מתחת לפני השטח עוד יש מבוכה ומתח- לאט לאט, נמצא מקלט

(עכשיו הכל בסדר, לחן וביצוע יהודית רביץ, מילים יעקב גלעד)

שום דבר לא היה בסדר.
טוב, לא,אני מגזימה. היה לי יום הולדת מצוין.
בשבוע שמסביב לו קבעתי עם חברים ומאהבים וציפיתי ממש יום יום לפגישות עם אנשים שמשמחים אותי, וגם היו לי אנרגיות לפלרטט עם מישהו שחבר פייסבוק שלי ממזמן, לקבוע דייט עם מכר שפגשתי בפיקניק והיה לי טוב במגעו, לפרסם פוסט הצגה עצמית בקבוצת היכרויות.

ולערב יום ההולדת עצמו, יום אחרי שמחת תורה (1), קבעתי עם הזהוב. מכיוון שאני יודעת שקשה לו עם זמנים, ביקשתי ממנו כחודש מראש שנקבע את התאריך הזה, והסברתי שאני רוצה שבניגוד לסידור הרגיל שלנו שבו קובעים שבוע מראש לפי סידור העבודה של נ', הוא ינעץ את התאריך הזה ספציפית ביומן, כדי שאני אוכל לקבוע את כל שאר הדברים מסביב בנחת ולדעת שגם איתו אפגש.

העדפתי לפגוש אותו ביום ההולדת, כי יום הולדת זה יום מיוחד שבו נותנים הרגשה לילד יום ההולדת שהוא חשוב ואהוב. והאמת? כבר זמן מה היה חסר לי להרגיש חשובה ואהובה על ידי הזהוב.

אז אתם בטח מתארים לעצמכם שזה לא הסתדר. וזה גם לא הסתדר בצורה שגרמה לי להרגיש נאחס גדול. כל כך הרבה דברים קרו אחד, וכל אחד מהם היה מסר שאני לא. לא חשובה, ולא אהובה, ולא דוחים מפני שום דבר, אפילו לכבוד אירוע מיוחד.

בהתחלה הוא אמר שהתאריך עצמו אולי בעייתי, שלא בטוח אם הוא יהיה פנוי כי אולי נ' תהיה בעבודה והוא יצטרך לשמור על הבנות שלה. אמרתי אוקיי, מבחינתי בוא נקבע תאריך אחר בשבוע הזה לחגוג בו יום הולדת, ובלבד שנסגור אותו מראש כדי שאוכל לקבוע את שאר הדברים מסביבו בנחת ולדעת שהמפגש הזה- יש לו מקום. הוא לא יכול היה לענות חודש מראש, אבל ברר, וענה שלושה שבועות מראש שכן, זה מסתדר. רשמתי ביומן והזכרתי לו- שזה שבוע יום ההולדת, והוא שבוע עמוס עם מלא תכניות, ואם משהו לא מסתדר שיודיע לי כמה זמן מראש שהוא יכול, ורצוי עד שבועיים לפני, כי אני עושה סידורים אחרים מסביב לזה, ואני זקוקה לודאות הזאת.

שבועיים לפני היו ועברו.

שבוע וקצת לפני התחלתי להגיד לו- בוא נתכנן מה יהיה בערב יום ההולדת. אני אשמח שנלך יחד לקנות גבינות ולאכול אותן. "הו." הוא אמר. "קבעו לי שאני מראיין מישהו לעבודה בערב הזה, אז הפגישה תצטרך להתאחר". התבאסתי, כי ערב של חגיגת יום הולדת זה ערב שלא מאפשרים לקבוע עליו ראיון עבודה… אבל אמרתי "אוקיי, חבל, אבל עדיין אפשרי לחגוג אם תקנה מראש את הגבינות ותביא איתך. מאמינה שאפשר אפילו להזמין כאלה אלי מראש. תברר את זה?" "כן." הוא אמר. "כן," אמרתי לעצמי, ושמתי תזכורת להזכיר לו.

