די, נו


מה אני עושה לא נכון? אני מסריחה מהפה או משהו?

על ג' עובר דבר מה והוא כבר לא מסוגל להפגש הרבה, וכמעט שלא לתקשר בכלל. אני לא לגמרי מבינה מה קרה כי זה היה חד ולא הדרגתי בכלל. זה התחיל מהרגשה רעה גופנית, ומזמן התאוששות שנשמע בכלל לא נעים, אבל בינתיים זה הוביל להפסקת תקשורת של כשבועיים שבהם הוא כמעט בכלל לא דיבר איתי, וממשיך בתקשורת בתדירות שגורמת לי להרגיש זנוחה ולא אהובה וכנראה גורמת לו להרגיש שהוא מותח את עצמו.
אולי זה מפחיד בשבילו. אני לא יודעת (הוא לא מתקשר). אולי זה משהו שמתרחש כבר הרבה זמן ופשוט התחיל להתבטא רק עכשיו, אני לא יודעת (הוא לא מתקשר).
אבל זה לא הוגן בעיני שהוא עובר דבר מה ולא לוקח שום אחריות על זה שהוא עובר אותו בזמן שיש לנו מערכת יחסי ובמסגרתה יש לי ציפיות.

———————————————————————————————–

נראה לי שזה ברור שחלק מהעניין הוא שיש לי חרדת נטישה מוגברת עכשיו, אחרי הפרידה מהזהוב שעוד לא לגמרי סיימתי להתאבל עליה (אבל מיד אחריה התחלתי לישון הרבה יותר טוב בלילה), וגם פחות על מי להשען בגלובלי, ופחות עם מי להיות. ופחות חיבוקים. ופחות ופחות ופחות. ובין היתר בגלל זה, זה שג' עכשיו בענייניו שאינם קשורים אלי מפעיל אצלי את חויית הילדה הדחויה שאף אחד לא רוצה לשחק איתה.
אבל זה *גם* נכון שאם מישהו רוצה להיות חלק מחיי, עליו להיות חלק מחיי. ו"חלק" זה אומר אשכרה לתקשר.

הפוסט הזה הותחל בעיצומו של קצר תקשורתי שבו הוא באופן מאד לא אפייני גלגל עלי את האחריות על אי הבנה כשהוא היה זה שלא תקשר. הרגשתי נורא, בגלל שהוא אמר לי שהייתי אמורה להבין "כנראה שלא" מהצירוף של תשובה נוסח "בעייתי, אני אברר" והעדר עדכון. חלק ממה שהיה נורא היה לקבל תשובה שלילית ברגע האחרון (מבחינתי), וחלק גדול בהרבה היה זה שבנוסף על זה זה הרגיש כאילו הוא תוקף את הסמנטיקה שלי, דבר שאין לי בעיה איתו.

נכון שאנשים לפעמים מתנהגים ככה, אומרים "אחזור אלייך" ולא חוזרים ואת מצופה להבין לבד באיזהשהוא שלב שהתשובה היא "לא". לרוב זה לא קורה בשיחה קונקרטית בקשר לפגישות קונקרטיות, ובטח שלא עם ג'.

ואם הוא באמת *מתכוון* שהייתי אמורה להבין "לא" מהצירוף הזה, ומגן על זה, אז הוא מצהיר שאין לדעת אם לסמוך על המילים שהוא אומר, או לא. והבטחון שהוא אומר מה שהוא מתכוון ומתכוון למה שהוא אומר, זו אחת הסיבות הראשונות במעלה שאני סומכת על ג'. המתוק.

ואז אנה אנחנו באים?

כשניסיתי לברר איתו מה נסגר, הוא התחיל לדבר איתי על זה, אמר דברים לא כל כך קוהרנטיים, וכשאמרתי לו שמה שהוא אומר שונה מאיך שהתנהגנו עד כה, הוא אמר שהוא עייף מכדי לדבר על זה, שהוא התחיל לענות לי כדי שלא יתפרש כאילו הוא מנפנף אותי, ושהוא מבין שזו היתה טעות.

