ורק את זה אני אוהבת, ורק על זה אני חושבת

בוקר טוב ().

הזמנים החברתיים חוזרים אני חוזרת איתם, ורק ברור לי יותר מי שאני בתוך זה.

היתה מסיבת יום הולדת לחברה, מישהי שהתקרבנו במהלך השנה של הקורונה כי היא הנחתה מעגלי פגישה זומיים קטנים שכונו "מעגלי לב" ובהם כל משתתף חלק את אשר על לבו בדיבור בלתי מופרע במשך חמש דקות, בעוד האחרים מקשיבים לו מרחוק הקשבה אמפתית. המעגלים האלה חשובים לי, ואני מעריכה אותה מאד על ההחזקה שלהם, ועל השיחות החשובות שאחרי השיתופים.

בשנה שעברה התלבטתי עמוקות אם לבוא ובסוף לא הלכתי כי קורונה, וחשבתי שעשיתי את הדבר הנכון אבל גם אכלתי ת'לב כשראיתי את התמונות המחובקות משם (ומצד שני, שמחתי שלא הלכתי, כי בחיים לא הייתי מצליחה לשמור על ריחוק חברתי במקום שמתכרבלים בו), וגם הייתי קצת בסרטים בעניין התנהגות חברית, וחברות בכלל (ראו בפוסט בקישור). השנה לא היה לי ספק שאלך ולא רק שלא היתה לי בעיה עם לבוא, אלא הרגשתי אפילו בנוח להציע לה להזמין גם את זו ששמה בכתיב חסר, כדי שנוכל לבלות עוד זמן ביחד. זה היה פיקניק באוויר הפתוח, ובאו אליו אנשים שאני מחבבת ממעגלים משותפים, ואולי שלושה או ארבעה אנשים שלא הכרתי בכלל.

היה לי כ״כ טוב!
כרגיל כמעט כל מה שאני חושבת עליו זה מגע.

כמה שעות של מגע היה לי עם העור של זו ששמה נכתב בכתיב חסר, שאני אוהבת וזה מרווה אותי שהידיים שלי עליה, ממלא בי מאגרים שאני לא זוכרת בכלל שניתן למלא אותם, ובכל זאת, עובדה.
כמה חילופי משקל טובים ומפתיעים בקלילותם היו לי עם ילדת יום ההולדת, שהתחילה לרקוד קונטקט אימפרוביזציה השנה, וזה משנה את איך שהיא רואה תנועה, אני חושבת שמקרב אותה אלי.
והיה שם איש, שהוא בעצמו מטפל במגע, אבל יש לו אישיוז משלו עם מגע, שבאגביות שאלתי אותו אם אפשר להניח ראש על הירך שלו, ואז הסתובבתי והתמקמתי ולא מצאתי את עצמי, אבל הסתבר אחרי זה שהיה לו נעים, והוא היה אמיץ מספיק לומר את זה ולבקש שנחזור להיות במגע, וזה ממש מרגש. זה אותו אחד שפתח בי לפני כמה שנים את הדיון על מגע ברגליים שרק עכשיו חוזר להתדיין ביני לבין עצמי, אז מרגש אותי במיוחד שלמגע שלי יש חלק במשהו שלו גם.
והיתה שם מישהי שהיא לא ממעגל קרוב אלי, אבל היא כמוני בכמה שהיא מתמסרת למגע שניתן לה, וכששאלתי אותה אם אפשר להניח עליה יד היא אמרה ״תמיד, ולא צריך לשאול״, ואני הסתייגתי כאילו זה משהו שאי אפשר שיהיה, אפילו שבעצם בפנים אני שואלת את עצמי אם זה משהו שלאחרים אפשר, ואיך זה מרגיש מבפנים להיות כזאת, שאפשר מבחינתה.
והיתה אחת שכבר באה לכמה מפגשים, ויושבת על כסא (כי בעיות גב) ומעירה הערות שנונות, אבל שלא נגעה באף אחד כל הערב. ושמתי לב לזה. ורשמתי לעצמי. אבל אז היא כתבה בקבוצה בפייסבוק, כמה קשה ומודר זה להיות במרחבים כמו שלנו עם PTSD ופחד ממגע. והרגשתי את זה עמוק.
היתה גם ערימת ילדים שהיתה בשיחה ערה, ושמחתי להיות בה מהצד.

