מה משנה להם מצעד הפזמונים

[זרע נובט, הקולות הצפים]

היה אחלה חג.
אכלתי אינג'רה רוב הפסח כי ביהדות של השותפה שלי זה לא חמץ (אצל אתיופים זה כן).

באמת נסעתי לזוג החברים ההוא מהפוסט הקודם, ובאמת הייתי ידידותית עם האחד שהוא חבר ומינית עם האחד שאיתו דברים נהיים מיניים מאד בקלות. חוץ מהיקי אימתני שלקח לו כמעט שבוע לעבור, קיבלתי ממנו גם חולצה מאד משמחת בתורכיז כהה מערימת ה"נשמח למסור אותן". ואז התחיל להיות שוב קריר והטירוף המיני הסתיים לו, די להקלתי.

בטיול השבת של שבת שעברה מצאתי ברחוב חולצה מכופתרת במידה קרובה מאד לשלי, ואתמול ותפרתי את הכפתרת (מילה שלמדתי מהקטה, שורת הכפתורים) שלה בתפר נסתר והייתי גאה בעצמי. עכשיו לא תהיה לה ברירה אלא לא להפתח לי בחזה (אבל יכול להיות שהיא תהיה לי קצת צפופה).

הלכתי עם שני חברות ג'נדרקווירז ל"מציאון" ברמת גן, זו חנות יד שניה של בגדים שבדיעבד היתה מאד יקרה, אבל נראה שבעליל דואגים להשאיר בה רק את הדברים הבאמת טובים, כך שהטיול היה מועיל. קניתי חולצה צבעונית, וסט צבעוני, ועליונית נוצצת להחריד שמטרתה לנקר עיניים במסיבת החתונה של ש' וע'. הן זוג חברות קוויריות שכפי שהוזכר בפרק הקודם, הולכות לעבור לחו"ל לשם דוקטורט של אחת מהן, ובשל ענייני בירוקרטיה רצוי שהן יהיו נשואות כשהן עושות את זה. בעקרון צו התנועה הקווירית הוא לא להתחתן, אז זה "מביך אותנו מאד" כפי שש' אמרה כשהתקשרה להזמין אותי, וזה ממש מתבקש לצחוק עליהן. אבל היא קראה לי משפחה. אז אני אלך. ואלבש את הדברים הכי צעקניים ובולטים שעדיין יפים בעיני ולפחות חלקית נוחים. ההליכה לחנות היד"ש היתה מרעננת בהיתה האירוע החברתי הראשון שהייתי בו שלא מתרחש בבית של חברים. אחרי זה דיברנו גם על פגישה נוספת, וזה מרגש.

אנשים רוצים להפגש איתי! ואני רוצה להפגש עם אנשים! הצרה היא שלפעמים אנשים רוצים להפגש סתם, ואני רוצה להפגש סתם, אבל בגלל שזה… לא כזה בנוי אצלנו הקטע הזה של להפגש סתם, זה מלחיץ קצת. מה אם לא יהיה לנו על מה לדבר? "בדרך כלל קשה לי לקבוע מפגש שאין לו ייעוד פרקטי, אבל אני מוכנה לנסות", אמרתי. "אפשר להכין רשימה של נושאי שיחה", ענה הקטן ביותר מתוכנו. "כן!" צהלנו אני והבנאדם הנוסף, והעלינו רעיונות. "אני שמח שזו תגובתכן, כי הספקתי להתחרט על ההודעה הזאת בשבריר שניה אחרי ששלחתי אותה, ועכשיו אני יודע שאין על מה להתחרט". זה מאד שימח אותי, התחושה שהוא רצה למצוא פתרון לבעיה שהעליתי ולא סתם לדחות אותה על הסף. הרגשתי נראית וראויה.

