אם אתה מאמין שאפשר לבלגן תאמין שאפשר לסדר

רק רציתי לבוא לכאן כדי להתמוגג.

מלא אנשים כבר מחוסנים ואתמול קפץ אלי חבר קבוע (של מועדון הקריאה) שבמועדון לפני כמה חודשים השאלתי לו משהו שעכשיו הייתי צריכה בחזרה. הוא הגיע על קורקינט ממונע, ונשאר לפטפט ולהתחבק קצת לפני שהלך. "זה היה דבילי לחלוטין ואני לא בטוחה שככה אמורים להשתמש במסיכות" כתבתי לזו ששמה בכתיב חסר על האירוע, כי אם את מספיק קרובה כך שכמה משטחים שונים ממך נוגעים בבנאדם ואתם עם מסיכות זה כנראה עדיין לא בדיוק מרוחק ריחוק חברתי. גם שכנעתי אותו ככה לבוא למועדון הקרוב (שהיה אמור להיות אתמול אבל נדחה בשבוע בגלל שהמנחה הרגיש לא טוב אחרי… נכון, חיסון הקורונה השני שלו) והשאלתי לו את העותק שהיה אצלי של הספר, דבר שיכולתי לעשות כי קראתי אותו להשבוע.

טוב מזה! הצלחתי לתכסס פגישה עם מ' הגיק! בתקופה האחרונה הוא מאד עמוס, אבא שלו חולה ומאושפז לסירוגין בירושלים והוא מתזז. עכשיו כשהזהוב מחוסן, אפשר טכנית להפגש בכל פעם שהוא בא, אבל מ' הגיק לא פנוי מספיק בשביל אפילו *לשאול* אותו על זה. מה שכן, הוא מעדכן מה נשמע. סדרה של חדשות לא ממש שמחות מעורבות בקצת לינגו של העבודה, ולבקשתי גם תמונות של הקפצון בתחפושת (לא זיהיתי מה זה, וגם אחרי שאמרו לי מה זה לא הבנתי מה זה). אתמול זה היה "מחר שוק ואז שוב ירושלים". אז אמרתי לו "אם אתה רוצה להפגש בשוק, אפשר", "אני עם אמא שלי, צפי סביבות שבע וחצי", הוא ענה. ולכן הבוקר התעוררתי *נורא* מוקדם, קמתי והכנתי לו ולאמא שלו סנדוויצ'ים לביתחולים ("הבאתי לך משלוח מנות"), ויצאתי השוקה. הגיעו הוא, אשתו, ומישהי שראיתי רק את שערה הצבוע בכתום (לול!) ואת המחצית העליונה של פניה, שהיא אמא שלו. ממנו קיבלתי חיבוק, אשתו לא אוהבת להתחבק, ולאמא שלו הושטתי יד כשהוא הציג בינינו, והיא הגיבה מיד אחרי ב"אני לא מאמינה שכרגע לחצתי יד למישהו זר!" 🙂 כן, החופש שאחרי החיסונים נראה ורוד מאד ברגעים אלה.
מכיוון שאחד מהשמחות בחייו של מ' הן, כמו שהיו לי בשוק שלי בבאר שבע, לקנות בדוכנים הקבועים עם המוכרים הקבועים, אז הוא גם עשה לי את הסיור של הדוכנים "שלו", פונה לכל באסטיונר בשמו הפרטי. למשל: פה הדוכן של מיכל, הצביע על דוכן ירוקים. לא היתה שם אף אחת, אבל אני זוכרת מי מוכרת ירוקים בשוק. "האשה עם השיער האפור?" שאלתי אותו. "האשה *היפה* עם השיער האפור", הוא תיקן אותי בהרמת גבות מלאת משמעות. "וגם יש לה שם יפה" (שכן זה גם השם של הקפצון הג'ינג'י). "הקפצון תקנא שהצלחנו לפגוש אותך", הוא אמר. "תמסור לה חיבוק", וידאתי. אחר כך הלכנו לבאסטה של ירקן ושם הוא ממש *הציג* אותי אפילו (ואחרי שקניתי כמה דברים עמדתי בצד בצל עם אשתו שהראתה לי את הקעקוע החדש שלה וסיפרה על תכנית לבא בתור כבר. כל אחד והשמחות שלו). אחר כך התפצלנו – אני עצרתי שוב בדוכן שכבר עברנו בו קודם לקנות לי גם חסה, אשתו עמדה בדוכן של הדגים, הוא הלך לקנות אלף דברים קטנים וצבעוניים במעדניה, ואמא שלו חתכה למאפיה, ואז חזרה והשוויצה לי במה שהיא קנתה, הוציאה לחם עם צימוקים ואגוזים ושיבחה אותו. "לחם טוב?" שאלתי אותה? "לחם *מעולה*, טעים במידה שאין מילים לתאר", היא התמוגגה בנימה כזאת שבאותו רגע אמרתי לעצמי "טוב כן, הוא הבן שלה – היא האמא שלו – כן, בהחלט" 🙂 זה היה מאד נחמד, ואצלי בתיק התאספו להם תותים ופומלה ופירות הדר- הזהוב יבוא היום ואני רוצה להכין סלטים שמכילים פירות. עם הזמן הנוקף הלכה ופחתה הסבלנות של האנשים מסביבנו להיות עם מסיכה- ראיתי יותר ויותר מהם עם האף בחוץ וחלק גם עם הפה, ונהיה לי בבת אחת קצת צפוף וקצת כבד וקצת נמאס, וכשהם התכוונו להכנס בחזרה אל השוק וללכת לאוטו, כבר לא ליוויתי אותם והלכתי בחזרה אל הרחוב הראשי ומשם אל בין הרחובות הקטנים, לחזור בשמש הביתה. אני אוהבת את מ' הגיק ושמחה שנפגשנו ואני ממש מקווה שסוף השבוע הזה בירושלים יביא איתו בשורות טובות לאבא שלו.