אני פחות מרגישה שאני יודעת להיות בשיחה ערה. כלומר, גם אני לא בטוחה שאני ערה בלי מגע, אבל גם עם, אני לא לגמרי סגורה שאני מסוגלת לדבר. עוד יש כ״כ הרבה לתרגל מבחינתי בלשמוח ולפטפט בערימות כאלה שיש בהן אנשים שונים שכל אחד מהם יכול משהו אחר.

ואז בא הזהוב (וחיבק לשלום את זו ששמה בכתיב חסר אחרי שלא התראו כל הקורונה, ושמח בה, והוא יפה כשהוא שמח), ואסף אותי, ואני אסופה הבוקר, יודעת שיש לי.

הוא נרדם לפני והתעורר אחרי, אבל גם חיבק אותי בלילה, תוך כדי שינה, וזה יקר לי מאד. וגם היה מעגן מספיק בשביל שיכולתי לקום מהמיטה לפניו, להתקלח וללכת לכתוב לי במחברת בבוקר ולהסתכל קצת החוצה מהחלון כדי להשתכנע שהבוקר אכן הגיע, ורק אז לחזור אליו למיטה לפני שהשעון המעורר יצלצל.

אני חושבת שחזרתי בהיי מהאירוע הזה, ההיי של מגע שיש במסיבות כרבולים, ואלה חדשות טובות ומעניינות. וגם זו ששמה בכתיב חסר גילתה נכונות להנחות בעצמה מסיבה אם תתארגן אחת קטנה יחסית, וזה גם כן מרגש. מעניין אם אפשר יהיה להוציא לפועל. בפעם הבאה שאפגוש אותה, זה יהיה כנראה במסיבה הרבה יותר גדולה שבה היא תהיה הרבה יותר עמוסה, אז טוב שהיה האירוע הקטן הזה. והלוואי הלוואי שאצליח לשכנע אותה לבוא פשוט להתחבק, איתי ועם ג'נדרגיק קטנטן שהוא חברה משותפת. אני פשוט לא מרגישה שאני יכולה לשכנע אותה לבוא להיות רק איתי, ועל פי העבר נראה שאני לא. אבל היא כבר באה בשבוע האחרון לשני פיקניקים שהזמנתי אותה אליהם (או שגרמתי שתוזמן), ואם אפתה אותה בחמוד נוסף, אז אולי.

אני מרגישה את זה מכביד עלי, את האי-כושר בשיחה. חושבת שצריכה יותר עולם כדי שיהיה לי עולם לדבר עליו. אבל *מרגישה* שצריכה רק מגע ומגע ומגע.


לפני שלושה ימים, ביום שישי, היה פיקניק אחר. שמאורגן על ידי הקהילה הפוליאמורית. ועכשיו -אחרי שהיתה עדות לכך שאפילו אם מכריחים אנשים לצאת באמצע הלילה בלי מסיכות ולרוץ למקלט הסגור הקרוב אליהם אז אין התפרצות של קורונה בישראל- הורידו את אילוץ המסיכות המגוחך, וכך לא רק שאני הלכתי אלא גם זו ששמה בכתיב חסר הצטרפה 🙂