עכשיו, אם הוא היה מאותם האנשים שמה שהם אומרים הוא תלוי קונטקסט (למשל הסיכוי שהתשובה היא "לא" עולה באופן ישר יחסית לאורך הזמן שעבר מאז שהם אמרו "אחזור אלייך"), אז הייתי מבינה את ההודעה הזאת ככה: "את וכל קיומך מעייפים אותי ואני מצטער שאני מדבר אתך באופן כללי, ובפרט עכשיו, והשיחה הזאת הסתיימה". אבל מדובר בג'. המתוק.

ולכן השתדלתי מאד לבלוע את צפרדע הפגיעה הנוספת שהתגלמה בהודעה הזאת, ולקרוא את ההודעה הזאת כדגל לבן: שאמת שיש כאן קצר בתקשורת, אבל הוא עייף מכדי לנהל את השיחה הזאת, הוא התחיל לענות לי משום שלא רצה לתת לי את הרושם שהוא מנפנף אותי, ושלאור הכיוון שהשיחה תופסת הוא מבין שזו היתה טעות. ולריב איתו גם על הניסוח של *זה* בטח לא ישפר את המצב.

הבנתי את כל זה, וגם שלא יעזור להתעקש לנהל את השיחה הזאת באותו זמן, וגם שאין עם מי. אבל שום דבר ממה ש*אני* הייתי צריכה לא נפתר, וזה חרה לי.
"לא אכפת לי לנהל את השיחה הזאת אחר כך, אבל אני עדיין צריכה לדעת אם אנחנו כן או לא נפגשים בהתראה יותר טובה מאשר יום אחד לפני סוף השבוע". כתבתי לו. את כל שאר הכאב של לקבל ביטולים ברגע האחרון, של תחושת ההעדר הכללית, ושל לצפות ולהתאכזב שפכתי לתוך "אני עוברת כרגע להניח עבור כל סוף שבוע שאנחנו לא נפגשים, בנוסף להנחה שמעוניינים להפגש", ואת האחריות לתקן בהתאם למה שהוא כן מסוגל העברתי אליו בצורת "ואני מעדיפה לסכם על משהו בסגנון "נפגשים כל זמן נתון ואולי יותר", למתי שאתה מתפנה לחשוב על זה".
באמת הייתי מעדיפה שלא כל השיחות שלנו יסבבו סביב תיאומים ולמה דברים לא עובדים, מכיוון שכבר נתתי לו שיעורי בית התכוונתי בגדול גם להיות קדושה ולא להתייחס לזה בכלל בשיחת הטלפון שלנו שנקבעה מראש ובלי קשר לסוף אותו היום, אבל לא הצלחתי לחיות עם זה עד סוף היום ולמעשה היה לי כל כך לא טוב עם זה שגם לא יכולתי כל כך להתרכז בדבר שהייתי אמורה ללמוד באותו היום, וגם לא הצלחתי לראות מעבר לזה בכלל מספיק כדי לפתח איזהשהו רצון לדבר איתו על כל דבר אחר לפני שזה ייפתר. כשנגמר יום הלימודים הוצאתי את עצמי להליכה בחוץ (מה שהיה נכון לאותו רגע, אבל בראיה של כל היום לא היה הגיוני, הייתי צריכה לצאת להפסקה קודם לכן, כשהיתה שמש, זה היה משפר את מצב רוחי), ואז עצרתי על איזו נדנדה בגן שעשועים שאני נשבעת שלא היה קיים באף יום אחר (כלומר, הייתי כל כך אפופה שאני לא סגורה איפה זה היה), והתחלתי לגעות בבכי. ואז כתבתי לו שזה לא עזר וצריך בכל זאת לדבר היום, שאני לא רוצה להניח שלא ניפגש ואני לא רוצה לעדכן את הסמנטיקה שלי רק בגלל שהוא מתנהג מוזר, אני רוצה שהוא יחזור להתנהג לפי כללים ברורים שאפשר להבין אותם.

