העיר כדמות בסיפורים

זה הנושא של הרצאה שתהיה בכנס הגיקים הקרוב בחול המועד, שאני מצפה לה. היא נערכת לכבוד השקתו של ספר הביכורים של רותם ברוכין, כותבת ישראלית מופלאה שאני מעריכה, ושציפינו כקהילה לספר שלה מזה ימים רבים. הסיפורים בספר נגללים בעולם שנחשף אלינו לאט לאט, אבל לערים בישראל יש בו תפקיד ממשי. אם מעניין אתכם, זה קישור לעמוד עם סדרת הסיפורים הזאת לפי הסדר, וזה קישור לסיפור הראשון (והנהדר!)" "הפוך, לקחת". הסיפור הזה, ובכלל סיפורים בסדרה כולה, זכו בפרסי "חביב הקהל" רבים, ובצדק. בקיצור, את הסיפורים של רותם כבר קראתי, אבל בהרצאה יהיה גם דיון בנובלה "the city we became" של N.K.Jemisin, שלא קראתי, ואע"פ שאני יודעת שהמרצה מאלף, ובטוח יתן את המידע שצריך (ולא יתן מידע שלא צריך), אני פתאם רוצה לפחות להציץ בה לפני. חיפשתי ברשת (כי לפעמים אפשר למצוא ביוטיוב הקראות, פיראטיות או גנובות ממש, של ספרים), ומצאתי את ג'מיסין עצמה מקריאה חלק מהפרק הראשון. נשמע מגניב!

לזה מצטרף הספר הנוכחי למועדון הקריאה, "מכשפות מאז ולעולם" בתרגום העברי (לי עברון) וthe once and forever witches במקור, של אליקס הארו. ספר אחד שלה כבר תורגם לעברית והיה קריאה קלילה, כיפית ואגדתית, עם רעיון בסיס מגניב וביצוע כמעט סכריני מדי, אע"פ שהיו בו נושאים של קולוניאליזם ועליונות, על ילדים ותרבויות כאחד. הנוכחי, אולי בזכות ההקראה שאני שומעת, נשמע לי בוגר יותר, אבל עדיין נוכחת בו אהבה חזקה לסיפורי אגדות. אני מאזינה מקבצים על הטלפון ולא רואים את הסיומות שלהם, כך שהסתבר לי (באמצעות הקריאה בספר המתורגם, שנקנה בדיגיטלי) שדילגתי על חלק מהפרקים בטעות. דווקא אהבתי את פערי המידע המפתיעים, אני לא בטוחה שאני מחבבת באותה המידה את הספר בסדר הנכון שלו…

אבל הנה, דברים שאני *רוצה* לקרוא ולשמוע. דברים שאני *רוצה* לדעת מה יבוא בהמשך שלהם. אז זה אומר שיש לי דעות וכוונות ורצון, נכון? לפחות בדבר הקטן הזה? אולי זה האביב?

אני נשענת רבות על מ' הגיק ומשפחתו. מאז שאני רואה את ג' עוד פחות ("מתכונת גרושה", אני מחמיצה פנים[0]), אני אצלם לא מעט.

