מי שמאמין לא מפחד

(סליחה, כרגע ניגנו את זה מחוץ לחלון שלי ונדבקתי)

אני מפחדת כל הזמן. כפועל. כמצב.

התחלתי פרוייקט בסטארט אפ קטן שכמעט לא קם עדיין בכלל, אבל בתחום המקצועי שלי. המטרה היא להוציא מזה שורה לקורות החיים ודברים לספר עליהם כששואלים במה התנסית ומה בנית. זו עבודה ללא תמורה והיא לוקחת זמן ומתקדמת לאט ואין גורם מקצועי שם שמבין בתחום חוץ מהשאלות העסקיות שרוצים לפתור, אבל היא גם באותה סביבה יחד עם חברים מהקורס ואני יכולה להתייעץ עם האנשים שנתנו לי את ההכשרה, ובגדול זה הכי קרוב לעבודה שהייתי בו מזה הרבה זמן. וכבר עכשיו עשו לנו שיחה קצרה על ראיונות עבודה, דוחפים אותנו להוסיף פרטים לחשבון הלינקדין (זה כמו אתר היכרויות אבל של עבודה) וישלמו לנו ביד רחבה בהמלצות 🙂

אז כל יום אני עושה דברים שלא עשיתי אתמול, לפעמים גם דברים שלא ידעתי אתמול שאפשר לעשות אותם. וזה מאד מלחיץ, ומאד מרגש, ומעניין לי, ואני רוצה הביתה.

דברים אחרים שקורים:

האנדוקרינולוג שכנע אותי לעבור מהכדורים הנוכחיים לסוכרת לתרופה אחרת, כזאת שניתנת בזריקה ואמורה לאזן סוגר וגם "לעזור" לרדת במשקל. זה משהו שאמורים לאבד תחתיו את התאבון במקרה הטוב, לסבול יומיים בשבוע מתופעות לוואי שנשמעות בדיוק כמו וירוס בבטן במקרה הרע. מרוב שזה מעצבן את הגוף ו70% מהמשתמשים סובלים מתופעות לוואי, מתחילים בתת-מינון למטרות היכרות. בינתיים ההכרות סבבה, ערכי הסוכר הנמדד יחסית תקינים ועדיין לא היו לי תופעות לוואי ניכרות (חוץ ממיאוס בקשר לבישום סביבתי במקום שאני יושבת בו בפרוייקט, ואני ממש לא היחידה ששמה לב והיה לה קשה איתו).

הסיבה האמיתית שהסכמתי לעבור לדבר הזה, שנשמע כמו צרה בגדול, זה שזה הדבר היחיד שעוד לא ניסיתי להחליף מבין הכדורים שהתחלתי לקבל ב2020, שזו השנה האחרונה שהיה לי בה חשק מיני מתישהו. ואולי אם הוא ישתנה אז החשק יחזור?

יש לזה גם השלכות פרקטיות:

איך מתחילים עם אנשים כשמיניות לא מונחת בכלל עם השולחן? אני אסביר למה זה אישיו.

ג' ואני עשינו שיחת יחסינו לאן נוספת שהשורה התחתונה שלה היתה שאם אני רוצה יותר והוא לא יכול לתת יותר ממה שהוא כבר נותן, ואם אני מרגישה שאני משקיעה וההשקעה שלי לא משתלמת, אז שאשקיע פחות והוא ישקיע את מה שהוא גם ככה משקיע, ונראה אם בצורה הזאת זה יתאזן בתחושה שלי. מן הסתם הייתי קצת לא מרוצה מהתוצאות של השיחה הזאת, *אבל* בלב שלי יש גם הקלה. אני אלך ואעשה לי חברים נוספים כמו שממילא רציתי, ולא ארגיש מחויבת תמיד לשים את ג' ראשון בתכניות. *בינתיים* עלי להודות שכל מה שזה שינה זה שעכשיו אני קובעת קודם עם המשפחה של מ' הגיק ואז אומרת לג' באיזה סוף שבוע אני כבר תפוסה 🙂 אבל הזמנתי אותו להצטרף אלי לתערוכה בבצלאל וזה נעים לשמוע אותו אומר שהוא שמח לעשות איתי עוד משהו באמצע השבוע "בתקופה הנורא ארוכה שלא ניפגש בה". ובסוף השבוע (הזה שהיה) נפגשנו ג' ואני והיינו יחד המון זמן איכות. של נעים ביחד. של מגע טוב טוב טוב. שאני חושבת שיביא אותי ברכות לתוך השבוע הזה. אין מיניות בינינו כבר כמה זמן (כי אני לא מעוניינת), וזה לפעמים מכביד עלי. מרגישה שלא עומדת באיזהשהוא חוזה. אז גם לגבי זה השחרור מהתאמצות נראה לי מאד במקום.

אז העדכונים משבועיים וחצי של הזריקה: אמנם את התיאבון (לאוכל) לא איבדתי, אבל יש לי קצת יותר תחושה בכל מיני קצוות. לאוכל יש מרקמים שלא היו לו קודם. המחט של מכשיר מדידת הסוכר מכאיבה לי יותר. וגם… התסכול מתסכל קצת יותר. אז אולי אני בקרוב אהיה גם חשקנית יותר. וגם אולי אחזור להיות שבר כלי שמתפרק רגשית כל שבועיים, כמו שהייתי לא מעט לפני הכדורים ההם שהתחלתי לקחת ב2020. אין לדעת, לעזאזל! (יכול להיות שכל זה שויתרתי בעצב על הזהוב בחיי ושרדתי והמשכתי הלאה זה היה בגלל שהייתי בעמעום רגשי בכללי? הרי אפילו אז זה לא הרגיש מעומעם בכלל). אז עכשיו צריך "לפקוח עין שמא אני הופכת ליצור לא סביר", כפי שכתבתי לג' ולעוד חברון טוב, ומיהרתי להוסיף לכל אחד מהם "אל תדאג, אתה לא היחיד שאני אומרת לו את זה". כמובן שאני הראשונה שאשים לב ושאהיה מודאגת, אבל עין חיצונית שתוכל להגיד אם המגמה היא לא רק בראש שלי תהיה רעיון טוב.