הוא כתב שלא נראה לו שהודעות יספיקו ושהוא יתקשר אלי תוך רבע שעה, ובאמת התקשר, וקודם כל הודה לי על שדחיתי את הדיון והשארתי לו זמן להתאושש, וסיפר לי קצת על קורותיו בימים שהיו (באמת די מפחיד ומדאיג), ששכח לעדכן באחד הימים, ובשני לא הספיק, ואחרי זה כבר נהיה פתאום ברגע האחרון, והסכים עם הניתוח שלי שבגלל אי הנעימות עם הפשלות של עצמו הוא ניסה לצאת מזה ואמר דברים שלא תואמים כל כך את המציאות. אמרתי לו שאני מבינה שהוא במצב מעפן אבל גם הוא צריך לקחת את הקונטקסט בחשבון, שכבר כמה זמן הוא נעלם בעקביות, ושזה משאיר אותי באי ודאות גדולה. שכחלק ממערכת היחסים אני צריכה המשכיות איתו בחיי, ושאם אי אפשר לסמוך עליו שיענה והוא גם לא רוצה להתחייב לסטנדרט של לענות אז אני יכולה להעביר אותו למקום של ת' בחיי, אבל זה כרוך בהרבה כאב לב, אז אני לא מתכוונת לעשות את המעבר הזה אוטומטית, ושיואיל בטובו להצהיר במפורש על הכוונה הזאת.
(ת' היא חברה שהיתה אהובה מאד אבל בגלל סיבות שאינן לחלוטין ידועות או מובנות לי היא לא מסוגלת להתחייב לשום לו"ז תגובה. אי לכך ההסדר בינינו הוא שאני שולחת לה הודעות כששורה עלי הרוח, ואם היא צפה פעם בחודשיים או חמישה וכותבת חזרה זה לרוב מוצלח ומשמח, אבל אני לא מצפה ממנה לתשובה ובהתאם היא לא חלק מחיי, אלה האמיתיים כלומר. אני מאד לא רוצה שזה יהיה המקום של ג' בחיי, אבל אם זה כל מה שהוא מסוגל אז אני יכולה לעשות את זה, יש לי את הקפסיטי וזה כבר נעשה בעבר עם אהובה שמאד רציתי שתהיה בחיי וכשלה לעשות זאת באופן מתמשך מספיק).

הוא נתן לי מקום לעשות את הסצינה (המוצדקת) שלי, להגיד לו שלפגוע באמון שלי בעצמי ובמערכת המשמעות שלי על ידי להתעקש שמילים לא אומרות את מה שהן אומרות זה מעשה שפל, אמר ביוזמתו שזה היה דפוק להגיד ושמילים כן אומרות את מה שהן אמרו, ו… לא בדיוק התנצל, אבל עבר לדבר על דברים שאפשר כן לעשות לטובתי מרחוק כדי לתת לי תחושה שאכפת לו, שזה עוד דגל לבן. וגם הסכים עם האמירה המפורשת שלי שאם הדברים שעוברים עליו ממשיכים הוא צריך לראות רופא. כמו כן הוא הציע לצאת מנקודת הנחה של להפגש כל שבועיים, ולראות אם זה מסתדר.

אחר כך עברנו נושא ודיברנו על משהו שהוא לא "למה זה לא עובד לנו להיות קרובים בתקופה האחרונה". אני סיפרתי על הווסט שאני תופרת (זה מגניב, תכף אעדכן גם אצכם), והוא סיפר על סרטון הדגמה שראה של כלי ציור חדש בתוכנת עריכה גרפית. בסוף השיחה הוא הודה לי על זה שדיברנו על עוד משהו כי "אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו".

והיום הוא שוחח איתי שיחת התכתבות ארוכה שבה דיברנו על בריאות, אבל השיחה היתה עמוקה ולא משעממת והכילה מידע גלובלי והתייחסות אישית למערכת היחסים ועוד דיון והכל הרגיש מכבד ולא מזניח. אז בינתיים אני לומדת מזה שלטלטל את הספינה כשאני יושבת בה ורועדת זה מעשה שנחוץ לעשותו. ועכשיו הבה נחזיק אצבעות שהרופא יפנה את ג' לבדיקות הנכונות ושיהיו להן תוצאות אמת ושמה שזה לא יהיה שעובר על ג' הוא מוכר, קל לזיהוי ובר טיפול.

