בלילה לפרקים קשה לזכור / שפעם, אי-בזה, היה חלון שלי

זו שורה מתוך "מסע ללא שם", שיר של לאה גולדברג (שאגב, לחלק א של השיר יש לחן של יוני רכטר, הנה).

אתמול קרה דבר-מה מרגש מאד. היה יום רגיל לכאורה וכמו בכל יום בכמה שבועות האחרונים (מאז תחילת אפריל), פרסמתי תמונה בקיר שלי בפייסבוק עם בקשה מאנשים להוסיף שם קישורים לדברים "מעניינים, יוצאי דופן או חשובים. גם שירים עם הרמוניות טובות ודברים שמסודרים יפה".

במשך השבועות שהיו, אני הוספתי לשם את הקישורים שמצאתי לא טריוויאליים מבין הקריאות שלי (למשל את הדברים בענייני שבת שדיברתי עליהם כאן, אבל בלי כל המחשבות מסביב), ואנשים אחרים קישרו לאוסף מעניין של דברים: תמונות של פרחים, ילדים וחתולים, מדרכות צבועות, פוסטים על היסטוריה ובגדים, על בוטניקה, על חרקים, על חיידקים, המלצות קריאה, אוספי סיפורים ואנקדוטות. התחלתי את זה העניין הזה כי הרגשתי חסרה באינטראקציות, וחשבתי: אולי ארגיש אחרת אם אנשים יבואו ויביאו איתם דברים באופן יומיומי. זה עובד רק חלקית. לפעמים הדברים האלה הם דברים שאין מה לדבר עליהם, או שהם נשארים רק ברמת ה"שמנו את זה פה". בדרך כלל אני לא מוצאת את עצמי שואלת אנשים על מה שהם העלו, רק אומרת "תודה" או מסמנת שאהבתי, או מתייחסת בכלליות בתמונה שלמחרת, לכל הדברים שעלו, ביחד.

אבל אתמול מישהי, חברת פייסבוק שאני לא מכירה במציאות, באה ופרסמה קישור לביצוע של קטע מולחן מתוך מחזור השירים "מסע ללא שם" של לאה גולדברג. כאן הקישור לעמוד שבו הטקסט והשיר, כאן קישור ממש לקובץ עם השיר. זה ביצוע שאני מאד אוהבת, ושאבד לי. הוא מופיע בעמוד של להקת כלייזמרים באתר דתי שאני לא גולשת בו בדרך כלל, ואני לא זוכרת בכלל איך הגעתי אליו לראשונה, אבל הוא כבש את לבי מאד. בפעם האחרונה שחיפשתי אחריו שוב, חיפשתי בטעות אחרי "שיר ללא שם" ולא "מסע ללא שם", ולא מצאתי וחשבתי שהוא אבד לי. שירד מהאתר וכבר לא ניתן יהיה להגיע אליו יותר. אז כשראיתי "לא יודעת אם תאהבי את הביצוע, אבל…" וקישור לתוך האתר הדתי הוא, הכל עבר להילוך איטי לרגע. "הלוואי שזה זה, הלוואי שזה זה, הלוואי שזה זה", אמרתי ולחצתי, ושמעתי את הכמה מילים הראשונות, ועצרתי שוב, לא מאמינה. מתרגשת עד עמקי נשמתי.

"שמעתי אותו מלא פעם מזמן ועכשיו כשנזכרתי בו שוב חשבתי שאולי גם תאהבי", היא סיפרה בתגובה להתלהבות שלי, ואני מרגישה שאני צריכה להביא לכאן את הסיבה שזה כל כך מרגש אותי. זה דבר שכבר אמרתי אותו בעבר, שחשבתי עליו כשלמדתי מדעי המוח, שממשיך להפליא אותי בכל מיני הזדמנויות, אבל בעיקר קורה לי מול שירה.

אתם יודעים, בני אנוש? הם לא כל כך שונים אחד מהשני. סך כל הוריאציה שלהם היא קטנה, אחרי הכל. כשמדגדגים אותם הם מדוגדגים, כשקוטעים אותם הם נקטעים. ואם יש להם טראומה, הם מגיבים בכמה דרכים שכולם מכונים "פוסט טראומה". אחד מהדברים שהכי נוכחים תחת פוסט טראומה זה אוסף של התרחשויות פסיכולוגיות שמכנים אותן "דיסוציאציה". וסוגים שונים של ההתרחשויות האלה מתוארים ומוכרים בתרבות כחלק מההתרחשויות האנושיות. אנשים שנתקפים דיבוק ומדברים כאילו הם אחרים, זה מה שאפשר לראות מבחוץ. ואנשים שרואים את עצמם מבחוץ או מרגישים כאילו מה שקורה קורה לא להם אלא "למישהו אחר", או כמו המציאות אינה במקום הנכון אלא קצת מוזזת, משונה. "this is not happening", אפשר לשמוע דמויות בטלוויזיה אומרות בחוסר אמונה כשקורה משהו שקשה לעכל. (לרוב אין סימון ליד זה שאומר: זו תגובה טראומטית).

לרוב, אנשים לא מעלים על הכתב את התחושות האלה. נותנים להם לחלוף כלעומת שבאו. ורק לפעמים, מישהי היא משוררת. ואז מותר לה להגיד דברים מאד מוזרים.

אז לאה גולדברג, בקופנהגן ב1960:

א.

היכן אני? איך להסביר היכן אני?

עיני אינן נשקפות משום חלון.

פני אינם משתקפים בשום ראי,

כל החשמליות הרבות שבעיר נוסעות בלעדי.

והגשם יורד ואיננו מרטיב את ידי.

