לאן אני באה כשטוב לי?

איך אני נראית ומתנהגת ולמי אני מראה כשטוב לי?

הוסט מתקדם וממש ממש התלהבתי מאיך שהוא יוצא. גם החלק הצבעוני וגם החלק הסולידי מאד נחמדים. הגזרה די טובה. ואיכשהו יש לו צורה שאני אוהבת, אחרי שהוא היה בהתחלה רק ערימת בדים, וזה מיוחד מאד.
נשאר השלב האחרון שהוא מיקום ותפירת הכפתורים, ואני פוחדת ממנו ומהססת לגביו, אבל זה טבעי לפעם ראשונה על משהו שחשוב לך. אני אעשה קודם בצד כמה, עד שאהיה קצת יותר בטוחה.

יצאתי עם החברה וחבר שלה לטיול בסוף השבוע הזה. הלכנו בשטח מישורי וקל לכבודי וראינו רקפות ואת הים והיינו מלא בשמש. בדרך הם שמעו מוזיקה מפלייליסט שיש להם ביחד וצחקו הרבה, וזה היה משמח.

בשבועות הקרובים אני מקווה שתתקיימנה שתי מסיבות שבא לי ללכת אליהן, אחת היא מסיבה בנושא ספרים שאני כנראה אמחזר אליה את תלבושת ההוביט שלי (רק קצת יותר צבעונית) והשניה מסיבת אין-יום-הולדת של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שאם היא באמת תקרה היא תהיה כנראה מפגש גם עם הזהוב ונ', ואני מרגישה שאני רוצה להיות הכי-מגניבה-ומנקרת-עיניים שיש, וחושבת להשוויץ וללבוש את כל הבגדים שתפרתי בבת אחת (כי בשלב הזה יהיו מכנסיים, חולצה ווסט).

מה שמעניין בשתי התלבושות האלה זה שמדובר רק בהגזמה של איך שאני ממילא רוצה להראות בעולם. להיות עם חולצה מכופתרת ווסט ומכנסיים עם כיסים זה פשוט מראה שנעים ונוח לי בו. שאלת מגוון הצבעים והאם יש על הווסט כפתורי עץ גדולים היא רק שאלה של קישוט ולא של מהות. איכשהו אני מצליחה לבטא את הצד הזה של המלתחה שלי יותר, לאחרונה, והעובדה שכ"כ יותר קל לי פתאום ללבוש במשך הרבה זמן ברצף בגדים שנוח לי בהם מהבחינה הזאת (היום אני עם מכופתרת שחורה ואפודת סריג) ממש מקלה עלי, ואפילו עושה אותי גאה להראות, במובן בסיסי.

הדבר העיקרי שאני לא מצליחה לארגן לעצמי זה לו"ז לפילאטיס. זה חסר לי מבחינת זה שהגב שלי מתלונן, וחזרתי להסתמך על משענת המסאז' ממ' הגיק, תשרה ברכה על ראשו. אני לא תמיד תפוסה מבחינת לוחות זמנים, אבל אני כן ממש מתקשה להביא את עצמי לזה. אפילו יותר כך כשקר ואני אוהבת את מה שאני לובשת ולא רוצה להתפשט ולעבור לבגדי התעמלות משתי סיבות שונות. דווקא למדיטציה די קל להגיע אם אני מצליחה לתפוס את האוטובוס המוקדם, היא נכנסת לפני השיעורים.

(לפני כמה זמן הייתי בים עם חברה ופגשנו שם את המכונף. סיפרתי לכם? זה האקס המיתולוגי שלי שתפס מקום מאד גדול בחיים שלי בתחילת הבלוג. זה היה מרגש לראות אותו, והיו לי הרבה מחשבות על איך נתפסתי או התנהגתי, אבל בעיקר בדיעבד. בזמן אמת הייתי בים. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אחרי השיחה בטלפון עם ג' שמתוארת בפוסט הקודם פגשתי עוד מישהי ברחוב, מתקופת באר שבע שלי, שעבדנו יחד בהוראה, ואני זיהיתי אותה, ולה לקח זמן. זה גרם לי לתהות כמה זמן לקח למכונף לזהות אותי, במפגש ההוא).

הזמן שלפני השינה, שבו אני מחליפה תיאורי "התקדמות בללכת לישון" עם ילדון יקר, עדיין מתרחש, ונהיה הדדי למדי. כל אחד שואב כוחות מהשניה ומקיום השגרה הזאת מתי שיותר נחוץ. היום זו אני שנחוץ לה. הוא כבר במיטה ואני עוד מול המחשב, כותבת את הפוסט הזה. אבל עד עוד עשר דקות אני מקווה להיות כבר עם המחשב מקופל ואחרי צחצוח שיניים והחלפת בגדים, כך שכשתגיע ההודעה הבאה ממנו (שנגמר פרק במה שהוא צופה בו) אני אהיה מוכנה לשינה.

לילה טוב, חברים. אני מקווה לבוא לכאן יותר.

מחשבה אחת על “לאן אני באה כשטוב לי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s