איך עובר לו, רץ הזמן

מאז שבאת לכאן חלפו ברגע שעתיים (מילים: אהוד מנור. לחן: נורית הירש. ריקוד: אלי רונן)

הלכתי פעמיים כבר לריקודי עם תחת כיפת השמיים בחוף גורדון. בפעם הראשונה זה היה בצהריים, ואחר כך כבר העבירו לשעה שפויה יותר. בפעם השניה זה היה בערב, ובכל פעם שהיו ריקודי זוגות (חצי שעה ככה וחצי ככה), הלכתי לשבת קרוב יותר לים, לבהות ולהתכתב עם מ' הגיק.

בשישי בלילה לפני שבוע (הפוסט הזה התעכב… שלושה שבועות כבר) סבתא שלי נפטרה, אמא של אמא. הסתכלתי עכשיו בבלוג וראיתי שכבר לפני שנה ביולי, כשקיבלתי מכונת תפירה משמחת, התחלתי להתאבל על סבתא, כי היא כבר לא היתה במצב לשמוע על הכשלונות המפוארים והמגוחכים שלי. אבל הנה, בפועל עברה שנה. וזהו. אין יותר ספירה לאחור, רק זכרונות וימי שנה מעכשיו. אמא ודודה שלי היו כמו כל דבר מאד סבירות, הגבילו את השבעה לחמישה ימים ורק לכמה שעות אחרי הצהרים. ועדיין באו אנשים מכל מיני מקומות. חברות של אמא שלי מהגינה ומהעבודה ומההתנדבות. אני לא חושבת שאבא שלי היה שם אפילו שעה אחת. אני הייתי בשלושה מתוך חמישה ימים ואחותי כנראה בשניים. את אחותי ביקרה חבר ואני "לא רציתי ביקורים" אע"פ שהיו שניים שהציעו: ערן, וג2, והערכתי זאת. "חיכינו לזה", אמא הפטירה למי שהיה מספיק קרוב כדי לומר לו. וברגעים המתים סיפרה לי מה הן כבר הוציאו מהבית ומה עוד לא.

האם זה אומר שתוך כחצי שנה אני עוברת לבת ים? יכול להיות שזה אומר את זה. צריכה להפגש עם אחותי ולדבר אתה על זה.


האם אני אישיות נמנעת? כלומר, ברור שאני נמנעת. מהרבה דברים. הרבה זמן. אך האם זה חלק מהאישיות שלי?

כָּזֹאת אָנֹכִי: שְׁקֵטָה

כְּמֵימֵי אֲגַם,

אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת

וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ’ם.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.

וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים

לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת

עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים… זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת

וְעַכְשָׁו –

הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת.

(זו לא אני. רחל בלובשטיין).

בגדול, אפילו הבלוג הזה יודע דברים אחרים (אגב, יולי! כלומר יומולדת… 17 לבלוג נראה לי 🙂 )

אני זוכרת שפעם היו צבעים חזקים וצורות מתכת וידי עשו את כל הדברים האלה.


לאחרונה שמעתי כמה דברים שונים מחבריי מהאוניברסיטה.

הסטודנט הכי טוב שלי, שזה שהיה גם עוזר מחקר אח"כ בתזה שלי, הוא כבר אבא. וגם הוא וחברה מבאר שבע מריצים איזה משחק שמחה ברשת בתקופה הקרובה. זה נחמד. אני משתתפת ורתמתי גם את ג'.

שותפתי מהשלוש שנים האחרונות בבאר שבע גם היא התפלפה, ועכשיו היא מטופלת בבית חולים לחולי נפש בשעות הבוקר. אמא שלי עוקבת אחריה בפייסבוק. גם אני, קצת בקנאה: יש לה תקווה להשתפר. איפה שלי?


הסתפרתי היום אצל ספרית לראשונה מאז שהקורונה הגיעה לעולמנו 🙂 זה היה נחמד. לא יודעת אם אחזור על זה, אולי לפי איך שהשיער ייראה בשבועות הקרובים.


זה כ"כ פוסט מתגלגל שבין כל קו לקו עוברים כמה ימים. התספורת די נחמדה, קצרה יותר ממה שהיתה עד כה. דומה לזו של MJ עכשיו כשראיתי אותה.

