כמו האדם גם העץ צמא

זה לא שום עץ, סתם אני צמאה וניצלתי את זה.

אז עברו יותר משבועיים. המגמה של לפגוש אנשים בלי אג'נדה (ולמעשה, גם עם) מתרחבת.

השבוע אני פוגשת את הידיד הקבוע שאיתו אני משתתפת בזום של מועדוני הקריאה החודשיים. לאף אחד מאיתנו לא התחשק לקרוא את הספר, אבל כבר קבענו פגישה ושנינו רוצים שהיא תתקיים, אז אנחנו נפגשים בכל זאת אבל לא נבוא למועדון. במקום זה נעשה פיקניק בגינה ליד הבית שלו ושל זוגתו. גם היא תבוא. מעניין מה יהיה (וכמה מביך זה יהיה).

גם יבואו אלי החברות שהוזכרו בפוסט הקודם, שהלכתי איתן ל"מציאון". טכנית אפשר באמת שנדבר על מה שיהיה לנו ברשימת הדיבור, אבל גם אפשר שסתם יהיה נעים ביחד. אחד הדברים שהכי בא לי זה שאחת מהן תעזור לי לסמן תיקונים בכמה מהבגדים שיש לי בערימת ה"לתקן לפני שנכנס לארון". אשאל אותה אם מתאים לה.

וחוץ מזה יש חברה מהבית הקווירי שאני כבר יודעת שבפגישתנו סביר שניכנס לחיבוק או נמצא מקום אחת ליד השניה על המיטה המבורדקת אצלה בחדר, ואו נשתוק או נדבר קצת קצת, וזה יהיה לגמרי בסדר. גם בלי רשימה וגם בלי לעשות הרבה. אבל יכול להיות גם שאצטרף אליה לבישול, למשל.

הזהוב עסוק השבוע (בשתי חופשות, אחת עם נ' לבד ואחת עם המשפחה כולה) ולא יוכל לבוא הפגש אצלי, אז אני אקח רכבת ואבוא לאיזור פרדס חנה לכמה שעות ביום שבו הם לא באף מדבר. אני לא מוזמנת בפועל לבית, כי השעות הן שעות בהן נ' תהיה שם, ואני גם לא מוזמנת בשעות שהיא לא תהיה (והוא בתפקיד המבוגר האחראי שומר על הילדות), בגלל שיש ילדות ומסתבר שזה לא זורם בעיניה לה שנהיה בחברתן אע"פ שזה די ברור שלהיות בחברתן אומר להיות חבריים, בעיקר. מה שהזהוב אמר לי זה שהרכבות מסתיימות מוקדם אז כדאי שאבוא מוקדם יותר מאשר השעה המקורית שהצעתי לבוא בה (היינו, שעת הבייביסיטר), שעה שהוא מלכתחילה הציע לעשות בהן שיחת טלפון ארוכה.
אוקיי, אם הוא רוצה לסדר את היום כדי להפגש ולעבוד בשעות הבייביסיטר, אני לא מתנגדת. אבל זה מבאס אותי. ממשיכה להתחדד אצלי ההרגשה שהלא לדבר איתי הזה זו הדרך שנ' מצאה כדי לשמור אותי מחוץ למרחב המשפחתי שלהם, לא להצטרך לטפל בשאלות של הילדות שלה, במבטים של המשפחה שלה, בשביל להקל עליה להישאר בארון. טכנית היא לא מכריחה אותי להיות בארון מול אנשים *שלא* מהמשפחה שלה, ואני… בסך הכל מבינה את זה, למרות שאני לא ממש מעריכה את זה.
מה שכן נראה לי קריטי זה שבהנחה שהדבר הזה קיים, עדיין אוכל לקיים שיחות פרטיות עם הזהוב כשהוא בבית שלו (ואני איפה שאני שזה לא אצלם). כשדיברתי איתו מרחוק על ההתנהגות של נ' כשהופיעה פתאום ואיזה מסר זה שולח ("רק היא תקבע את הכללים של איך לתקשר ומתי"), היא הסתובבה בבית וגם נכנסה לחדר שבו הוא דיבר. "רגע, זה לא מתאים לי" אמרתי לו. "השיחה הזאת היא שיחה פרטית", והוא אמר שהוא לא רוצה להתחמק מנ' וגם לא להגיד לה שהיא לא רצויה במרחב שהוא נמצא בו, והציע לקיים את השיחה פיזית כשניפגש (מה שלא התאים לי כי היה לו"ז דחוק לאותו ערב והיה ברור שהוא לא יעמוד בחלק שלו בזמנים, היות והוא בעקביות לא עומד בחלק שלו בזמנים). המשכתי את השיחה איתו ובכל זאת אני אמשיך להתעקש על הנקודה הזאת, כי אני במערכת יחסים איתו ולא עם האמלגם שהוא הם ביחד. גם אמרתי לו שכשהוא מתנהג כאילו רק המילה שלה קובעת ולא שואל אותי ורק מעדכן/מודיע לי דברים במקום לשתף אותי, הבעיה שלי איתה הופכת להיות בעיה שלי איתו. אני לא יודעת עדיין אם הוא מבין ומפנים, אבל זה בהחלט דבר שהיה צריך להגיד אותו כבר מזמן. אני עוד לא יודעת לגמרי איך להמשיך מפה, אבל אני מקווה שהוא ישתדל עוד לכיווני. בכל מקרה, במיוחד אם הוא חושב שעוד תהיה לנו מערכת יחסים אחרי שהם יעשו ילדים (מתי שזה יהיה), הוא צריך לייצר אפשרות למרחב שיחה פרטי. האמת, לא ברור לי למה זה לא חשוב לו מחוץ למערכת היחסים הזאת, וזה קצת מקריפ אותי.

