מעוף הולקיריות

(זה מה שיש בראש שלי במקום שיר, זה מעט מזכיר את הצלצול של השעון המעורר, אבל השעון המעורר לא מנגן את מעוף הולקיריות)


מתחילה את הפוסט הזה בדחיינות. שלפני שלחצתי על הכפתור של הפליי לפילאטיס. עברו 5 שבועות מהניתוח ברגל ובשבועיים שלושה הראשונים זה שימש לי תירוץ לא לעשות, או לעשות פחות, אבל אני יודעת שזה עושה לי טוב, אז בשבועיים האחרונים חזרתי לפעמיים בשבוע. אני מקפידה על זה שהן יתקיימו אבל מוצאת את עצמי מתקשה לדאוג שהן יקרו בטווח זמן סביר ממתי שהחלטתי. היום לקח לי כשלוש שעות ממתי שהתכוונתי ועד שלחצתי על פליי. הפילאטיס עצמו הוא פחות משלוש שעות, אז זה די מיותר למרוח את זה ככה. אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים והלכתי להתחסן לקורונה חיסון שלישי.

אני מתקדמת באומץ, אתמול בבוקר חזרתי מהפיזיותרפיה (הכל טוב, סיכמתי עם הפיזיותרפיסטית שפשוט אחזור כשיהיה לי מותר לקפצץ כדי לעבוד על זה), ומצאתי בערימת מצעים סינתטיים למדי גם סדין אחד מבד שהרגיש מאד דק נעים ומוכר. כי הוא הבד שממנו עשויות כמעט כל החולצות שלי- לפני כמה שנים ראיתי בקבוצת אופנה מלאה בפייסבוק תמונה של מישהי בחולצה בגזרה שאהבתי מאד, היו לי שלוש משנים קודמות שכבר היו קטנות לי והתלהבתי ממש למצוא אותן בחנות שאשכרה יש בה עוד מידות. קניתי איזה שמונה או תשע חולצות בגזרה הזאת באותה עונה, והן באמת החולצות שמשמשות אותי הכי הרבה, כמעט כל יום, בשנים שמאז. עד כדי כך שבקבוצת אופנה *נוכחית* אני קוראת להן "החולצה האינסופית" כי זה כמו ללבוש את אותה חולצה כל הזמן. בקיצור, אספתי סדין מהבד של החולצה האינסופית, גזרתי אותו לפי הגזרה שלה, ותפרתי חולצה אינסופית חדשה. אין לה שום גימורים אבל היא נראית כמו כל החולצות שלי וזה מצחיק נורא. שלחתי תמונה שלי לבושה בה לג' המתוק עם אתגר "מה מוזר בתמונה" והוא שיער שהצלחתי באיזו מזימה על פי החיוך, אבל לא הצליח בכלל לעלות על זה שזו חולצה בצבע שלא היה לי קודם, וניחש שקיצרתי את המכנסיים 🙂 כל זה ממש שימח אותי. בסדין היו כמה חורים אז גם בחולצה יש, ואני לא יודעת אם היא אפילו תחזיק כמה כביסות, אבל זה עדיין מגניב.

לפני כמה שבועות גם קיצרתי שמלה והפכתי אותה לחולצה (ואז היא נעלמה איכשהו בין הלבישה לכביסה… לא סגורה איפה היא מתחבאת) וגם שם הסתבכתי מאד עם הצורך לעשות מכפלת על האיזורים שנגזרו. אז תיאורטית אני רוצה לעשות שיעור תפירה שבו מישהו יישב איתי ו"יישב עלי" לתפור הרבה סיומות אחת אחרי השניה עד שזה יפסיק להפחיד אותי! זה הדבר הבא שאני מפחדת ממנו בהקשר של תפירה. נחיה ונראה כמה זמן זה ייקח.


בניגוד לתחזיות לא מרגישה את הקורונה בשבועות האחרונים, כי העולם שלי בדיוק בגודל של מה שצריך בשביל לא לדחוק אותה. לא נסעתי לשום מקום, אבל מישהי אחרת באה לבקר וללכת איתי לאיזו גינה בשכונה ליד, החברה שלא התחסנה התחסנה בסוף אז אני יכולה מבחינתי לראות אותה אפילו אם יהיה סגר, והתחלנו לתכנן כבר את ראש השנה ויום כיפור עם אם הפצועים והחברות ביפו.