ואני פה, כולי פה –

בעיר נכריה

בלב מולדת גדולה של נכר.

ב.

חדרי כל כך קטן

שהימים בו נזהרים ומתנמכים,

וגם אני חיה בו בזהירות

בריח של עשן ותפוחים.

בלילה השכנים ידליקו אור:

מעבר לחצר גדולה, מבעד לענפי לבנה גבוה,

דולק חלון בשקט ממולי.

בלילה לפרקים קשה לזכור,

כי פעם

אי בזה –

היה חלון שלי.

ג.

זה שבועות שאיש אינו פונה

אלי בשמי, וזה פשוט מאוד:

התוכיים שבמטבח ביתי

עוד לא למדו אותו,

האנשים בכל רחבי העיר

אינם יודעים אותו.

והוא קיים רק על נייר, בכתב,

ואין לו קול, ואין לו צליל ותו.

ימים אני הולכת ללא שם

ברחוב שאני יודעת את שמו.

שעות אני יושבת ללא שם

מול עץ שאני יודעת את שמו.

ולפרקים אני חושבת ללא שם

על מי שאינני יודעת את שמו.

ד.

הלכתי עם הספינות ועמדתי עם הגשרים

והייתי מוטלת ברחוב

עם עלי התדהר הנושרים,

היה לי סתו

והיה לי ענן מואר ליד ארובה שחורה.

והיה לי שם מוזר

אשר איש לא יכול לנחש.

זו לאה גולדברג, בקופנהגן ב1960. אבל זו לא רק היא.

גם אני. לפעמים.

שואלת את עצמי "היכן אני? איך להסביר היכן אני?" כאילו אוסף העדויות שיש לקיומו של אדם, היכולת להראות מבעד לשמשה, ההשתקפויות בראי, ההירטבות מגשם (בשיר אחר: השארת עקבות בחול, שהולכים), נעלמו לי. שאני כולי פה, אבל הכל קורה בעצם בלעדי.

אין לדעת כמה זה נדיר, מה שיעור האנשים בעולם שחיים עם אותן תחושות. אולי זה לא נפוץ. ואולי לא נפוץ שמדברים על זה. אבל לפעמים מוצאים אנשים שזה נוכח בחיים שלהם עד כדי כך. עד כה נתקלתי בזה מעט מאד. והנה, החברה הזאת שלי מהפייסבוק. חיה בשגרה, במקביל אלי, באותן שנים במקום אחר, עם הסוג הזה של אלטרציה פסיכולוגית.
זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מזהות את זה אחת בדברי השניה ומדברות על זה, אבל זו הפעם הראשונה כמעט שאנחנו "מדברות" על זה שכל אחת מאיתנו מוצאת את זה בעוד מקומות, נוצרת אותם. "שמעתי אותו מלא, פעם מזמן". היא אמרה על השיר. "ועכשיו כשנזכרתי בו שוב חשבתי שאולי גם תאהבי". וזה זורח אלי. זורח אלי בגדול גדול באותיות גדולות ובוהקות. שעשיתי מספיק בשביל להגיד לה שאני במקום דומה בשביל שהיא תוכל לזהות שזה עשוי לחול עלי, הסוג של השותפות שמרגישים כשרואים מילים שכמעט אף פעם אי אפשר למצוא מתועדות. שהיא תבוא לחלוק אותן איתי.

לא כל ההתרגשות היא כי השיר נמצא. כלומר, בהתחלה כן. אבל אחר כך, נוספת התרגשות על כך שהוא לא נמצא על ידי, אלא הוצע לי על ידי מישהי. מבחינת החוויה שלי זה ההפך מבשיר, "הגשם יורד ואיננו מרטיב את ידי" (להיות בעולם ולהגיש שלא ננגעת ממנו). זה שהיא שלחה לי את הקישור, זה כמו לתת לי את ההרגשה שאני רטובה בלי ששום גשם יירד עכשיו. שמישהי יודעת איך זה מרגיש, גם בלי ואולי במיוחד בלי שנחלוק בינינו את הסביבה המיידית.

4 מחשבות על “בלילה לפרקים קשה לזכור / שפעם, אי-בזה, היה חלון שלי

  1. בדיוק חשבתי עד כמה החוויה האנושית דומה, והתחושות הן אותן תחושות…
    כמובן שחשבתי על זה בהקשר אחר לחלוטין. אני צופה בסדרה על חקירת רצח העיתונאית בצוללת https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%A7%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%90%D7%9C
    בסדרה מציגים את החקירה שהתנהלה מנקודת מבטם של השוטרים החוקרים, ומעט מראים גם שחקנים בדמות ההורים של העיתונאית. הם הוצגו כמאד עצורים ושקטים בכל מגוון התגובות שלהם, עד סוף הפרק השלישי ששם האם מתמוטטת בבכי כל כך נוגע ללב וכל כך מוכר ומובן.
    ושום מחסומי שפה ותרבות לא יכולים לצער ולכאב האנושיים. לא צריך תרגום בשביל להבין את עומק אובדן.

    אהבתי

    • אוי קרייסט איזה סיפור מזעזע.
      תודה ששיתפת, כן, זה באמת ככה () וזה בקשר לשיר של גולדברג, מדהים בעיני כשכן מייצגים במילים שאפשר להעביר מדור לדור, אבל הן סתומות למי שלא "היה שם", זה סוג של מסר סודי שמצד אחד הוא טבוע בנו כחיות האנושיות שאנחנו ומצד שני הוא חיצוני לגמרי ומועבר בין אלפי אנשים שלא יודעים עד שהוא מגיע לאנשים שכן, וזה פשוט מופלא איך זה *ייתכן*

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s