נישן ונתעורר, נישן ונתעורר
הבית צף על מים גועשים
ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת
היא מחכה, כי היא נמל והיא תהום
ומתגנבת דרך הסדקים ממילא
מחר נראה הכל לאור היום
[מילים: צרויה להב. לחן וביצוע: יהודית רביץ]
(קטע. הייתי יכולה להשבע איכשהו שזו לאה גולדברג 🙂
אולי בגלל "(מ)לאות אוהבים חבוקים ישנים בעשב", ואולי בגלל "ואנחנו שנינו אובדי עצה / מסתירים זה מזה את עינינו" שיש בהם משהו דומה וגם שונה.)
היום היתה הפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית. איזה באסה שנגמר.
התלבטתי הרבה איך לסיים, מהצד שלי. אני זוכרת שעם הפסיכולוגית הקודמת הבאתי אבן שציירתי עליה מנדלה צבעונית, ושזה היה קשור לאיך שתקשרנו והתאמנו וחייתי תחת מבטה, כך שהיא יכלה לומר "זה בול". עם הפסיכולוגית הזאת לא היה שום דבר בתוך הטיפול שהרגשתי שאני יכולה להחזיק ולהצביע אליו עם משהו פיזי. מסגרת ריקה. "אפשר להגיד מימוזה, ציפור שאיננה עפה". הייתי אובדת עצות בעצמי. ואז אתמול נפגשתי באמצע היום עם המאהב החייכן, והוא התלהב מהתאורה בחדר, מהקשתות שניטלות על הקיר. אני מעריכה מאד במאהב החייכן את זה שהוא דומה לי במה שמשמח אותו גופנית, אוהב חום ואור ומסתבר שגם קשתות משמחות אותו אוטומטית. בבוקר כשקמתי ועדיין שאלתי את עצמי מה להביא, נזכרתי שבביקור האחרון שלי אצל מ' הגיק הכנסתי לתיק עוד לוכד שמש מאלה שיש לי בחדר, רק קטן יותר. העברתי אותו לכיס יחד עם תפילה שיהיה לי אומץ.
הסברתי את מה שאמרתי כאן. שלצערי אין לי handle לאחוז בו מתוך הטיפול, אבל עדיין יש לי משהו לתת במתנה, שהוא פוטנציאל כמו שהטיפול המשיך להתעקש להיות. המנסרה מרובת הפנים הזאת נראית תמימה למראה בתוך חדר הטיפול, צריך להוציא ולהניח אותה בשמש בשביל שהיא תעשה את הקסם שלה. "מכאן כמעט ואי אפשר להאמין. אבל בחוץ? זה פלא. שמחה בחינם". אמרתי לה. וקיוויתי שהיא תבין שאני אומרת גם: לפעמים התנאים לא מתאימים, אבל הדבר עדיין קסום, ואולי ניתן לקחתו החוצה. אחר כך שרתי את השיר שלמעלה. אחר כך הלכתי.
קשה לי לדעת מה השהיה איתי לאורך השנים האלה עשתה אצלה. אני יודעת שזכיתי לחיוכים ולנימה של התרגשות בתוך הדבר, ושזה היה נכון לי. אני יודעת גם שבסופו של דבר, כשהייתי במצוקה מסביב לדברים של סיום, היא לקחה עוד זמן בשביל לעשות לי מקום, ושזה עשה לי טוב. אני יודעת שיכול להיות שהיא חשבה עלי ולטובתי ושזה… לא מצא קרקע חפצה אצלי. לפחות לא במקום שקל לי לראות אותו. ושההתגייסות הזאת לקראת הסוף קצת חשפה את זה בשבילי, אפשרה ליותר חלקים לראות את זה, ולי להיות יותר בהודיה, ובשאלה פתוחה אם זה היה שם תמיד וחיכה שאבחין בו. אני אוהבת את השאלה הפתוחה הזאת, אפילו שהטיפול נסגר.