ואז בפגישתנו של שבוע לפני הוא אמר: "חשבתי על זה. יש לך ולי די מעט זמן ביום רביעי בערב, וגם זה הערב הפנוי של נ' השבוע, אבל היא עובדת משמרות יום במהלך סוף השבוע, אז אולי במקום רביעי נפצל את הפגישה שלנו, ליום שישי במהלך היום ויום שבת במהלך היום?" התבאסתי. "חשוב לי להיות אתך ביום ההולדת שלי, בגלל זה קבעתי אותו אתך מראש, וביקשתי שזה תאריך שלא יהיה נתון לשינוי. עצם זה שאתה מבקש להזיז גורם לי לאי נוחות, כי אני ארגיש רע לסרב לך, וזה לא הוגן. נוסף על כך, זה השבוע של יום ההולדת שלי. הוא עמוס בתכניות, ועמוס בעומס מסביב לתכניות. אני לא יכולה להפגש גם ביום שישי וגם ביום שבת, בין היתר כי קבעתי בשבת תכניות עם ג', שגם הוא חשוב (2). אוקיי, הוא אמר. זו היתה רק הצעה. את רשאית לומר לה לא, ונשאיר את התכניות כמו שהן. "אבל בינתיים כבר אמרת לי גם שאתה מעדיף לבלות ערב בבית עם נ' על פני לחגוג איתי יום הולדת", אמרתי לו. הוא משך בכתפיו: "אני רק מנסה להגדיל את הכיף שיכול להיות", הוא אמר, "שנבלה יחד יותר זמן במקום פחות. וגם שיהיה לי זמן עם נ' במקום שלא יהיה לנו". "השארתי את יום ההולדת כדי לחגוג איתך, ואני לא רוצה להזיז את הפגישה שלנו אפילו אם זה אומר מעט זמן בערב הזה", אמרתי לו, והוא קיבל.
אבל ביום המחרת הוא לא אכל, רק ניקר בארוחת הבוקר. "מה לא בסדר?" שאלתי אותו. "בקשר לשינוי בשבוע הבא, יהיה לי… קשה. ונ' גם ככה מתוסכלת ביחס לדברים". אמרתי לו שזה מתסכל גם אותי, שהיא וגם *הוא* חושבים שהיא זכאית לכך שנשנה דברים שקבענו, עד כדי כך שהיא כבר חושבת שזה שינוי שכבר בכיס שלה ותכעס אם אני לא רוצה להסכים למשהו שהיה *בקשה*. הוא המשיך להראות אומלל, והלך להתקלח לפני שייצא ממני לעבודה. כשהוא התלבש נכנסתי ודיברתי איתו. אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא יהיה מסכן, ואפילו שזה קשה לי ומתסכל אותי, אני מעדיפה שנחפש ביחד פתרון שיענה לצרכים של שנינו להזזה הזאת. הנה הדברים שחשובים לי: לא להיות לבד ביום ההולדת עצמו, ולישון יחד באחד הלילות. אפשר, למשל, הצעתי, להזיז את הערב והלילה שלנו מיום רביעי ליום שלישי, ואז אנחנו מתעוררים יחד ביום ההולדת והכל נשמר. הוא בדק, לא יכול היה. הציע לישון יחד בשני. אני בדקתי. זה היה לא נוח כי היתה לי תכנית עם אחותי בשלישי בבוקר, לרגל זה שבאותו שבוע שלישי היה חג ואחותי היתה פנויה בבוקר, אבל יכולנו להזיז אותה, אז הסכמתי אף על פי שזה ענה רק על אחד הדברים שהיו חשובים לי, ולא על שניהם. סוכם שנזיז את הפגישה מיום רביעי שהוא יום ההולדת שלי, לשינה יחד בשני ובוקר יחד בשלישי, ועוד זמן ארוך יותר בשישי במהלך היום.