חוץ מזה יש פיקניק פוליאמורי קווירי בסוף השבוע, ושבועיים אחר כך יש פיקניק פוליאמורי רגיל, ובשניהם זו הצטרפות שלי יציאה המונית שלא אני מזמינה בה את האורחים ולא אני אחראית על מה יהיה ואין בגדול הבניה של מה יהיה, וזה מרגש ומפחיד. בין לבין יש מסיבת החלפה של אחת הקבוצות שאני בה, וזה גם כן מגניב מאד ואפילו יש לי כבר טרמפ בכיס.

ג' יבוא להיפגש בין הפיקניק (שהוא לא הולך אליו כי הוא לא קוויר) לארוחת הערב אצל מ' הגיק. חשבתי בקול רם, והחלטתי שלדעתי לא מתאים להביא את ג' לארוחת הערב אצל מ' הגיק, על סמך הפעם ההיא שביקרנו במרחב עמוס אחר והוא ממש נכנס למצוקה מזה. הבלגן אצלם בערימות והעומס לא טריוויאלי ואני אמנם מתעלמת מזה, אבל זה גובה מחיר (מ' ומשפחתו שווים את זה). לא ברור שעבור ג' המחיר לא גבוה מדי והתמורה קטנה מדי.
זה אומר לילה ויום ביחד, ולהכין את תפוחי האדמה בשביל הקפצון הג'ינג'י (דמי הכניסה שלי לארוחה) בטווח השעות הזה 🙂 אני מוצאת שהאג'נדה שלי כשאני פוגשת את ג' מכילה בעיקר את הדברים שאני צריכה לזכור לעשות למרות שהוא שם, ולא את הדברים שאני רוצה לעשות איתו כשהוא שם, ואני עוד לא בטוחה איך להתייחס ביני לבין עצמי למידע הזה.

נסעתי היום למקום שמאפשר לקחת בגדים מאד בזול, חולון. פגשתי שם את אמא וחזרתי עם שקית של דברים שרק בערך מתאימים לי. בדרך חזרה משם, מנקרת מול הטלפון שלי, באה והתיישבה איתי מישהי מוכרת: חברה מהקוויריה. היא היתה בדרך מש' וע' לביתה, והיתה, לדבריה, נורא עייפה. שלחתי יד וליטפתי אותה בקו השיער, מעל הרקה. "מגע כל כך נעים", היא נשענה אלי בעדינות. אני נזכרת שגם בפעם הקודמת שנפגשנו (לפני החתונה של ש' וע' כלומר), בפיקניק לכבוד יום ההולדת של ע', היא היתה מעוכה, לוחצת ביד אחת על הגב התחתון, ושאלתי אותה אם היא רוצה שאשחרר לה את השרירים והיא באה ונשענה אל היד שלי גם אז, בעודי מחפשת את התגובות שלה כדי להפיג חלק מהכאבים. אני מתגעגעת למגע אגבי וחברי עם אנשים, אני כל הזמן מבינה את זה. וגם מתגעגעת לגעת בנשים, בכלל. קז'ואלית וגם אינטימית.