לעומת זאת… נ' צצה פתאום בתגובות של הפייסבוק שלי, כתבה על משהו שהעליתי ש"הצחקת אותי על הבוקר, תודה!" וזה מאד עצבן אותי. נכון, לא חסמתי אותה בתגובה לזה שהיא ביקשה ממני לא לדבר איתה ואמרה שהיא תחסום הודעות ממני, אבל מכאן ועד לרעיון שאני הצחקתי אותה… מרחק גדול הוא. אני מבינה שזה אופן ביטוי ושהיא מרימה דגל לבן, אבל אני לא אוהבת את הדרך שהיא עשתה את זה בו. למעשה חשבתי שאולי זה עכשיו שהיא פחות בטוב והיא דווקא בקטע של לתקשר קצת יותר כי אולי היא נזכרה שהקשר היה גם לא גרוע ולא רק גרוע… אבל אני בינתיים הבנתי שפחות טוב לי, ושאני לא רוצה לחדש את הקשר בתנאים האלה (שרק היא קובעת אותו ועליו ואני מאד מוגבלת בביטוי), וספציפית ממש לא תחת ההנחה שלה שהיא יכולה להגיד לי למה אני רשאית או לא רשאית לצפות בתקשורת עם הזהוב. כי אני בטוחה ממש שאנחנו ניכנס שוב לריב, אם זה יהיה ככה. ואז היא נכנסה לתוך בלגן רפואי נוסף מסביב להפלה, והיא והזהוב נבהלו מאד, ולקח זמן לפני שהיה רלוונטי בכלל לדבר על זה, וגם כשכן אז דיברתי רק עם הזהוב. לא יודעת לאן זה יילך. אני קצת מרגישה שזה הזמן שבו אני צריכה ממנו שיתייצב לצדי. וחוששת שזה לא יקרה. והוא אמר שהוא מעדיף לדבר על זה כשניפגש, ואני חושבת שזה חדשות רעות בגדול. וגם בגלל הדבר אשר קרה לנ' לא נפגשנו הוא ואני כבר זמן מה, וזה מובן, בהתחשב, אבל גם זה מבאס אותי. לא בטוחה שאני רוצה להיות במקום שכל פעם שקורה משהו אני נופלת בין הכסאות. לא בטוחה אם הוא רוצה להיות זה ששם אותי במקום הזה שוב ושוב. נראה.

ג' נוצץ ומבריק בהשוואה. בכל פעם שהוא מגיע הוא מביא לי מתנות או דברים כיפיים לתכנית האמנותית.
הוא היה איתי בכל יום שישי, והתרחש הדיאלוג הבא-
השותפה שלי: הבנזוג שלי הזמין זר פרחים גדול לכבוד יום השנה שלנו!
אני (ג' יושב לידי): מזל טוב! בחיים לא תנחשי מה הוא (מצביעה על ג') נתן לי מתנה.
היא (מסתכלת על השולחן, אנחנו שותים שלוש כוסות תה שהוא שהוא הביא לטעום): תה?
אני: גם, אבל לא לזה התכוונתי.
היא (מצביעה על הפסילורה בקערה): פירות?
אני: נכון, בשבוע שעבר, אבל זה לא העניין.
היא: המממ… נראה שאתה מכוון לטוב אבל מביא מכל חלקי הצמח חוץ מאברי המין שלהם…
הוא: mind you, there are PASSION FRUIT
היא: טוב, ניצחת!
וזה היה דיאלוג ממש מתוק. התשובה הנכונה היא- הוא התקין איתי מערכת סינכרון ועורך טקסט שיאפשרו לנו לערוך וויקי אישית, כדי שנוכל לשתף בינינו מידע וקישורים בצורה שקל להתמצא בה ובלי לשלוח אותם כל הזמן בהודעות ובמייל. הוא כתב לי עבורה מדריך קטן קטן כדי שזה לא יהיה לגמרי מאפס גם 🙂 וזה מתוק נורא, ואני מקווה שגם שימושי לעתיד. כבר עשינו את הדיון הזה בעבר, ואצלי את התפקיד של ויקיפדיה אישית קצת תופס הבלוג, עם היכולת שלו להוספת היפר-לינקים ועם החיפוש על פני המון המון זמן, ובעיקר זה שאני ממשיכה לכתוב ולכתוב בו, על פני כל הזמן הזה. אבל אולי זה לא יזיק שיהיה לי אחד בצד משלי, ובטח טוב שיהיה לי ולג' לאן לשפוך את קישורינו החשובים שאנחנו מדברים מסביבם.