למחרת הזהוב צלצל: זה היה עדיין סוכות, והוא גילה שיום שני הוא במתכונת שישי ושיום שלישי הוא חג, והוא לא יוכל להפגש ביום שני אלא אם זה יהיה במהלך היום, ולא יכלול שינה. "האם אתה זוכר שאמרתי לך שהיו שני דברים חשובים לי בהזזה הזאת, והם לא להיות לבד ביום ההולדת, ושנישן יחד באחד הלילות?" שאלתי אותו. הוא אמר "כן, אני זוכר". אוקיי, עניתי. "אז אני לא מבינה למה אתה אפילו לא נבוך כשאתה בא להציע לי משהו שלא עונה על אף אחד מהתנאים האלה. מבחינתי זה לא סבבה ואני רוצה להפגש ביום רביעי כמו שתכננו במקור, ולחגוג יום הולדת". "אוקיי, הבטחתי." הוא אמר. "ותזכור שיש לנו מעט זמן ביחד, אז תזמין או תביא גבינות כשאתה בא". בינתיים יצאו על זה יומיים של כאב לב ואני הייתי מבואסת והייתי בטוחה שגם הזהוב ונ' מבואסים.

בלב כבד, סיפרתי לג' את הסיפור הזה. "אם כל כך חשוב לך לא להיות לבד ביום ההולדת," הוא אמר, "אז ככה. *בגדול* אני לא נוסע בתחבורה ציבורית כרגע בגלל הקורונה. אבל הקורונה לא הולכת לשום מקום ואני כבר מיואש מהמדיניות של הממשלה בהקשר הזה, כנראה היא עוד תישאר הרבה זמן. ואני חייב אהיה מתישהו לנסוע בתחבורה ציבורית בשביל לחפש ואחר כך להגיע לעבודה. אז אני יכול להתחיל את הנסיעה בתחבורה ציבורית כדי לבוא להיות איתך ביום ההולדת שלך". מתוק. פייר? התרגשתי. אבל לא רציתי שאחרי כל המפגן הזה של נחישות מול הזהוב, ואחרי שהוא הצהיר שהוא יעמוד בהבטחה שלו, להגיד לו שבסוף נוכחותו לא נחוצה. אז אמרתי לג' שזה מתוק מאד אבל לא, תודה. הזהוב ואני קבענו, וניפגש. ובוודאי, הוספתי לעצמי, כשניפגש, אוכל לדבר איתו על המסרים המעליבים שהוא שלח בכל ההתנהלות הזאת. בינתיים מספיק שיבוא.

שבוע יום ההולדת התחיל ועבר בנעימים. ביום רביעי, שהיה יום ההולדת שלי, קבעתי בבוקר עם חבר.ה חמוד.ה שהבילוי הקבוע שלנו הוא ללכת לים, ואפילו השקעתי בלהגיע לים שעה קודם, כדי לשבת שם מוקדם ולנהל משם את שיחת יום ההולדת עם ג' החמוד. החבר.ה, שהיא מאחר כרונית, הגיע.ה מתישהו, עם בראוניז שוקולד שנאפו באותו בוקר לכבוד יום ההולדת שלי, והיה לנו בוקר ממש טוב בים, עם שיחות משמעותיות ותחושה של חופש ומרחב. אח"כ פגשתי את אחותי לפגישה בקניון (3) שהיתה מאד לא אידאלית אבל ברוח טובה. במהלך היום כל מיני חברים הציעו לקפוץ אלי או לדבר איתי, כל אחד למעט זמן, לחבק אותי ולציין את יום ההולדת ביחד. ג'2 שמאז שהסתבר שהחיסון השני יעיל אנחנו נפגשים באופן קבוע הגיע, והביא איתו טראפלס שוקולד שאשתו (4) הכינה ושלחה. ג' המתוק דיבר איתי עוד שיחה באמצע היום אפילו שכבר היתה לנו שיחה מוקדם מוקדם בבוקר. והחייכן הגיע והתחבקנו היטב היטב 🙂 היה לי ממש נעים. אבל האמת? כל היום קיננה בי תחושה שדברים לא הולכים להסתדר עם הזהוב. אילו לא הייתי חוששת שכך, הייתי מעדיפה לשמור אנרגיה לערב כדי לחגוג איתו, ולא הייתי מסכימה לכל כך הרבה פגישות וביקורים במהלך היום.