ואמרתי לה שאני חושבת שזו לאה גולדברג במילים! ועכשיו אני מרגישה שנתקעתי, כי אין לי לכאורה איך לתקן. וזה חמוד. צנצ, איך שאת רוצה להשאר בקשר, זה שובר את לבי.
היא המליצה: שאם אפשר, בטיפול הבא שאבדוק את האפשרות לעשות אותו יותר תכוף. יותר מפעם בשבוע. "אני חושבת שההבדל בחוויה יכול להיות גדול". ושאם אני באמת חושבת על פיזיותרפיה גופנית כמו שאמרתי, שאלך למישהי שיש לה הרבה נסיון "ותלכי למטפלת. זה תחום פרוץ". ממש לא מתחשק לי להתחיל בזה. אני מקווה לדווח כאן בהמשך שעושה את זה בכל זאת.
ביקשתי מג', מאחותי ומהזהוב שישימו עין אם אני משתנה בקיצוניות בתקופה הקרובה. לא שאני חושבת שזה באמת יקרה, אבל אף פעם לא מזיק שיש עוד עין בוחנת רגישה. וגם כי באמת יש דברים לא קיצוניים שאני די בטוחה שיקרו ואני רוצה שלא אפספס אותם לגמרי או אבהל מהם לבד, שיהיה לי יותר קשה קצת מסביב לפגישות החסרות, שאולי השינה שלי והאכילה שלי ישתבשו ואני לא אהיה פנויה לשים לב לזה. מאלה הזהרתי את ג', שהוא העיקרי שאני מאמינה שיכול באמת לדעת/לשים לב.
למרות שאני יודעת שאין לי את מערכת היחסים הזאת יותר עם הזהוב ואין ולא היתה לי אותה עם אחותי, העדפתי לשאול/לבקש גם מהם. בין היתר כדי להרגיע את ג' שהוא ב"צוות" ולא לבד במטלה הזאת. וגם כדי לסמן להם שאני עדיין או בכלל רוצה את מערכת היחסים הזאת איתם. אחותי ביקשה ממני משהו דומה לפני כמה חודשים, ואני לא בטוחה שזה יכול לעבוד, אבל אני מעריכה את החשיפה שלה בזה.
אני מוצאת שדווקא בגלל שאני סומכת עליו יותר, יותר קל לי להיות קונקרטית כלפי ג', דברים שיכול להיות שישתנו, מה היעד (לוודא שאפילו אם אני משתנה בעקבות הסיום, שזה לא יהיה משהו שמידרדר מהר ועלול להיות אקוטי), תוך כמה זמן אפשר להפסיק עם זה (חודשיים בערך, לטעמי) ונקודת ביקורת חיצונית (ביקורת פסיכיאטרית) שמצד אחד היא מורידה ממנו מהאחריות, ומצד שני היא דדליין לאיסוף המידע שאני עשויה שלא להבחין בו בעצמי ושכדאי לדווח.
אני לא יודעת מי ממני לא מבינה שזה נגמר ואיך היא תהיה כשהיא תבין ותכאב את זה. אם זה יצליח להגיע אלי לפני השטח או שאני אתחרפן בצורות שאני לא מצליחה לראות.
אתמול בכל הבוקר מאז השיחה עם ג' ועד שעה לפני שהחייכן בא לבקר בישלתי: הכנתי שרימפס בחמאה, שום ושמנת (סליחה לכל השומרים), מרק שהוא במקור מרק תאילנדי של שרימפס אבל הכנתי אותו טבעוני עם טופו, טופו בתנור, אורז לסושי וכל מיני פרוסות ירקות שיכולות ללכת בתוך סושי. ואז פתחתי את המקרר כדי להכניס את כל זה ומצאתי עוד כמה דברים שהכנתי מוקדם יותר במהלך הימים לפני, ושאלתי את עצמי: אז למה הפרנזי הזה? (חיפשתי מה התרגום לפרנזי ויצא "תזזית". אוקיי, מה התקף התזזית הזה), ולא הייתי בטוחה. ואז היום בין זמן עם אנשים לזמן עם אנשים, הוצאתי מהמקרר אוכל לגמרי מוכן (שרימפס) ואוכל שכיף להרכיב ולאכול (סושי). היה לי מגוון וטעים ומשביע ואמרתי לעצמי: וואי, אני אוהבת את צנצ של אתמול, שלא טרחה להסביר לי מה היא עושה ולא הצלחתי להבין את זה בעצמי, אבל היא סידרה אותי להיום. דאגה לי שלא אפול בזה.