מבחינת אהובים:
הזהוב בא לבקר לעתים יותר מזומנות בתקופה הזאת (ונחמד לי איתו, יחסית רגוע). קרה דבר איתו, ושאלתי אותו במפורש אם יהיה לו יותר נוח אם אני אפסיק לראות בו בן זוג. הוא אמר שלא, ושהוא רואה אותי כבת זוג "אפילו שזה מסובך לפעמים". זה מקל עלי אע"פ שהמתח עם נ' לא שכח ולא אזל.
ג' המתוק משתדל, שואל את האוטו מההורים בסופי שבוע ובא, אבל יוצא שזה קורה קצת מעט (בגלל ענייני בריאות, בשבוע שעבר חיכינו לתוצאת בדיקת קורונה של השותפה, והשבוע הוא מרגיש לא טוב) ואני לא נדרשת להגיע אליו לפתח תקווה מחמת תחב"צ. הוא קצת מתאושש מנטלית בזמן האחרון, ואז במהלך השבוע הוא לא נורא רוצה לדבר כי הוא עסוק, ואם הוא כן מדבר איתי אז הוא מפציץ אותי במידע טכני, וזה לא מעניין אותי. תחת המידע הזה אני מנסה להבין מה המקום שאני רוצה שיהיה לו בחיים שלי שהוא עדיין יכול לתת לי.
החייכן היה בחו"ל אז לא נפגשנו, אבל הוא כבר חזר + התבודד, ונתראה בתחילת השבוע שיהיה. אני לא רואה שזה כתוב כאן, והייתי בטוחה שסיפרתי! לאחרונה הוא יוצא עם עוד מישהי וזה אינטנסיבי ביניהם, אז הוא התחיל להשמע כאילו הוא עמוס, ויכול להיפגש רק בשעות פחות מסובכות, ובגדול אני בסדר עם זה כי לא מסובך לי עכשיו עם שעות, אבל כשגם היתה לנו פגישה טנטטיבית והוא הודיע שאי אפשר רק באותו יום, התבאסתי עליו והוא ענה "נכון, אני מבאס". "נו באמת" עניתי לו. אתה תמיד יכול להגיד "אני אפצה אותך…". אה. בקשר לזה אולי כדאי לדבר. הוא ענה, והבהיל אותי מאד. מהשיחה שעקבה נראה שעמוס לו (והוא במובלע רוצה לפטר אותי). "אני לא אעזור לך בזה" אמרתי לו, ודיברנו על דברים שכן עובדים לנו טוב בתוך הקשר הזה. הוא מתעקש שאין לו התנגדות להשאר חברים ומאהבים בכל הצורות שחשובות לי, אז לא לגמרי הבנתי מה החלק שהוא לא רוצה, אבל גם בקשר לזה עוד נראה.

התחיל להגיע לפני השטח פלירטוט עם ג'2 שמבחינתי קרה/קורה על אש קטנה כבר מאד ממזמן, לא נראה לי שדחוף לי לממש אותו, אבל בתקופות שאני יותר בעניין של אנשים בכללי אז אני גם בעניין שלו (ובתקופות כאלה גם אמרתי לו את זה במפורש. אני חושבת שהוא מעבד את זה לאט לאט 😉 ). אחרת אני בעיקר נהנית להתחבק ולפטפט. הוא מצדו מתנהג מאד נעים. יצא לנו להפגש על בסיס קבוע לכרבולים (אחת לכשלושה שבועות בחודשים האחרונים), ובפעם האחרונה שנפגשנו הלכנו להרפתקה ברחוב מסחרי שליד הבית שלו ושל זוגתו שאויש אין לי כינוי בשבילה, ובכמה צמתים בסיבוב שלנו הוא אמר לי במפורש שהוא נהנה בחברתי, ומבחינתו יש חשיבות לחברות שלנו וללבלות זמן ביחד. ואני לא רגילה לפידבק הזה, וזה נעים לי מאד. בא לי שכולם ידברו אלי ככה 3>


קראתי בבלוג של מיטל שרון ובא לי לצטט הכל, רוצה לשלוח אתכם במיוחד לקרוא את ה"אי אפשר" הראשון והשלישי של הפוסט הזה. זה לגבי להיות במקום אחר ואז לבוא לביקור, אבל אני חושבת שזה נכון גם על תנועות פסיכולוגיות של ריחוק, ואני מזדהה עם לא מעט מזה אף על פי שאני כאן. כי אני גם לא.

