שנה טובה (יש פה טיגריס)

אתגר "קח את התמונה האחרונה שצילמת ושים עליה כיתוב שנה טובה"

משום מה זה הרבה יותר קל לעשות את הפצצת השנה טובה אם יש מעליה תירוץ מטופש של אתגר מטופש, ולא באמת להתחייב על עמדה כאילו אכפת לי חלילה, ממשהו. וזה חלק מהבעיה. אבל בכל זאת עשיתי כזאת תמונה ושלחתי אותה למבחר מצומצם של חברים. ושמתי בפייסבוק. ועכשיו גם כאן. שנה טובה. אכפת לי מזה. גם מעוד דברים וקשה לי להגיד.

כשג' היה פה בפעם האחרונה, הוא שוב סיפר לי על משחק שהוא משחק בו, והוא שוב חזר על איזה משהו בוריאציות קטנות עד שממש ממש לא היה לי יותר כח לזה. והתבאסתי על זה שהוא לא שאל כלום על מה שאני עשיתי בזמן שלא נפגשנו. איכשהו אמרתי לו את זה והוא נתן לי קצת מרווח לספר על הדברים שקרו אצלי. אמרתי כמה משפטים ברצף והוא אמר לי: את רואה? this is how you infodump. ונתן לי בזה אישור שיש לי לגיטימציה להגיד הרבה משפטים ברצף. אבל לא נוח לי עם זה. הייתי רוצה שהוא יספק גם כן קולות אישור ו"בבקשה תמשיכי" כשאני מדברת, כמו שהוא עוצר ומצפה ממני לעשות כשהוא מדבר (ואז ממשיך גם אם אני לא עושה). אבל גם זו התקדמות ואני רוצה לומר: זה היה מיוחד לספר לו על מה שמעניין אותי.

מלא דברים קרו, ואחד מהם זה שקבוצת פייסבוק מסוימת שאני בה החליטו לעשות ימי צילומים שקשורים לספרים, וביקשו מתנדבים להצטלם והתנדבתי. אז כשזה יקרה אני אהיה כנראה בתפקיד של הוביט, ולידי עוד ילדון שגם הוא בעצם אדם א-בינארי. כלומר, יש לו גוף של אשה. אז שנינו נהיה כאלה, חמודים, עם בלורית מתולתלת, ונצטלם כהוביטים. זה משמח אותי מאד שאנחנו שנינו מאותו "הסוג" כך שלא ניראה מוזר או שונה מדי זה מזה בתפקידינו. זה גם מלהיב אותי כי עכשיו זה אומר שהייתי צריכה להבין מה מהות הסצנה שמצלמים ומה לובשים הוביטים, ויש להם העדפה לצבעים שאני לא לובשת ואין לי, אז זה שלח אותי לחפש בחנות יד שניה ואז, אחרי שלא מצאתי, גם לתפור. לתפור! כמעט בטוח שעד שיהיו צילומים (באוקטובר) יהיה בגד אחד לפחות בעולם שמתאים לי ושאני עשיתי אותו! זה כמובן עובר בהמון טעויות והמון סיכות תפירה מסתובבות ובלהפוך ולסמן מחדש וללבוש ולהפוך ולסמן מחדש ולמדוד. כל זה מסב לי הנאה גדולה. עד כדי כך שאני חושבת שליום ההולדת (זה בשמחת תורה) אבקש מחברים לעשות את מגבית החברים השנתית ולקנות לי כמה שיעורי מיומנות תפירה (ודם, פשוט מכך, לבקש מחברות שיראו לי דברים על מכונה. אבל זה קשה לבקש!). התכנון הזה משמח אותי וכבר נותן לי עילה להתחיל לדבר על יום ההולדת עם חברים ואהובים. וזה גם כן כיף.

