sweet dreams are made of this

who am I to disagree


בוקר טוב 🙂
אני חושבת שאני עוברת כמה מחזורי יום בכל יום. אחד בבוקר, אחד אחה"צ, אחד לפני השינה. בכל אחד מהם התחלה, פעולה גדולה, ארוחה.
הבוקר הלכתי לחברה בבית הקווירי (אכן הולכת לשם בסגר!) ועכשיו אני בפרק ב', כבר כמעט גומרת את המנוחה של לחזור ברגל.
הפעולה של השעות האלה אמורה להיות פילאטיס, אני תוהה אם זה יקרה בשבילי.
מאז שהאימונים לא בלייב אלא בהקלטת הרבה יותר קשה לי להתחייב לשבץ אותם בלו"ז, ואני הרבה יותר נשענת על תמיכה מבני זוג ושותפים לאימון. ערן עושה בבוקר מוקדם וזה מעודד לדעת את זה, אולי בהמשך אצליח לתכנן לעשות לפי הלו"ז שלו, להגניב את זה לפני שהגוף הספיק בכלל לפתח התנגדות. מצד שני (והנה המרמור שלי) זה לא חוכמה לא לפתח התנגדות כשלא צריך לקום, להתפשט, וללבוש חזיה כדי להגיע להתאמן (מרמרמר). זהו נגמר המרמור.

לאחרונה בקבוצת השאלות האהובה עלי עושים פרוייקט של הכרת תודה, כלומר בסוף היום כתיבה של הדברים הטובים שמודים עליהם ביום שהיה. בעבר הייתי עושה את זה כאן בתקופות קשות ואיומות, אבל עכשיו לא תקופה קשה ואיומה וזה לא הגיע מהחלטה שלי. זה פרוייקט משמח, בגדול, ויש לי תהיה אם לעבור על הדברים שנכתבו ולקחת משם חלקים כדי לספר פה. ממליא חלקים הם חשובים מספיק בשביל לא להשמיט…


למשל, פרוייקט או לא פרוייקט, אני די בטוחה שהייתי מספרת שלילדות של מ' הגיק היה יום הולדת. יש להם ימי הולדת סמוכים, יום אחרי יום. אז בירכתי אותן.
לג'ינג' הקטן היה קודם, והעברתי מזל טוב דרך מ' הגיק. הוא היה מתוק נורא וסיפר לי שהיא התלהבה ושמחה ואחר כך שרה לעצמה בצד ״שחר, שחר, שחר״. וזה אדיר ממלא סיבות. הסיבה הראשונה היא שעדיין יש מישהי בעולם הזה שהקיום שלי בעולם שלה מוסיף לה ומלהיב אותה ונשאר איתה גם אחרי המיידיות של השיחה, שזה מגניב לאללה ומרגש לדעת. השני זה שמ' הגיק שם לב ומקשיב לכל הקפצוניות של הילדה במשך כל השנים האלה שהיא קפצון. גם הדברים שהם ברקע הם לא לגמרי ברקע כי הוא מבחין בהם ורושם לעצמו אותם. והשלישי זה שהוא אוהב אותי מספיק בשביל לספר לי את זה ולשמח אותי גם. והרביעי הוא שזה לא רק משמח אותי בגלל מ' הגיק, אלא בגלל שהוא כרגע עשה שיהיה לי ממש כיף לשמח את הבת שלו, וזה דבר נפלא לעשות כהורה. וממשיך לחזק את הקשר שלי לבת שלו גם מרחוק 🙂
את הג'ינג' הגדול לעומת זאת, בירכתי לבד, בוואטסאפ כי יש לה ויש לי אותו, היא ענתה ״תודה רבה״ ובזאת נגמרה האינטראקציה, ונכון שאלה גם ילדות שונות בשלבים שונים, אבל זה גם הבדל ממש גדול בין החוויה שמתווכת על ידי מ' הגיק ושלא ❤ אני מתה על האיש הזה.

