פרפרים בכל מיני צבעים

ירדו אלי ביום אביב נעים.

היום היה היום הבאמת גשום הראשון בחודש אחרון.
רגע לפני זה הספקתי ללכת להתחסן במנה הראשונה של חיסון הקורונה במקום במרכז שמחסן גם קבוצות סיכון אפילו אם הן מתחת לגיל המחוסנים כרגע. כן, אני בכללית שהיא הקופה המתירנית ביותר כרגע בקשר לאילו אוכלוסיות יכולות להתחסן. גם זו ששמה בכתיב חסר חוסנה השבוע במנה הראשונה, ומ' הגיק כבר בשבוע הבא יתחסן את השניה. זה כל כך מעודד! ואז שלחתי ממש מהדלת החוצה עדכון לג', ומהדרך לקבוצה שאני בה עם אמא ואחותי, לחייכן, ולחבר חמוד שעזר לי להחליט ללכת לצוד חיסון אם זה חשוב לי, ולמ' הגיק שגם הוא סופר את הימים להיות כבר מחוסן. לקח לי המון המון זמן להחליט גם לשלוח לזהוב. (ולזו ששמה בכתיב חסר סיפרתי רק למחרת כשהיא סיפרה לי איך היא התחסנה).

אני מרגישה שיש לי הר לטפס כרגע בשביל לתקשר עם הזהוב. שאני צריכה להכריח את עצמי להתקשר אליו פעם ביומיים אפילו שאם אני רואה את שמו על המסך שלי הלב שלי דוהר בהתרגשות. לא מרגישה בטוחה, לא מרגישה בהכרח רצויה. אפילו שכשאני מתקשרת הוא מקבל את השיחה בחיוך ועוזב את (רוב) מה שהוא עושה והולך לדבר איתי. ואני יודעת שזה כנראה בגלל שבשבועיים הקרובים אנחנו לא מתראים פיזית וזה קשה לי. אבל זה מצער אותי כל כך שהקושי הזה מתבטא ביותר קושי לתקשר בצורות אחרות! זה לא משרת אותי.

ערן ואני באמת חזרנו לפילאטיס מרחוק בהקלטות ואני מרגישה כמה ההפסקה הפצפונת הזאת בעקבות המחלה (והקור? אולי) עושים שהכל יהיה יותר קשה וחלוד. מזל שחזרנו לזה כה מהר כי ממש מרגיש שזה "תעזבנו יום-יעזבך יומיים". באמת החלטתי לבקר בבית הקווירי ובינתיים גם הזמינו אותי משם וההזמנה הזאת כל כך משמחת אותי, באמת זה המקום היחיד שאני מוזמנת אליו כרגע וזה עושה לי טוב בלב.

טוב זה לא מדויק גם הוזמנתי, כלומר, זומנתי, לועדה רפואית בביטוח לאומי. תבעתי הכרה בנכות וכרגיל אני חוששת שיש לי תסמונת הטכנאי. זאת אומרת, ממש קשה להגיע כל הדרך עד לועדה, ואז להגיד להם שאני גרועה ולא מסוגלת. כאילו, אני באמת לא מתפקדת כבר הרבה זמן, אבל חלק מהדימוי העצמי שלי הוא להמשיך להאמין באפשרות ולא בחוסר אפשרות של דברים. אבל אם זה ימנע ממני סיוע שכרגע אני *כן* צריכה אותו… בקיצור, אני ממש שונאת להודות שקשה לי ואם הם יגיעו בהנחה מראש שאפשר לא לקבל את תביעותי יהיה לי מאד קשה לעמוד עליהן מצד אחד, וזה גם לא יעבוד לטובתי שהסיבה היחידה שאני יכולה להגיש את הבקשה היא שאני במצב פחות גרוע, כי לפני זה גם לא יכולתי להתמודד עם טופסולוגיה. הועדה ביום רביעי ויש לי גם שיחה טלפונית עם המטפלת קצת לפני כדי שלא אגיע מבולבלת עד כדי כך לשם.