ועכשיו לדבר הנוסף שקורה:

נוסף על היחפה, יש עוד אדם שמוצא חן בעיני, מהפיקניקים שיש בערך פעם החודש בגינה גדולה ברמת גן. פיקניקים נישתיים להפליא של קהילה נישתית להפליא. היית חושבת שכבר הכרת מזה שנים את כל האנשים שם. והאמת? את רובם באמת כן. וגם את האחד הזה סוגשל כן, אבל לא היינו חברים. ועכשיו אנחנו הולכים ונעשים. עושים את עצמנו. זה התחיל כשהתפזרתי אל המרחב האישי שלו, מבלי לשים לב כי בשבילי הוא כבר היה מכר ותיק, אבל הוא היה צריך יותר זהירות, ועשינו משא ומתן על האם זה בסדר להיות במגע ואיפה ואיך, ואז הערב המשיך ולקח אותי למקום אחר, ואחרי עוד זמן כשחזרתי לאותה משבצת הוא אמר באומץ של ביישנים שהיה לו נעים ושהוא רוצה עוד, והעברנו את שארית הערב במגע שהוא אגבי על פני השטח, אבל הדיון המקדים הסגיר אותו כלא כזה.

אנחנו מכירים כבר, אנשי בלוג, אבל למקרה שמישהו כאן שכח מהי הצנצ, אגיד כאן את הדבר שהוא נכון עלי תמיד: אנשים שמגע חשוב להם- הם אנשים שיש להם דרך מהירה לתוך הלב שלי. במיוחד אם אנחנו מחליפים בינינו מגע שברור לנו שהוא חשוב לכל אחד מאתנו. זה יקר.

מאז פיקניק תחילת האביב של השנה, אחת לכמה שבועות, הלכנו לטייל בפארק הירקון. זה כבר כמה זמן קורה. דייט חברות קראתי לזה בהתחלה, והלכנו ופטפטנו והחלפנו תשומת לב זה לזה ולסביבה, עד שבמפגש האחד הלפני אחרון ישבנו יחד על ספסל והתחבקנו, ולמחרת היה לי ברור שאני מתרגשת מזה שהמפגש התקיים, ושמחה בו, ורוצה להתלהב ממנו, ו…שזה לא מדובר. שאני לא רוצה להניח לזה, אבל גם לא יודעת איך לתקשר את זה. לא יודעת מה אני רוצה חוץ מ"עוד" ו"יותר", ושאין לי מושג איך מתחילים עם בנאדם כשאת לא מינית. לא הצטרכתי את המיומנות הזאת בעבר, תמיד היה שם עוד נתיב מהיר. ועכשיו הוא לא אמין, ולמעשה כבר כמה זמן בכלל איננו.

"מה זה משנה מיניות לא מיניות" אמר לי החייכן כשהתייעצתי איתו. "ממילא את בעיקר מקננת". והוא צודק. מאז הקורונה אני בעיקר מחפשת עם מי להיות קרוב ולעומק ולאורך זמן, ולא בהכרח תזזית ולהט. לא אמרתי את *זה* לאדם מהפיקניק. מוקדם מדי. רק כתבתי בקצרה שיצאתי מהפגישה עם טעם של עוד שמלווה אותי, והוא הגיב בהתרגשות שהיתה נעימה לי. והתרגשנו ביחד לפני הפגישה שהיתה (השבוע), ובפגישה שהיתה בילינו עוד זמן בשמחה ובפחד- בהתקרבות, ואני מאמינה עכשיו שגם הוא רוצה בה. איזו צורה תהיה לה? אני עוד לא יודעת. אבל אני שמחה ומעוניינת.

"את נוחה" אמרה לי הג'ינג' הגדול, שהתרפקה עלי במפגש האחרון אצל משפחת מ'. "את יודעת, יש עוד מישהו שנתן לי מחמאה השבוע, שאני מתאימה את עצמי בדיוק לחיבוק", אמרתי לה, והיא לכסנה מבט: "הוא מגלה את זה רק עכשיו?" שימח אותי מאד, איך שאף שהג'ינג' הרגישה גם היא צורך לציין את זה רק לפני רגע- בהקשר הכללי היא התייחסה לזה כנתון, כקבוע. "כן, הוא די חדש", חייכתי אליה, וסימנתי לעצמי בראש: מספיק מתרגשת בשביל לספר בבית של האנשים שצוברים עלי עובדות מחמיאות? זה רציני.

מגדלים באוויר אני בונה, ובינתיים בכלל זה עדיין הולך להיות אחת לכמה שבועות, פשוט פחות שבועות. "למה בעוד שבועיים? למה לא מחר?" אמר החייכן כפרהעליו כשעדכנתי אותו, ואני: "נו, תן לעשות את זה בקצב שלא יבריח אף אחד מאיתנו."

אבל פתאום גיליתי שאני פנויה בסוף השבוע ואני מתלבטת אם לשלוח הזמנה.

הכל מתוק לי. גם הייסורים הדביליים האלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s