הזהוב בא סוף סוף לבקר בסוף השבוע, אחרי שבועיים שלא התראינו, והפעם הרגשתי בחיבוקו שהוא התגעגע גם. עדיין קשה לי ליזום תקשורת, אבל אני עושה את זה, ובימים האחרונים דיברתי איתו כל יום, גם אם זה יצא קצת מעט. אחרי הערב שבו הוא היה פה נרדמתי וישנתי נהדר, במשך הרבה זמן גם, והתעוררתי רק בעשר עם הצפצוף של השעון שאמור להזכיר לי לעשות פילאטיס. זה רק הנכיח לי כמה בד"כ אני ישנה די רע, אז מאז אני עם השמיכה הכבדה, ונעזרת בה או כבר כשאני הולכת לישון, או כשאני מתעוררת מוקדם מדי, כדי לעזור לי לחזור לעוד כמה שעות של שינה.


ביום אחרי שהזהוב היה וגם עזב, התמלאתי ברצון להיות במקום אחר. ללכת את פארק הירקון ובסופו להגיע אל הים. זה טיול שאני מאד אוהבת לעשות אבל נקודת ההתחלה שלו מחוץ לטווח ההליכה שלי. הים היה החלק הקריטי, אבל בכל מסלול אחר, ההליכה אליו כוללת די הרבה זמן של הליכה בעיר המזופתת ומלאת הפיח תל אביב. התלבטתי התלבטתי ובסוף החלטתי שאם החשק לא עובר, יום אחר כך אלך ממש, ברגל, לים. אחרי הכל, חשקים ברורים הם דבר חיובי שאני רוצה לתגמל.

השתלם. ממש.


ג' כתב בבוקר, כשעוד הייתי במיטה, שהוא בקרוב יוצא לטייל, ושאפשר לנצל את הזמן הזה לשיחה בטלפון. זו הפעם הראשונה, למיטב זכרוני, בסגר הזה, שהוא יוזם שיחה על בסיס ספונטני. אמרתי לו שאני אעשה דברים של בוקר ואתקשר אליו לבדוק אם עוד מתאים לו כשאצא, וזה עזר. שעה אח"כ (כן, סידורי הבוקר שלי בד"כ לוקחים שעה) הייתי בחוץ, והלכתי את השעה הדרושה כדי להגיע לים, ואז ישבתי שם לא מעט זמן, האזנתי לגלים, הסתכלתי למרחק, צפיתי באנשים המעטים שהיו על החוף, וקראתי ספר. באיזהשהוא שלב עברה ניידת, כרזה לנו לעלות אל הטיילת וש"עוד מעט תתחיל אכיפה". חזרתי הביתה גם כן ברגל, דרך נוה צדק היפה, והרגשתי ממש בכל הגוף שעשיתי את הדבר הנכון.


בשיחה שהיתה לי עם החבר שהוא בנזוג של חברה מהקוויריה לפני שבועיים, קבענו שיבוא אלי, ורשמנו שנינו ביומן, ואז יום לפני הפגישה המיועדת כשהזכרתי את זה בפניו הכל הלך ממש זוועה. הוא לא זכר בהתחלה שזה היה קיים (אוף), ואז כשהוא הבין שזה כתוב לו גם אז היה נראה לו לחוץ בתוך המטריצה של יתר הדברים שנכנסו לו לתוך היום הזה (אוף אוף), והוא התחיל להסביר לי למה יכול להיות שיהיה לו קשה לבוא בסוף (אוף ממש אוף). ראיתי שהוא קצת במצוקה אז הצעתי להעביר לשבוע אחר כך (אפילו שאז *לי* פחות מתאים), ואז הוא הציע שבשבוע אחר כך הוא יבוא אלי וגם בת הזוג תצטרף, וכאן כבר ממש היה לי קשה. אמרתי שהתלהבתי במקור מהרעיון שהוא יבוא אלי לבד, וגם שבת הזוג שלו מאד לא מצטיינת במה שתכננו לעשות באותו זמן (שזה לארגן אצלי). הרגשתי נורא להתנגד אחרי שהיה ברור שכל ההסתייגויות שלו נבעו מקושי, אבל לא רציתי פשוט לומר "טוב" על זה. הוא הסביר קצת שוב למה הציע את זה (כי זה יגדיל את הסיכויים שהוא יצליח להגיע) והתנצל שיצא ככה והסביר קצת את הנסיבות. שתקתי.

