איך קוראים לאהבה שלי?

כולם סופרים בסגרים ואני סופרת במעגלים.

ג' ואני נמצאים בנפרד עד שייגמר הסגר.
הזהוב לפעמים מבקר, אבל הוא יכול לבוא רק מתי שהוא יכול "להסיע את נ'" לעבודה או ממנה, ושזה לא מתנגש (מדי) עם שעות העבודה שלו.
לחייכן כתבתי שלא נוח לי להפר סגר בצורה בוטה כמו להפגש כל שבוע והצעתי לו להפגש פחות. הוא השווה והעלה ש"בואי נתחיל מלא ניפגש השבוע ואחרי זה נראה", כי "אם אדבק עכשיו שבועיים לפני החיסונים ארגיש מאוד מטופש".
והבית הקווירי? מרוחק ממני יותר ממגבלת המרחק ליציאה שאינה לספורט יחידני, והוא גם "בית של אחר"ים.
רשמית אין סיבות לגיטימיות להגיע אליו. חוץ מלעזור לאדם במצוקה. ספוילר: האדם במצוקה זה אני.

רגע, לא. אני *לא* אדם במצוקה.
בסגר הראשון הייתי אדם במצוקה באמת וממש. התגעגעתי ופחדתי לאבד את הזהוב, הייתי תקועה כל היום בתוך אותו בית עם ג' ומנהגיו הקפוצים והפחד לצאת החוצה, וכשכבר הייתי בחוץ היתה שם פתח תקווה, מפויחת ואפורה ומכוערת. היו לי חיבוקים בוקר וערב עם ג', אבל הם היו תחומים בשעון במשבצות קטנות ומסודרות ולפעמים הרגשתי ממש לבד. היו לי התקפי בכי וקושי פעם בשבוע בערך, ועשיתי את המוות לזהוב אם הוא שכח שקבענו שיחה בטלפון בגלל שזה כל מה שהיה לי מהתקשורת בינינו. וג' היה איתי בקושי שלי ואני הייתי איתו בשלו, והתקרבנו, וזה היה יקר. וגם התחלתי לעשות פילאטיס וזה ממש שיפר את מצבי הכללי.

לקראת הסגר השני חשבתי שאני רוצה עוד ממה שהיה (למעט זה שהיו דברים קשים בזה), אבל בסוף הסתדר שנשארתי בתל אביב והיה לי סגר הרבה פחות גרוע. מלא בפילאטיס וספורט בתוך השכונה והליכה עד הפסיכולוגית פעם בשבוע ואל הבית הקווירי, שחוץ מלפגוש את הזהוב (גם אז הוא בא במתכונת סגר) היה החריג שלי בעניין לא לפגוש אנשים. ועם שיחות טלפוניות קבועות עם ג', כל יומיים. ואני לא בטוחה איזה מהם יותר חשוב, האמת. אם מה שהחזיק את הראש שלי מעל המים כל כך יפה שאפילו לא הרגשתי את הסכנה לטבוע זה פיזית להיות עם הזהוב פעם ב-, או כל התנועה הזאת, או ההקפדה להיות מחוץ לבית ובשמש לעתים קרובות, או לראות שממשיך להיות לנו קשר, לג' ולי, ומאוחר יותר שגם לו חשוב להפגש מתי שאפשר להפגש, או הבית הקווירי. אבל אני יודעת שהיה לו, לבית הקווירי, תפקיד משמעותי. לדעת שיש מקום שאני מתקבלת בו ומחבבים אותי ושהוא בטווח ההגעה שלי ואני לא חייבת להשאר לבד גם אם אף אחד לא יכול לבוא אלי. זה היה חשוב.

וזה גורם לי להמשיך ולרצות לבוא לשם אפילו שבסגר הנוכחי כתוב בהנחיות לא לבוא לבתים של אחרים. אני מבינה את ההנחיה ואני גם מבינה שכרגע אומללות ("מצוקה") היא התנאי היחיד שבו לגיטימי לפגוש אנשים. אבל אני לא רוצה לחייב את עצמי להגיע למצב שבו אני אומללה רק כדי להחליט החלטה שהייתי מחליטה בכל מקרה. "יותר קל למנוע כאבים מאשר לשכך כאבים" אמרו לי אחרי הניתוח כששברתי את הרגל, ואני לא בטוחה שזה לא תקף גם כאן.