MJ בארץ לביקור! זה ממש נחמד. פגשנו בחוץ וממרחק כי בימינו זה מה שעושים עם כולם וכל הזמן.

החייכן הציע לי לבוא איתו להופעה אינסטרומנטלית בבארבי בעוד כמה ימים. אמרתי לא, בגלל שברור שהם לא יודעים שההנחיה בתוך מקומות סגורים כרגע היא להיות עם מסיכות (ובכלל, לקבוצות סיכון, להעדיף לא להתקהל). אני מאד משתדלת לפחות במקומות ציבוריים באמת לשמור את ההנחיות האלה. בגלל זה אמרתי לא, אבל האמת היא שזה ממש שימח אותי שהוא הציע, ושקלע לא רע לסגנון (כאילו, לא באמת הסגנון *שלי* אבל איפהשהוא באמצע הדרך בין מה שאני אוהבת ומה שהוא)


הייתי בביקורת על הרגל לאחרונה, והסכמתי למנתח שנעשה גם ניתוח הוצאת ברזלים מהרגל. זה נחמד והכל אבל שיצרו איתי לקבוע תאריך אז אמרו שזה יהיה בעוד שבוע. וזה מלחיץ אותי בגלל שזה אומר לבטל את כל התכניות לשלושת השבועות הקרובים (שבוע שהוא נערכות בדיקות טרטורים ושבועיים דריכה חלקית על הרגל), והרי כל התכניות שיש לי הן בערך לשלושת השבועות הקרובים. ובמיוחד שזה בדיוק בדיוק נופל על עונת הפסטיבלים אהובתי, כל תערוכות הסיום של בתי הספר לאמנות (טוב, חוץ מהמכון הטכנולוגי חולון). מאד לא מתחשק לי על זה ובכל זאת ברור לי שאם הדבר הזה קורה, אז מבחינת קורונה ובריאות כל שאר האנשים (הרופא עצמו, אני, המלווים שלי) עדיף עכשיו. זה אפילו בתשעה באב אז אפשר לקוות שיהיו אפילו פחות אנשים בבית החולים.

אמא שלי מתעקשת לבוא. בפעם הקודמת גם הרגל *שלה* היתה שבורה והיא לא יכלה. אני אמרתי לה שאני חושבת שעדיף שהיא תבוא רק כדי להיות איתי בשחרור (ולעזור לחזור הביתה) ולא לכל היום, ושג' המתוק יהיה בחלק של תחילת היום. בפועל אחת הסיבות שהוא הסכים לבוא זה כדי שאני אוכל להגיד ללאמא שלי *לא* לבוא לשבת כמה שעות בתוך בית חולים.


המשימה של משחק השמחה להשבוע היא לכתוב מכתב תודה למי שבחרת לעשות את התרגילים מולו. בחרתי את ג', ועכשיו אני מרגישה ממולכדת ממש. מצד אחד, זה ג'. תודתי לו היא מכאן ועד לעולם. ומצד שני יש לי כל כך הרבה תסכול, אכזבות, אפילו כעס עליו, שאני פשוט לא יודעת איך אניח אותם בצד ואכתוב מכתב תודה אמיתי. מה זו כנות בקשר לזה? איך אני יכול להציג רק את הצד הזה ועדיין לא לחטוא לאמת? זה צריך לקרות עד יום שלישי (יחד עם כל הבלגנים של הניתוח) ובכנות עד כה בכל פעם שחשבתי על זה החזרתי מיד את המחשבה לכיס. אבל יש דדליין אז כדאי שאתקדם 😛 החדשות הטובות הן שאני גם כן מקבלת מכתב תודה 🙂 למען האמת כולי סקרנות מה בהתנהגות שלי ובקיומי הוא חושב שהוא תרומה לחייו.