קרה גם שד', שהנחתה אותי בעבר לתזה, כתבה לי ביום רביעי בבוקר מכתב שהעליב אותי. תוכנו היה "היי, הסטודנט שלי סיים סוף סוף להריץ את הניסוי שלו, והוא צריך שתעשי בשבילו חלק מניתוח הנתונים תמורת כסף. הוא ישלם כל סכום הגיוני. אני חשה שאת חייבת את זה למעבדה. מקווה שהכל בסדר אצלך, תודות, ד'" המשפט שהפריע לי כמובן היה "את חייבת את זה למעבדה", שתרגמתי אותו בראש שלי ל"אם לא תעשי את זה, את צריכה להרגיש רע עם עצמך, ובעצם- תתחילי כבר, כי את כבר חייבת משהו". התעסקתי והתעסקתי במה היא רוצה ממני (משהו שאני יכולה לעשות ויכולתי לשתף איתו פעולה באמת) ולמה היא חושבת שהדרך הכי יעילה להשיג את שיתוף הפעולה שלי זה על ידי לעשות לי גילט-טריפינג. ניסיתי להבין אם באמת עוולתי לה איכשהו. התבאסתי על זה שאני כבר מקבלת את נקודת המבט שלה ומרגישה אשמה אע"פ שלדעתי אין לי על מה להיות. התייעצתי עם ג' ועם הזהוב איך אומרים בנימוס "אל תדברי אלי ככה".
בינתיים לא עניתי למייל הזה יום אחד, וד' התחילה להרים טלפונים. לא ראיתי את הצלצול הראשון אז היא צלצלה שוב. בשלב הזה כבר לא עניתי בכוונה, כי לא היתה לי כוונה לתת לה לעשות לי רגשי גם בטלפון, והיא צלצלה חמש פעמים וגם שלחה את הסטודנט לצלצל. כל זאת כשעבר רק יום מהמייל, כן? הרגשתי מאד רע עם זה, אבל גם שהם לוחצים עלי, וזה גרם לי לתקוע פרסות באדמה ולהתעקש לא לענות, ולהשיב רק אחרי סוף השבוע. בסוף השבוע הזה הרגשתי רדופה וחלמתי בלילה על ד' וקפצתי בכל פעם שקיבלתי הודעה בטלפון, וכל מיני דברים מחורבנים כאלה.
בכל מקרה, תזמנתי ליום ראשון הודעה ש"היי ד', יחד עם זה שבכללי לא אכפת לי לעזור, הרמיזה שלך שאני חייבת משהו למעבדה היא לא במקום. הדבר עצמו צריך להיסגר ביני לבין הסטודנט, תשלחי אותו ליצור איתי קשר במייל הזה, אני לא זמינה לשיחות טלפון בלי תיאום", ועצרתי את נשימתי. יום ראשון היה ועבר וכלום לא קרה. הסטודנט שלח הודעה בוואטסאפ ועניתי לו עניינית עם המידע שהוא ביקש. מאז שקט תעשייתי. הוא לא ענה "תודה" והיא לא ענתה בכלל. עם כל החשש הזה שכחתי לכתוב כל דבר נימוסין, אפילו לאחל שנה טובה. מבואסת קשות על כל ההתגלגלות הזאת.

בכלל, נראה ש"החגים" לא ינטו לי חסד השנה. לא מבחינת אהובים בכל מקרה. ג' היה בארוחת חג אצל הוריו ויוצא מנקודת הנחה שאחרי זה הוא יצטרך זמן התאוששות, ומכיוון שבדרך כלל כדי לבוא אלי הוא שואל רכב מהוריו, זה לא יהיה כל כך בקרוב. והזהוב נוסע מכאן לשם עם משפחתו בין הבתים של ההורים והסבים של כל הצדדים ולחופשה בים המלח ולא יפנה זמן לפגוש אותי עד סוף השבוע הבא. ואז, אם כבר, זה מתנגש עם הזמן שג' עשוי להיות יכול לבוא בו. זה לא נעים לי ומעציב אותי להרגיש שאני מקוששת את הזמן הפנוי של חברים לבוא אלי. במיוחד מבואסת על הזהוב כי אצלו תמיד אפשר לפרש את המצב כאילו מה שקורה זה שהוא מטה עוד ועוד מהחיים שלו למקום שאני לא אוכל להגיע אליו, ומתישהו הוא יחתוך ולא יהיה לי מה לעשות בקשר לזה. מצד שני, אפשר לחשוב שאני הייתי מצליחה להגיע אליהם יותר בתנאים כאלה. בלי אוטו. עם משפחה. לי יש מחויבויות קטנות בהרבה ולמעט מקומות ועדיין אני לא תמיד פוגשת את החשובים שלי כמה שהייתי רוצה.