בסוף השבוע שעבר השותפה שלי חשדה בקורונה, והלכתי ליממה לבית (שהיה) של סבתא שלי להתרחק ממנה עד שיהיו תוצאות. היה שם ממש מוזר ומעניין. שאלות בקשר למה נשאר אינווריאנטי, בלהיות במקום אחר אבל עושה את אותם הדברים, בהנתן שאף אחד לא הולך לבוא. יצאתי לטיול במקום האחר, ודיברתי עם השכנים במקום האחר (השכנים בדלת ליד מאד מאד נחמדים) וקניתי בסופרמרקט במקום האחר, וחזרתי בשמחה מהמקום האחר בחזרה כשהתברר שלשותפה שלי אין קורונה.
אין לי שם מגבת, וכל התבלינים חסרים (רוקנו את הבית וזרקנו את אלה שהיו שם, שהיו ממש כבר לא לעניין). הסתבר שהיה רחוק לנסות להגיע לים וחזרתי לפני שהגעתי כי כבר החשיך. פספסתי את ג' כי הוא כבר חזר מהוריו עד שקיבלתי את העדכון בעניין הבדיקה, ודחיתי את הארוחה עם מ' הגיק ומשפחתו לשבוע הנוכחי.

באתי שוב לעזור למ' הגיק לסדר את ערימות הבית, כשאשתו היתה בחו"ל (ממנה קיבלתי לבקשתי תמונות וסרטונים מכל מיני מוזיאונים, בתי קברות, מפלים גדולים). הוא עשה השד יודע מה כי לא עקבתי בזמן שאני קיפלתי מליון בגדים, טיטאתי את הרצפה ואת המדפים בארונות הפתוחים שלהם, ובעיקר דאגתי שלא נקרוס לאי-עשיה. הבת הגדולה שלו היתה גם, וסיפרה לי שבעקבות ההמלצה שלי היא באמת הלכה לבית אריאלה לספריית הקומיקס וקראה שם גליון שלם, זה שימח אותי, כי הילדה הזאת היא שיחוק רציני של המציאות, והאפשרות להציע לה משהו שלא היה לה קודם ממלאת אותי בגאווה. גם הכנו תפוחי אדמה בתנור (בשמן זית ותבלין פושטי לגריל) וזה היה חלק מהארוחה שאכלנו כשהקטנה יותר כבר חזרה מהקייטנה. היא הילדה שבכל פעם שאני פוגשת אותה, חובה שיהיו תפוחי אדמה שאני הכנתי. בצחוק אמא שלה קוראת לזה "כרטיס הכניסה" שלי לארוחות ערב אצלם. אני יוצאת מורווחת מזה כי בד"כ יש אוכל שווה מאד, ותפוחי האדמה הם נתח קטן ביחס. אחרי הארוחה הוא נתן לי קופסה של סלילי חוטים צבעוניים ואני לקחתי אותה הביתה ומיינתי וסידרתי אותם לפי צבעים, שזה התחביב החדש שלי. אני עושה את זה עם החלקים של הפאזלים, עם סוכריות בהרבה טעמים שהשותף שלי קנה צנצנת ענקית שלהם, ועכשיו גם עם החוטים האלה.

באמצע איפהשהוא עצרנו, וביקשתי ממנו חיבוק, והוא נענה, וזה העלה דמעות בעיני. תקופה כזאת, שיש בה מתח שאינו מדובר ושגורם לי לרצות לבכות בכל פעם שמחבקים אותי. הוא נתן לי לבכות, העיר שאצלו הבכי תקוע כבר כמה זמן, ונתן לי הרגשה שזה בסדר שהחילופים האלה יקרו בתוך החברות שיש לנו, בלי להזיז או לנער אותה. זה מצא חן בעיני. וגם הרגשתי פחות רע. וגם לסדר את הסלילים האלה עשה לי טוב על הלב. גם שמרתי לעצמי חוטים בשלל גוונים ובזמן שעבר מאז השתמשתי בהם לפחות פעמיים 🙂