ההנחיה הזאת להיות אומלל לפני שמותר לך לנשום חוזרת בכל כך הרבה פנים בתת התרבות שאני בה, של להט"בים מהשוליים.
סבל עובר כל כך הרבה האדרה, ביותר מדי פנים מתייחסים אליו כסוג של מבחן כדי לראות אם אתה "באמת" שייך לקבוצה.
אני וחברים אחרים עושה עבודה כדי לנסות לצאת מהלך הרוח הזה,
ואז מבחוץ מייצרים אותו, אוכפים אותו, מתגמלים אותו בעוד צורות.
זה פאקד אפ.

בינתיים מה שעשיתי מאז התהדקות הסגר זה ללכת להליכה רגלית עם המישהי מהבית ההוא שאנחנו הולכות יחד כמעט כל שבוע מאז שחזרתי מהסגר הראשון. אף אחת מאיתנו לא חשבה שזה יחזיק, אבל זה מאד מגניב שזה מחזיק. "אתן נפגשות אצלנו או בחוץ?" שאלה אותי חברה אחרת מאותו בית, וכשעניתי שאצלם אבל מחוץ לבית, היא אמרה שהתכוונה לשאול אם נתראה, והזמינה אותי לבוא. אני כל כך במחסור של התחושה הזאת של להיות מוזמנת, וזה כל כך מחמם את לבי. ועדיין אמרתי שבינתיים לא, ושאני אסיים לשכנע את עצמי שזה דבר שאני עושה, ורק אז.

סוף סוף חזרה התוצאה של התרבית מהמעבדה והסתבר שהפתעה הפתעה, יש לי זיהום בדרכי השתן. אני חשה בין היתר גם הקלה, בגלל שבסטיק (בדיקה מקדימה שעושים) הכל היה תקין וכבר התחלתי לחשוש שמא אני אסבול מתסמינים בלי הסבר, שזה סיוט גדול. אבל הידד, זיהום זה דבר שיודעים לעשות איתו משהו. יאללה חמישה ימים אנטיביטיקה. החידוש המרגש של הפעם הזאת (בגלל שאצלי מדובר בזיהומים חוזרים ונשנים) הוא שאחרי 4 ימים מהסיום שלה אני מוזמנת לעשות תרבית נוספת לראות אם העניין עבר או לא. למה לא עושים את זה תמיד ולהכל? לא ברור לי.

התחלתי לבלות קצת פחות זמן בפייסבוק בכל יום (סוגרת לעצמי בכח), וזה משאיר מקום לדברים מעניינים. חלק מהם מגיעים בקישורים שג' שולח לי. הוא מרגיש טיפה יותר טוב, ככה אני מגלה לפי הקישורים שהוא שולח לי 🙂
באחת ההסתעפויות מצאתי את המניפסט הזה שמאד מצא חן בעיני: סדרת טקסטים קצרים בנושא the small internet.
הכי חשוב בהם בעיני אומר שבאינטרנט יש עודף מידע ומעט מדי קשרים אנושיים,
ושאם עושים את התקשורת ככה שהיא מוגבלת ברוחב פס אבל החוקים שלה הם שבשביל להיות שייך אתה חייב להשתתף,
אז נוצרים קשרים. את החיפוש באתרי תשובות מנוכרים שמונחים על ידי אינטרסים של אנשים אחרים מחליף זה שתשאל מישהו (באנגלית גם: תבקש ממישהו), ואז הבקשה תתגלגל דרך רשת הקשרים עד שמישהו יענה. וזה בדיוק מה שכתבתי בפוסט הקודם, שאני אוהבת לשמוע אנשים אומרים מה הם רוצים ולהחזיר להם פינג כשזה נקרה בדרכי. כי למרות שזה מפחיד להיות פגיע, זה נעים וחשוב להיות קשור, ולדעת שאתה יכול להיות למען אחרים והם למענך.

חשבתי שלרדת מהרשת החברתית יגרום לי להרגיש יותר בודדה. אז בין המשאלות שלי לתקופה הזאת כתבתי: "להרגיש חיבור, שייכות וחיבה הדדית גם עם פחות מדיה חברתית וגם בזו שאני עדיין בה + שזה יהיה נכון לחברות במעגלים שלי". וזה עובד! היום כתבתי לחברה והיתה לנו שיחה בטלה (אבל שהיא אמרה בה שבודד לה מאד בסגר הזה), ואז לקראת סופה אמרתי שהיא מוזמנת לדבר איתי כשלבד לה, ואז בערב (אחרי הליכה רגלית טובה שהיתה לי עם החברה מהבית הקוירי) היא יצרה קשר שוב כדי להתבאס על סיטואציה חברתית כלשהי, וגם דיברנו קצת וגם הצעתי לה לראות ביחד במקביל סרטון שהמליצו לי עליו, וראינו, וזה שיפר את הערב שלה וסגר לי את היום מאד יפה.

