הבאה בתור

אחת הנשים בבית הקווירי עשתה הסבה להייטק במין בוטקאמפ וסיימה שניה לפני הקורונה. לפני חודשיים היא מצאה עבודה והתחילה לעבוד מהבית בבדיקת תוכנה.

אח"כ ערן הדיאטן הכריז שעד יום ההולדת שלו הוא מוצא עבודה ואכן בשבוע שעבר הוא הקבל להיות תזונאי של איזושהיא מחלקה של ביתחולים פסיכיאטרי איפהשהוא. יום ההולדת שלו הוא בסוף השבוע הזה 🙂

"זוכרת שהיינו בהליכה את אני והיא לפני חודשיים בערך ודיברנו על זה שהוא מצאה עבודה, אני הבא בתור ואז את? אז התקבלתי לעבודה!" הוא שלח.

"אז אולי עכשיו זה לא העיתוי המושלם, אבל תדעי שמבחינתי את הבאה בתור, ומה שאת צריכה כדי להתקדם עם תעסוקה- אני שם (וגם היא)".

וזה נכון. אני הבאה בתור אך האם יהיה לי האומץ להתחיל? היום בצהריים הוא שלח את הדבר הזה. שני מסלולים, אחד אינטנסיבי יותר מהאחר, בנושא שעניין אותי והיה רלוונטי לי לפני שנים כשעברתי לת"א, וגם התקבלתי דאז, ואולי רלוונטי להתחיל תהליך כזה מחדש? אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל צריכה. ביקשתי ממנו שישאל אותי שוב בשבוע הבא, והוא אמר "אני אשים לי תזכורת".

זה מקסים מצדו. אוהבת שחברים שלי הם לצדי אפילו כשאני לא מאד מרחיקה ראות בכיוון.
גם הדוגמה האישית שלהם היא מאד נוחה, נותנת מקרים חיוביים להסתכל עליהם ואליהם כשאני מחפשת לי מודל.


בעוד חצי שנה (בערך) הזהוב יהיה אבא.
התחלתי לשאול אותו מה הוא רוצה ממערכת היחסים שלנו בתקופה הזאת ובאחר-כך הגדול. הוא לא אוהב את השאלות האלה (כי "איך אפשר לענות בלי אלטרנטיבות לבחור מהן?") ואני לא אוהבת לחשוב שלא יהיה לי מקום, וזה קצת מתסכל וקצת עצוב. בינתיים סיפרתי לו דברים שאני הייתי רוצה (לא דברים שלא נאמרו בעבר, אבל לא מזיק לחזור על זה), והשארתי לו שיעורי בית לחשוב על דברים שהפסקנו לעשות ביחד והוא היה רוצה לחזור לעשות, וחשבנו על "צריך למצוא דרכים לשמור על קשר גם עם פחות פגישות פיזיות" (גם כן לא משהו שלא נחשב בעבר). לכל הפחות קבענו לדבר באופן יותר תכוף בקטע לא רשמי. כלומר, לדעת שנדבר כמעט כל יום ושכל שיחה תהיה לא במיוחד חשובה. אני תוהה אם אפשר לעשות שזה יכיל גם דברים לא טריוויאליים אפילו בקונסטלציה הזאת (שכן זה מה שקשה לי) ואני אשתדל בחודש הקרוב נגיד להכניס תכנים כאלה גם אם לא נוח לי, כי… השעון מתקתק לו.


בשבוע הבא בנוסף לשלושת מאהביי אני מתכוונת לפגוש אנשים שלא ראיתי מאז שהתחילו הסגרים.
מיד בתחילת השבוע, חברה שהיא חברת-ים שלי ואנחנו תמיד נפגשות באוויר הפתוח ובשמש,
ואת ג'2 (וזוגתו המהממת) ששלח לי את סדרת השאלות הבאה: "רוצה לבוא אלינו ושנכין אוכל? רוצה שנשאל את מ' הגיק למשהו משותף? רוצה להתכרבל?" שהתשובה שלי אליהן היתה "כן, כן, וכן". ואילולא הייתי מאופקת גם היו מצורפים לזה סימני קריאה.
ביני לבין עצמי אני מאוד מקווה לפגוש גם את זו ששמה נכתב בכתיב חסר, מפני שגם אני הולכת להגיע לעיר שלה במפתיע (נוסעת עם המאהב השלישי לאכול המבורגר במקום של ההמבורגרים המוגזמים לכבוד זה שהתחילו מחדש המקומות הפתוחים, והיסטורית- לזכר זה שבסגר ב', לפני חצי שנה, היה לי יום הולדת).