"איפה את רוצה להיות עכשיו?" היתה שאלה בקבוצת פייסבוק שאני בה. ואני יודעת איפה. על ספה עם זו ששמה נכתב בכתיב חסר, מלטפת לה את הגב ומפטפטות, או מחזיקות ידיים. זה כל כך חשוב וחסר לי, שאני מתביישת בזה כמעט כמו שהתביישתי בגיל ההתבגרות כשרק התחלתי להתאהב בנשים, מסתכלת עליהן בעיניים כלות ולא יודעת מה לעשות. יש מישהי באותה קובצה של שאלות שהגיבה ואני הופתעתי לראות אותה שם כי זו קבוצה להט"בית ואני הכרתי אותה רק במעגלים סטרייטיים עד היום. כשאמרתי לה משהו על זה, היא ענתה אני מוצאת את עצמי נמשכת לנשים בכל מיני מצבים, ואז כמו כלב שהשיג מכונית אין לי מושג מה לעשות עם זה. זה מספיק קווירי?" ועכשיו באמצע הלילה אני ממש ממש מזדהה עם התיאור.

החברה אמרה "כן" לגבי סימון על הבגדים כשניפגש. "בטח, בשביל זה יש חברים" היא אמרה ואני כנראה ביום של בושה איכשהו כי זה מביך אותי ומרגש אותי שקראו לי חברים בתוך הקשר שבו עובדת החברות היא מובנת מאליה.

אתמול בא לכאן החייכן, האהוב השלישי שלי. היה לו זמן מוגבל ולקראת מתי שהוא היה צריך ללכת קרה בינינו משהו מיני פיזי שגרם לי לאי נוחות ולבהלה. אחרי שהסדרתי את הנשימה התקפלתי לשקע בתוך הגוף שלו, אמרתי "אני חושבת שאני רוצה לבכות", והנחיתי אותו איפה לשים את הידיים כדי שישתחרר לי הכי מהר. הופתעתי מהכל. הופתעתי מכמה מתח השתחרר לי בבכי הזה, הופתעתי מזה שהוא היה שם בשבילי למרות שהיה צריך ללכת. שהרגיש רע על זה שהוא הולך. שהקשיב ודאג והשאיר אותי עם מה שחשבתי שיעזור: עטופה בשמיכה צמודה לבקבוק חם. שסידר לנו שיחה למחרת (היום) בבוקר כדי לבדוק מה איתי ולדבר קצת. אכפת לו ממני, והוא לוקח אחריות על החלק שלו בדברים, ואני מופתעת מזה.

אז הלכתי לישון מאוחר מאד (מדי) בלילה, והתעוררתי מוקדם (רגיל) מדי בבוקר, ויצאתי לטיול ארוך בשמש עד שהתחלתי שוב לראות את היופי בעולם, את החתולים המנמנמים על גגות של ארונות חשמל ואת הפיטנגו הבשל בגדר החיה בדרך. ורק אז דיברתי איתו. לפני כמה ימים היה לנו את הדייט ההוא, זמן להיות בחוץ ביחד. היה נעים, וטעים, ומזג האוויר היה יפה. בדרך בין האוכל לירידה לים נתקלנו ברחוב באחותה של MJ, עם בן זוגה. בחילופי "אז איפה את/ם עכשיו" שהיו אמרתי שאני גרה ביד אליהו עם שותפים, ומאהבים שונים, והנפתי יד כלפי החייכן. הוא התחלחל ואחר כך הסביר לי באריכות שזה לא מקובל לדבר ככה. שבשפת בני אנוש אומר שאנחנו במערכת יחסים מינית אבל לא הרבה מעבר לזה. נפנפתי את הטיעון שלו. אבל אחר כך שאלתי חברים באינטרנט וכולם אמרו לי את זה גם. אז מעכשיו אני קוראת לו אהוב, ואני מקווה לא להתחרט על זה. בקשר לטריגר שהיה יש ריקוד אחריות קטן: "אתה לא חייב לדעת את הגבולות שלי בלי שאגיד אותם", אמרתי לו. "אנחנו כבר עשרה חודשים ביחד", הוא ציין "הייתי מצפה מעצמי כן להכיר אותם".

