ככה את יפה, זה מה שאת צריכה

שבוע מעיק מעיק.

לא התוכן שבו, שהוא כלום, כמו שהכלום שבו.
היו לי יומיים די ריקים, בלי תכניות, אז היום לקחתי שמלה שמצאתי בבית ההורים, פרמתי את תפר הצד שלה והוספתי כיסים.

זה נשמע כמו משפט אחד ולכן אפשר להאמין שזה לוקח לא הרבה זמן, אבל בפועל זה לקח הרבה זמן.
בהתחלה בחרתי בד, פרשתי אותו והעתקתי את התוואי של כיסים משמלה אחרת,
ואז גזרתי והצמדתי, ותפרתי את החלקים זה לזה, ואז ניסיתי לתפור לשמלה והסתבר שעשיתי את התפר נכון, אבל את הבד שמתי בצד הלא נכון.
אז פרמתי ותפרתי את הבד נכון לצד אחד של הכיס, וגם את הצד השני של הכיס, ואז הפכתי ושמתי יד בכיס והסתבר ששמתי את הכיס הפוך ובעצם החלק התחתון שלו למעלה 😛 .
את זה כבר לא תיקנתי. המשכתי ללתפור את הקצוות ולסגור חלק מהכיס כדי שדברים לא יפלו ממנו מיד אלא רק במאמץ.
ואז עשיתי הכל בצד השני (חוץ מלתפור לא בכיוון), ובדרך תפר הסגירה נפתח לי, אז עשיתי מחדש והפעם חיזקתי/סגרתי/קשרתי, וניתן לקוות שזה יחזיק.

זה נראה נהדר! כשמסתכלים על השמלה לא רואים שום דבר, אבל אם מעבירים את היד ליד תפר הצד אפשר למצוא את הכיס ולהכניס אליו יד. ו*אני* יודעת וניתן להוכיח ע"י הפשלת חלק מהבד שמבפנים זה בד מפוספס וצבעוני מאד. עכשיו אני רק צריכה להבין לאן לובשים שמלה 🙂 הפעם היחידה שעשיתי זאת השנה היתה לדייט בשעות היום בתל אביב עם החייכן.

החייכן כתב לי אתמול עם רכילות מוזרה. מסתבר שהפרטנרית החדשה שלו… אז בעלה… יצא לדייט עם נ' בתחילת השבוע. "זה מעגל של ששה אנשים", הוא ציין "אני מתפלא שהם הצליחו לעלות על זה". באמת הייתי מופתעת, בעיקר כי אני *ידעתי* ברמה כלשהי מי הפרטנרית החדשה שלו, אבל לא חקרתי אף צעד קדימה (או הצידה), וככה לא שמתי לב שבעלה הוא מכר שלי שאני יודעת היטב שהוא ונ' חברים (וגם ראיתי את הפוטנציאל לפני זמן מה ואני חושבת שאם הוא מתממש עכשיו זה אומר שיש סיכוי שזה אפילו יעבוד 🙂 ), וגם כי הזהוב לא עדכן אותי שדבר-מה קורה בגזרה זו.

אני כבר לא יודעת מה לצפות ממנו. מכאן זה נראה שאם אני לא נחשפת בטעות לשיחה על משהו חריג, אז הוא הוא לא מעדכן אותי בדברים שעוברים עליו. זה מבאס. ובשלב הזה כבר באמת אני לא יודעת אם זה מכעיס או מייאש אותי. לבטח אני מרגישה מופרדת ומודרת וכאילו זה מנציח את היותי לא חלק מחייו, ובחי שזה לא נעים לי. לא הצלחנו לדבר אתמול בעצם, כך שאני גם לא יודעת אם מתישהו זה היה קורה שהוא היה מספר לי דבר, אבל גם זה מבאס אותי, כי הייתי רוצה להצליח לדבר לעתים יותר מזומנות. מצד שני אני לא בטוחה שזה רעיון טוב לספר לי חדשות על נ', כי הן מכניסות אותי למתח מיד, הנה תראו. אז אני קצת אמביוולנטית בקשר להכל.

בכל מקרה, שאר חיי היום היו שבערב הלכתי לשירה בציבור בשדרה, עם חברה שפגשתי מחדש בפיקניק בשבוע שעבר. היו שלוש שעות בערך ויצא לי הגרון. כצפוי שתינו הורדנו את מממוצע הגילאים באי אלו נקודות, אבל היו גם קיצונים מאיתנו: בחור עם גומות ואמא שעברה עם תינוק שמאד נהנה מהקצב. לכבוד האחד במאי היו שירים על בעלי מקצוע, ו… שירי ארץ ישראל הישנה זה מאד נחמד, אבל באיזהשהוא שלב כבר התעייפתי והתחלתי להציע מתחת לאף דברים כמו "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי" ו"קוסם שולף שפן כמו מלצר שעורך שולחן". זו שהנחתה את השירה בציבור היתה חדה ומרשימה, והאנשים מסביב היו מלאי דינמיקה, אחד אחד וגם כקבוצה. אני לא יודעת אם אשוב למשחק הזה עוד (בכמה שבועות הקרובים הם עדיין שרים בשדרה ואח"כ יעברו למקום יותר סגור), אבל שמחה שהלכתי הפעם.

