ניוטון צדק

במערכת סגורה האנטרופיה רק עולה. מזל שלא סגור ולא סכום אפס, לפחות לא תמיד.


מה שהיה שהיה פחות קל לעיכול, זה שהלכתי לי בין הפה והשם (הולכת הרבה ברגל בחודש פברואר. במקרה קרה שבימים הראשונים הלכתי המון ואז האפליקציוש הראתה לי ממוצע חודשי מטורף והחלטתי לנסות לשמר אותו), והתגלגלו לי בראש מחשבות: נ׳ הפסיקה לדבר איתי. הפסיכולוגית מסיימת אתי את הטיפול. ג׳ נשאר רק איתי בתור חברה לעת הזאת. זו ששמה בכתיב חסר הולכת ונמוגה לה אל הרקע בשבועות האחרונים. מדאיג. אולי רק מי שאין לו ברירה באמת יבחר להיות איתי?

חושבת והולכת ועולות לי דמעות. הפסיכולוגית אמרה בפעם הלפני אחרונה שנפגשנו שיש כרגע בחיי ״אווירה של פרידות״, וזה קצת נכון.

אני באמת יותר רגישה ויותר נוחה לשים לב למחשבות קשות שעולות בי. אבל מצב הרוח שלי באופן בסיסי פחות גרוע. תוך כדי שחשבתי את המחשבות האלה וקצת הרבה ריחמתי על עצמי, ראיתי גם שהן עובדתית לא נכונות. מכל מיני סיבות. אחת, בינתיים הזהוב עוד פה. שתיים, ג׳ אולי קצת במבוי סתום, אבל לא משולל ברירות. שלוש, פתאום כבר זמן מה שת׳ מתקשרת איתי. ארבע, שמ׳ הגיק בא בזמנים מיואשים להיות במחיצתי הוירטואלית (אפילו שאני לא יודעת מה לעשות עם חוסר האונים שלו, עדיין יקר לי שהוא חולק איתי את התקיעות). חמש, שזו ששמה בכתיב חסר מגיבה לחליל אחר, שאני לא שומעת, ובכל מקרה כשיש לה כח לבחור היא כן בוחרת לתקשר.

השאלה האם אני בנאדם מחורבן שלא מסוגל לראות את הטוב בדברים היא כמו שאלות הסקר האלה שמנוסחות בצורה ערמומית ואז מטות את התוצאות לאן שהמנסח התכוון.

מפריע לי שקראתי ספר למועדון הקריאה וחשבתי עליו שהוא חמוד אבל לא יותר, בעוד שאחרים אהבו. למה אני לא אוהבת דברים שמזדמנים לי מתחת ליד? ובכל זאת שכנעתי את החבר הקבוע לקרוא אותו ולבוא למועדון, שכן מהחלק הזה של המועדון אני כן נהנית. וגם ככה לא אצטרך לחשוב אם לדפדף שוב בספר לקראת המועדון- הספר לא יהיה פה 🙂

אתמול בחיבוקו של הזהוב הוא נדד לשינה ואני אחרי שעלתה בי התנגדות הנחתי לזה וישנו חבוקים לזמן מה, ואז כשהוא התעורר קרה דבר נעים שלא קרה לי מזמן, וזה שהגבתי בהתלהבות להרמה שלו למיניות, והיה לי הרבה פחות מנותק משהיה בממוצע בחודשים האחרונים. פתאום נזכרתי שזה היה ככה (ויותר טוב) מולו בעבר, והתרגשתי: ״מה, זה יכול להיות ככה נחמד לנו כל פעם אם רק נבחר בזה?״. הוא קצת צחק על הניסוח שלי. אני לא יודעת אם כשאני מנותקת הוא בטוח סגור על זה שזה קורה. בכל מקרה, היה לי נעים להיות קרובה ולהרגיש קרובה. עכשיו הוא ישן, ואני כבר ערה כמה שעות.

הפגישה עם הפסיכולוגית היתה משונה משום שהבאתי איתי קריאה אחורה פה בבלוג, להסתכל מה היה בינינו בשנים האלה. מה חשבתי וכתבתי אז. מצחיק, שכמעט לא יוצא לנו לדבר על איך האינטרנט היא סוכן שימור בשבילי. שנשארים בה דברים הרבה אחרי שאני הייתי מאבדת אותם אם הם היו באחריותי. זו גם הסיבה שנתתי לשאלה שלה למה השם צנצנת שלי נשמר כל כך הרבה והתגלגל כל כך רחוק. הוא התחיל כבדיחה ברוח רעה ואז הוחזק בחיים על ידי זה שהוא המשיך ונשמר והיה שימושי באינטרנט. ואז הוא היה הדבר הכי שימושי שיכול היה לשמש אותי במקום השם הקודם שלי. ״עדיין יותר טוב מלהקרא רותם״, אמרתי לה בעיניים קשות, קשות, על האמירה שלה שלקרוא לעצמי ככה זה ברמה מסוימת להפוך את עצמי לחפץ.