לפני שבועיים נ' היתה חולה באיזה וירוס. הזהוב היה חולה בשבוע שעבר, ולא נפגשנו. גם אני בשבוע שעבר אני הייתי קצת אפופה ורדומה יותר מהרגיל, ובאיזהשהוא שלב עלה לי קצת החום, אז ביטלתי את ההשתתפות שלי בחתונה של ג2 וחברתו החמודה אש, ואת המפגש הקטנטן שהיה אמור לקרות ובו כרבולים עם חברות ובהן זו ששמה בכתיב חסר ועוד אחרות שאני מאד מחבבת, והכי גרוע זה שהתבטלה הנסיעה שלי לבאר שבע לפגוש את ת'. אבל אני מרגישה יותר טוב עכשיו ואין לי חום יותר, אז מבחינתי בין הדברים שקורים עוד לפני הניתוח, אם רק אצליח to pull it off, זה לבוא לבקר את ת' לכמה שעות. היא חברה אהובה שאפופה בצרותיה והצפותיה בבאר שבע. אנחנו שומרות על קשר בוואטסאפ והאמת היא שרוב הזמן אני כותבת והיא אפילו לא רואה, עד מתי שהיא אוזרת אומץ להתקרב למאורת ההתכתבויות שורצת הרצונות, ואז היא מגיעה גם לשלי ועונה לי. ממש ממש עוד פחות מכך יוצא לנו להפגש. מהסיבה הזאת גם אני זו שהצעתי לבוא עד אליה לבאר שבע רק כדי להפגש, כי בינתיים היא פחות מצליחה לעשות תנועות ארוכות. שתינו התרגשנו מאד לקבוע ושתינו התבאסנו להאלץ לבטל ביום ראשון, ואני מקווה מאד מאד שאצליח לעשות את כל שאר הדברים בזמן מספיק כדי לאפשר לדבר הזה לקרות עכשיו ולא לחכות לאחרי החלמה כי לכו תדעו אם אז זה יהיה הגיוני לנסוע לבאר שבע.

גם ג' מרגיש לא טוב. הוא לא אומר במפורש מה קורה ורוב הזמן יש ממנו שקט, אז קשה לי לדעת עד כמה לא טוב. אני יוצאת מנקודת הנחה שזה מה שהיה לי בשבוע שעבר- עייפות, דכדכת, חוסר רצון לתקשר. מה אני אגיד לכם, זו אחלה עז להוציא מהבית- כבר שלושה ימים שאני מרגישה יותר טוב וכאילו הוסר מעלי צעיף של תעוקה. אבל באמת די שמחתי בשבוע שעבר שבמקרה היה שבוע כזה שג' לא היה פנוי בו ולא היו לנו פגישות מתוכננות ואז לא הייתי חייבת לחשוב אם צריכה לבטל איתו ולהיות ברגשות אשם על זה שלא בא לי לפגוש אף אחד ואני בעיקר רוצה עוד לישון. אבל כשהוא במצב הזה אז אני מתקשה עם זה. במיוחד אחרי שעבר כבר שבוע שבו לא נפגשנו, אני מתגעגעת וגם דואגת וזה שהוא מצד אחד מדווח שקשה לו לעשות דברים בסיסיים ומצד שני הוא לא מאפשר לי לבוא ולעשות דברים איתו (כי הוא ירגיש רגשות אשם אם הוא ייענה להצעה שלי), לא עוזר. בסוף זרקתי עליו קישור למקום שמוכר אוכל מוכן בקייטרינג במרחק הליכה מהבית שלו ואני מקווה שזה לפחות יקצר לו חלק מההר.

אבל עכשיו *אני* מרגישה רגשות אשם. למה זה ברור שהוא יבוא ללוות אותי בניתוח אבל זה לא ברור לו שאני יכולה לבוא לעזור אם הוא שפוף? למה זה לא מהלך מותר?


נראה שאיבדתי את החיבור לכפתור ה"שלח" בפוסטים. צריכה להבין איך אני חוזרת לכתוב דברים , אפילו חלקיים, שלא נשארים בטיוטה כ"כ הרבהזמן. ותודה שאתם פה 🙂 בלוגולדת שמח!

11 מחשבות על “איך עובר לו, רץ הזמן

  1. יופי שעדכנת. בהצלחה בניתוח. יש לי הרגשה שג' הוא טיפוס שיודע לתמוך אבל לא ממש יודע להיתמך. תרגישי טוב, תשמרי על עצמך

    אהבתי

  2. איזה מתגלגל ומלא אירועים. תנחומים על סבתא (אפילו שכבר התכוננת ושאתם פחות בענייני תנחומים) ובהצלחה בניתוח! הולכת לבדוק מה זה משחק שמחה

    Liked by 1 person

    • תודה לך! בשלושת הימים שעכשיו עלינו להיות נדיבים אחד כלפי השניה. אבל הם לא לקחו בחשבון שאנחנו לא בהכרח גרים יחד או נפגשים יותר מאחת לשבוע…

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s