קיבלתי גם הזמנה לחזור לריקודי העם, הם מתחילים מחדש בתוך אולמות סגורים באמצע החודש. האמת? לזה הרבה יותר מדגדג לי לחזור. אבל זה מתנגש לי עם מפגש שבועי חברתי-תמיכתי בזום, אז… נראה. בכל מקרה, לחזור מאוחר אתמול ולהתעורר בשש היום לא השאירו לי הרבה מרווח שינה, וגם את זה ארצה לקחת בחשבון מתישהו. נראה שאני לא מצליחה לישון כמו שצריך עם הכדורים שאני לוקחת. שלשום פספסתי אותם בטעות והיה לי יום הרבה יותר דהוי ועייף אבל גם ישנתי כל כך טוב! אני קצת מקנאת בעצמי של אז וחושבת אם ואיך זה רלוונטי להפחית את הכדור הממריץ (ונוגד דכאון). אני יודעת שג' הפחית אותו בעבר מסיבות של שינה ואני לא זוכרת מה דעתי או אם גיבשתי אחת לגבי מצב הרוח שלו והקשר ביניהם. מרחבי תמיכה אינטרנטיים שאני באמת מרגישה חלק מהם יש מעטים מאד, ובינתיים אני לא רוצה לוותר על האחד הזה בשביל שום דבר. אבל כבר קרה פעמיים שכל מי שהגיע למפגש הזום הזה אלה אני והמנחה של המרחב. האמת? זה המקום היחיד שבו אני פוגשת מישהי ונשארת איתה לבד לא בגלל שבחרנו לקבוע ביחד לבד, וזה מאתגר.

בסוף השבוע תהיה לי ועדת ערר של בטל"א על אחוזי הנכות שנקבעו לי. הם גבוליים מאד ולא עומדים בסף של שום דבר שיקומי, לצערי. אני מרגישה את המשיכה של הבאסה מתחילה לחזור אלי (אולי בכל זאת לא נפחית כדורים נגד דכאון, אה?), ודואגת מאד שמא השיפור היחסי שהביא איתו האביב עומד לפוג.

בינתיים נוספו חדשות בריאותיות מדאיגות מכיוון ההורים (האם יכולות להיות חדשות בריאותיות שלא מדאיגות מכיוון ההורים? טכנית כולנו בכיוון אחד תמיד, לא?) ואני מתנחמת בזה שלפחות הם מעדכנים אותנו בהן. "יגיע זמן שבו תצטרכו לבוא איתנו לרופאים", אמא שלי הזהירה לאחרונה, מיד אחרי שעדכנה שלדעתה הגיע הזמן שהיא תתחיל ללכת עם אבא לכאלה כי היא לא בטוחה כ"כ שאפשר לסמוך על הדיווחים שלו. רק עוד חודש עד הבדיקה הבאה, ואז נוכל כולנו להערך פרקטית לזה שהיא תצטרך החלפת קוצב השנה… בפעם הקודמת ההחלמה מההחלפה היתה סיפור לא פשוט בכלל. תזכירו לי לשים יד על הדופק (חה, חה) יותר בהקשר הזה. יצא לי לבקר את ההורים כמה פעמים בבקרי שבת לאחרונה (עם אג'נדה לנהוג ברכב שלהם), וזה מוסיף לקשר בינינו. אולי זה שווה לקיים ביקורים כאלה גם באופן כללי, עלות מונית והכל.

הפסיכולוגית האריכה מעט את הזמן שיש לנו ביחד, לדבר על סיום הטיפול. זה יהיה עד השבוע השלישי של החודש וזהו זה. אני מרגישה כ"כ לא אפויה ולא נכונה ולא מתאימה לעולם 😦 אני לא חושבת שדיברתי על כמה זה בוטה. אני לא יודעת אם אדבר. אני קוראת מלא ספרות עזרה עצמית לאחרונה וזה אחד מהביטויים לתחושת חוסר הקשר וחוסר התוחלת שלי.

טוב. אין נכון מזה: כנגד חוסר תוחלת צריך לצאת מהבית.

2 מחשבות על “ככה את יפה, זה מה שאת צריכה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s