מצד שני, *כמעט* הצלחתי לפגוש את אמא שלי הבוקר במרחב פתוח ובטבע, אבל אתמול היא החליקה "על הצלחת של האוכל של החתול" וספק נקעה ספק סדקה את הקרסול "באופן כואב למדי". היא ניסתה בהתחלה לפטור את זה ואח"כ הלכה למרפאה וצילמו לה אבל לא היו בטוחים, ובמקום לשלוח אותה הלאה לעוד רופאים אמרו לה לחכות לפענוח ביום ראשון. בינתיים היא היתה כאובה וחוץ מלשכנע אותה להכניס את הרגל לסד קיבוע לא הצלחתי להזיז אותה לבקש אחר רופאים נוספים ("אם יכאב גם מחר אז אבקש מהמרפאה הפניה ואלך"). היום היא טוענת שהכאב שכך מאד ושהיא יושבת עם הרגל למעלה בבית מבולגן ושומרת על עצמה 🙂 ממני היא ביקשה ללכת לבקר את סבתא היום וביום כלשהו בתחילת שבוע הבא, ואני מקווה מאד שאצליח להביא איתי אליה את הלך הרוח וההתלהבות של מ' הגיק ואמא שלו. לפני שהזהוב יבוא (ומיד ניסע הלאה) אני עוד צריכה להספיק ללבוש מחדש בגדי יום יום אחרי שהשלמתי קצת שינה, אבל במקום זה אני מנשנשת סלט (חסה ומלפפונים עם תותים וארוגלה, ברוטב צ'ימיצ'ורי) ואוכלת קציצות עוף שהכנתי מהעוף הטחון שקניתי הבוקר, ומתלהבת לבלוג איך החיים יפים. מדהים מה כמה חיבוקים עושים לבנאדם.

3 מחשבות על “אם אתה מאמין שאפשר לבלגן תאמין שאפשר לסדר

  1. משאירה כאן תזכורת לעצמי לכתוב גם על כל המחשבות המעפנות שעברו לי בראש ועל הפגישה המשונה עם הפסיכולוגית. אבל באמת זה ייקח המון יותר זמן מלהתלהב, ואני הולכת להתקלח!

    אהבתי

  2. איזה פוסט משמח, מלבב, מרענן ואופטימי 🥰
    וכן, בסדר, מחכה בסבלנות גם למחשבות המעפנות שעברו לך בראש ולדיווח על הפגישה המשונה עם הפסיכולוגית 🙃

    Liked by 1 person

    • הצחקת אותי, תודה 🙂

      זה לא שבסוף כל גזר יש מקל, זה יותר שפה זה הבלוג, ואף על פי שאני *יודעת* שהמחשבות האלה היו לי בראש כבר ממזמן, עכשיו באמת יש פחות עזים ויותר מקום לתת להן להתאוורר ולראות שבאור הן לא גדולות כמו שהן עושות את עצמן, וזה מקום טוב לעשות את זה בו.

      גם לי היה כיף שהיה אופטימי ושמח!

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s