ואני רוצה להגיד שאכן נפגשתי אתמול עם ג'2 וזוגתו החמודה (מ׳ הגיק אמר ״רוצה!״ אבל בפועל כשזה עומת עם המציאות, לא יכול היה להצטרף) והיה אוכל טעים, ואחר כך עברנו לשלב הכרבולים, והיה ממש נעים לכל המשתתפים, ובאיזהשהוא שלב הוא היה מולי, שלח יד אל הגב שלי מעבר לבת הזוג ששכבה באמצע, ולחץ, ואיכשהו, בלחיצה הזאת, בדיוק היה לי מובן מה הוא אומר. הרמתי ראש והסתכלתי עליו ואמרתי בטון של מישהו שנתנו לו מחמאה: ״כן? התגעגעת?״ והוא הנהן. וזה היה נהדר.
עכשיו אני מרגישה ממש בת מזל על זה שהם שמרו איתי על קשר ושקיימים אנשים שמרפרשים איתי מערכות יחסים ביוזמתם בתקופה הזאת. ואולי גם מבינה שאני צריכה לחשוב עם מי אני רוצה לרפרש, כי זה זמן כזה.
אוי שיט, באתי לכתוב פוסט קצר ואז נזכרתי שקרתה שיחת יחסינו לאן עם הזהוב בסוף השבוע ושהיה די כמו שציפיתי, שהן אישוש של חדשות רעות בשבילי. כששאלתי את הזהוב כמו מה המערכת יחסים, הוא ענה לא על ״כמו משפחה״ כי ״משפחה זו לא תכונה של קשת, זו תכונה של הגרף״, כלומר שאי אפשר להיות במשפחה של מישהו בלי להיות בקשר עם שאר המשפחה שלו. אני מבינה את הטיעון הזה, אבל כששאלתי אותו אם יש מקום בשבילי במשפחה שלו, הוא אמר ״אני לא רואה איפה״. וזה מאכזב.
אני לא מבינה למה הוא מצד אחד אומר (לשאלתי, לפני זמן מה) שצריך יהיה לבנות התקופה שתהיה כדי שלא להשאיר ליד המקרה בלבד לקבוע את התרחישים, ומאידך לא עושה את החשיבה לכיוון של לעשות לי מקום ולהכניס אותי.
אני מבינה שהוא ״אוהב אותי״ כחברה, אבל הוא לא טוב בלשמור על קשר עם חברים. לדעתי הדוגמאות האחרות של חברים שלו הם אנשים שהוא לא מדבר איתם יותר מפעמיים בשנה.
ו… אני רוצה אנשים בחיי שחלק ממערכת היחסים בינינו תהיה כזאת שהם יכללו אותי בתכניות שלהם. זה כזה בלתי סביר?
לא זוכרת אם סיפרתי אבל ת׳ חזרה לתקשר ועכשיו אנחנו מחליפות פיסות יומיום. עד הפעם הבאה שהיא תיעלם. נתקלתי בשרשור שבו טוענים שמערכות יחסים של אנשים עם ADHD כל הזמן נדפקות כי אין להם ״מנגנון דעיכת חברות״ ולכן הם מצד אחד מסוגלים להמשיך חברות מאיפה שהפסיקה גם אם עבר הרבה זמן, מצד שני הם עלולים לא לתחזק חברות כי בעיניהם זה לא דבר שדועך. אני יודעת שאצל ת׳ זה ככה שבחודשים שהיא לא כותבת לי היא עדיין מדברת אלי בתוך הראש שלה, אבל הלב שלי כואב כשאני לא רואה שום עדויות בחיים האמיתיים שאכפת לה ממני. וזה… אני מרגישה כ״כ אומללה כשאני חושבת שזה מה שיקרה לקשר עם הזהוב.
כן, כרבולים עם חברים. זה טוב. שמח. בת מזל. בלאט.
מרצדת 
נגעת כאן בנקודה שהיא רגישה מאד אצלי לאחרונה. האורך של הפוסט. וזה נכון, רק את מחליטה עלייך, על הבלוג שלך. מה ששמתי לב אצלי, כאשר הפוסט ארוך וכולל נושאים שונים – אנשים שונים מגיבים על חלקים שונים. וזה אחלה. אני הרי לא כותבת למען התגובות.
