פיצה! פיצה!

זו שורת המחץ של בדיחה על משפחה שאוכלת כל השבוע פיצה. ביום הראשון הילדים מאד מתלהבים, עם הימים ההתלהבות שלהם יורדת. הפאנצ' של הבדיחה הוא שהם משיכים לאכול פיצה גם בשבוע שלאחר מכן, ושוב ביום ראשון הילדים מאד מתלהבים (וזו גם הנקודה שבה אנחנו עוזבים את הבדיחה, ברגע בו מסתבר שדרגת ההתלהבות מהפיצה היתה קשורה לימות השבוע ולא לאורך רצף אכילת הפיצה).

אני מרגישה לעצמי כמו הילדים מהבדיחה הזאת. אביב, אז אני בתקופה טובה. בלי כ"כ קשר למה היה השנה. לדעתי אחת הסיבות העיקריות שהייתי במצב כל כך רע בשנים שהיו היא שפעמיים רצוף נמנע ממני האביב: במרץ של שנה שעברה בגלל הקורונה, במרץ של שנה לפני כן- בגלל ששברתי את הרגל. אני מרגיש את הכוחות מפעפעים בי ואומרת לעצמי: אמא'לה, אני חייבת להיזהר לא לסנדל את עצמי השנה.

אבל אני גם במתח בין הציווי להיזהר לבין העצמאות שהאביב מפנה לי: קניתי מנעול לאופניים, ורכבתי בפעם הראשונה אל החברות בבית הקווירי (ואז בחזרה). זו הפעם הראשונה שהשתמשתי באופניים ככלי תחבורה לא סתם כאל קוריוז לא שימושי. אמנם היה מלחיץ (וחלק מהזמן, איפה שהיה צפוף או מוזר במיוחד, ירדתי מהאופניים והולכתי אותם), אבל הסתיים בשלום. אני גאה בעצמי מאד, ולא יודעת אם אעשה זאת שוב, וגם עוד אין לי פנסים בשביל רכיבה בערב. אבל הגדלתי את מספר הסיבות לקנות כאלה.

לפני שבועיים אמא החליקה בבית ("על הצלחת של האוכל של החתול") ונקעה את הרגל. זה גרם לי לאי שקט, אני מתחילה להרגיש שאני אצטרך את האפשרות לנהוג (ולהסיע) ממקום למקום קצת יותר. אני עוד מפחדת אבל נראה לי שבעתידי שעורי רענון נהיגה. אני זוכרת שעך אף התחלה קצת איטית, ההיבטים הטכניים הסתדרו לבסוף, אבל גם כשידעתי אותם- לנהוג עדיין היה די קשוח, כי היה המון במה להבחין ובמה להתחשב בו זמנית. לא ממש רוצה לעשות את זה, אבל אי אפשר להתווכח- החיים יותר יעילים כשנוהגים (ויש אוטו).

זו גם תחושה משונה- אני מרגישה שאני מנסה להסתיר מעצמי שאני בטוב, מהחשש שזה יהיה לא אמין וינזול לי מבין האצבעות.


אמא ביקשה ממני שאלווה אותה לבית חולים לבדיקה שבה היא רוב הזמן תהיה בבדיקה ואני אהיה בחוץ. התפקיד בגדול הוא להגיע איתה (מסיבה לא ידועה) ואח"כ לנסוע איתה בחזרה הביתה ולוודא שהיא מגיעה בשלום (אנחנו ניקח מונית). מבחינתי אחד הדברים העיקריים זה הנכונות ליוצאי דופן ובלת"מים, וזה מפחיד אותי, כי היו לה כבר פעם הסתבכויות בעקבות פרוצדורות, ואין לדעת אם ההרדמה היתה רכיב חשוב בהסתבכויות האלה (ולכן היא גורם סיכון כאן). אז אני קצת לחוצה. אבל אם זה רק להיות הרבה זמן בבית חולים ואז ללוות אותה כשהיא מתעוררת ולנסוע איתה הביתה בסוף, זה יהיה קליל. אני אקח איתי כריך(ים) וספר(ים), ונוסעת כבר יממה לפני שזה רלוונטי כדי לפגוש את ג', כי בילינסון זה בפתח תקווה וגם ג' שם.


חלק מהאתגר הוא גם לשמור על מה שכבר יש לי. כמו לעשות פילאטיס (אנחה). השבוע שוב פגשתי את מ' הגיק בשוק, הפעם עם פחות תיאום (יצאתי כי אני רציתי שוק ושמחתי שגם הוא בא אבל לא יצאתי *כדי* לתפוס אותו שם) וכשחזרתי הביתה עם עגלה עמוסה זה שימח אותי שהגב שלי לא צעק חמס. אבל צריך לתחזק את זה כל הזמן. קורה לי לא מעט שאני מחליטה להתחיל בשעה כלשהי, ואז לא מתחילה. המזרן כבר פרוש לי (והמזגן בסלון מחמם קצת) אבל אני יושבת מול הפוסט, וגם זה חשוב 😉 בעבר ביקשתי מאנשים להיות שומרי הפעילות שלי בעניין הזה, אבל לא תמיד זה מתאים.


העולם מתחיל להתנער ולהתעורר והוזמנתי לפיקניק וג' השני יצר קשר לשאול אם אני רוצה להפגש (!) ועוד מישהי שהיא רק מכרה סוג-של התחילה איתי, לפחות הודיעה לי על דבר שאני אכן התעניינתי בו, אבל על הדרך גם שלחה לי את המספר שלה (והזכירה שאנחנו יכולות להיות בקשר לגבי איזהשהוא משהו קודם שתקשרנו לגביו "וגם סתם לקשקש"). זה לכל הפחות גישוש חברי, וזה נעים לי לקבל אותות עניין.