והנה הגיע הערב. "הקדימו את הראיון, ואני מתפנה מוקדם משחשבתי. אני מחכה לנ' שתחזור מהסופר ואז אצא לכיוונך", עדכן אותי הזהוב. הנחתי שהקניות אומרות שהגבינות מגיעות דרך נ'. "יצאתי", הוא שלח. "אין גבינות כי משהו לא הסתדר בסוף, אבל אקנה בדרך!". "טוב, דרך צלחה", עניתי לו, שמחה לגלות שהדבר דווקא הולך לפי התכנית, לבשתי בגדים יפים וחגיגיים (5) וחזרתי לספר שלי. ואז הוא התקשר בשיחת וידאו, עם פרצוף בהלם. "מה קרה?" נבהלתי. "נ' דיברה הבוקר עם חברתנו ששמה בכתיב חסר, וזו ששמה בכתיב חסר שאלה אותה איך הזהירות המפליגה שלה בענייני קורונה מתיישבת עם זה שאני נפגש איתך. מכיוון שעד סוף השליש הראשון של ההריון היא לא יכולה להתחסן בחיסון השלישי, היא התחילה לפתח דאגות בקשר לזה, אבל לא חלקה אותן איתי עד עכשיו, ועכשיו פתאום, בשיחה מהדרך, היא העלתה את זה. אני חושב שאם זה מסוכן לדעתה אז מקסימום אני אקפוץ להורי לקצת זמן לבידוד, נסתדר".
"זהוב, נ' היא אחות בבית חולים והיא כרגע חזרה מהסופר, ואני אמנם הייתי בקניון היום עם אחותי, אבל אפילו אם נחשפתי זה לא מספיק מזמן כדי להפיץ קורונה, ואני בגדול לא יוצאת לקניונים או לסופרים, ואפילו בשבוע יום ההולדת הזה שיש בו יותר פגישות מהרגיל אני נפגשת בתוך הבית רק עם האנשים שאני כבר ממילא נפגשת איתם כי הם מאהבים שלי (6), ועם אנשים אחרים רק בקבוצות קטנות ותחת כיפת השמיים. היא חשופה לסיכוני קורונה פי מליון ממני".

"אבל היא לא יודעת את זה, והיא מבוהלת", הוא ענה. "נו באמת. גם עבור תו ירוק כשמשנים מדיניות נותנים תקופת חסד להערך," אמרתי לו. "זה לא הוגן להכריז על שינוי מדיניות ככה עכשיו, וגם לא מוצדק. היא יודעת שאני יוצאת עם ג', והוא קפדן וזה לא השתנה. ואם צריך, אפשר לעשות בדיקת אנטיגן לפני שיושבים יחד, אתה ממילא הולך לקנות גבינות, אתה יכול להביא גם את זה, ואין בעיה, נדבר על מדיניות עתידית בענייני קורונה כדי לא לסכן אותה, אני אענה לכל דרישה *סבירה* בנושא כי אני לא רוצה לסכן אותה חלילה".

סיימנו את השיחה. הוא נהג לכיווני. זה לוקח 50 דקות להגיע אלי והוא כבר היה באמצע הנסיעה כשהתקשר. ישבתי על קוצים. אבל זה לא עזר לי. שעה אחר כך, כשהוא לא הגיע, שלחתי "אפשר עדכון?". "אני יושב באוטו מחוץ לסופר ומדבר עם נ' בטלפון", הוא השיב. עברה עוד שעה. אני הבנתי כבר שחגיגת יום הולדת לא תהיה בלילה הזה, ועברתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה, כאובת לב. עשרים דקות אחרי זה הזהוב התקשר, בדמעות: "אני מצטער, אבל אני לא יכול, נ' נכנסה לפחדים מסביב לעניין הזה וקשה לה ואני מרגיש שאני צריך להיות שם בשבילה, ואני מסתובב ונוסע בחזרה הביתה. מכיוון שאני כבר בתל אביב, אני אעבור קודם לחבק אותך ולומר מזל טוב, אבל זה כל מה שאפשר. וגם אין גבינות, כי הסופר נסגר בזמן שעמדתי עם האוטו בחוץ".