אני לגמרי איתך בעניין מערכות היחסים – מרגישה שזה נכון להיות בקשר עם אנשים שכוללים אותך בתכניות שלהם. זה לא אומר שאת אמורה להיות חלק מהתכניות המשפחתיות, בהכרח.
אהבתיLiked by 1 person
למה רגיש אצלך? מה התעורר שם?
אהבתיאהבתי
זה רגיש אצלי כי גם אני נוטה לפוסטים ארוכים, וכאלה שכוללים כמה נושאים שונים.
אז אם אני מתייחסת לבלוג שלי כאל יומן, בעיקר לתעד לעצמי את עצמי, את חיי, את הרגשות שלי, את ההתמודדות שלי עם המציאות – אין עם זה לכאורה בעייה בכלל. הפוסט יכול להיות ארוך או קצר, מגוון נושאים או ממוקד – זה לא משנה בכלל.
אבל אם אני נזכרת (ולעיתים אני נזכרת) שיש לי קוראים – אז פתאום יש לי דחף להתחשב בקוראים. פתאום יש בי משהו ששואל את עצמו – האם זה ארוך מדי? האם ריבוי וגיוון הנושאים הופך את הפוסט לפחות קריא, לפחות מזמין? האם זה מקשה על התגובות? ואז אני גם מתלבטת עם עצמי – האם אני רוצה שיגיבו? האם יש נושא שעליו חשוב לי שיגיבו? ואז אם יש הרבה נושאים שונים, המציאות היא שכל אחד מגיב על משהו שדיבר אליו, ולאו דווקא על מה שהיה לי חשוב לקבל משוב.
ואם אני ממש מסתבכת עם עצמי – אני בוחנת את האפשרות של פרסום פוסט קצר יחסית אבל ממוקד, בכל פעם שעולה בי הצורך לכתוב. וזה עלול להיות כל יום. או יותר מפעם ביום. ואז שוב יש התלבטות לגבי הקוראים – כמה זה יפריע להם להיות מופגזים בכל כך הרבה פוסטים שלי ולעיתים כל כך קרובות? וכמה פוסטים יפוספסו ולא ייקראו אם אנהג כך? וכמובן שאקבל נזיפה ממי שמנהל את דף הפרפרים כי שם אין מצב שיתפרסם יותר מפוסט אחד ביום.
כמובן שכל ההתחבטות הזאת לא מתרחשת לעיתים קרובות אצלי, כי ברוב המוחלט של הזמן אני בכלל לא חושבת על הקוראים או על המגיבים או על דף הפרפרים. אני באמת כותבת יומן לעצמי, שהבונוס שלו זה שיש לו קוראים (אגב, כנראה הרבה יותר קוראים מאשר מגיבים), ויש לו מגיבים, ונוצרה סוג של קהילה, וכאשר אני כותבת על דמויות מחיי אז הקוראים האלה כבר מכירים אותם, ואת חיי, ונוצרה כבר המשכיות………אבל כל זה רק בונוס. זה לא העיקר. וכך מתיישבת ההתלבטות. אבל הנה נתתי לך הצצה לתהליך המחשבתי שלפעמים עובר עלי 🙃
אהבתיאהבתי
אופס מה קרה? החזרת לטיוטות?
אהבתיאהבתי
כן. מביך אותי. את מכירה שמביך אותך במה את מתעסקת מסביב למוות כי הוא מותח את הפרופורציות ואז הדברים שמרגישים לך חשובים נראים נלעגים פתאום?
במיוחד בבוקר שאחרי.
אבל אני יודעת גם שהמנויים מקבלים את זה במייל 😉 לפחות אני קיבלתי. אם זה לא מה שקרה תגידי ואתקצר לך.
היו גם חלקים משמעותיים בשיחה בינינו שלא כתבתי ולא יזיק לבלוג לדעת. מתלבטת מה לעשות עם זה.
אהבתיאהבתי
הנה חזר
אהבתיאהבתי