ויהי בוקר ויהי ערב

מזה הרבה זמן כבר שהתודה היומית עולה בקבוצת השאלות ומזה הרבה זמן שאני עונה שם על מה היה טוב ביום שלי. כבר כמה שבועות שאני גם מעתיקה את התשובות שלי אל תיבת ההודעות של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, כדי לשתף אותה. אתמול הייתי מוסחת דעת ושלחתי בטעות את הרשימה אל אמא שלי, והיא היתה מאד חמודה בקשר לזה. גם היום הייתי מוסחת דעת, ושלחתי ערימה של מתכונים לתבשילים לאינג'רה במקום לתיבה האישית שלי עם עצמי- לחבר טבעוני מהצפון, שבאיזהשהוא שלב שאל אותי אם אלה המלצות ואמר שהוא לא יכול להסתכל על זה כי זה עושה אותו רעב ושעת האוכל עוד לא הגיעה 🙂 זה די נחמד לי, הטעות, אף על פי שלא הבנתי כשפתחתי את תיבת ההודעות מהטלפון ולא היו שם המתכונים ששלחתי מהמחשב. טוב לדעת שזה כן הגיע לאנשהו וחבל שאני לא קצת פחות מפוזרת.


אז באמת נסעתי לבאר שבע בשבוע שעבר, וזה היה מצוין ונפלא. לא היה חם מדי (בביתה של ת' היה מזגן), לא פגשתי אף אחד חוץ ממנה ומבן הזוג שלה וזה לגמרי הספיק, והזמן שבילינו יחד עשה לי ממש טוב.
החלפנו שתינו חששות לפני, שמא יהיה לא מוצלח, שמא יחמיץ ואולי נתחרט על הנסיון לחזור מתקשורת מועטה ליותר ממנה.
היא לא היתה בטוחה שאני לא משוגעת לנסוע "כל הדרך" לבאר שבע תמורת משהו "שהוא בעליל" לטובתה וכמובן לא לטובתי בכלל, למה מי ירצה לפגוש אותה.
אני חשבתי שזה עלול להיות מוזר, שאחת מאתנו תצטרף זמן לעצמה או תחשוב שאינטנסיבי מדי, ולא נדע איך לתקשר את זה כי קבענו להמון זמן ביחד.
בסוף יצא שהסתדרנו על יום שבו היא היתה פנויה "רק" חצי יום, ולשתינו היו סיבות לסיים רק בשמונה או משהו, במקום להתעכב עד הרגע האחרון שבו יש עדיין תחבורה ציבורית שיוצאת אלי הביתה.

כרגיל לא ידעתי את נפשי מכך שהיתה שם מישהי מוחשית וכל הזמן רק רציתי להיות בטווח נגיעה, אבל היא לא החזיקה בזה נגדי ולהפך אפילו, כשאני התלוננתי על כאב כלשהו ברגל היא שאלה שאלות ידעניות והציעה לי לחפש מושג מסוים ואולי דרכי טיפול בסימפטום שהוא נושא איתו. זה היה נחמד ממש מפני שהיא גם כן שמה ידיים עלי ולחצה במקומות מסוימים (מה שכמובן כאב לאללה), אבל אף אחת מאיתנו לא נבהלה מזה. אני אוהבת מאד את הצירוף הזה של קרבה, תחושות חזקות ואי בהלה. זה קוסם לי עם ג' וזה קוסם לי עם ת' הנפלאה. פגשתי את החתול, ות' הציגה בפני את מבחר הציפורים שסובב את הבית, ואכלנו יחד בשתי מסעדות עזות-טעם שונות, אחת של אוכל הודי ואחת של אתיופי. רק בסוף, לארוחת ערב, הצטרף אלינו בן הזוג שלה. ורק אחרי ארוחת בערב, כשהיא ליוותה אותי לתחנת האוטובוס, התחלנו לדבר על הקשיים שלנו במערכות שיש לנו- היא איתו ואני עם ג'.