השנה לא חגגנו ראש השנה עם ההורים. אחותי נסעה להיות עם המשפחה של המחותנים באיזה מלון (יוקרתי!) בכנרת, והסעיף הפחות יוקרתי של המשפחה שלנו לא הצטרף. ואז אחרי כמה זמן הרמתי הודעה לאם הפצועים, שנשארה לבד בדירה ביו אחרי שחברותינו ש' וע' עזבו לדוקטורט לחו"ל. "אז… רוצה לעשות ראש השנה חברים?" שאלתי אותה. והיא ענתה "כן! שמחה ששאלת". וארגנו את זה. התכתבנו עם עוד חברות ותיאמנו וזה באמת התרחש. בערב החג היא לקחה אותי "לראות את השנה היוצאת עוזבת" מול הים בשקיעה (זה היה ממש על המדרון ליד הטיגריס מהתמונה), ברכה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" וזה הביא דמעות התרגשות לעיני. באמת. אחר כך הלכנו לברך על קערת סימני החג שהיא הכינה ועל החלות שאני הבאתי, ובהמשך הצטרפו עוד חברות, שהיו קודם לכן בעוד מפגשים משפחתיים. היה נעים ומצחיק וטעים איתן, והיה סבב איחולים לשנה החדשה שגם הוא היה מרגש. הכי טוב ששמעתי היה של חברה ותיקה מאד, שאיחלה לנו לזכור שיש לנו זו את זו, ולשנה שלא תהיה בה בדידות.
לקראת 11 הטלפון שלי צלצל ואלה היו השותפים, שכבר היו בדרכם בחזרה מהצפון, ואספו אותי הביתה, לדירה. זה בילבל אותי. כי מצד אחד רציתי לנסוע בחזרה ומצד שני חלק ממני עדיין חי עם המחשבה שיכולתי לעבור לגור ולהיות השותפה לדירה של אם הפצועים. בכלל היא נתנה לי את הרושם שעוד יש לנו הרבה על מה לדבר ולרכל, ולדבר ולרכל זה סוג הדברים שיוצרים קהילה בעיני, אז אני בהחלט רוצה שיהיה עוד מזה בחיי. אולי אחשוב איך לדאוג לדבר איתה (ממש, לא רק בהתכתבות) לעתים יותר קרובות? אולי ואולי ואולי, אומרת הצנצ, ומי שלא עושה – קורה איתו מה שקורה לזהוב. מישהי לוקחת אחריות וזה נעים לו, ומישהי מצפה ממנו לעשות ונשארת לבד וזה לא נעים לה.

פגשתי פעם נוספת את ג'2 אחרי השיחה הקודמת. נפגשנו והוא הראה לי את המכשיר מציאות מדומה שיש לו בחדר העבודה והוא מתאמן באמצעותו כשהוא לא יוצא הרבה מהבית (כ"כ מגניב!) וסיפר לי איך לקח שלבים שכתובים בשבל משחק אחד והמיר אותם ככה שייפתחו ויאפשרו לשחק במשחק אחר (סיפרתי לכם כבר שג'2 ומ' הגיק הם חברים שהכירו בקהילה המייקרים?) וגם הציג בפני את גאדג'ט המטבח החדש שלו- מכונת גלידה, והכנו ואכלנו גלידת חמאת בוטנים טבעונית וללא סוכר. אחר כך הלכנו להתכרבל ובאמצע נהייתה הפסקת חשמל. "רוצה לעשות ביחד דברים שעושים בהפסקת חשמל?" שאלתי אותו, והוא אמר שבעצם הוא קצת חושש לפגוע בחברות שלנו אם זה ישנה בה משהו יותר מדי, אז נראה לו שלא. וזה היה בסך הכל הגיוני לאור כמה שהיה לנו נעים ביחד בלי קשר, אז בזה זה נשאר. יש לנו תאריך נוסף לפגישה היכנשהו באמצע "החגים" 🙂 זה פחות משנה לי איתו מאשר עם אחרים, ובכל זאת ממש נחמד לי שאנחנו מצליחים להפגש בקצב די משביע רצון בכל התקופה הזאת שאחרי הסגרים.