לבשתי בחזרה בגדים במקום הפיג'מה וירדתי לפגוש אותו תחת כיפת השמיים כדי לא "לסכן אותו בקורונה". הוא היה מותש ושבור, ואני הייתי מרוקנת וכועסת ועלובה, ואמרתי לו שכל המהלך הזה מאד מעליב ושאני כרגע מאד פגועה וצריכה ממנו מליון תשומת לב, ומבקשת שיבדוק בקשר אלי אקטיבית במהלך הזמן הקרוב, כי אני מרגישה לא חשובה. הוא הבטיח, ונסע. לא יכולתי להרדם, ובזמן הנסיעה שלו התקשרתי אליו כדי לבקש עוד נחמות, אבל הוא לא ענה, ולא חזר אלי. התעוררתי בחמש לפנות בוקר אחרי שנרדמתי בשתיים וחצי, ושלחתי לו הודעה שהעדר המענה וזה שלא חזר אלי זו עוד שכבה של העדר נוכחות ואי התייחסות אחרי שהוא החליט להסתובב וללכת, ומזין את תחושת הבדידות והנטישה מזה. נשבעת שהשתדלתי להיות ברורה במה שאני רוצה וצריכה. לא עזר לי.

הוא התנצל הרבה, אבל בשורה התחתונה לא היה מוכן להשאר איתי באותו ערב, אמר במפורש שהוא לא מוכן או רוצה לבוא לנחם אותי בערב הבא שהתפנה לו, רק מתי שכבר קבענו (והוא היה פנוי, כי נ' היתה בעבודה), ואף על פי שהוא מסכים איתי שהפחד של נ' היה לא מבוסס ובזמן לא מתאים, הוא גם לא מוכן להאמין שהוא היה דרך לטרפד את יום ההולדת שלי, ואת האשליה שניסיתי לקבל שאני חשובה, אפילו שזו לא האמת.

גם כשאמרתי לו במפורש שאני צריכה את האקטיביות שלו בנחמה ופינוק והתחנפות כי אני לא מאמינה בכלום, ואני רוצה מאד להאמין אבל אני פגועה נורא נורא, הוא הבטיח, ואז "שכח". אמרתי לו שאני צריכה ממנו תשובות ברורות למה הוא מתכוון פרקטית לעשות כדי לגרום לי לדעת שאני חשובה לו אם את הדברים שהוא מבטיח הוא לא יכול לקיים, והוא "שכח". בתחילת השבוע שאחרי זה, הקורס שלי ל"העצמה" בביטוח לאומי התחיל והוא לא הרים טלפון באותו יום לומר שהוא מאחל הצלחה או לשאול איך היה. הוא לא דיבר איתי במהלך אותו יום בכלל. עברו רק שלושה ימים מאז יום רביעי ההוא אבל כבר הוא לא יכול היה לזכור שאני צריכה ממנו את הפינוק שלו כדי לחשוב אם אני יכולה בכלל לשים מאחורי את הנטישה הזאת.