זה כבר קרה לי בעבר עם דברים שיש בהם שוק רגשי, שמצאתי את עצמי מבשלת המון ואז מודה לעצמי למחרת. אני יודעת שמישהי ממני חוזה שוק רגשי ומתכוננת אליו. אני מקבלת את זה בי, למרות שזו לא לגמרי במודע הייתי אני. ובגלל שלא הבנתי, ביקשתי מאחרים מחוץ למערכת הזאת להסתכל גם. אולי הם יראו דברים אחרים שאני לא רואה או מבינה.
אני לא רוצה להיות חולת נפש אבל אני כן.
ובכל זאת הערעור לביטוח לאומי נכשל, אף אחד לא חושב שמחלת הנפש שלי היא נכות לענייני עבודה. אני עדיין יכולה לחפש עזרה שם בשירותי השיקום התעסוקתי שלהם, ופניתי אליו מפני שאני מעדיפה כן להיות לפחות בצינור של מערכת אחת כלשהי, שתציע לי לעשות דברים שאחרת לא הייתי עושה. כי אני לא רוצה ליפול לתוך מקום שבו אני לא עושה בכלל כלום.
לפעמים אני גם רוצה כן להיות חולת נפש ושזה ייזקף לזכותי כי כרגע זה בעיקר לגנותי שאני לא. עושה.
היו לי כמה שיחות מעניינות בשבוע בעניין הלחיות יותר מקומי, להקדיש פחות אנרגיה ללהתאמץ החוצה, ולהיות קרוב יותר עם אנשים שאכפת לי מהם. הסטרייטים הנשואים חושבים שזה מוביל לזוגיות מקננת. החברות הסוטות חושבות שזה מוביל ללחיות עם חברות סוטות. אני מרגישה סוכנת כפולה שלא יודעת לאיזה צד לפנות. אבל אני כן יודעת שהמאהבים החשובים תופסים לי יותר מדי אנרגיה.
עם ג' אני מאמינה שאם אני אחליט שאני רוצה לעשות weaning process, גמילה בהפחתה, אני יכולה להודיע לו פשוט שזה מה שאני רוצה, שמעכשיו ניפגש פעם בשבועיים ולא פעם בשבוע, והוא… יכפוף ראש ויסתגל איכשהו. לצערי, בטח לא יגיד "היי, אבל אני רוצה יותר", וכנראה לא יגיד לי גם איך זה משפיע עליו 😛 . מצד שני הוא כרגע דווקא בגלל זה הגדול מאלה שניתן לסמוך עליו, והקטנה בבעיותי.
מה אני עושה עם הזהוב? חברתי הסוטה הציעה שאני אסרב לעשות עבודה רגשית ולוגיסטית של תיאום, לא אבטל ואזיז דברים כדי לאכלס את המגבלות שלו, ואעבור להפגש איתו רק כשמתאים גם לי בתוך מה שהוא מציע. זה יגרום להתדלדלות של הקשר אלא אם הוא יטרח לעבוד בשבילו. והרי אני לא מאמינה שהוא יטרח. זה חלק מהכאב. "את גם לא חייבת ליידע אותו שזה מה שאת עושה, למרות שזה עשוי להיות הגון לעדכן אותו שמה שקורה קורה כי לקחת צעד אחורה, ולאפשר לו לבחור מה הוא עושה בקשר לזה". זה מקפיא את לבי כמה קל זה עשוי להיות. לא להצטרך להגיד לו יותר לעולם שאני צריכה ורוצה ומבקשת ולהתאכזב ולכעוס ולהתמקח ביני לבין עצמי על המשמעות, ולהתאכזב. אבל זה גם אומר למצוא את המקום בלב שלי לוותר עליו. לקבל את הסבירות שאמפירית הוא לא- לא יתאמץ ולא יבחר, והקשר באמת יתמסמס, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לזה.