הייתי רוצה לומר שגם אני יודעת להגיד "לא אכפת לי, נפגשות", אבל זה פשוט ממש לא נכון. אז אנחנו ניפגש… אם היא תרצה ותסכים. כך או כך אני אהיה עם מישהו שאכפת לו ממני ויודע להגיד לי גם כן ולא רק לא, אז אפילו אם זה לא יצא לפועל זה יום עם המבורגרים טעימים. אבל אני לא אוהבת כמה שאני נכונה לאכזבה מההבט של הפגישות הפיזיות איתה, כי זה יושב לי על מקום כללי של אכזבה מאהובות נכזבות בהקשר של אהבה גופנית, דברים שחלקם לא קשורים אליה. בהיבטים לא פיזיים כבר קבענו שיחת טלפון בבוקר בתחילת השבוע, והיא אחת מהחברות שהחברות איתן התמשכה לתוך הקורונה והמשיכה להיות מתוחזקת משני הצדדים. למעשה לדעתי היא פונה אלי יותר משאני אליה. אז… תחושת הנחיתות הזאת כנראה מוצדקת רק בחלקה- ובחלקה יש פה דברים שהם לא לעניין.

היתה לי שיחה עם הפסיכולוגית על זה שאני מאד נכונה לקבל מרות, כלומר להניח שהאנשים שהם לא אני בתוך הסיטואציה הם בעלי הסמכות על הסיטואציה. שאני כמעט אף פעם לא קובעת שום דבר, אלא רק מציעה דברים ומחכה לתשובות. השיחה לא התקדמה רחוק, אבל לפחות מדברות על דברים מעניינים וחשובים.


דברים שקרו השבוע מאז הפוסט הקודם:

הבדיקה של אמא היתה ועברה לגמרי בשלום.

לפניה הייתי יום וחצי אצל ג', והיו לנו את הכרבולים הכי טובים שהיו לי בהרבה הרבה זמן. חלק מזה לדעתי זה בגלל שהיה לי זיהום וגינלי וידעתי בוודאות שהאופציה של מיניות (כלפיי) היא לא על השולחן. מצדו הוא לא כל כך סימן עניין, ואני לא דחפתי. אני חושבת שלרוב אני דוחפת יותר. הפעם דחפתי ממש רק לכרבולים (במובן שאמרתי בכמה הזדמנויות שאני רוצה להוסיף עוד זמן לכרבולים בתוך התכניות שלנו ליום הקרוב) והיה נהדר. ג' הרגיש לי מאד רחום כלפיי, מלא חיבה גופנית ומלא דאגה פשוטה של לוחות זמנים שאני שונאת לדאוג להם ולכן כל כל מעריכה את זה כשהוא דואג להיות אחראי- למשל לכך שנצא מוקדם מספיק החוצה, ולכך שארוחת לא תתנגש עם פגישת הזום. זכרתי להגיד לו תודה על זה. והוא גם הראה לי פארק חדש בכיוון הליכה אחר מזה שהלכנו אליו עד כה.

אחרי הבדיקה מרחתי עוד זמן עם אמא (אחרי שנסעתי איתה במונית לביתם שבבת ים) עד שהיתה שעה מאוחרת מספיק כדי להגיע ל"בוטיק גוריון" בחולון, שהוא בזאר חינמי של בגדים (אפשר גם לשלם, לשים כסף בצנצנת או בביט, אבל לא חייבים). מצאתי לי לא הרבה אבל גם לא מעט דברים. אני עוד לא יודעת איך אראה בקיץ המתקרב. אבל לאט לאט יש לי יותר אפשרויות, ונראה לי שבהמשך גם יתברר לי הרבה יותר טוב מה עוד חסר. הולך להיות להם קחתן גדול ביום שלפני הבחירות. כתבתי לעצמי אבל לא בטוח שאלך. הלכתי גם לקסטרו עודפים בדרום ת"א והסתבר שכרגע אני נכנסת למידה 46 שלהם, אז אפשר לדעת שאם יהיה צורך בבגדים רשמיים שאינם מיד שניה, אפשר ללכת לשם (אין להם כמעט בגדים שמגיעים עד מידה 46 בכלל, אבל מה שיש הוא מאד קרוב לסטנדרט).

זהו. נהיה מאוחר. לילה טוב ()

3 מחשבות על “הבאה בתור

  1. כן כן תהיי הבאה בתור. כמה מרגש.
    אהבתי את השיחה עם הפסיכולוגית….על עצם הדיבור על דברים חשובים. ומעניינים.
    שמחה ממש שהבדיקה של אמא עבר בשלום.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s