היה פיקניק נהדר, הרבה פחות קטן ואינטימי אבל עדיין מאד ברוח טובה, שקט ומוצל. והיו שם ג2, שחזר להתכרבל איתי בערך פעם בחודש עכשיו, קשר על אש קטנה, וזוגתו שאותה פגשתי רק במפגש הבכורה של החזרה שלנו ומאז לא מצטרפת כי היא עסוקה מאד (יש לה ים מאהבים, וזה מובן ,כולם רוצים עוד בחברתה! גם אני), וכל מיני אנשים שהם מאהבים שלהם (או רק שלה). היתה המאהבת המשותפת שלהם שהכירה ביניהם 🙂 והיה בן הזוג שלה, שאני מעולם לא פגשתי. "היי, אני יודעת על קיומך כבר הרבה זמן, כי האינטרנטים קיימים, אבל אף פעם לא נפגשנו, אז באתי להציג את עצמי, היי אני שחר", ככה זו ששמה בכתיב חסר, שהאזינה מהצד, טענה שהצגתי את עצמי. זה כנראה לא עזר הרבה להסביר מי אני, אבל זה זיכה אותי בתשומת לב ובהזדמנות לחבק לשלום ו…
וואו. הבנאדם מחבק טוב. מזמן לא היה לי כזה, וזה ממש שימח אותי. חיבקתי אותו ונשארתי עומדת עם חלקים מהרגליים שלי צמודים לרגליים שלו והוא עמד בזה. השענתי עליו חלקים מהמשקל שלי והוא נשען כנגדי בחזרה. כרכתי את עצמי מסביבו והוא שמר על עצמו אבל גם לא עשה תנועות חטופות כדי שלא אפול. הבנאדם יודע לשמור חיבוק, ואני רוצה להתכרבל איתו שוב (הא גם בקטע). למעשה, היה כל כך פשוט איתו לשמור על יציבות בתוך החיבוק ששאלתי את עצמי אם הוא רוקד קונטקט אימפרוביזציה, והסתבר שלא, אבל זה ששאלתי את עצמי, ושאני מתרגשת מקיומו כבר בכמה זירות שונות, אומר שזו אחת הזירות הבאות שאני רוצה להגיע אליה.

אז לרצות לשוב ולהתחבק זה דבר אחד, אבל מה עם השיחה שתהיה במהלך הזמן הזה? זו שאלה קשה. נצטרך לראות.

5 מחשבות על “ורק את זה אני אוהבת, ורק על זה אני חושבת

    • בגלל החיבוק בלילה?
      הלוואי, אני חושדת שזה בגלל שהמכשיר אנטי- נחירות שלו פועל פחות טוב ולכן השינה שלו פחות טובה (והוא יותר חצי-ער בשביל להתחבק וכאלה), שזה טוב בשבילי אבל אולי לא לבריאות הכוללת שלו לאורך זמן. כשהוא ישן עמוק אין את הדברים האלה, לכאורה. אבל גם יכול להיות שאני יותר נדחפת אליו מתוך שינה מבעבר והוא מקבל את זה בחום כי הוא כזה.

      אהבתי

  1. נראה לי שכרגע הרעב העיקרי שלך הוא באמת למגע. וזה הגיוני אפילו אחרי שנה של דיבורים בזום ובטלפון ומעט מאד מגע פיזי. והדיבורים יחזרו להם כשתרגישי שמתאים לך 🙂

    אהבתי

    • אני לא מצליחה להאמין לעצמי שמה שהיה לי בקורונה (יותר מלאחרים) זה מעט מאד. אבל יחסית לעצמי זה כנראה נכון. אני לא חושבת שאפשר להגיד "יחזרו" על הדיבורים, לא זוכרת שאי פעם הייתי פטפטנית…
      [מצד שני היי, יש לי בעיות זכרון, אולי אני כן/הייתי וזה סתם לא עולה לי עכשיו.]
      בכל מקרה, בשבוע הספר הייתי בפטפוט אגרסיבי יחסית עם האנשים המגניבים שהיו שם, זה היה ממש יותר קל כשהיה ברור על מה לדבר (ויותר קשה כששאלו אותי מה שלומי). אז עכשיו אני חושבת שאני אתחיל לנסות לדבר על דברים שאני רואה/קוראת/קורה לי שהוא לא נפשי (בהנחה שיהיו כאלה) ואז נראה איך זה הולך.
      לפתח חשק לדברים כאלה שהם לא רק הראש שלי ותוכנו זו התחלה מעניינת. וגם לפתח בכללי חשק בתוך הראש שלי ומטא על תוכנו זה גם סבבה.
      בינתיים אני בעיקר מתלהבת מכמה טוב היה לי בפיקניק הזה וכמה אספתי בו דברים שונים על מגע. אני מנסה לומר לעצמי שזה לגיטימי שזה יהיה תחום עניין שלי ושדברים יהיו קשורים לזה בתוך הראש שלי ובתוך שיחות שלי – שזה נושא לגיטימי לדבר עליו לפחות בין חברים, אפילו אם הוא טאבו חברתי ואין את כל המילים שצריך.

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s