בכלל, היתה לנו פגישה מאד טובה, בהווה מתמשך, במהלך היממה שהיתה. אכלנו ושתינו והתחבקנו ונהנינו. יצאנו לטיול קצר בחוץ וצפינו בעוד פרק בסדרה שאנחנו עוקבים אחריה ומשמחת את שנינו (אף על פי שהייתי חייבת להאט אותה באיזה 10% בשביל בכלל להיות מסוגלת לקרוא אפילו את הכתוביות באנגלית- סדרות ביפנית זה ממש ממש מהר!), ואכלנו ארוחת ערב עם אורחת שהיא חברה משותפת. היינו גם בשני לילות ביחד, וזה עשה לי ממש טוב, וגם ג' ישן יותר ממה שהוא ישן בדרך כלל, ממה שהבנתי.

סיפרתי לכל האהובים על שעור רענון הנהיגה הראשון שהייתי בו השבוע. "המורה אמר שאני מאד מתוחה ומחזיקה הכל חזק מדי, ושאני צריכה להסתכל קדימה יותר בדרך". זה לא הפתיע אף אחד מהם, אפילו לא את השלישי, שאמר "נשמע כמו את". זה קצת מדאיג אותי, חלקתי עם ג' ועם השותפה באותה שיחה, שמא זה באמת משהו שמאפיין אותי, מתח שרירים גבוה, ושאם הוא מסתמך על שפת גוף בשביל להבין כמה לחוצה אני, הוא יניח שאני אף פעם לא נרגעת ואף פעם לא ישחרר אותי לנהוג, ואני צריכה רענון נהיגה, לא בייביסיטר. ג' הסכים שזו סכנה סבירה אם הבנאדם מסתמך על שפת גוף כי אף אחד כאן בבית לא ממש נורמלי בביטוי שלו. גם ג' חווה שאנשים חושבים שהוא "שונא אותם", כשהוא לא, כי הוא דל בסימני הרגעה וחיבה שאנשים בד"כ מחליפים ביומיום שלהם. ואצלי זה מתח השרירים: "יש דברים, בעיקר מגע, שאת מגיבה אליה בהרפיה משמעותית", הוא אמר, "ולא היית יכולה להתרפות עד כדי כך אם לא היית קפוצה מלכתחילה". אני חושבת שלא אמשיך עם מורה הנהיגה הזה, אבל קודם אני צריכה למצוא אלטרנטיבה, כי אני באמת לא רוצה לעזוב את ההתקדמות הפוטנציאלית הזאת!

מחר אני הולכת עם אמא לקניות, ולא לגמרי ברור לי למה. היא הציעה לקנות לי חזיה חדשה וזה מצד אחד דבר שאני צריכה ומצד שני דבר שאני לא, כי המידה שלי משתנה עדיין אז מה הטעם לקנות משהו מאד יקר? אבל זו מתנת יום ההולדת הקבועה שלי ומוזר לי להתכחש אליה. אולי אם לא יהיו חזיות שאני ממש רוצה אקבע איתה לעשות לי מדרסים/לרכוש נעליים? שזה דבר שאני באמת צריכה.

בהקשר קצת שונה, ביקשתי מהשותף לדירה לעשות חישוב חשבונות ולעדכן אותי על כמה יש לנו להתקזז, ויצא שיקר לי, כלומר שאני חייבת לא מעט. לא שלא ידעתי את זה אבל עכשיו זה payback time. אני שמחה שביקשתי וכך זה לא בא בבום, אוכל לקזז על פני כמה חודשים את ההפרשים. השותף חביב מאד, ראה את פני שנפלו ודיבר על להוריד את החודשים שלא באמת הייתי בדירה, כששברתי את הרגל וכשהייתי אצל ג' בבידוד, מהמחיר. זה עדיין יוצא שאני חייבת כסף, אבל פחות המון.