מאז יום ההולדת עברו שלושה שבועות והוא דיבר איתי גלויות לראשונה מזה הרבה זמן ומה שהוא אמר זה שהקשר שלנו הוא נעים וטוב לו והוא שמח שהוא קיים, אבל שהוא משהו שנחמד לו שיש לו, ולא משהו שהוא חשב עליו אקטיבית כבר הרבה זמן. "ומה עם כל הנקודות שבהן אמרתי לך שחשוב שתחשוב עליו כי אני רוצה שתמצא איזה מקום לפנות בשבילי בכל המהלכים שהיו עד עכשיו?" "את באמת אמרת, וכנראה באמת היה צריך, אבל לא עשיתי את זה". ומה עכשיו? אולי עכשיו לפני שיהיה משבר נוסף כן צריך לחשוב על זה. אבל זו כבר נקודה שאף אחד מאתנו בפועל לא רואה איך הוא עושה איזהשהו צעד לכיווני בשביל לדאוג לעשות לי מקום בחייו. אז בשביל מה כל זה.

אני עייפה עייפה וכאובה כאובה, והזהוב אמר לי במילים שבאמת לא הייתי חשובה, שהוא עד עכשיו סרב אקטיבית לחשוב עלי, וכל הצנצ של השנים שהיו לפני כועסות עלי על זה שלא שברתי את הכלים איתו מזמן. עוד לא עשיתי את זה גם עכשיו. אני עדיין מקווה שהוא יפנק אותי ויתנהג כאילו אני חשובה בחייו. אני עדיין מקווה שבדרך פלא הוא ימצא דרך לחבק אותי גם כשהוא יהיה עם תינוקת בבית שאני לא מוזמנת אליו. אני לא מאמינה שהוא עדיין חשוב לי ושאני עדיין רוצה בחיבתו אחרי כל זה. בשביל מה, צנצ? אני לא מבינה אותך.

—————————————————

(1) החג האהוב עלי, כי הוא ביום ההולדת שלי.(2) , וכרגע הוא לא נוסע בתחב"צ בגלל קורונה וגם אין לו רכב משלו, כך שהוא יכול להגיע אלי רק בסופי שבוע, והוא שואל למען זה אוטו מהוריו.

(3) קניון! כי אחותי רצתה עזרה בקניית חולצות לעבודה חדשה. אני לא אוהבת קניונים ובחסות הקורונה נמנעת מהם. זו הפעם הראשונה שנכנסתי לאחד בלפחות חצי שנה.

(4) הם התחתנו! היה לי חום של 38 מעלות בדיוק ביום של החתונה, ובגלל קורונה, למען הזהירות, ויתרתי על ללכת. דווקא ציפיתי לחתונה הזאת. זו גם היתה ההזדמנות הראשונה שבה עשיתי בדיקת קורונה כי היה לי חוםםםם 🙂 זו לא היתה קורונה והחום ירד עוד באותו ערב.

(5) אחותי קנתה לי שמלה מגניבה בפגישה בקניון, ובהיותי מי שאני הייתי בהתלבטות לגביה- מה היא יותר, גזרה או הדפס. בסופו של דבר לבשתי אותה בתור חולצה מכופתרת חגיגית, כל היתר בתוך המכנסיים.

(6) כן כן, למען חדי העין- ג2 כבר היה בזמן השיחה המתוארת "בדרך" להיות מאהב שלי, והזהוב ידע את זה, פשוט לכם עוד לא הספקתי לספר. ומאז זה כבר הגיע לשם גם. הנה! כעת שמעתם את זה ממני.

מחשבה אחת על “מתחת לפני השטח עוד יש מבוכה ומתח- לאט לאט, נמצא מקלט

  1. אוי צנצ אהובה אחזו חוויה לא פשוטה עברת מול הזהוב ביום הולדתך 😞 אני כל כך מצטערת.
    כל שאר החוויות נשמעות כל כך טוב שאני מתקשה לשים את ה"אמא המגוננת" בצד ובא לי לזעוק לך "די!!!!" מספיק כבר !! ההיאחזות שלך במערכת היחסים עם הזהוב כבר לא בריאה לך. שחררי.
    אבל אני מבינה שאיכשהו עדיין לא הבשיל אצלך העניין הזה ואין דרך להאיץ את זה. אז רק שולחת חיבוק חם מרחוק ומאחלת לך שמחה ונחמה במאהבים האחרים, בחברות/חברים וגם במשפחה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s