אוף. אנחנו הולכים בזמן האחרון הרבה מסביב לנקודה הזאת. כמה אני חשובה לך? כמה אתה יכול להיות בטוח שלא אפנה אליך עורף? מה אנחנו זה לזו ובמה זה מתבטא, איזה סט של ציפיות אפשר לתלות בזה בלי שיכזיב. זה מעייף אותי, בגלל שאני כל כך רגילה למנוע מעצמי את הציפיות האלה, שדיון עליהן מפחיד אותי, שמא אסתבך. הוא בדיוק התחיל לצאת עם מישהי נוספת ש"קשה לה" עם זה שהוא כבר מגיע גם עם אשה וגם עם אהובה נוספת, והוא מגן על הזמן שלו איתי, מסביר שלא יהיה זמין. וגם להפך. היום היה להם יום דייט ארוך (הוא בחופשה), ועוד לא שאלתי איך היה, אבל היה לי ברור לא לעשות מיקרו חיטוט בצורת הודעות במהלך היום.

איתו זה פחות מפחיד אותי מאשר עם הזהוב. אני מאויימת נורא מהחופשה הזוגית שלו ושל נ', "שלושה ימים בחור במדבר לבד רחוק מהכל ומכולם", הוא תאר לי את החזון. וידאתי שזה בסדר שעדיין אשלח הודעות ("בטח, וגם אענה, אבל לא יכול להתחייב מתי") וביקשתי שהוא גם ישלח, אבל אי אפשר לדעת אם זה יקרה. אני חושדת שזה בגלל שאני לא יודעת שהוא בתורו היה רוצה לבלות זמן כזה איתי. אולי דברים אחרים, אבל בעיקר זה. אני מרגישה לא-טובה על זה שיש הבדל בכמה שאני מתרגשת מהשתיקה הצפויה שלו, מול זאת של החייכן, מול הידיעה שבפעם האחרונה שקבעתי עם ג' קבענו ישר לשבוע וחצי אח"כ, וזה היה ממש בסדר. שבוע וחצי בין הפגישות הפעם, זה יהיה שלושה ימים בפעם אחרת, לאמור: יש לנו את כל החיים לנוע מסביב לממוצע של פעם בשבוע אז זה לא הולך לשנות הרבה אם זה יהיה קצת פחות בפעם הזאת הספציפית. זה לא שאני לא מאבדת את הבטחון גם מול ג' או מול החייכן לפעמים, אבל עם הזהוב אני לא מרגישה אף אחת מההבטחות האלה. מולו אני הרבה יותר במתח. (וזה ככה כבר שנים. לפני כמה ימים הסתכלתי בפתקים של הטלפון שלי ומצאתי רשימת פחדים שנרשמה בו בערך כששבתי את הרגל, וזה עדיין אותו סיפור. "מה אם הוא לא ירצה בקשר שלנו" מופיע גבוה ברשימה. עם הערכת סבירות משתנה בכל פעם, אבל מופיע מאד. הדבר השני שזיהיתי שחוזר, להפתעתי, זה את העניין של מחזור לא סדיר ודימומים בין מחזורים והחשש שמא זה משהו מסוכן. מעניין שאני עדיין משתעשעת בחשש הזה מדי פעם, ובכל פעם הוא מרגיש חדש ורענן, בכלל לא ידעתי שהוא כזה ותיק ועיקש).

אלה כל מיני תובנות ומחשבות מהעת האחרונה. אני חייבת כבר ללכת לישון כי זו ששמה בכתיב חסר נהדרת והציעה לי שיחה מחר בבוקר וזה בשעה כה מוקדמת, אני ממש צריכה להיות ישנה כבר 🙂 לילה טוב!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s