אבל מה נזכרת עכשיו? התהיה עוברת לי בראש. אם זה אי פעם היה דבר שנראה לך קריטי להתייחס אליו, למה פגישה אחת לפני שנפרדות?

״אני מבינה שאת התחבאת ואני אפשרתי את זה, וזו החמצה״, היא אמרה. וצודקת. אבל… לא יודעת.

״אני מרגישה שלא נצליח לסיים את המחשבות ואת הסיכומים בפגישה הבאה שלנו, ואני תוהה איך תרגישי אם נוסיף עוד כמה פגישות״ היא אמרה, ואני – זה טורף עלי קלפים. זה גם משמח ורצוי שכן לא רציתי לעזוב. וזה גם… דוחה את הקץ. אבל בעיקר זה מרגיש לי קצת יותר כמו לראות את הדברים החדשים שנפתחים בעת הזאת ולתת להם כבוד ומקום.

״אבל המטרה היא לסגור?״ אני מוודאת איתה, והיא אומרת משהו שמשתמע לשתי פנים, וזה ממלא אותי בתקווה שאני לא הולכת לאהוב את זה כשהיא תתפוצץ. אבל כרגע אני אקבל את זה שזה מה שקורה. שאני מסכימה שלא סיימנו, ושאני מרגישה שנעים לי שלוקחים אותי לעוד טיול, אפילו אם הוא כן אחרון.

עם הפסיכולוגית הקודמת הלכנו *יותר* זמן קרוב ביחד, וגם היא ממש דחתה את הקץ, כי איכשהו סופים מוציאים ממני לא מעט מחויבות ופתיחות ונואשות שאחרת לא הייתי אולי נותנת להן ביטוי.

אבל לדעתי זה לא רק זה. זה גם שסופים גורמים למטפלות לדבר פחות בערפל ולהשאיר פחות מקום לבלבול האינסופי שיכול להיות למטופל כדי שיתפוס צורה. ואני מעדיפה להגיב מאשר לתפוס צורה לגמרי בעצמי. אני חושבת שלפחות יש אפשרות סבירה שלקבל גרעין התגבשות, כיוון, ממטפלת, ואז לבנות את מה שאני בהקשר מסביב לזה, זה לא מהלך רע. ובכל מקרה, זה מקום שבו גדלים לי פנים ואפשר לדבר איתם, לא כמו צופר ערפל שהייתי ואולי עודני בטיפול ברגיל, ערפל שרק שברי קריאות נמלטות ממנו. וזה מרגיש בשבילי יותר כמו משהו מאי-משהו, וזה דבר שמרגיש לי שווה לחקור. אז… לא תהיה פגישה אחרונה בשבוע הבא. זה נדחה קצת.


אלה היו המחשבות הלא טובות והפגישה המוזרה. אבל עדיין גם המשיכו הפלאות של להידבק ממ׳ הגיק ומאמא שלו בגישה הטובה הזאת. הייתי אצל סבתא והתלוצצתי עם המטפלת, וביקרתי (עם הזהוב) אצל ההורים, ואחרי החיבוק והמין וארוחת הערב ישבנו לשחק שני סיבובים של משחק קל עם השותפים. זה הרבה דברים שקורים וקיימים וטובים וקצת יוצאי דופן ליום אחד שהיה אתמול. מעניין איך שומרים את זה להיום גם 🙂

מחשבה אחת על “ניוטון צדק

  1. תודה שעדכנת.
    מתה על השאלות האלה שעולות תוך כדי הליכה, חופשיות, אסוציאטיביות, מחשבה מולידה מחשבה, תהייה מולידה תהייה…..אבל לא. ממש לא נראה לי שנמצא איתך רק מי שאין לו ברירה אחרת. ממש לא.
    אווירה של פרידות זה דבר אחר, וזה לאו דווקא דבר רע.
    והנה התגלה (שוב) שכאשר את לקראת פרידה, משהו זז, משהו קורה, משהו נפתח, משהו אמיתי מצליח לצאת – והופ, פתאום (לפחות עם הפסיכולוגית) זה כבר לא כל כך פרידה.
    ולא, את לא בן אדם מחורבן. פשוט יותר מכווננת לראות את הרע מאשר את הטוב. והחדשות הטובות הן שאת יכולה (וגם מצליחה) לתרגל את זה ובהדרגה לשנות את זה.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s