בגזרת ה"לא גרועה, ויותר מסוגלת מקודם", ציירתי עוד ציור שאני לא יכולה לחלוק איתכם בגלל שזה ציור של הפרצוף שלי מתמונה. היה אפשר לזהות מי הבנאדם שהתמונה רצתה לתאר (והתלתלים יצאו פרועים ומשמחים). וגם אי אפשר היה לזהות בתמונה אותי, כי שום דבר מההבעה (חיוך, עם משהו קצת ציני בו) לא עבר. בזמן האחרון אני מחייכת חיוכים גדולים למצלמה לכבוד חברים שלי שמשמחים אותי. זו ששמה בכתיב חסר שלחה לי תמונה של הילד שלה עם עוגת יומולדת והזמינה אותי להצטרף למסיבה. שלחתי בחזרה תמונה מחויכת וברכה והיא נתנה לו לקרוא ולהשיב 🙂 זה היה מצוין. וחבר אינטרנטי שאל מה נשמע בבוקר ודיברתי איתו קצת על החשש מהועדה והתלוצצתי שאלך בשיער לא מסורק ושלחתי תמונה עם בלורית הבוקר שלי, שוונצים לכל הכיוונים, אבל מתחתיהם חיוך שהוא טוב ובריא. ואת אותו החיוך גם לג', ששלח מילים טובות. אני יודעת מהתמונות ומהתחושה בצילום התמונות שאני במצב פחות רע, בכללי. אפילו אם בשבועיים האלה אני לא רואה ומחבקת את הזהוב (או את החייכן, לצורך העניין, שחלה בהשתפנות מפגישות מחשש להדבק דווקא לפני החיסונים) ובטח ובטח לא את ג'. אני יודעת שבשבילי יוזמה היא הבעת חברות יותר גדולה מהיענות וכמעט כל האנשים האלה גם פונים אלי ומדברים אלי מדי פעם, ורק הזהוב ואני לשנינו קשה ליצור תקשורת, והוא לא מתחיל התחלות. ואני מרגישה פחות אהובה ודואגת. שמחה בזה שג' למד לשאול אותי מתי נדבר אם לא קבענו במרווח הקבוע. ושמחה שגם אני למדתי לשלוח לו זימון עם סימן שאלה אם קשה לי מדי לשאול את זה בהודעות באותו רגע. זה מקל קצת על בעיה דומה.


כמנהגי לאחרונה השארתי את הטיוטה הזאת פתוחה והלכתי לכמה ימים. כשחזרתי היה כתוב שיש לי אפס טיוטות וזה הבהיל אותי ממש, אבל הסתבר שהחלון הזה שבו הקלדתי, במזל, עוד לא נסגר מאז.
כבר היתה ועדה ובה לא עשו איתי כלום חוץ מלרשום רשימה של המחלות הפיזיות שיש לי ולומר לי שהדיון עצמו יהיה בועידה הבאה, שבה יידונו בעיקר קשיים נפשיים אבל גם ידובר במחלות האחרות. בדרך לשם פטפטתי עם הזהוב בוידאו. בבוקר לפני זה עשיתי שעה של חזרה עם ג' שבה פירטתי את הדברים שיש לי להגיד והוא הציע לי חידודים. בין לבין שלח חבר האינטרנט הודעה ש"אם את נלחצת או מאבדת בטחון תזכרי שאני מאחורייך" 🙂 וחבר אחר, בנזוג של מישהי מהבית הקווירי אבל שאנחנו חברים גם בלי קשר (עוד אין כינוי), הזכיר לי שביטוח לאומי נמצא שם כדי להעניק סיוע למי שצריך… ובכן, ביטוח. לאומי. וזה היה נורא מתוק והרגשתי נתמכת מאד ואהובה מאד. וזה מדהים. מרגישה שקיבלתי מהם את מידת הצ'רלידינג והעזרה המעשית שהייתי צריכה וזה ממש עזר. לתחושה שלי, אם לא למה שקרה בועדה עצמה. אני ממשיכה להסתכל על מי אני סומכת, כפי שמתבטא בלמי אני מספרת על דברים ובאיזה סדר. לזו ששמה בכתיב חסר סיפרתי על זה רק אחרי שיצאתי מהועדה, תחת התשובה ל"ומה שלומך?" שהיא שאלה. למ' הגיק בכלל לא. וגם להורי לא, לצורך העניין. מהבית הקווירי לא התייעצתי כמעט עם אף אחד בזמן הווה, אבל עדכנתי אותם בקבוצה של השכנות אחרי, לספר מה ואיך היה, ובכל זאת הם נמצאות ברשימה המנטלית שלי של אנשים שמאחורי במובן הגיבויי. ואני חושבת לעצמי, אם אלה קבוצת ההתייחסות שלי עכשיו, אולי הגיע הזמן לנער קצת את הבלוג. להוסיף כינויים בשבילם. לעשות מקום למה שקורה עכשיו ביני לבינם לביני.