אני כל כך שמחה שהיו לי כל כך הרבה אינטראקציות חיוביות היום. גם דיברתי קצת עם הזהוב (שהשבוע לא יוכל לבוא) ועם ג' בטלפון בהליכה לכיוון ההליכה. תחושה כאילו עשיתי דברים נכון היום.

חברה מכאן מהבלוגיה של מזמן שנמצאת איתי בקבוצת וואטסאפ לא קשורה המליצה אתמול על סדנת זום חינמית לציור בצבעי עפרון. נרשמתי! וזה גם עשה לי חשק והעתקתי כמה דברים מתמונות של החצר הפראית והיפה שצילמתי בטיול של אתמול. זה מוצלח מאד מפני שאני לא נוטה להתלהב מדברים. שמחה להרגיש יותר טוב. שמחה להתפנות. שמחה ש"אבל אני לא יודעת לצייר" לא מנע ממני לעשות את זה. כי זה נכון, אני לא יודעת לצייר. זה גם נכון שאף אחד לא יודע לצייר לפני שהוא מצייר. למעשה החברה שלחה תמונות של מה שהיא ציירה וזה היה מעודד מאד כי בעליל היה לא מושלם ובעליל היא לא התביישה בזה. וזו עמדה טובה להיות בה, שאם הסדנה מעודדת אותה אז זה יופי. הנה הלינק להרשמה לסדנה אם מעניין אתכם. היא בחמישי בערב. דיון המשך באותה קבוצה גרם לי לשאול את עצמי על ציור דיגיטלי (כי מישהו טען שזה עשה עבורו את ההבדל בין לא לצייר בכלל ללצייר קצת). ואז השלכתי יהבי ושאלתי את מ' הגיק אם יש לו (כי יש פתגם שאומר "צריך לדעת ממי לבקש"), אבל הסתבר שאחת הג'ינג' (הגדולה) בדיוק התחילה להשתמש באחד שיש להם.

מ' הגיק כבר התחסן לקורונה. וגם אשתו.
אני מתגעגעת בטירוף, מוצאת תירוצים להתקשר כמה פעמים בשבוע. השבוע הוא פנה אלי גם.
"היה בשר לארוחת ערב והיית חסרה". זה מתוק. כשהם יהיו חסינים אני עושה מסיבה מתחת לבית שלהם.
מחר זה היום הראשון שבו רלוונטי לי להתחסן לקורונה (כי זה שבועיים אחרי חיסון לצהבת שעשיתי). אבל תור עדיין אין. אני בקופ"ח כללית, שמבין הקופות מה שמרננים עליה זה שהיא מאפשרת לאנשים להתחסן אם הם רק באים ועומדים בתור. אז אני בהתלבטות. אם להמנע מהתקהלות ולחכות שאוכל להזמין תור לחיסון לפי התעדוף, או להוריד אי ודאות וללכת לעמוד באיזה תור עם הדף שאומר שיש לי מצבים מסכנים ועם פרצוף נחוש, ולקוות לטוב. כלומר גם לחיסון וגם לא להדבק בקורונה מהתור. הזהוב וג' כל כך בטוחים בעצמם ובכך שכולם יחוסנו ושאפשר לחכות. אבל השכונה שהולכת בתורים של הכללית מביאה ספק ללבי. להיות חשופה להדבקה בשביל לא להיות חשופה להדבקה זה אוקסימורון יפה.
אני רוצה להיות מחוסנת, כן. אבל אני לא רוצה ללכת לתור מחר.
אני רוצה להמשיך מחר להרגיש קצת יותר טוב מהיום, ולעשות עם ערן פילאטיס מרחוק מהקלטה (הוא חוזר אחרי הניתוח הסרת חזה שלו, ואני- אחרי השבוע וקצת שהייתי בהם חולה וחסרת אנרגיה עד כדי כך ששברתי את הרצף שלי מאז הסגר הראשון).

שכל ההתלבטויות שלכם יהיו רק בין דברים משמחים! ספרו מה נשמע