על הזהוב אני הולכת ומוותרת. הייתי אומרת שמה שאם הפצועים אמרה, על כך שאני לא חייבת לעבוד כל הזמן כדי שמערכת היחסים הזאת תקבל בדיוק את התנאים הכי טובים שיכולים להגיע מצדי, נפל על אוזן פוריה ועל נפש קצת מותשת. אני מתמקדת בזה שנחמד לנו כשאנחנו יחד, משתדלת לתקשר מה אני צריכה כשאנחנו לא יחד, ויודעת שכשיהיו לו ולנ' ילדים אז לא יהיו לו זמן בשביל להמשיך להיות מאהב שלי. "חברים תמיד נהיה, זה בתכנית תמיד". כן, אבל מה שחברים זה בשבילו זה פחות אולי ממה שזה בשבילי.


מה זה חברים בשבילי?

אני חושבת שכרגע אין אף אחת שאני מעודכנת עד הסוף במה קורה בחייה.
אני יודעת שאני משתדלת לשמור כמה אנשים בחיי מיודעים בשלומי, אבל הרבה פעמים זה שלומי הגלובלי ולא הפרטים ממנו הוא בנוי.


עברתי ניתוח ברגל בתחילת השבוע. להוציא את הברזלים ברגל שהוכנסו לשם כששברתי אותה. ג' ליווה אותי ביום א' לבית החולים ושהה איתי שם בהמתנה ארוכה מאד, עד שהסתבר שזה כבר לא יקרה באותו יום. זומנתי למחרת בבוקר, והיות ולא באמת היה כורח במלווה- הלכתי לבד. אני חושבת שהספיק לי כל הזמן שהעברנו ביחד לפני כן, והדבר העיקרי שהמלווה יכול היה לעשות בשבילי היה בפועל להיות זה שמשאיר בידי את הטלפון/ספר בחצי השעה שלפני הניתוח, ומעביר אותו לאחסון כשאני מגולגלת הלאה. אמא שלי היתה איתי בהתאוששות ובשחרור, היו לנו שיחות חמודות ולעת ערב כבר הגעתי בעזרתה הביתה, הולכת באמצעות קביים. לא מתאוששת אצל הורי אלא בדירה, והאמת? ההחלמה מהירה משציפיתי. בקביים לא היה צורך כבר למחרת, ומסיועו של מקל ההליכה נפטרתי בחמישי בבוקר. החתכים שדרכם הוציאו את הברזלים עוד קרובים מדי ללהיות פצע, תפורים ומחכים להתאחות, אבל הרגל עצמה ממש ממש מתפקדת וחוץ מקושי לככת בשיפועים אני מרגישה כמעט כרגיל. אפילו מצאתי את עצמי לובשת מכנסיים בעדמידה- קודם על רגל אחת ואחרי על השניה, בלי להתמך בשום קיר או כסא. כלומר- נושאת את משקלי במלואו על הרגל המנותחת, ללא כאב משמעותי. עדיין בשבוע הבא יש לי דייט עם פיזיותרפיסט/ית שיעזרו לי לחזק את הטעון חיזוק ולוודא שתבנית ההליכה שלי לא תישאר של צליעה בבלי משים, אבל אם המהלך של עד עכשיו חוזה את ההמשך- יצאתי בזול, הללויה.

איחלו הצלחה מרחוק: הזהוב, ערן המתוק, אם הפצועים שכמובן בררה ורשמה לעצמה מה אוסף האירועים שבהם צריך אולי להוסיף דאגה לניידותי בקרוב, ואני לא זוכרת מי עוד אבל ממש בא לי שהפוסט הזה ישתגר לפני שיהיה רשמית אמצע השבוע, אז אפסיק את הרשימה הזאת עכשיו בלי להבטיח לעצמי לחזור אליה אח"כ.

