Come on, come on, no one can see me cry

REM, מסתבר.

——————

ועכשיו, כאילו כלום, היה יום טוב עם ג'.

התעוררתי באמצע הלילה לקחת ציפה לעצמי כי הוא גנב את כל השמיכה, וזה חימם את לבי דווקא, כי שנינו כאלה, שקר לנו בלילה גם עכשיו בקיץ. ובמיוחד שהוא היה לבוש בגופיה דקה שנתתי לו, כי הוא בא בטישרט ובטישרט אין שום עור לנשק, אי אפשר להיות עור לעור. אז כל הקור שלו היה די בגללי.

קבענו אתמול שאחרי ארוחת הבוקר הוא יעשה לי מסאז' ברגליים. הזהרתי אותו שזה הולך לכאוב לי, ושהוא צריך להיות מוכן לזה, אבל האמת היא שאני זו שמאד פחדתי. הרגליים שלי תפוסות באופן כזה, כמו שלפעמים יש חלקים תפוסים כל כך שהם כבר מאובנים, בגוף. ואז אם עושים להם מסאז', אז הם מפסיקים להיות מאובנים, ובמקום זה את מגלה שהם כואבים. הן תפוסות באופן הזה כבר שנים ולא ברור על רקע מה- משום שגם כששברתי את הרגל ולא הלכתי חודשיים על הרגל, אז החברה הפיזיותרפיסטית שפגשה אותי כמה שבועות אחר כך כבר העירה שיש לי ברגל שרירים מאומצים "שבדרך כלל יש אצל ספורטאים או רוכבי אופניים". ואני יודעת מה קורה כשמנסים לשחרר אותם- גם בהפעלת מאמץ די מינימלי, זה כואב נורא.

אז אתמול לפני שנפגשנו התחלתי בזה ובדקתי את תחום ההשפעה של המגע עלי, ועיסיתי ביד, ונשמתי נשימות חדות של כאב והתכווצתי, והמשכתי, וגם אחרי שהתעייפתי עוד עברתי עם המכשיר שעושה פה-פה-פה-פה כמו פטיש אוויר אבל יותר קטן וחלש, ובאמת השרירים שלי הגיבו לזה בהתחממות, ובכך שעד הבוקר כבר היה לי כואב ללכת וגם ניתן היה לראות על העור שלי שטפי דם. למה יש לך שטפי דם ממסאז' צנצ? אני לא יודעת, צנצ. למה את שואלת שאלות קשות?

אבל ג' החמוד הקשיב להנחיות שלי איפה לעסות, ועשה את זה, ואמר שהוא מרגיש שרירים תפוסים באשר ייגע, והסתכל עלי כשכאבתי, וכשנשמתי, וכשבכיתי, והעיר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי בוכה מכאב (גם לא כששברתי את הרגל, הוא היה שם. הוא יודע שבכיתי בגלל הצטברות מתח, אבל לא בגלל כאב) ושאל אם זה כאב גופני או נפשי, ואמרתי לו שהם הולכים ביחד. והרגשתי חשופה ופגיעה ומוגנת ואהובה.זה נורא קשה להסכים שיכאב לך בשביל משהו שאולי ישתפר בהמשך. זה היה 30 דקות מהחיים שלנו. ובשבילי זה היה המון. כי הרגליים האלה תפוסות כבר שנים ואף אהוב אף פעם לא היה מספיק קשוב בשבל שאני ארשה לו לגעת בהן ואפילו אבקש שייגע בהן, במטרה לחוות את הכאב הזה. ובגלל שג' יודע לשאול את השאלה הנכונה. אבל אני לא בטוחה שאני יודעת להסביר מעבר לזה מה זה להיות מוחזקת בזמן שאני כאובה ככה. לצערי, פיזיולוגית וגם רגשית, זה שזה קרה וזו פריצת דרך, זה לא אומר שיצאתי מנצחת בצד השני. גם רומא לא נבנתה ביום אחד. אבל לפחות התחלתי, ויש סיכוי.

נזכרתי בזה בגלל שביום שלישי באחת הזומיות הקהילתיות שלנו פגשתי את הבחור החמוד שהיה הבנאדם האחרון שנגע ברגליים שלי על דרך המסאז'. הוא חיפש על מי להתאמן בתואר שלו בפסיכותרפיה גופנית. אני באתי אבל בהתחלה התכוונתי לתת שיגעו לי רק בגב. הוא ביקש רשות מאד בעדינות לגעת גם ברגליים, ונתתי הסכמתי אבל הכל הכל היה רגיש שם וכשהוא באמת שם שם ידיים ומשקל (לא בין הרגליים, כן? אנחנו מדברים פה על שוקיים וירכיים) נכנסתי לתגובה אדרנלינית וכמעט בעטתי בו מרוב לחץ (פה בקישור, בנ"ב). יש לזה טריליון רכיבים רגשיים. ומאז 2018 לא התקרבתי לשם. חשבתי על זה עכשיו כשהסתיים לי הטיפול. שאני צריכה למצוא איפה להיות מוחזקת. אבל כנראה לא אצל החמוד הזה, כי המעגלים החברתיים שלנו קרובים מדי. ומה עם אצל ג' החמוד? כן, את מאד רוצה להיות מוחזקת על ידי ג' החמוד. והוא מוכן, לפרקים מוגבלים. אבל ההגבלה האחרת שלו היא זו שמגררת לך את העצבים. וחוצמזה ג' אינו מטפל ורק לפעמים הוא יודע לשאול את הדבר הנכון, מתוך היכרות. ולכן את אסירת תודה כל כך.

אחרי הכאבים אתמול והבוקר הייתי כל כך צמאה לעוד מגע, שנדמה לי שזה חריג, אבל אני בעצם לא לגמרי בטוחה שזה לא כל הזמן נראה ככה, לאחרים. באיזהשהוא שלב אחרי ששוב טיילנו וגם אכלנו וגם חזרנו ג' החליט לשנו"צ ונרדם כשידו על ירכי, ואני רציתי לקרוא אבל לא העזתי לזוז שמא כשאחזור לא אוכל שוב לשים את ידו על ירכי. עד כדי כך צמאה. אבל פניתי, וחזרתי, והוא השיב את ידו בברכה.

4 מחשבות על “Come on, come on, no one can see me cry

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s