בא לי לבכות כי הזהוב מתקשר אלי רק כשצריך להודיע משהו מנהלתי, אבל אני בעצמי לא מתקשרת אליו בשביל שום סיבה אחרת גם כן, זה מאד מתסכל שאני יודעת שאני רוצה יותר ויותר טוב אבל כבר מתחילה להבין שאולי זו לא המערכת יחסים לחפש את זה בה. מתכוננת לסגירה ההדרגתית ככל שההריון של נ' יתקדם ולכמעט אי-אפשרות אחרי שייוולד להם תינוק, ולא יודעת מה בכלל כולל הלקוות למשהו אחר.
אני יודעת גם שאני הולכת לפגוש את ג' ולהיות אצלו ליממה, ובכל זאת אני לא בטוחה מה נעשה ביחד חוץ מטיול בוקר. הזמנתי אותו לעשות איתי קורס בנושא רטוריקה אבל אחרי השיעור הראשון אף אחד מאיתנו לא דיבר עם השני על זה שוב.
דווקא המאהב השלישי עושה לי המון טוב, בפעם האחרונה שהוא היה אצלי הייתי מסוחררת ממש אח"כ (וגם חטפתי זיהום שלא ברור בכלל מה הוא), ואנחנו גם מדברים על דברים סתם, הלוך ושוב עם מה שקורה אצלנו. זה נעים חבר שמכיר את הדברים המרכזיים בחייך ואת יכולה לספר עליהם ושהוא יזכור אותם וישאל גם שאלות פולו-אפ מדי פעם. זה עושה לי חשק לעשות את זה גם, ולא תמיד אני יודעת על מה. כמו בשיר של רונה קינן: "להקשיב לזולת / להתרכז ולנסות לזכור פרטים / כי קצת חמלה / לא הרגה אף אחד". תחת הליטופים שלו אני שוכחת חלק מהזמן שאיזורים מסוימים היו בעבר גורמים לי לטריגר. "מזמן לא היית בדיסוציאציה איתי", הוא אומר, ואני חושבת: ואללה, נכון. הייתי עסוקה מדי בליהנות. גם מתי שאני עושה את הכיוון ההפוך ולוקחת תפקיד אקטיבי אני לרוב מצליחה להשאר נוכחת בסיטואציה, מוזרה ככל שתהיה. ואז לא צריך לחזור משום מקום.


אני לא יודעת מה עבר על הפסיכולוגית, אבל היא הציעה להוסיף עוד שלושה חודשים לפגישות שלנו 🙂 אני ממשיכה לא להבין איך בדיוק המצב הזה השתנה. אבל חושבת שזה טוב, אם כבר הייתי בקאונטדאון ועכשיו יש אותו שוב, אולי נספיק הרבה שוב? עוד לא אמרתי לה אפילו במפורש שבלי נ' יש לי יותר מקום לדבר, ושיהיה לי מצוין לעשות איתה גם את האביב כי האביב הוא משהו מיוחד. רק אמרתי "אני אשמח". היא אמרה שהיא הרגישה שדברים השתבשו מתי ששברתי את הרגל ואני אמרתי שהייתי בדרך נכונה אז וזה מאד תקע אותי, וגם שהעברתי הרבה תשומת לב לתוך קשרים אחרים, אבל לא אמרתי כמה עומס זה היה. אני לא יודעת אם זה נכון לגמרי לעשות את הנרטיב הזה שנ' היא עז שהיה טוב להוציא אותה, אבל לכל הפחות אפשר לרמוז עליו.

זה נותן לי אינדיקציה כמה מעט אינטראקציות אני בפועל חווה כמספיקות- וכמה קל לי להגיע לעודפות. לא באמת מתחשק לי ללכת לכל האירועים האלה. לפגוש את ג'2. לפלרטט בחזרה עם החברה הרחוקה. אבל אני מרגישה שזה העולם קורא לי לבוא למרות שהסתגרתי והסתגרתי, ושאני אהיה כפוית טובה לא להיענות לו.

זו ששמה בכתיב חסר סיפרה שחברה הולכת להגיע לבקר אותה כי היא הולכת להיות באותה עיר ואמרה לה "אני באה, לא מעניין אותי" על ההסתייגויות שלה. אחרי שהיא שמעה "לא מעניין אותי" אז היא פשוט קיבלה את זה שהחברה הולכת לבוא ושהן ימצאו פתרון. זה *משגע* אותי. עד מתי אשאל אנשים מה הם צריכים בשביל שיהיה להם נוח לעשות דברים שחשובים לי ואז הם ייפגשו עם מי שאומר להם "לא אכפת לי בואי נעשה את זה בכל מקרה". אני ממש לא מבינה איך זה התחלף ככה, במצמוץ, מדבר לא חברי לדבר כן חברי לעשות. למה אנשים מקדמים את זה כל כך בברכה כשאנשים אחרים לוקחים להם את ההחלטה מהידיים?

חלק מזה ברור לי, כמו למשל שאני לא עושה פילאטיס כעת 🙂 וחלק ממשיך להראות לי כמו חילופים בשפה שאני לא מסוגלת לקלוט.


גם כתבתי פתק מתוק והשארתי בתיבת הדואר של השכנים עם שיח הפיטנגו המתפקע, והם החזירו לי תשובה חביבה בוואטסאפ שאני מוזמנת לקטוף. ואני קוראת ספר עיון כלשהו, פרק בכל יום בינתיים, וזה מעניין זה קצב שמרגיש לי מאד איטי יחסית לעצמי ומאד נכון לתקופה הזאת שעכשיו, מלאה באנרגיה עצורה למחצה שמעורבבת כמו בעוגת שיש עם עייפות חומר סמיכה.

2 מחשבות על “פיצה! פיצה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s