בינתיים הצלחתי גם כן לקחת את עצמי ולעלות על אוטובוס פעם אחת (לא הרגיש מסוכן, מבחינת הרגל) ולנסוע וללכת קצת עד שנקר ולראות שם חלק מהתערוכה, ושיהיה לי קצת כואב ומאד עייף אחרי. אני די בטוחה שכשאני אחזור לפילאטיס אצטרך שוב לבקר בגרסת המתחילים ממש לפני שאמשיך הלאה. ובכל זאת, עייף של פעילות זה עדיף על עייף של העדר פעילות. עוד היו שם מישהי שנחמד לי לראות ולהתעדכן בשלומה, וג2 החמוד שיש לי איתו פגישה בהמשך השבוע לכרבולים. אלה חדשות טובות, בגדול. בגדול כשאני פוגשת חברים אני שמחה יותר. פגשתי היום את החייכן, שבא באמצע היום לכמה שעות, ממש לפי הסטריאוטיפ של המאהבת, אבל חוץ מסקס לא עשינו דברים שעושים עם מאהבים. לא הבטחנו אהבה ולא היינו רומנטיים. במקום זה ריכלנו את ריכולי ימינו והתכרבלנו, וזה היה חסר לי. "למי אספר את מה שעשיתי ומה שעוד לא עשיתי?" שאלה חברה שנחתה עליה בדידות, ואני כל כך, כל כך מזדהה. למי אספר? אני מנסה אבל אני מרגישה שפני מושבים ריקם, לפחות חלקית. אמרתי לזהוב שאני בתקופה עלובה וחסרה, וביקשתי ממנו שיגיד שיהיה איתי בזמן הזה, אבל אני לא סומכת עליו שבאמת יהיה.

ג' החמוד הציע שאת השיחה הבאה שלנו נעשה בוידאו. אני תוהה למה, מפרשת לעצמי מתחת לשפם: הוא מתגעגע. מבין הדברים שאמרתי שהייתי רוצה יותר היה במקום מאד גבוה הבעות חיבה, המשכיות וגעגועים, ויכול להיות שהוא פשוט עושה את זה כדי לשמח אותי. גם אם כן, זה עובד.

הכנתי את האינג'רה מהמערכה הראשונה של הפוסט הזה. התבשילים יצאו טוב, האינג'רה עצמה יצאה איום ונורא וזרקתי הכל. זה בסדר לפשל בדברים, זה בסדר לרצות את מה שהכנת רק ביום שהכנת את זה ואז לא יותר, אבל אם אני רואה שזו התבנית כבר הרבה זמן, אולי כדאי שאכין דברים בכמויות יותר קטנות. אני מנסה ומנסה ורוב האוכל שלי נזרק ורוב הזמן אני רעבה. אני לא אשכח להגיד את זה לפסיכיאטרית כשתגיע הפגישה שלנו, בהמשך השבוע. גם לא אשכח להתלונן לה שאני כמעט אף פעם לא גומרת. זה מידע חשוב, וזה משהו שאני צריכה לטפל בו, אבל… לא בטוחה איך ולא בטוחה שיש לה איך לעזור לי. בכלל להתלונן על זה זו אולי התקדמות. הקטה ילדה תינוק, אני לא יודעת כמעט פרטים חוץ מזה שהוא נולד והם כנראה בריאים שניהם, ועוד לא הצעתי לבוא וודאי שלא הצעתי להביא איתי שום דבר-מאכל. שום דבר שאני מכינה לא טעים לי ואני לא רוצה להפיל את זה גם על אחרים.