אני באמת משתדלת לצאת מסטגנציה בכמה כיוונים שונים, והאביב מאד בעדי, ועוזר לי להתמודד עם זה שזה קשה. אבל זה גם קשה.

כדי שיהיה לי משהו לשמוח בו, הודעתי באמצע שבוע שעבר למ' הגיק שאני פנויה לעזור לו עם ערימותיו הבלתי נגמרות. "היום ובשישי", אז אותו היום היתה התראה קצרה מדי, אבל בשישי נפגשנו, הפשלנו שרוולים והזזנו דברים לערימות קצת יותר ממוינות כדי להכניס לארגזים כדי להוציא מהבית למחסן. הוא יודע הרבה על מה שיש לו, ואני כמעט ולא וגם קצת חסרת כבוד, אז רוב מה שהייתי זו מוטיבציה עיקשת להמשיך לזוז. היה הרבה פחות בלתי-נעים משיכול היה להיות. גם דאגו לי לטרמפ הלוך וחזור ולארוחת צהריים והיה הרגע זה שאני ממש אוהבת שמ' נפל שדוד לנוח וללטף חתול על הספה, והכל היה בלגן מסביב ותכל'ס לא היה מקום בשבילי הפעם על אותה ספה, אז הלכתי לספה האחרת בקצה החדר, חלצתי נעליים והשתרעתי גם, והרגשתי בבית ובחברות, אפילו שערימה של דברים הסתירה אותו מעיני 🙂 בפעם הקודמת היה לי יותר חשוב להיות קרובה. הפעם היה לי נעים גם מרחוק, אז הייתי שמחה בזה. כן כאב לי קצת הגב אחרי, והתעקשתי לעשות פילאטיס כדי לסמן לגב שלי שאני לא נגדו בגדול, רק מקומית.

השבוע כדי שיהיה לי מה לשמוח בו, וגם כי אני מתגעגעת לאינטראקציות לא מכוונות ושלא אני יוצרת אותן, יצרתי משהו שאמור להביא לי אותן. בתחילת כל יום אני מעלה תמונה לאלבום ספציפי בפייסבוק, מספרת קצת על היום שהיה אתמול, מבקשת שיעלו לשם קישורים ותמונות מעניינים ומשמחות, ומזמינה מישהו לבוא לעשות איתי a 5 minute do-along, שזה דבר שבו כל אחד מתקדם במשהו שצריך להתקדם בו, תוך שהוא מספר לשני למה זה קשה ומקבל תמיכה ואמפתיה ועידוד לעשות את הדבר.
בdo-alongs של השבוע שלחתי הודעה למישהי שפחדתי לדבר איתה, קיפלתי כביסה, התקנתי פנסים לאופניים, יצרתי קשר עם מורי נהיגה, הקטנתי ציפית אחרי שהתמודדתי עם סליל נתקע במכונה, וסידרתי את איזור המחיה לפני שג' הגיע. האנשים האחרים כתבו פסקה במאמר, הורידו ופתחו מסמך תכנון הוצאות שנתי, כתבו סמס לבעל הבית, וזיווגו גרביים. לא כל יום יש מישהו ולא כל יום יש משהו, אבל זה נחמד ממש.
אני מקבלת גם קישורים ותמונות משמחות, אבל פחות ממה שחשבתי שיהיו, ואני צריכה להבין איך להסביר כדי שיותר יבינו מה לשים ויביאו את זה כשהם חושבים על זה. הדבר היחיד שבאמת באמת מצליח בגזרה הזאת זה שאנשים, גם כאלה שלא היו מדברים איתי כלל בלי זה, שולחים לי תמונות של דברים צבעוניים וקשתות בענן 🙂
זו לא מעט עבודה, לכתוב משהו כל יום, ומסתבר שכשאני יוצאת מהבית אז אני לא כל יום מוצאת בעצמי מה להעלות לשם, אבל זה נראה לי שאם אתמיד בזה זה ממש יעשה טוב לי ולקשריי עם אנשים.