אחרי שעבר עוד זמן הוא כתב "אני מרגיש שאכזבתי אותך קצת וזה מובן, רק רציתי להגיד שאת חשובה לי מאד ואני אוהב אותך". וזה היה מקסים. ועזר לי מאד לחזור לשיחה ולתקשורת איתו, ולחפש פשרות ופיוסים. בגלל שהוא כתב את זה היה לי יותר מקום להתייחס ביני לבין עצמי לכמה מאכזב זה באמת היה, לרצון שלי שדברים יהיו קלים ושאנשים פשוט יבואו אלי הביתה בלי בעיה ויבלו איתי זמן מרצון, ושזה יהיה משהו שמשמח אותם והם מצפים לו ולא משהו שהם מסתכלים ביומן ומגלים שיש אותו ומתבאסים כי צריך לאכלס אותו מחדש בים הדברים האחרים. ובלב כבד, גם לתת מקום לזה שזה לא ריאלי לרצות שבנאדם ירגיש בבית אצלי לפני שהיתה לו הזדמנות להיות קצת במרחב הזה, שבעצם עד עכשיו נפגשנו בעיקר בבית הקווירי (שאפילו שם לפעמים זה לא מרגיש לו בבית, למרות שיותר). ולדבר במפורש על תחושת הבית הזאת ולומר שבעתיד אני כן מחפשת שתהיה לו את תחושת הבית הזאת אצלי, ושגם לי יהיה קל להיות אצלו ("לפחות בחלק מההיבטים", כי זה ברחובות ורחובות זה רחוק). אני ממש מעריכה אותו על זה שהוא התחיל מחדש את הנושא ולא נתן לו פשוט להישמט, כי זה שינה הרבה בשבילי.


מעניין שלגבי האחד הזה לא הרגשתי שהוא משקר לי כשהוא מדבר על אהבה ועל חשיבות. אולי כי אני כבר רגילה שהוא משוחח על רגשות.

זה במיוחד מעניין על רקע זה שבתחילת השבוע ערן שלח לי הודעה ש"צנצ, שתדעי שאני אוהב אותך ושמח שאת חברה שלי!". קראתי את זה ונבהלתי- מה קרה לערן? זה סרטן? משהו נורא? התגובה הלא-מאמינה ולא מוכנה לקבל שלי הפתיעה אותי ממש. חשבתי על מליון הפעמים שאני אומרת לקבוצת השכנות שערן הוא חלק ממנה שאני אוהבת אותן ושמחה שהיומיום שלי מרוצף בתכניות איתן (זה קרה ממש יומיים לפני זה), ושאני נשמעת לי עצמי (הגובלת בהיפית) הרגילה, אבל כשזה מגיע ממישהו אחר זה נשמע לי כמו משהו שאומרים על ערש דווי.

ואז ישבתי עם החברה באיזה בוקר בדירה הקווירית והיא סיפרה לי על תחילת היום שלה (קימה מוקדמת מדי, יציאה בפיג'מה לפסיכולוגית, חזרה) ודמיינו איזה נורא זה היה יכול להיות לולא היא היתה רוכשת מכונית רק שבוע לפני זה. "וואי איזו ילדה טובה וחכמה את על זה שקנית אוטו" אמרתי לה, והיא הסתכלה עלי אלכסונית. "את… מתכוונת לזה, נכון?". ברור שאני מתכוונת לזה. "זה מה שחשבתי, אבל ממישהי אחרת זה ממש לא היה יכול להתקבל ככה".


שוב פעם כל הזמנים משובשים כי הלכתי וחזרתי מהטיוטה הזאת. התחלתי אותו ביום שהתרחשה השיחה עם החבר שלא יכול היה להביא את עצמו לפגישה שלנו (וקלט את זה יום קודם), ואז כשרציתי לכתוב על זה זה עוד כאב מדי ולא יכולתי לסיים. לא עשיתי פילאטיס באותו יום (אבל עשיתי למחרת בבוקר). עכשיו עברו כמה ימים וכבר הספקתי אפילו לעשות היום הליכה גדולה גדולה שהביאה אותי בסוף לפארק הירקון כמו שחלמתי. אבל לצערי עד שהגעתי לשם התחיל לרדת גשם, אז אין לי אף תמונה בהירה כמו אלה מהים. עדיין היה נחמד שהתחבאתי לכמה זמן מתחת לגשר של אבן גבירול ויש שם גינת כלבים שהיו בה *המון* כלבים של כנראה כמה דוג-ווקרים שנתקעו גם כן. זה היה כיף לראות אותם משתובבים בזמן החכיון, שלי ושל האנשים האחרים, שמזג האוויר ישתפר קצת. וגם היה נחמד לכמוה לפגוש את שני האנשים הקרובים-לפארק-הירקון שיש לי ברשימה שלי. אחד הוא מ' הגיק שאתם כבר יודעים עליו ואחד מישהו מהאינטרנטים שמתפתח איתו איזה פלירטוט לאחרונה. הוא הציע לי להפגש בשבת בערב, אני לא מרגישה עדיין בנוח להזמין אותו לבית שלי, הייתי בהרבה מעדיפה להפגש בחוץ באור, אבל קורונה והחורף ממש מעצבנים בכמה שהם מקשים על האפשרויות האלה. עדיין זה שממש קיויתי שזה יתאים לו וניפגש בפארק זו אינדיקציה שהפלירטוט "עובד".