אמא מסתכלת עלי מתחילה להתרוצץ על הרגל במלוא שבוע לניתוח ואומרת "זה עושה לי חשק גם". כמה שבועות לפני שאני שברתי את הרגל גם היא החליקה בבריכה, הברך שלה נפגעה וגם לה הכניסו כל מיני ברזלאך, והם מציקים לה, במקום שצריך להזיז אותו ביומיום כי הוא ברך, והיא היתה רוצה להוציא אותם אבל זה ניתוח בהרדמה מלאה. ואמא שלי לא כל כך טובה בניתוחים, היו לה כבר יותר מדי כאלה ובכל האחרונים היא חזרה אחר כך לאשפוז עם כל מיני תופעות איכסיות יותר ופחות. אז קשה לבחור לעשות ניתוח אלקטיבי בתנאים האלה. אבל גם מגיע לה שלא יציק לה ויגביל אותה… היא תשאל את הרופא הכי מלך שמכיר אותה הכי הרבה זמן, והוא יאשר או לא יאשר לה. אבל אני בקווה שאם היא תעשה את זה זה יהיה בבית החולים איפה שהמלך הזה גם. ליתר בטחון. ולא נראה לי שזה יהיה כ"כ פשוט לסדר.

לילה טוב, בני בלוגי. סליחה ששוב הדבר נכתב על פני ימים מספר. אני מאד משתדלת להתרגל מחדש לסיים משפטים ומחשבות ולשגר אותם בלי להשאיר משהו לחזור אליו ולא לחזור אליו, אבל זה קשה. וזה לא רק פה.

12 מחשבות על “ויהי בוקר ויהי ערב

  1. בנוגע לאינג'רה, אני ממליץ לך להצטרף לקבוצת פייסבוק של בישולים של הקהילה האתיופית, אם תרצי אתן לך שם של אחת. זה דיי מורכב להכין אינג'ירה, צריך לקנות טף ממקום או מוכר מוכר, יש בעיות עם הטף שמיובא לישראל. שנית, הבוחו (התערובת המותססת של הטף) הוא תהליך שלוקח כמה פעמים עד שמבינים מתי זה מוכן לבישול/אפיה. ושלישית, האפיה שאינה על מגוגו (מכשיר חשמלי מיוחד לאפיית אינג'ירה) כלומר על מחבת היא גם עניין שצריך להכיר וצריך מחבת שמתאימה לזה. בקיצור, לא להתייאש, אבל זה צורך התמדה.

    בנוגע לזה שאת כמעט לא גומרת, את מתכוונת בסקס?

    אהבתי

    • פשוט, היה לי מזל של מתחילים בעבר (או שבעבר היה לי טף טוב ומזג אוויר יותר מתאים ו״חוש״ לבישול…), וזה היה מצליח רוב הפעמים בבאר שבע. היה לי שם מיכל קטן שתמיד היה בו עוד קצת קמח ומים ועד מחר אפשר היה להכין עוד אינג׳רה. הפעם הלכתי לפי איזה מתכון באינטרנט שכלל לקחת חלק מהבצק ולבשל אותו בסיר עם מים רותחים ואז להחזיר לתסיסה נוספת, וזה התנהג… מוזר. לא הצלחתי לשפוט אפילו את סמיכות הבלילה, ויצא לי לא קוהרנטי.
      https://thebaker.science/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%A8%D7%A6%D7%95-%D7%9C%D7%A4%D7%A1%D7%A4%D7%A1/

      לגבי ״לא גומרת״, הלוואי שהייתי מתכוונת בסקס, כי אז הייתי יותר נכונה להאמין שבסקס הבעיה. אני מתכוונת מינית בכלל, גם כשאני עם עצמי.

      אהבתי

    • הבעיה שלי עם קבוצות פייסבוק של בישולים אתיופיים היא שהמתכון שלהן מתחיל ב״קחי קילו טף ודלי״, ואני בנאדם אחד שכרגע קשה לו קצת להסתדר עם התיאבון שלו. אני לא צריכה 50 אינג׳רות ביום אחד.
      יש לך נסיון עם ההיבט הזה ופתרון בשבילו?