ההסכם שלי עם ג' הוא שמתי שהוא בא לבקר וכבר קבעתי עם מ' הגיק ומשפחתו, אז הפגישה שלי עם ג' תסתיים עד אז. בגלל שהערימות והבלגן בביתם הן ברמה כל כך מטורפת שאני חושבת שג' ישתבץ אם הוא יבוא (על זה אני בטוחה שכבר כתבתי, אני משליכה את אי הנוחות שלי מהבלגן הישר על ג' האיסטניסט ובוחרת להאמין שהוא לא ישרוד את זה, על רקע שכבר היינו פעם ביחד במקום מאד עמוס והוא מיד נכנס לרצון לברוח. בעיקר, לא הייתי סובלת את זה אילו לא הייתי ממש אוהבת אותם, ואני מרגישה שזה מוזר לבוא לבית של אנשים שאתה לא ממש חבר שלהם אם הבית במצב כזה, אפילו שהאוכל שווה). אז זו היתה התכנית, במקור- לפגוש את ג' ואז לבלות את היום ביחד, ולהפרד לקראת ערב לפני הארוחה שלי אצל מ' הגיק ומשפחתו. אבל ג' לא יבוא השבוע, כי הוא לא מרגיש טוב, ובמקומו יבוא הזהוב שבמקרה פנוי, והזהוב- לבו טוב וחברותו עם מ' הגיק כבר קיימת, ואין לו בעיות ממשיות עם בלגן ואי סדר. לו וגם למ' ומשפחתו לא אכפת לשבת לשולחן יחד כשכל השאר בכאוס. אז הוא יבוא איתי מחר לארוחת ערב אצלם 🙂 אני מחזירה את החוטים הצבעוניים, מסודרים יפה בקופסה, ושתי שקיות לגו (מ' אוסף), אחת שנמצאה אצל סבתא שלי כשסידרנו, ואחת שנמצאה אצל חברות בבית הקווירי כשחלק מהשותפות עברו דירה. מעניין מה אקבל הפעם!

אף על פי שמספיק דברים נשארו על כנם כך שאני לא אהיה אהיה מבואסת נורא, לא הכל באמת כרגיל: יש גם מועדון קריאה שבשביל להגיע אליו אני צריכה טרמפ כי הוא קורה בירושלים (במקום פתוח). בינתיים אני קוראת את הספר ומקווה לטוב, אע"פ שהטרמפ שלי הוא עם חבר שלפני שבועיים אומת לקורונה וזה רק קצת אחרי שהוא יוצא מהבידוד שלו, עכשיו כשהחלים. הוא כבר לא חולה ואין גם סיכוי שנדבק שוב מאז, אבל אם יבקשו ממנו לא לבוא, גם אני לא אוכל. מקבלת את זה, כי זה מה שיש. מסיבות דומות התבטל הפיילוט שלנו לסדנה שאמורה להתקיים בסוכות, של הוספת כיסים לבגדים. העוזרת השניה, שהיא בת הזוג של חבר הטרמפ הזה, נדבקה ממנו וחלתה אף היא (מספרת סיפורים מסמרי שיער על אבדן חוש הטעם והריח), והתאריך שתכננו היה בתוך הזמן שהיא עדיין אמורה להיות בו בבידוד. אני חושבת שאף אחת מאיתנו כבר לא מאמינה שהכנס יהיה פיזי (בדיוק שמעתי על כנס משחקי תפקידים שהיה אמור לקרות היום ובוטל, אם כי באופן משעשע הוא בוטל כי כל המקומות שהוא אמור היה להערך בהם בסוף נהיים אולמות בידוד/מלוניות קורונה, ולא מסיבות ענייניות של הכנס עצמו), אבל אנחנו עדיין מתנהגות כאילו לפחות תיאורטית כן.


הכי עזבתי את המחשב והלכתי לעשות משהו אחר, אז לפני שגם הפוסט הזה נתקע בקנה, שיהיה לכם נחמד 🙂

שליש בערך מהחוטים הצבעוניים של מ'
חלק קטן מהסוכריות בטעמים שהשותף שלי קנה

5 מחשבות על “מעוף הולקיריות

  1. איזה פוסט כיפי 🙂 ממש נהניתי לקרוא. נשמע כאילו רבות מהחששות שצצו בפוסט הקודם התאדו להן, וזה נהדר. נשמע שאת מוקפת אנשים שאת באה להם טוב, שרוצים להיות איתך, שמצליחים גם לתת לך משובים כמו שאת צריכה. נשמע שאת מצליחה להגיע לפעילויות שעושות לך טוב. מאחלת שימשיך ככה

    Liked by 1 person

    • תודה, אמפי יקרה. אני מאחלת לעצמי שבשנה הזאת יהיו הרבה ימים עם מידה של סקרנות ופתיחות 🙂 אלה הדברים שאני הכי מקווה שימשיכו, כי הקשיים והדכאונות מלווים בהרבה סופי פסוק.
      ד״א, לאחרונה ראיתי תקציר של מחקר שמראה שבהתכתבויות באינטרנט, שימוש בנקודה בסוף משפט הוא כבר לא חובה (כי כל חלק מהשיחה הוא בהודעה נפרדת) ואז חל שינוי בפירוש של נקודה והיא התחילה להתפרש כסיום עגמומי ולפעמים אפילו פאסיב-אגרסיבי. זאת בעוד שבכתיבה בכתב יד אין את הפרשנות הזאת (עדיין). זה מרשים בעיני מאד כי זה תופס את מעבר הפרשנות בהתרחשותו-ממש.

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s