מעניין מה יקרה כשיתהפך מחדש העולם ויחזור להיות אחרי הקורונה. אם כל היותר-טוב הזה יטבע בהצפה.


המשכתי להחזיק עפרון ולצייר עוד דבר או שניים. "מרגישים שיפור" עודד אותי אחד החברים. לג' כרגיל היו הבחנות מעשיות ועציות. הזהוב לא תרם דבר חוץ מהסכמה למה שאני אמרתי על הדברים. אני ממשיכה ומשווה ומשווה ומשווה את האופנים שבהם אנחנו מתקשרים, עונים, מתקיימים זה לצד זו. כחלק מהתרגול אמרתי אחרי הועדה תודה על הליווי להרבה ממי שהיה איתי בקשר לפני. שאעדכן אותם מה עוד יקרה ולמה צריך להתכונן כשאדע בעצמי. החבר שהוא בנזוג של מישהי בבית הקווירי אמר "אשמח". הזהוב אמר "תודה". ג' אמר "אני שמח את מתייעצת גם עם אנשים שמכירים את המערכת".


המאהבת של השותף באה לסוף שבוע והביאה איתה דברים שהדפיסה במדפסת תלת מימד. בשבילי הגיע שני חתולים, שחור וכתום. "יש גם אחד לבן", היא אמרה. "רוצה?". אני לא, אבל אשאל את ג'. שלחתי לו תמונה של השלשה עם בקבוק מים לרפרנס ושאלתי אותו אם הוא רוצה.
"חמוד!" הוא ענה "אבל לא, אין לי צורך בחתול". הקראתי את ההודעה הזאת למאהבת של השותף, שמכירה את ג', וגלגלתי עיניים. זו כזו תשובה של ג'. היא הסכימה איתי. איזה מין בנאדם מפעיל על חתול, מפלסטיק או אחר, את הקריטריון "האם יש צורך בו"? 🙂 זו כמעט טעות קטגורית.

ייאוש, ייאוש, ייאוש מה שאני מרגישה כלפי ג' כרגע.
שהלוואי והייתי יודעת בכל הלב שהוא רוצה אותי, ולא, לא יודעת, מפעיל עלי את הקריטריונים העציים האלה גם.
אבל גם: זהו ג' וזוהי דרכו. מעשי עד העצם. האם "זה מה שיש" זה כל שעלי להגיד לעצמי בקשר לזה?

6 מחשבות על “פרפרים בכל מיני צבעים

  1. אני מאחלת לך המון המון המון (אבל המון!) הצלחה עם הביטוח הלאומי. מקווה שתקבלי את הסיוע שלו את זקוקה, ושתמשיכי להרגיש יותר ויותר טוב עם עצמך, עם העולם, בתוך כל מערכות היחסים הישנות והחדשות.
    ממש מחכה כבר לכינויים החדשים של האנשים ששותפים ליום יום הנוכחי שלך. מצטערת על הקושי מול הזהוב וגם על אי הוודאות המתמשכת מול ג'. מקווה שגם זה איכשהו ישתפר.
    טוב לדעת שיש אנשים שתומכים בך ומלווים אותך, בדרגות שונות. את לא לבד. וזה חשוב