      אהבתי

  2. אין לי פתרון קולינרי, יש לי פתרון לוגיסטי. העניין הוא שהמטבח האתיופי, במיוחד זה שהגיע לישראל מאזור גונדאר (לכן בישראל קוראים צ'או לתערובת שידועה ברוב העולם בשם "ברברי", כי זה השם של זה בדיאלקט האמהרי הזה) הוא שהוא לא ממש עבר סטנדרטיזציה, אז אין מתודולוגיה ברורה ואחידה שאז אפשר להמיר ליחידות קטנות יותר. זה בישול שבטי-כפרי שנועד להאכיל כמויות גדולות של אנשים עם הרבה זמן על הידיים, זה פחות מתאים למטבח או תנאים מודרניים בהם מכינים למקסימום שלושה אנשים עם שעתיים פנויות לבישול. זו הסיבה מדוע אנחנו קונים לחם אפוי וחמאה חבוצה היום.

    הבעיה שאני מתאר נמצאת בעיקר אצל משפחות צעירות של העדה, כי הצעירות לא חיות לפי סדר יום של זמן אגררי, הן חיות חיים מודרניים ויש להן עבודה ולימודים ושאר אילוצים. אז אין להן זמן לייבש פלפלים חריפים, להחמיץ ולהתסיס בוחו, לטחון שירו, או לערבב צ'או, אפילו טקסי הבונה שלהם מאד מקוצרים.

    כיצד הם מתמודדים? הם הולכים לחנויות וקונים תערובות מוכנות ומרכיבים טחונים, השמרנים יותר ייקחו תערובות שהוכנו על ידי האמא או הדודה.

    לגבי האינג'ירות? אותו פתרון כמו שלנו, שואלים בקבוצות פייסבוק מי אופה אינג'ירות באזור שלהם שאפשר לקנות ממנה, כמעט בכל אזור יש. את האינג'ירות הם קונים ואת מה שהם קוראים לו "רטבים" (תבשילי ווט למיניהם) הם מכינים לבד.
    אישית, אני לא מתעסק עם אפיית אינג'ירות, זה חתיכת פאטשקעריי, ואין לי כח לזה, אפילו שיש לי את כל הזמן בעולם להתעסק בזה.

    לגבי האורגזמות. אמרת שאת כמעט אף פעם לא גומרת, אז כן גמרת כמה פעמים. לדעתך זה משהו פסיכולוגי או פיזיולוגי?

    אהבתי

    • למה יש לך את כל הזמן שבעולם להתעסק בזה?
      כאמור, זה היה טוב בזמנו כשהייתי יכולה להחזיק ״מחמצת אינג׳רה״ קטנה ולהכין ממנה בכל פעם איג׳רה אחת. זה בוודאי היה שונה מאד מהמסורתי. אבל אתה צודק וזה בזמן דומה שבו היה לי מרחב, למשל, גם לייבש עגבניות בחוץ אם רציתי (ובשכונה ליד באמת ייבשו פלפלים חריפים בשמש, על סדינים ברחוב 🙂 הילדים שמרו עליהם)

      לדעתי זו רמת פירוט שאני בכוונה שומרת מחוץ לבלוג 🙂 כתבתי את זה בגלל שהרבה פעמים אני מחפשת פה אח״כ אם יש לי עדויות לדברים, בשביל לענות על השאלה ״ממתי זה ככה״, וזה היה נראה לי מספיק חשוב בשביל לתקוע אזכור לרפרנס עתידי.

      אהבתי

  3. נשמע ביקור מעולה (וגם חדשות מצוינות עם הרגל). הטעויות המוצלחות שלך ממש מרגשות (וגם תוכלי למצוא את המתכונים בתיבת הדואר היוצא).
    אני לא אוהבת איניגרה גם כשעושים אותה אחרים שמבינים עניין, אז דווקא פה לא השתלבתי.

