעצמו אז לא היה לי קשה איתו) + הכדורים הקודמים שמסתבר שממש הנחיתו לי חלק מההתנהגויות האפייניות. אני מתחילה גם לחשוד במקביל שלא אבחנו אותי כי אני לא אוטיסטית, אחרי שאני מבלה את כל זמני עם אוטיסטים אחרים ומוצאת את עצמי שונה מהם. אולי זו שונות תוך קבוצתית צנצו? המחשבות המוגזמות על התווית הזאת באה מהאהוב החדש, שרק עכשיו מגלה את הספרות הענפה בתחום אבחון החסר של נשים וילדות (הוא בחור טרנס) ורואה כמה זה מסביר את חייו ותחושת השונות שלו אם הוא מסתכל מפרספקטיבה כזאת.

"את מלמדת אותי את כל הדברים האלה:", הוא אומר

ואני: have we met? אבל נראה שבהקשר של החיים המשותפים שלנו הוא מרגיש שאני מאמצת את העקרונות האלה, אע"פ שבתוך הראש שלי אני עדיין אותה צנצ חרדתית ועמוסה שתמיד הייתי. פשוט רוצה מקום להיות חרדתית ועמוסה ולעשות מקום לבנאדם השני להיות מה שהוא, זה נכון.

השבוע היתה אמורה להיות אצלי מסיבה, ערב חברים. ולאט לאט הם נגוזו. בהתחלה היחפה, שבפעם הקודמת מאד כעסתי עליה כי היא הגיעה חצי שעה לפני סוף המסיבה, והיה לי ממש כואב לחשוב על לשחרר אותה הביתה מיד אחר כך. לא מתאים לה ציפיות, ואני מבינה את זה. אבל זה ממש לא מתאים עם הסוג הזה של אירוע בזק, שעתיים מקצה לקצה ונגמר. אח"כ זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שהיא המניע האמיתי שלי לכל השבנג הזה. וגם כמעט כל האחרות והאחרים, למעט אלה שלא טרחתי אפילו לשאול אותם לפני שהכרזתי שזה מבוטל.

האחות של חברה מהלימודים ממשיכה להיות גורם משמח קבוע בחיי. בהתחלה כל כך התלהבתי, חשבתי שאולי יש לי חברה חדשה שאפשר לראות ולחבק, אך הסתבר שלא- היא גרה באיזור כרמיאל ונוסעת רק כשהיא צריכה למטרות עבודה, ובאופן כללי קצת ביישנית. אבל ההתכתבויות שלנו טובות ועשירות, ואני מרגישה אהובה ונתמכת. "אני פשוט אחשוב עלייך כעל חברה שגרה בחוצלארץ", אמרתי לה, וזה מקל רוב הזמן. היא כמעט באה לגרסה המצומצמת של ערב החברים, אבל אז היתה הרמת כוסית מהעבודה וזה ירד מהפרק. "אני בטוחה שיום יבוא וזה יסתדר, זה פשוט שרחוק להגיע כל הדרך מחו"ל, וגם חברה בסוף יום עבודה זה קשוח, אבל יום יבוא :)" היא ענתה ואני הצטחקתי לעצמי שאולי כן ואולי לא, אבל היא העתיקה ממני את הנימוק. שפה משותפת זה נעים.

אני כל כך רוצה אנשים שאפשר לראות באופן קבוע ולחבק. בסוף היינו רק אני והאהוב החדש, אתמול והבוקר. נחנו מהיום שהיה, שהיו בו יותר מדי מסכים לשנינו, ופטפטנו רוך ודברים טובים, והלכנו לישון וקמנו לחיבוק. אנחנו עושים את מה שהייתי עושה עם ג' כשרק הכרנו- מדברים על דברים שחשובים לנו, מסנכרנים שפות. שפה משותפת זה נעים. אני לא מרגישה בגוף שלי שהוא אהוב ושאני אהובה, לא באופן פשוט כמו שאני מרגישה מהתכתובת המתמשכת עם החברה מהפסקה למעלה, ואני תוהה אם רק הזמינות היא ההבדל כולו. כי גם אחרי שזו ששמה בכתיב חסר הבינה שהיא כנראה לא תוכל לבוא לערב החברים, היא הקדישה לי מלא זמן התכתבות בבוקר כלשהו השבוע, והנה, כבר קל לי יותר לנשום מזה שאין מסיבה. כבר קל לי יותר לדעת שהיא רוצה בי בסביבתה ולשמוע את החדשות והשמחות שלי ולחלוק את שלה.