—————————————————————————————-

וסט! אני תופרת וסט!

מבין הדברים שהצהרתי שאתפור בקורס התפירה הצלחתי להספיק שניים: דגמ"ח צבעוני מאד וחולצה מכופתרת (במקור זו היתה חולצת פולו אבל התחיל החורף והיו לי מעט מאד חולצות שהן גם מבד גמיש וגם יש להן צווארון, וקפצתי על ההזדמנות). אני מאד מרוצה ומשתמשת על בסיס שבועי בשני הפריטים האלה. הפריט השלישי שהצהרתי עליו היה וסט דו צדדי.
בשעור האחרון עוד הספקתי גם להעתיק גזרה של וסט ולהתחיל לתפור אותו כמעט עד שהיה לי צד אחד ממנו (זה ווסט דו צדדי עם בד רגוע מצד אחד ובד מופרז בצד השני). בבית בסוף השבוע הזה פרשתי את הבד המופרע וגזרתי אותו (והקפדתי לגזור גם את הצד הנגדי עם אותה דוגמה 🙂 ) ותפרתי את החלק השני לעצמו גם כן, והייתי מאד גאה בעצמי. ואז התעייפתי, אז אולי לחבר את החלקים זה לזה יחכה למהלך סוף השבוע או אפילו לשבוע הבא.

אני משתדלת להיות חברתית יותר וכלפי יותר אנשים, כדי שיהיו לי ימים יותר שמחים מהימים העגומים עם עצמי, החבר שאינו והחבר שרק איננו. ואז קורים דברים מופרכים כמו שכבר שבועיים אני וחברות מהצד השני של השכונה רוצות אבל לא נפגשות כי לא מגייסות את הכח לעשות את העשרים דקות שבינינו בקור ובגשם (ואז אני מספרת לאחת מהן שאני הולכת להשתתף בזום עם חברות קוויריות שחלקן בחו"ל, והיא שואלת אם גם השניה יכולה לבוא, ובסוף אני רואה אותן בזום 🙂 ), ודברים מצערים כמו שקבעתי להתחבק עם מישהי ואז היא נאלצה לבטל כי התחילה להרגיש רע, ואחר ביטל פגישה שנקבעה מזמן כי הוא מאומת, ואחרת לא יכלה לבוא לקחת חולצה שאני מוציאה מהארון וידעתי שהיא היתה בקטע שלה, כי גם היא מאומתת. וזו פשוט תקופה של פחות, כנראה, לכולם, בממוצע.

יש מישהי שרוצה להתחבק איתי (כשהיא לא חולה) ואפילו אמרה שהיא מחשיבה את זה לנחוץ, וזה מרגש אותי, וזו שמה נכתב בכתיב חסר עדיין מדברת איתי על בסיס קבוע אע"פ שהפסיק להתאים לי לדבר כשהיא נוסעת לעבודה (אבל היא מתקשרת מהדרך חזור ואני יוצאת להפסקה), ויש את המדיטציה היומית וקהילת תופרות חמודה באינטרנטים, וראיתי בזום אנשות שלא ראיתי הרבה זמן, וגם אחת המאהבות של השותף שלי היתה פה בסוף השבוע ושיחקנו משחקי לוח. זה ממש לא מעט. ובכל זאת השיחה הכי עמוקה שהיתה לי היום היתה עם ג' ואני חשה הקלה ש*גם* היא התרחשה.

2 מחשבות על “די, נו

  1. כן, כנראה צריך לפעמים להבהיר דברים בשיחה ברורה ולהסביר בדיוק מה מפריע, וטוב שהתבהרו.
    אבל אני, הכי אהבתי את ההבחנה בין בד רגוע לבד מופרז/מופרע 🙂
    רק בריאות!

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s