היתה לי ארנבת, והיא

רצה רצה רצה רצה.


ככה אני מרגישה עכשיו חלק גדול מהזמן.

פוסט מיום שבת בבוקר:
באתי לכתוב פוסט ברבע השעה שיש לי בזכות זה שאוספים אותי ואני לא חייבת ללכת ברגל אל בהדירה הקווירית 🙂 לפני בסוף השבוע הזה היו שני פיקניקים, כרבוליה וארוחת ערב, ואני הולכת עכשיו לארוחת צהריים ואני מקווה שיימשך ואז שיניחו לי למרוח שם קצת זמן לבד עד ארוחת הערב שתהיה גם מועדון קריאה בירושלים (אליה יש לי טרמפ ממקום לא רחוק משם).

כן. אנשים שעובדים במהלך השבוע, יש להם את סוף השבוע לנוח ולהחליף כוחות ואז הם חוזרים לעבודה ביום ראשון. ככה זה אמור לעבוד, צנצ. זה לא הגיוני להעמיס על סוף השבוע כל כך הרבה דברים שתצטרכי בסוף לנוח ולהתאושש בתחילת השבוע, כי אז יהיו עוד דרישות ודרים להספיקם. מצד שני, איך תאמרי "לא" לפיקניק וחיבוקים וארוחות?

אתמול, על אף היותו עמוס להפליא, היה מושלם. התחיל בפיקניק שהיו בו יותר מדי אנשים ובו לא הצלחתי להכיר אנשים חדשים, רק להגיד שלום וקצת לשהות עם האנשים שאני כבר מכירה וגם מהם לרפרף כמו פרפר מסוחרר. אבל אחר כך הקופיפה וזו ששמה בכתיב חסר לקחו אותי למפגש אפטר-פארטי עם עוד מספר קטן ומצומצם של אנשים, וזה כן היה לעניין ממש. גם ביליתי קצת זמן איכות וגם עזרו לי להתמודד עם ההצפה שהיתה מנת חלקי בגלל הפיקניק. וגם סופו של ערב היה אצל משפחת מ' הגיק האהובים מאד מאד.

לפני יומיים אמרתי לו: נראה לי שאני אהיה כל היום לא בבית, תוכלו לוותר לי על תפוחי האדמה האפויים הפעם? והוא ענה: בטח, רק ברור לך שזה אומר שאת <עושה מטלה שנואה עליהם ומינורית> כל הערב. ולגבי להגיע מאוחר שלח אותי לאשתו לוודא שזה בסדר, והיא ענתה לי בדיוק כמו שאמא שלי היתה עונה: "הכל בסדר. נקבל אותך גם בלי שתביאי אוכל" 🙂 זה מרגש אותי וגורם לי להרגיש אהובה ורצויה.

כשהגעתי שמו בזרועותי חולצה מכופתרת ואמרו "נראה לנו ששכחת אותה כאן". כן, היא באמת שלי, אמרתי, ושמעתי את הגדולה צועקת בשמחה "ידעתי!" ועדכנו אותי שהיא זיהתה אותה לפי הריח. זו לא הפעם הראשונה שמזהים אותי לפי הריח, אבל זה כזה דבר של אינטימיות שאני… הנשימה שלי מתקצרת קצת מזה. חיבקתי אותה חיבוק ארוך, וישבנו לאכול, ואז להחליף טעימות של כל מיני ממרחים שעשינו וקנינו, ופתחתי את כל הדברים שבהחלט כן סחבתי כל היום במחשבה עליהם אע"פ שהם לא היו תפוחי אדמה אפויים. כשהוצאתי מהתיק כל מיני אוכלים ואחד מהם היתה גלידה שכבר נמסה מזמן, (אבל הוכנה מפיטנגואים אמיתיים מהעץ ליד הבית), מ' הגיק חקר אודות מכונת הגלידה שאצלי, והביע געגוע לפעם האחרונה שהיתה לו. "תבוא ותיקח ותחזיר לי בפעם הבאה שנתראה, זה מלא זמן למשחקים, חודש בערך", אמרתי. "חודש?" הוא עשה פרצוף. "שלושה שבועות", חייכתי. הם רוצים בי בחברתם.

נשארנו לדבר אחרי ארוחת הערב על הספות והיה מושלם. השבוע הם פרצו חור בארון השירות בחדר של הגדולה כדי לאפשר לחתולים לצאת מהחדר בלי לפתוח את הדלת, וסיפרו לי איך לימדו אותם לעבור בו: "דחפנו אותם מהעבר האחד ורשרשנו להם בסמים (קטניפ) מהצד השני".