אני לא יודעת איפה אני אהיה ביום שאחרי שתיגמרנה הפגישות שלי עם הפסיכולוגית. זה מתסכל מאד כי נראה שדווקא עובד לא רע לאחרונה.
לא ברור אם זה רק בגלל תחושת הדחיפות מהשינוי הקרב ובא, אבל במידה רבה כנראה שגם. וגם סיבות אחרות, קצת יותר פתוח לי לאחרונה (בין היתר – אין נ'), וזה אומר יותר אינטראקציות עם אנשים וזה אומר חשיבה חדשה על דברים. כנראה שזה נכון שבשביל להכניס דברים חדשים לחיים זה יכול להועיל להוציא ישנים. אבל לא הייתי הולכת דווקא על להוציא את *הפסיכולוגית*. בכל מקרה, השבוע כל הפגישה עברה על לדבר על זה שבאמצע שבוע הבא הועדה הפסיכיאטרית של ביטוח לאומי, ואילו דברים חשוב להעלות ורעיונות איך לומר את מה שאמרתי ולהדגיש חלקים ספציפיים. זה היה חשוב, כי זה עדיף שאני אתמודד עם הדברים האלה מראש ואכין את עצמי ויהיה לי יותר קל לא להתקע בועדה עצמה. אבל לא דיברנו כלום על ההזמנה ואז האכזבה מהחבר, על חוסר האמון בהצהרת האהבה של ערן, על השמחה מזה שג' התקשר מיוזמתו. בטח לא על פלירטוטים שרק מתחילים. היא הופתעה לא מזמן, הפסיכולוגית, לשמוע שאני מרגישה שאף פעם אין זמן לדבר על דברים חשובים, כי מן הסתם רובם אף פעם לא עלו. אני באמת לא יודעת מה לעשות. האם להאמין שיש לי יכולת חדשה, האם להאמין שלחץ עושה אותי יותר גלויית לב מהעדר לחץ? אני נהנית מהתקשורת החדשה וחבל שזה לעוד ארבע פגישות ודי, וגם בהן חייבים לעבור על רעיונות לטיפול הבא (למשל). (תגובתי היא: וואי למה את מתישה אותי אבל, תביאי לי רשימה של אפשרויות שאת כבר יודעת עליהן לעבור עליהן מראש ואני אחזור עם שאלות).


כחלק מהתחלת הדברים החדשים שצריכים להיות בשבילי כשהפסיכולוגית תיגמר, הורדתי שתיים שלוש אפליקציות מהסוג של העזרה העצמית, אחת של CBT (לכתוב מחשבות שעולות, לזהות הטיות בהן מתוך רשימה סגורה, לאתגר אותן. לצערי בלי גיימיפיקציה, אז פחות קל להתמיד בה) ואחת על אובססיה במערכות יחסים שעובדת בצורת תרגול-משחקי. מקבלים ערימת משפטים וצריך למיין למשפטים שטוב לאמץ, וכאלה שלא. היום עלה לי בתרגול שם המשפט I'm a worthwhile person וזה פתאום הדהד לי ממש. בנאדם ששווה את הזמן של הפגישה איתו. כמה חשוב לי להיות כזאת, לעצמי ולאחרים. סיפרתי על זה לג' בהודעה ("אולי אני כבר. זה היה נעים ומרחיב לב ומרגש. ורציתי לספר לך"), והוא ענה "זה דבר טוב לשאוף אליו, או לשאוף ליותר ממנו. אני מעריך את הזמן שלי איתך ושמח בו. *חיבוק*". והתשובה גם היא הרחיבה את לבי מאד.