    Liked by 1 person

    • האמת היא שבימים האחרונים הרגשתי באמת קצת חסרת ודאות מול הזהוב, והוא מצדו עשה כמה דברים טובים לעזור לי להבחין שהוא משתדל. בעיקר הציע לי זמנים לדבר בהם (ואפילו שניים כאלה באותו יום), וגם הסכים לדקה שיחה ביום שלא באמת יצא לנו לדבר בו (וזה ביאס אותי). בסך הכל החששות שלי נרגעים כשאנחנו אגביים אחד עם השניה, אבל ההגעה לשם היא באמת תיק שלא קל לי להתגבר עליו. אני חושבת שמה שעובד בשבילי זה להכניס את השיחות האלה להרגל, אבל ממש כמו עם הפילאטיס, אם זה נופל לי לאיזה יומיים פתאום נראה לי ממש מסובך לחזור, ולגרום לזה להתגלגל מחדש.
      מול ג' אין לי הרבה מה להוסיף- כרגע יש סטגנציה אבל המצב הוא לא *רע*, הוא פשוט מה שהוא. ג' עושה מה שהוא יכול בשביל להיות שם בשבילי בצורות שהוא מסוגל לתת בהן את התרומה הרבה ביותר, ותמיכה על דרך העידוד היא בהחלט ופשוט לא אחת מהן. לפעמים זה מבאס אותי. לפעמים זה גם מבאס אותי וגם מצחיק אותי. בשורה התחתונה יוצאים שיפורים פרקטיים ונקודתיים מזה שהוא מעורב בחיי, באופן שלא מתקבל מאנשים אחרים.
      תודה על האיחולים 🙂 אני ממש מקווה שמה שאת רומזת הוא נכון ו"שתמשיכי" אומר שזה נשמע יותר טוב כבר עכשיו. אני יודעת שאני מדברת על התמודדויות ועל השוואות, אבל האמונה שלי כרגע היא שזה בא בגלל שיש לי הרבה נתונים להסתכל עליהם וחלקם נוצצים יותר וחלקם פחות. חוץ מזה יותר מדי וידאואים של רישום למתחילים גורמים לי לחשוב על הכל כעל גושים של אור וצל וזה שינוי מצחיק כי הוא קרה בימים ספורים. מעניין מה יהיה השלב הבא 😉
      גם להיות פה זה חלק מהלא לבד שלי, וכיף לי לשמוע ששינויים יתקבלו בציפיה.

      Liked by 1 person

  2. מאד מתחברת לקושי הזה של לבוא ולהגיד – קשה לי, אני לא יכולה (לא מתחברת למילים אני גרועה, ואני לא חושבת שאת גרועה, גם). אבל מאחר וביטוח לאומי ממילא מגדירים רק לעיתים רחוקות משהו לצמיתות, תחשבי לך שתמיד תועלי לבוא ולהגיד – השתפרתי, קל לי יותר עכשיו, אני יכולה יותר.

    Liked by 1 person

  3. איזה כיף לשמוע שאת והרבה מקרובייך כבר התחסנם! ההורים שלי ואחת מאחיותיי גם התחסנו כבר בשתי המנות, ואני לא יכולה לחכות להתחסן בעצמי. מאחלת לך בהצלחה מול הביטוח הלאומי, עם הפילאטיס והציור וכל הקשרים בחייך. יש לי שאלה על דבר אחד בפוסט – לא הבנתי מה זה 'תסמונת הטכנאי'. אפשר הסבר? זה נשמע מונח מגניב 🙂

    אהבתי

    • זה נכון להרבה מכשירים-
      הם מתקלקלים לך, מתנהגים משונה. ואז את קוראת לאיש מקצועו, ומולו לא מצליחה לשחזר את התקלה. הכל עובד. כאילו פוחדים מהטכנאי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s