    Liked by 1 person

    • מעניין! במקרה הזה בגלל אופי ההתכתבות (אפליקציית מסרים), כל שיחה היא גם תיבת ההודעות היוצאות של עצמה ואין תיבת הודעות יוצאות גלובלית שיכולתי לחפש בה. זה גורם לי לנחש שהשימוש העיקרי שלך ביומיום הוא בתיבת אימייל, ולהרהר שכבר הרבה זמן לא הייתי בתקשורת שזו הנחת היסוד שלה. תודה!

      נראה לי שהפורמטים השונים גורמים להזרה- בכל שיחה מול מישהו שונה אני אחרת, בעוד שתיבת ההודעות היוצאות מתכללת- אבל כל מה שאני עושה, אני זו שעושה אותו. וכך חשבתי שאני ״אני״ שמדברת לעצמי במקרה אחד, ו״אני״ שמדברת לחברה מסוימת, ספציפית, בהזדמנות השניה, אבל בעצם הייתי אני, גלובלית, שבטעות אמנם, אבל לגמרי בתוך הקשר כולל אחד, כתבה לחבר מהצפון ולאמא שלה.
      מעניין אם יש עוד הקשרים טכנולוגיים שבהם קל כל כך לעשות ״טעות במספר״ מול אנשים לא-זרים.

      אהבתי

      • אני מהקבוצה המצומצמת של אנשים שעזבו את ווטסאפ (לסיגנל). לשמחתי רוב יקירי וקשרים נחוצים עברו או לפחות הורידו סיגנל בשבילי (משפחה, חברות, בוס ומתנדבים אהובים), אבל טקסטים ארוכים ממש ומתכונים אני (כמעט) תמיד שולחת במייל כי איכשהו לא נוטה להשתמש בהם במיידי ונראה לי יותר נוח למצוא אותם מאוחר יותר כך (וכן, כמובן שמשליכה מעצמי לשאר העולם). אני חושבת שמקום הכי מזמין "טעויות במספר" בשנה האחרונה הוא הצ'ט של זום (שמאפשר שליחת הודעות אישיות לכל אחד ואחת מהמשתתפים). שמעתי כבר המוני פאדיחות מביכות שקרו לאנשים. יש כמובן גם כמה סיפורים מוכרים ואלפי פחות מוכרים של אנשים שפרסמו תמונות אינטימיות בפוסט בפייסבוק במקום לשלוח הודעה פרטית.

        Liked by 1 person

  4. גרמת לי להרהר באמת לגבי חברים וחברות, מידת הקירבה והאינטימיות, תדירות המפגשים או השיחות…….לאורך השנים יש לי הרבה מאד מחשבות לגבי זה.

    אהבתי

    • או היי! אני מבינה עכשיו שלא ראיתי עדכונים כמה ימים ומקווה שזה אומר שהגזרה שקטה וכך גם הכאבים של T.

      מה ההרהורים שלך כוללים?
      כי למשל יש לי התחבטות מסוימת בקשר לקטה! אני מרגישה שאני מצמדת את זה שאני לא יודעת ממש איך להתנהג ביחס להיותם הורים עכשיו (מתי אני רואה תינוקקק?), לזה שאני לא ״קרובה מספיק״ בשביל לדעת בעצמי בלי לשאול… וזה גורם לי להתעכב בלשאול אותה מה היא מעדיפה :/

      יש את הקטע הזה שקראתי שנהוג לומר שאם אתה לא יודע אם זה זמן טוב לחיבוק סימן שאתה לא חבר טוב מספיק בשביל לחבק, והסוג הזה של ארגומנט (״פשוט יודעים״) מלחיץ אותי בטירוף אפילו שברור שלכאורה זה נסמך על הרבה אינטראקציות לאורך הזמן. כי… מאיפה מתחילים אבל? ומה קורה אם עברו שנים ופתאום אתה רוצה להיות שוב בעמדה של ההתחלה? האם אפשר? האם זה ייתכן בכלל אפילו אם שני הצדדים רוצים?

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s