התלהבתי מעניין מכונת הגלידה אז שאלתי בקבוצת ההחלפות והבארטרים בסביבתנו אם יש למישהו למסור, וגם את החייכן אם היתה בדירתו כזאת שאין לה הופכין (כי זה נפוץ בקרב בורגנים). הוא כנראה התלהב מההתלהבות שלי, וזרק שהוא מציע לקנות לי ליום ההולדת גם כן מכונת גלידה 🙂 זה לא שיעורי תפירה, אבל זה מוצא חן בעיני ושלחתי לו את הלינק שדרכו ג'2 קנה את המכונה שיש אצלם. בתקווה אם כל הכוכבים יתיישרו עוד אספיק להכין קצת גלידות מיוחדות (צ'אי! שוקולד צ'ילי! ולפחות משהו מעושן אחד) לפני שהסתיו יקדיר פניו עוד יותר.

ג' המתוק נענה לבקשה שלי לקחת חלק בתהליך של לקבוע לדבר, ככה שזה ייצא בשעות נעימות בבוקר או בערב, שאל אותי מתי מתאים לי היום, ויש לי שיחה איתו עוד עשרים דקות. אז נראה לי שכדאי שאלך לתפור מחדש את תפר הכתפיים בווסט ההוביט שלי לפני שיהיה מאוחר מדי!

שנה טובה, חברים.
מי יתן והטוב יעלה על הרע בכל חשבון שתעשו עם עצמכם ובכלל.

5 מחשבות על “שנה טובה (יש פה טיגריס)

  1. עדה צודקת, גם טיגריס וגם אהבה. הצליח לך.
    נותרתי מעט מהורהרת על כל עניין ה-INFODUMP. אני ממש לא מתחברת לשיחות שבהן צד אחד מספר במונולוג ארוך (ולעיתים מתברר כמשעמם) משהו שבבירור מעניין אך ורק אותו. וגם חשוב לי להקשיב כאשר מדברים אלי. להקשיב באמת, בין אם כולל צלילי ביניים (אהה, כן, נו…ו?) ובין אם לא. כאשר אתה מקשיב ממש אתה לא באמת זקוק לעזרים שכאלה (קולות אישור). האדם מרגיש שמקשיבים לו.
    לגבי ד' – אני לומדת לומר "אני לא מסכימה שתדבר/י אלי ככה" או "אלי לא מדברים ככה". וטוב עשית שהבהרת את העניין הזה.
    יש לנו מכונת גלידה והיא נהדרת, והאמת היא שהכי חשובים המתכונים עצמם. מאחלת הרבה גלידות מקוריות וטעימות.
    אהבתי את ברכת ראש השנה שלך, שנה טובה לך צנצנת יקרה. מאחלת לך בריאות, אהבה, הנאה, התחדשות, סקרנות, ידידות ומשמעות בכל מה שתבחרי לעשות השנה.

    Liked by 1 person

    • אז מה את עושה אם חשוב לך להקשיב, אבל הבנאדם מדבר בצורה שאת לא מתחברת אליה? 🙂 אופן ההקשבה שלך משנה את האינטראקציה מהצורה הזאת? משהו אחר משנה אותה?

      אהבתי

      • זו אכן בעיה כאשר מישהו מדבר באופן שאת פשוט לא מתחברת אליו. הצורה הבסיסית ביותר של ההקשבה היא כמובן הקשבה ללא סף. כלומר להביט בו, להקשיב למה שהוא אומר, לנשום, לחכות שיסיים ואז לחכות עוד קצת למקרה שהוא ירצה לומר עוד משהו. אבל אם מה שהוא אומר לא מעניין אותך או שאיך שהוא מדבר מרחיק אותך במקום לקרב אותך, ייתכן שתנצלי הפוגה (כשהוא לוקח נשימה, למשל) כדי לשאול שאלה מתוך מה שנאמר. או לציין שהוא אמר שלושה דברים שונים ואולי הוא מוכן להסביר יותר לגבי אחד מהם. אלה רק שתי דוגמאות של הקשהה פעילה יותר.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s