באחד מסופי השבוע ביקרה אצלי חברה/דייט, ובאמצע הלילה אמרה: "סליחה, אבל רע לי. המזרון הזה משגע אותי", ועברה לישון על בחדר האורחים על מזרן האורחים. זה לא עניין, אז כתבתי למ', ששבוע לפני כן פרסם בקבוצת העברות החפצים שהוא מחפש להיפטר ממזרון, ושאלתי אותו אם המזרון עוד אצלו (היה של אבא שלו, שכבר חלפה שנה ממותו. הם הביאו את המיטה בשביל הבת הגדולה, שעכשיו באמת ישנה בחדר הגדול, והיא לא התלהבה מהמזרון, נשארה רק עם מסגרת המיטה). היה אצלו, והוזמנתי למדוד אותו. כשהגעתי זה היה יום שני ולא שישי, ואף על פי שזה היה קצת מוזר ("מרגיש כמו סוף שבוע", חייכה אלי אשתו), עדיין היו נחמדים אלי, הזמינו אותי לאכול וקיבלו אותי במרחב שלהם, אבל כל ג'ינג'י הבית בכל הגדלים: מ' הגיק עצמו, הג'ינג' הגדול והג'ינג' הקטן, כולם היו בירידת ריטלין של ערב לימודים/עבודה, ושפוכים או רעי מזג, אז שום התחלה לא המשיכה, וגם לא היה סיכוי שאקבל בחזרה טרמפ הביתה עם מזרון, אע"פ שזה היה הפרמיס בהתחלה. איחלתי לילה טוב לדלת הסגורה של המתבגרת, מעבר לקיר השירותים אל הילדה שהיתה במקלחת, ולמ' הגיק שעמד חסר אונים וכוחות במטבח, וברחתי. את העברת המזרון סידרנו ליום שישי בבוקר, יחד עם הנסיעה הקבועה שלהם לשוק. זה כלל להציע את זה למ', לעדכן את אשתו כדי שתלחץ שזה יקרה, ולשלוח לשניהם תזכורת להוציא את המזרון מהחדר של המתבגרת כבר בחמישי בערב, כי המתבגרת קנאית לשעות השינה שלה ושום העברה לא היה מתרחשת לו היו צריכים לפתוח את הדלת שלה בבוקר. "זה היה מרשים", הם אמרו על זה אחר כך. אני מאד אוהבת אותם ונהנית להכיר את סדריהם המשונים מספיק כדי לתכנן איפה להכנס בהם. עם זאת, המזרון, שוידאנו מראש שהוא ברוחב המתאים, לא היה ב*אורך* המתאים ולא נכנס למסגרת המיטה שלי- מסגרת מסגרתית, סגורה מכל הכיוונים, באורך סטנדרטי. "מוזר", אמר מ' המסכן שעשה את רוב ההרמה של המזרון אל הרכב ומשם אלי הביתה ובהחלט לא התכוון להזיז אותו שוב לשום מקום, "זה אמור להתאים, אולי תדחפי אותו וזה יתיישר". דחפתי, ובמשך שבוע וחצי ישנתי עם מזרון שהיתה לו בטן קטנה איפה שהוא בהחלט היה לחוץ למקום שהוא לא מתאים אליו, ומרגישים את הקפיצים (קפיצים! אף פעם לא היה לי מזרון קפיצים בעבר) שלו נאבקים. הוא ממש לא התיישר, וכך בפגישה באה שלי איתם באתי עם תיק מלא בתפוחי אדמה אפויים ויצאתי עם שקית שאריות אוכל, ומסור ידני, ושופין, וכמה כלי עבודה אחרים 🙂 למחרת ניסרתי ושלפתי סיכות שקיבעו את אחד הקרשים שגבלו את המזרון, ועכשיו הבעיה נפתרה: מסגרת המיטה היא רק ח', והמזרון יכול להתרווח כלפי מטה, ואכן הוא כבר לא מתאמץ, וכן חורג יפה ממסגרת המיטה.

הייתי מאד גאה בעצמי. ועייפה.

"את עוברת לי כצעירה יותר בזמן האחרון", מ' אמר, בפגישתנו האחרונה. "זה כנראה בגלל המעמד שלי כתלמידה", עניתי לו. "כל הזמן דברים חדשים, יש לי יותר מקום לחוות וללמוד ולהשתנות". לא אמרתי לו שאני כבר לא צריכה לדאוג בקשר לזהוב[1], וגם, בדיעבד, לא חשבתי לשאול אותו אם הוא מתכוון שאני חורגת יותר מדי לכיוון ילדה מאומצת במקום חברה.

יש גם דברים שאני יכולה להועיל ולתרום בהם למשק ביתם, סיכמנו:
להכין תיק לחרב-הבמבוק של המתבגרת, שלומדת אמנות לחימה כלשהי, ולהביא ספר חתום נוסף מההשקה של הספר של רותם ברוכין, וכך לייתר עבורם את ההגעה לכנס. זו לא הקורונה כמו שהוא נהיה עוד פחות חסין להמולה בשנתיים שהיו.