דוגמה להתמקחות: בינתיים חייבת לתת לו את הקרדיט שהוא מנסה גם כן לשמור על קשר ביומיום, לא בהצלחה מרובה -אבל- הוא מחזיר שיחות, ולפעמים כמה פעמים אם לא מצליח לתפוס אותי. דוגמה לאי התמקחות: אבל זו רמת היוזמה, ואפילו זה ראוי לציון, וזה מעייף. די כבר, תאהב אותי בדרך שמזינה אותי.
זה מצחיק, כי אם אני אחליט לשנות משהו מהדברים האלה, אז לג'יט כל אחד מהם יכול להגיד לי שבהתאם לבקשתי הם שמו לב שאני מתפלפת, והם מרימים דגל. רק שהם לא יעשו את זה. אם בכלל הזהוב ישים לב 
, אולי ינשום לרווחה שאני כבר לא רודפת אחריו עם דורבנות. וזה עצוב לי לחשוב ככה, שאולי הוא לא ישקול בכלל את האפשרות שזו החלטה שקולה שנעשית בכוונה. ומצד שני ג' האהוב לא ייחס את זה לשום דבר חוץ מהחלטה שקולה שנעשית בכוונה. הוא לא יעז לערער על הסוכנות שלי ולהגיד לי שאולי זו תגובת יתר למשהו אחר בחיים שלי שלא קשור אליו. והלוואי שהיו אנשים בחיים שלי שמכירים אותי מספיק ואכפת להם מספיק בשביל לדעת שזה שניהם.
מרצדת 
הו! שכחתי להגיד שבדיוק היום גם מ' הגיק כפרהעליו העלה סטטוס בפייסבוק שהוא הוא מצלם קשת ענקית שנמתחת על מסדרון, עם "התקנתי מחדש את המנסרה בעבודה ושוב יש לי קשת בבוקר" ותיוג שלי כדי לוודא שאראה את זה. וזה רק מאשר לי שבחרתי נכון עם המנחה לפסיכולוגית- זה הדבר הזה שאנשים שאוהבים אותי יודעים עלי ויודעים להעביר לי אותו כי, וול, שמחה בחינם. וזה באמת שימח אותי.
אהבתיאהבתי
לפי הזכרונות של פייסבוק עברו שבע שנים מאז… מאז המישהו האחרון שלא היה אכפת לו מספיק אם אני רוצה סקס, כי הוא רצה.
שבע שנים זה הרבה. רק פגשתי את הזהוב כמה חודשים אחרי זה. אני רואה את התמונות שצילמתי אז, עדות לזה שחברים באו וניהלו אותי, לקחו אותי למקומות כי לא להיות כל הזמן בבית. את הסירים של האוכל המוכן שהכנתי באותו היום בשביל ההתמוטטות של למחרת. כן, לזה רפררתי קודם בפוסט. עוד מעט יוזכר הפיטנגו, כדי למקם אותי בלוח השנה החקלאי. יש לי עכשיו פיטנגואים בשלים, סגולים, מתפקעים עסיס, במקרר. לא ידעתי שזה ייפול על אותה תקופה בשנה. אני בדרך כלל לא מחשבת ביחס לתקופה הזאת. רק כשאני רואה את הפיטנגואים הראשונים על עץ, וגם זה לא בכל שנה.
משהו נפתח בשיחה שלי עם עצמי השבוע, אחרי שחזרתי לכתוב עם עט על נייר. קל לי להגיד פה דברים. אני אוהבת את זה.
אהבתיאהבתי
נהדר שיש לך איפה לכתוב ולעבד דברים וגם להזכר בדברים ולשאוב מהם נחמה.
הלוואי והקושי יחלוף והכאב יוקל.
אהבתיאהבתי
תודה, פועה יקרה.
אהבתיאהבתי