זמן לישון. אין משהו מיוחד שצפוי מחר חוץ ממזג אויר פחות טוב.
לפני שישי ושבת וראשון שלא צפוי בהם שום דבר במיוחד (אולי להכין צ'ילי).
אולי אני אתפתה להיענות לבנאדם עם הפלירטוט רק כדי שיהיה לי מה לעשות בשבת בערב אע"פ שלא ממש בוער לי להפגש?
מה יועיל לי עכשיו גוף חדש במרחב האישי שלי? המחשבה הזאת מרתיעה אותי.
ובכל זאת אני רוצה להמשיך את הפלירטוט, ומתלבטת איך להלך בין הטיפות האלה.

6 מחשבות על “sweet dreams are made of this

  1. כתבתי קודם תגובה ארוכה ומושקעת בבלוג אחר ואיך שלחצתי "להגיב" היא התאדתה לה כלא היתה. זה היה מבהיל ומאד מאכזב אז עכשיו אני מזכירה לעצמי להעתיק את התגובה הזאת אלייך לפני שאשלח, למקרה שגם היא תיעלם לה. 🙃
    סדר היום שלך (לפחות לפי איך שתיארת אותו בתחילת הפוסט) נשמע מעולה. ובכלל, אם אני מתייחסת גם לדברים שכתבת הסוף על השיחות עם הפסיכולוגית, יש לי הרגשה שנ' היתה סוג של "העז שהרבי הכניס" לחיים שלך. מכירה, אני מקווה, את הסיפור.
    התפנה לך מקום, מרחב, שקט, אפילו רוגע – מרגע שהיא כבר לא. וזה עושה לך, להרגשתי, טוב.
    הג'ינג' הקטנה של מ' הגיק נשמעת מתוקה לגמרי. גם הגדולה בטח מתוקה אבל היא באמת בתקופה אחרת של התפתחות. כיף שיש להם אותך בחייהם, וכיף גם לך.
    שמחה שהזהוב הגיע ושהרגשת את הגעגוע שלו ואת הרגש שלו. ושישנת טוב.
    התמונה של הים הרחיבה לי את הלב והריאות. כיף שהגעת לשם. וגם לפארק הירקון, למרות הגשם שתפס אותך באמצע. גם הוא תרם לחוויה, לפי מה שאת מספרת.
    גם השיחות שאת מספרת עליהן – השיחה היזומה של ג', השיחה עם בן הזוג של ההיא מהקוויריה, החברה מהקוויריה והפלרטוט החדש – נשמע שיש סביבך מערכות יחסים טובות, לפחות טובות בהתהוות.
    לגבי הטיפול הפסיכולוגי – אולי באמת העובדה שאת כבר רואה את הסוף מאפשרת לך להיפתח יותר מאשר בעבר, ואולי זה באמת העדר נ' מחייך, ואולי פשוט לקח זמן להרגיש שאת יכולה לסמוך על הפסיכולוגית ואין מה לעשות – זה לפעמים לוקח זמן. וחבל שצריך להפסיק אבל לפחות את יודעת שזה אפשרי. ומעניין מה יהיה באמת הטיפול הבא.

    אהבתי

  2. ממש ממש הזדהיתי אם חוסר הרצון והמרמור לעשות דברים שאין כוח, אצלך זה פילאטיס, אצלי זה הליכה.
    אני עושה לעצמי שיחות מוטיבציה שיותר דומות לרס"ר אמריקאי צבאי מאשר לדמות מכילה ותומכת, אבל זה עובד.
    בלי תירוצים! קומי וצאי, את רוצה להתבטל, תתבטלי מחר, לא היום!
    רק כוח אני מבינה, בחיי 🙂

    שמחה שנפגשת עם הזהוב והתגובה הנפשית והפיזית שלך מלמדת יותר מכל כמה הוא חשוב לך.

    אהבתי

  3. הו, הים ותמונתו! אני לא יכולה להגיע אליו ברגל, הוא רחוק מדי. וחוץ מזה הכול אסור עכשיו 😦
    מדהים בעיניי שהניידת סילקה מחוף הים את האנשים המעטים שהיו שם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s