אנשים שמים עלי תשומת לב- ויותר קל לי. אני מרגישה את היותי אהובה ביומיום. כן, היה לי קשה כשהמסיבה התבטלה, אבל היו שם אנשים להחזיק את האכזבה שלי איתי. אפילו אותם אנשים שלא התאים להם להיות שם. בסוף השבוע ביקרתי בפעם הראשונה ליממה רצופה בבית האהוב החדש, וחלק מהזמן הוא היה חייב להיות עסוק, אז אני הלכתי(!) לבית של הקומונה הגיקית שגרה במרחק הליכה(!) ושם פגשתי את היחפה והתחבקנו, כי אלה היו תנאים משותפים שהתאימו. זה לא שהיא לא רוצה בי. גם אחרי שאני הלכתי, בדרך הבזק שלי- שעתיים-שלוש ונגמר, היא נשארה שם עד השד יודע מתי :).

והוא כל כך עזר לי: הקשיב כשאמרתי לו שעצוב לי שאין מסיבה, שבכלל לא רציתי מסיבה רק רציתי בחיבוקיה של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, ועכשיו כל המבנה המפואר שבניתי בשביל שהיא תבוא קרס לי, ואמר "עד עכשיו כל כך מידלת לי איך לעשות דברים שמתאימים לי, והנה עכשיו אני מגלה שאת הרמת אירוע שלם שבכלל לא מתאים לך", והציע לי בעדינות לומר לזו ששמה נכתב בכתיב חסר את האמת, שאני מתגעגעת ורוצה בה ובחיבוקיה. "ומה יצא לי מזה?" אמרתי לו, והוא אמר "כנות ופתיחות מובילות לקרבה". אז למחרת, בשיחה הארוכה הנדירה עם זו ששמה בכתיב חסר באמת אמרתי, וקיבלתי תשובה ששימחה אותי. אבל לא רק זה: הוא מקדיש לי תשומת לב ועדנה מספיק בשביל לומר לי לא-את-מה-שאני-רוצה-לשמוע, ואני מעריכה אותו עוד על זה. על הדברים האלה נבנית קרבה מהצד שלי.

חוץ מזה, קיבלתי תרגיל בית בשבוע שעבר, מהחברה הראשונה שהתראיינתי אליה. אני נאבקת בו אפילו שהוא אמור היה להיות קליל, כי התחלתי מתותחים כבדים מדי ורק אז, עם הזמן והנסיון, אני יורדת לקרקע. בדיוק שעה לפני סוף היום אתמול פתאום הבנתי מה בעצם רצו ממני מלכתחילה, ואולי זה פשוט 🙂 אבל בין אם זה פשוט ובין אם לא, אני כבר עשיתי כל כך הרבה מסביב- שזה משהו שכנראה ארגיש בנוח להציג לראווה, בתור הדבר הראשון בעמוד הטכני שלי. וזה ממש שווה. לאט אבל בעקביות, ובינתיים כל עוד אני לא נתקלת בפידבקים שליליים, אני צוברת בטחון ונסיון, ומתחילה לפתח סוף סוף גם תשובות קטנות ועדינות לשאלה "מי אני ומה אני רוצה" בהקשר של עבודה, שאלות שטענו בפני לא מעט שכדאי שיהיו לי עליהן תשובות, ואני מסכימה שזה יותר נעים כשיש.

maybe I AM embracing it, אפילו שאני עושה את זה בדרכי הצנצית מאד.

יאללה. חוזרת לדבר שלי.

2 מחשבות על “ופתאום – הסתיימה העונה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s