גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר

משא ומתן בכל מקום.
אני מדברת עם האיש החדש הזה שיחות וידאו ארוכות ואנחנו נשארים בהן המון זמן.
בשיחה הקודמת דיברנו על התרגשות מקשר ורצון להתקרב וכמיהה להיות אנשים שרואים זה את זו לאורך זמן,
והיום דיברנו על מיניות, טריגרים ודיסוציאציה, ו…על זה שאני לפחות שלושה אנשים אחד על השני לבושים במעיל גשם.

אני לא חושבת שהוא אהב לשמוע את האחד הזה, ראיתי את הפרצוף שלו נפרם ואת המשחקיות שלו מתפוגגת. זה מפחיד אותו, כדי להיות בטוח ולא לפגוע הוא חושב שהוא יצטרך להזהר על ילדות שבי. ואולי זה באמת נכון ואולי זו נקודה שבסדר להיות בה נפול פנים. לא קל לי עם זה שהוא מצד אחד מבין שזו הבעת אמון גדולה למסור את המידע הזה, ומצד שני אולי לא ירצה להיות, להסתבך, עם המערכת שאני.

אמרתי לו: אבל אתה מוצא חן בעיני הג'ינג'י עם המפתחות שמנהל את המקום, והוא לא הבין.

כשרק התחלתי לדאוג מה קרה למיניות שלי, עלתה מול היחפה ההשערה שאולי זה משהו נפשי, שאני לא מרגישה (נעדרת תחושה) כמו שהרגשתי בעבר. "לי זה קורה לשעות ולפעמים לימים, על רקע נפשי", היא אמרה. אבל גם אז זה לא היה נראה לי נכון. איך שאני מרגישה את זה, הילדות שבי לא לוקחות ממני דברים שכבר היו אצלי ומחביאות במקום אחר. אם כבר, הן רק מוסיפות. את ההתלהבות והשמחה והגאווה בהצלחות שלהן.

אוף.
לא תהיה ברירה אלא להפגש עוד, ולראות מה עוד עולה בינינו. אם הנעימות הבסיסית ההשתבשה. אני מקווה שלא.


סוף סוף הוכרז על תאריך להחלפת קוצב הלב של אמא. זה יהיה ביום שני.


כמו בכל דבר כבר היתה לי תכנית ביום שני. פגישה ראשונה של תכנית של נשים בהייטק לעזור לנשים אחרות למצוא עבודה.

אז אני לא אלך. כי יש גבול.

אבל כן אשתדל להתכונן לפגישה הזאת כמו לא היה ניתוח וללוות את הניתוח כמו לא נמצאתי באמצע תהליך מרגש ומורט עצבים לכיוון המטרות ארוכות הטווח שלי.


אני גאה בי על הרבה דברים קטנים. על שנסעתי לתערוכה של בצלאל השנה. על שלקחתי איתי לאנצ'בוקס עם מספיק אוכל וגם ירקות. על שאני מארגנת לעצמי דברים נעימים בעולם ומנסה לכוון אותי למקום טוב.

אני גם לא מרוצה מעצמי בדברים מסוימים. שנחשפתי לקורונה ביום חמישי בגלל התנהגות לא זהירה. שהלכתי היום כל היום על רגל שהתחילה קצת כואבת ועכשיו היא בהחלט כואבת.

אבל אני לא יודעת מה דעתי על "להגיד למישהו שעוד די חדש לך שאת כמה אנשים במעיל גשם". הנטיה שלי היא לחכות לראות מה יהיה ואז להחליט מה דעתי על זה. אבל הנטיה שלי היא גם להתבאס על שהורדתי לעצמי את הסיכויים. אללי, כמה קשה לקוות.


אני פוחדת על אמא שלי ואין לי שום דבר לעשות בקשר לזה חוץ מלחכות.
אני פוחדת על אבא שלי, שאינו בריא ואולי לא בריא לו להיות לבד בלעדיה בבית, וזה משהו שצריך לדון בו עם אחותי.

ואלה כנראה נסיבות שבמקרה הטוב יישארו לנו לעוד הרבה שנים, עד שהם כבר לא יהיו איתנו. אבל איכשהו זה תמיד מרגיש חדש. איפה המבנים שאת בונה בשביל לעמוד בזה שנים, צנצ?


די נו.

משהו יהיה לי בסוף.

עבודה. ו/או זוגיות. ו/או יציבות נפשית.

נכון?

2 מחשבות על “גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s