חוץ מזה, מחוץ לאינטרנט אני עדיין קוראת את a deadly education של נעמי נוביק. לא הגעתי לסיים אותו לפני הכנס 🙂 אני חושבת שלא הגעתי עדיין לאמצע שלו אפילו. אבל כיף לי! אחלה בניית עולם ואחלה דמויות ואחלה מערכות יחסים שנבנות להן ונמצאות במחשבות של הדמות המספרת, ככה שאני לא חייבת לגמרי לבנות אותן בראש שלי לבד. מעניין מה עוד יקרה! ומעניין איזה חלק מזה יקרה בגלל שהדמות שמספרת לא רואה הכל או לא מבינה הכל!
בקושי הייתי בכנס בסוף, אז יש לי הרבה מה להשלים, לכאורה, אם אצליח להביא את עצמי לשמוע הקלטות זום. זה לא יהיה שונה בהרבה מלהיות בכנס בלייב, אפילו יש לי דייט טנטטיבי עם זו ששמה בכתיב חסר לפחות לאחת הצפיות.

וגם, טוב שאני מקשקשת כאן, לשיחת טלפון מחר, ששכחתי להכניס ליומן.

זהו. שמחה שבאתי, נתראה בתקווה בעוד פחות משבועיים.

2 מחשבות על “מה משנה להם מצעד הפזמונים

  1. זו הרגשה טוב שאנשים רוצים להיפגש איתך!
    מסקרן אותי העניין סביב "להיפגש סתם" – כי אצלי בעולם החברתי והמשפחתי, בדרך כלל נפגשים סתם. לעיתים רחוקות יש נושא מסוים או כל דבר שנקבע מראש. פשוט נפגשים. אף פעם לא חסר על מה לדבר.
    לגבי נ' שצצה לך פתאום – לא יודעת מה החלטת לעשות לגבי זה, אבל אני הייתי ממליצה להתעלם מנוכחותה שם. מעבר לעובדה שזה לא תקין לבקש (לדרוש) ממך להיעלם מהשטח ואז להופיע ולהגיח מתי שבא לה – אני פשוט מרגישה שהעדרה של נ' מחייך עשה לך רק טוב, ועדיף שזה יישאר ככה. לא?
    נשמע שעם ג' הדברים דווקא טובים עכשיו. שמחה לשמוע.
    לגבי שיעור הנהיגה – הכי טוב לספר למורה לנהיגה איך את בדרך כלל, קפוצה או מתוחה או מה שזה לא יהיה – כדי שיידע לפרש את זה בהקשר הנכון. לא?
    ולגבי יום ההולדת – כן בהחלט מומלץ לומר במפורש לאמא מה את באמת רוצה וצריכה. לא חייבים להמשיך את המסורת בת השנים של קניית חזיה.
    אהבתי את הגישה של השותף לדירה לחשבונות המשותפים.
    לא נעים לי לשאול ואת לא מחויבת לענות אבל בעצם מאיפה יש לך בכלל כסף לממן את ההוצאות האלה?

    אהבתי

    • הפעם לא אענה כי כלום לא השתנה מבחינת כסף.
      מבחינת נ׳ כן או לא, כעסתי על הזהוב שהוא לא מגן עלי ואומר לה שזו לא דרך להתנהג. אנחנו עדיין לא מדברות אבל עכשיו אני שואלת יותר ושוב על להיות בסביבת המגורים שלהם כשהיא לא שם.
      מורה הנהיגה היה פחות פוץ בפעם השניה, אז קבעתי איתו שעור נוסף והפעם ארוך, בכוונה שיהיה זמן לעלות לאיזה כביש מהיר.
      כן, באמת זה עניין מעניין, ״פגישה סתם״, ונראה לי שווה להקדיש לו עוד מחשבה ודברים 3>

      שמחה שאבא שלך עבר את הארוע שלו בצורה הכי טובה שאפשר () איזה מפחיד זה

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s