"תכעסי עלי אם אכשל במשהו בלימודים?" (הגדולה שאלה. מי אני שיהיה לי בכלל מנדט לכעוס עליה אי פעם) "נו באמת, לא אכעס עלייך בחיים אלא אם תעשי דברים אכזריים… לא יודעת, נגיד תפגעי באחותך", "אז זה כבר אבוד", היא ענתה חצי ברצינות. בהמשך הערב היא פתחה בטלפון שיר מדבק מאד מאד מאד (הפתיחה על אחריותכם בלבד) ואמרתי לה "טוב את זוכרת שאמרתי שאני לא אכעס עלייך? אז תשכחי מזה", ולאביה המגחך הסברתי שהשיר הזה רודף אותי גם לתוך השינה 🙂 "היו שם כל כך הרבה אנשים", העליתי שוב את הפיקניק של תחילת היום כדי להתנחם, והוא סיפר על הפעם שהוא אירח מסיבת פיקניק במתכונת "תזמינו מי שבא לכם" ושיחק את המארח ואז גילה שעברו ארבע שעות של זרם בלתי פוסק של אנשים והוא מותש ומיובש. נראה שזו גם הפעם הראשונה שהילדה שומעת את הסיפור הספציפי הזה. אני אסירת תודה על השיתוף הפשוט הזה ועל הסנטימנט שלו, המסר התת קרקעי שאני כל הזמן שומעת בין המילים: אכפת לנו מאיך שאת מרגישה, אכפת לנו שתרגישי שייכת, אולי יש לך מקום אפילו במשפחת האדם. (יצאתי מביתם בחיוך, התגלגלתי למיטה וישנתי היטב לפני כל אירועי השבת).

אני שומעת את זה מקיף אותי ושמחה. לפני כמה שבועות הפסקתי להגיד לומר עליהם "חברים הטובים שלי" והתחלתי לומר "משפחה מבחירה". זה נראה לי יותר נכון כרגע. זה מרגש (וגם מפחיד כי זה אומר הרבה הזדמנויות לאכזבה), אשני יודעת שהם לטובתי מאד.

בסוף השבוע הזה, בין הפיקניק השני לחיבוקיה, ולפני שהלכתי למשפחת מ' הגיק, היה פרק זמן קצרצר שבו הזהוב בא להגיד שלום ולהחזיר לי את הספל הצבעוני שלי שהיה אצלו. הרי לא אוכל לשתות ממנו כשאני לא מוזמנת בכלל לביתם. זו ששמה נכתב בכתיב חסר תיאמה את זה, חסכה ממני את רוב האי-הבנות שעדיין יש בכל תקשורת בינינו. "מגיע לך אנשים שאת יכולה לתקשר איתם", היא לחשה לי בחיבה. זה כמעט נבלע בין כל הדברים הנפלאים והמתאימים לי להפליא שקרו בסוף השבוע הזה. זה לא אכל את כל רוחב הפס שלי והשאיר אדמה חרוכה. אולי זה מחלים.


אז התרוצצתי הרבה בסוף השבוע אבל בכל יעד היה לפחות מישהו אחד ששמחתי לפגוש וששמח לפגוש אותי, לפעמים ממש לא מי שציפיתי, ואפילו אמרו לי "כרגע הבנתי שיש לנו כמה אירועים ביחד אחד אחרי השני, וזה אומר שניפגש גם מחר, איזה יופי" 🙂 ואז ישבתי בבית עם תריסים מוגפים חלק ניכר מהבוקר והתאוששתי, והייתי במדיטציה שהדגישה שמחה בבוקר, ואז הייתי המזכירה של עצמי, וקבעתי והזזתי תורים, ותיאמתי עם השפץ לגבי הדירה של סבתא, ולמחר עם הבנאדם שיציג לנו את הפרוייקט שאנחנו הולכים לעשות בכמה שבועות הקרובים. החל ממחר אני בנאדם חדש עם מחויבות חדשה, יותר מפחידה מזו שהיתה קודם, וזה ככה כבר כמה זמן, ואני בינתיים עומדת בזה. החזיקו אצבעות גם להמשך 🙂

קבעתי גם עוד פגישה עם משפחתו של מ' (בעוד שלושה שבועות), וגם עם ההורים שלי עצמי ועם אחותי ובעלה, שיבואו לאכול אצלי בראנצ' באחת השבתות הקרובות. אמנם זה לגמרי מרגיש בבחינת "הקם להרגך השכם להרגו", אבל אני רואה שאני עמוסה עד זרא, לפעמים בדברים טובים ולפעמים בתערובת, וזה לא לגיטימי להזניח את המשפחה, אז לפחות שהפגישה שלי איתם תהיה מתי שאני בחרתי ובמקום שמתאים לי 🙂 בקיצור, אני האינטרוברטית עם הנפש של אקסטרוברטית (או להפך), שחשוב לה לארח כדי לדעת שהיא תראה אנשים ומצד שני לא לצאת יותר מדי מהבית.

מחשבה אחת על “היתה לי ארנבת, והיא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s