השבוע הייתי במקומות הומים. למשל בחנוכת בית של חברים, שהכרתי בה מעטים מאד, והיה נחמד אחרי הכל, ואפילו יצרתי כמה חברויות (פייסבוק). גם נרשמתי בעקבות הצעה של שירי להאקתון של נשים להט"ביות וביחד עבדנו על הגיה ויישום של רעיונות למוצרים בתחומים שהקהילה צריכה בהם פתרונות. ולבסוף בפיקניק אחד קטן וטוב של קהילה קווירית פוליאמורית, שבו חלק מהזמן צחקתי מתחת לחיבוקן המועך של היחפה ושל זו ששמה נכתב בכתיב חסר (היא: "היחפה שאלה אותי אם אני באה לפיקניק, ואמרתי לה אבל זה פיקניק קווירי פוליאמורי ואני סטרייטית ומונוגמית, והיא אמרה: פשוט תשאלי את המארגנת, ושאלתי, והמארגנת אמרה בטח, תבואי"), וכשהן כבר הלכו אז השתרעתי וביקשתי את המגע והחום ממי שהיה שם, חברים וזרים כאחד. וזה עבד. חיבקו אותי וחיבקו אותי וחיבקו אותי ובסוף נגמר היום וגם השבוע. היחפה משמחת אותי ברגישות שלה ובהתרגשות שלה מדברים, מצהילה את רוחי ונותנת דרור בי לדברים שאני בדרך כלל לא מבטאת, בפיקניק הלכנו יחד לשירותים ורצנו במורד הגבעה, וזה היה נעים ומסעיר. זו ששמה בכתיב חסר ואני, בנפרד, מסתבר, מכנות אותה "גור". אולי זה חלק מהצעירות שמ' הגיק הרגיש?

זה הכי הרבה וגדול ומלא אינטראקציות שהייתי מזה הרבה זמן. יש בזה הבטים נעימים והבטים לא נעימים. מקווה שבארוחות החג הבאות עלינו לטובה (בצהריים עם המשפחה, בערב עם החברים), יהיו בעיקר הבטים נעימים. כבר הכנתי את הדברים שצריך לבשל ולחלוט ומחר צריך רק יהיה לזרזף שמן זית ולתנור, ולקצוץ ירקות טריים לסלט. רק לעבור בשלילי את בדיקת האנטיגן מחר ואז- ים תכניות החג נפרש לפני. יש בו בזאר עם אנשים שאני מצפה לפגוש, וכנס גיקים, ויום נעים עם ג' ביחד, וגם גלים חופשיים, לרכוב עליהם לבד לאן שיקחו.

[1] לא באמת סיימתי לדאוג בקשר לזהוב. אע"פ שאנחנו כמעט לא בקשר, ושאין לי בכלל השפעה על חייו יותר, ולו לכאורה לא על שלי, ההרגל המציק להיות עדיין באובססיה מסביב אליו ואליהם עדיין איתי. אני מרגישה אותו מושך בעקבי במהלך הימים: חושבת על מתי לא הייתי מספיקה או רצויה, נעצבת ומתקוממת מסביב לעלבונות שכנראה אף אחד כבר לא חושב עליהם חוץ ממני, חיה בעבר לא טוב. נבהלתי מעצמי כשהבנתי את זה, והתלוננתי לחברים שיש לי עכשיו, בעולם האמיתי, והם נחמו אותי ואמרו לי שאי אפשר פתאום להפסיק לחשוב על מי שהיה חלק חשוב, ושהזמן עוזר. אני בכל זאת מרגישה שמשהו כאן הוא בתחום ההרגל הרע יותר מתחום האבל הסביר, אבל מוכנה לנסות להסתכל על זה בצורות יותר חומלות, ולראות מה הזמן יכול לעשות למעני, ולכל הפחות מוקירה את האנשים שיש עכשיו, ומייחלת להמשך של אנשים שידעו וירצו בטובתי במקומות שהם יכולים לעשות לכיוונה.

בהתאמה לזה שאני מעבדת דברים, נהיה יותר מסובך עם המדיטציה (או שלהפך, בזכות המדיטציה יש לי מרחב לעבד דברים), אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת 🙂

[0] ורק שיצוין בפרוטוקול, שמסיבה של טעות סופר לא היתה כתוב לג' הפגישה שקבענו כבר לפסחף אז הוא העלה את הנושא בעצמו ודאג שנקבע ושתהיה לנו פגישה עם זמן איכות. כך שאני מרגישה שלפחות בזה הוא פועל לטובת הקשר, ויודעת שחסרה לו פגישה אם היא אינה, שהוא לא יוותר עליה סתם ככה מהעדר קיומה. אז הנה דבר!

חג שמח! מי יתן ותפגשו אהובים ותהיו אוהבים והאביב והחג ינעמו לכם.

3 מחשבות על “העיר כדמות בסיפורים

  1. וואי! ולא כתבתי כלום על החברים מהקורס שפתאום אחת מהן שלחה לי הודעת חולין ואחרת הציעה לי להסתובב איתה ועם אחותה כשבאו לעירי 🙂 סנסציה! אנשים חדשים אורגינל בחיים שלי!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s