הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת

נתקלתי היום בתמונה הזאת, ובאתי להראות לכם, כי זה יפה וגם כי מאד מאד הזדהיתי.


עברו כמה שנים לפני שהפסקתי לכתוב "98" בסוף של כל התאריכים.
ב98 הייתי בת 15, וגם הוא היה. 21 שנה מאז גיל 16, ואני חושבת שלא חשבתי עליו השנה כמעט בכלל.
זו לא היתה שנה נטולת אזכורים אבל, אחרי הכל מאהב חדש, חייכן, והוא לא מכיר את השטיקים עדיין, בכל זאת היה איזה גליצ' אל העבר מתישהו.
"לאן הלכת?" שאל אותי כשסיימתי לבכות, ואני התפלאתי ממש לשמוע ממנו שהוא לא פגש טריגרים בעבר-
היה נראה מהתגובה שלו שהוא יודע מה הוא רואה. הסתבר שהוא פשוט חמוד.
סיפרתי לו גם את הנקודות המרכזיות שמפעילות את התגובה הזאת.
והנה, בהזדמנות כלשהי הוא רפרף על אחת מהן. ולא קרה שום דבר חריג. המשכתי להיות בסיטואציה.
"אגב, שמתי לב שנגעתי בנקודה ההיא הערב, ולא השתגעת", הוא אמר. "גם אני שמתי לב", עניתי לו.
"איזה מגניב זה". הוקל לי משני הצדדים. גם מכך שלא קרו דברים לא טובים, וגם מכך שזה לא היה בשום שכל.


החייכן הסתבך במשהו רפואי, עבר ניתוח בשבוע שעבר ועכשיו מתאושש לו ומצב רוחו עגמומי. "אני לא מרגיש כמו מישהו שכיף להיות איתו כרגע", פטר את השאלות שלי על פגישה. ואמרתי לו שעם חברים לא כל הזמן שמח, ושאם מתאים אבוא גם למתחת לבית שלו להתחבק ולשמוע קיטורים 🙂 אבל האמת היא שאני לא יודעת איך זה להיות איתו כשהוא לא חייכן. ולא יודעת אם הוא יאפשר לי לגלות. אנשים רגילים מתעקשים בסיטואציות כאלה, כשבנאדם לא רוצה להראות? באחת השיחות המוקדמות שלנו דיברנו על גבולות (זה נושא שקל להתעסק בו כשנפגשתם במסיבת כרבולים) והוא צחק ואמר שחלק מבניה של קשר עוברת בדחיקת גבולות לפעמים, ובהתגבשות של גבולות חדשים תוך כדי. זה נראה לי כמו משהו שבו זמנית מסוכן להגיד ועם זאת נכון, לפי מה שראיתי. השארתי את זה בזה אז, אבל עכשיו אני תוהה אם זה גם גבולות של אנשים אחרים שיכולים להדחק כדי להווכח שאפילו שזה לא בטוח רעיון מדהים, עדיין נעים ביחד.

אני מרגישה בעצמי קצת עגמומית. חלק מזה זה בטח שמחשיך בחמש וחצי, חלק שאני לא מצליחה לנער איזה משהו שמרגיש כמו זיהום בדרכי השתן אבל גם לא, ומחכה להתייעצות עם הרופאה שכמובן תהיה רק בשבוע הבא, וחלק… אני מרגישה שחלק היא סוג של אבל על הפרידה מנ'.
בשעות האור אני מצליחה לעשות כמה דברים נחמדים ברצף, היום תפרתי בסמוך לשורת הכפתורים באיזו חולצה מכופתרת חדשה שקניתי בביגודית של ויצ"ו בשבוע שעבר, כשהסתבר שיהיה שוב סגר ושוב לא אוכל לצאת עם אמא לקניות. לא יצא תפר ישר במיוחד, אבל הוא בהחלט ממלא את תפקידו ושומר על כפתורי החזה מלהיות כל הזמן במתח. עכשיו אני יכולה ליהנות מלהתנהג עם החולצה כאילו היא חולצה רגילה, וגם לזכות ביתרונות שהיא נראית כחולצה מכופתרת. כולם מרוויחים. אחר כך ירדתי למרפאה הסמוכה לבית להתחסן. חיסון שני…מתוך שלושה לצהבת נגיפית מסוג בי. עוד לא הגעתי לחיסון קורונה, אבל גם זה יקרה.

חיסוני הקורונה הולכים וקונים שביתה בעולם, וזה מצוין. אני כבר מכירה אנשים שרבים מהאנשים היקרים להם כבר התחילו בחיסונים, שסימנו ביומן שבועיים אחרי החיסון השני והם מתכוונים לערוך מסיבה. מהאלה שבאים אליהן אנשים. ואפשר לעשות בהן רעש ולאכול ולשתות ביחד. רק שמעתי את זה מאחרים בינתיים, אני עוד לא יודעת מתי שלי יהיה, ובכל מקרה כנראה עדיף לחכות שבוע לפני שמתחסנת "כדי להבדיל בין תופעות הלוואי", כך אמרה האחות בפעם הקודמת (בה באתי עם שני חיסונים ראשונים שונים לצהבת A וB והיא אמרה "תבואי עוד כמה ימים בשביל לעשות את השני"). אבל אני כל יום בודקת אם כבר אפשר להזמין תור בכללית או באיכילוב. רשמית עוד לא פתחו לאוכלוסיות מיוחדות מתחת לגיל 60. בפועל אני יודעת על אנשים שכבר קראו להם להתחסן בגלל מצבים רפואיים. נחיה ונראה. ההורים שלי חוסנו סבב ראשון. גם של ג'. גם של הזהוב. גם אחד החמודים שאני מתכתבת איתו, שלומד רפואה עכשיו. הוא שלח הודעה "מתחסן!!!" עם שלושה סימני קריאה, והדביק אותי בהתרגשות שלו. אנחנו וואחד חיים בעתיד, מדהים ומשמח שהחיסון הזה קיים ופותח כל כך מהר ואפשר להפיץ אותו ברמה גלובלית תוך פרקי זמן סבירים. מדהים ומשמח שהוא בטכנולוגיה שאפשר יחסית בקלות לעדכן אם חייבים. אנחנו חיים בעתיד, לעזאזל. זוכרת בזמן הלימודים שלי שמעתי כמה פעמים על פיתוח טכנולוגיות שמנסות להתחכם לבעיות שתמיד חשבתי שהן לא פתירות. מיוחסת לארתור סי קלארק האימרה: Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic. במידה הזאת אני משתאה לפעמים.

חוץ מזה האשה שיצרה את התליון עברה פיזית מתחת לבית שלי, שמה אותו במעטפה בתיבה שלי, ואז שלחה הודעה להגיד לי שהוא נמצא שם.

וואו

הצחיקה אותי שיטת הדלוורות וגם שמחתי ממש שהסתבר שהוא לא אבד בדואר בינתיים (קצת דאגתי). שתינו הסכמנו שסבב חלוקת מתנות זו סיבה משובחת לצאת בשבילה מהבית. היום היה יום ההולדת של מ' הגיק וחוץ מלשלוח לו חיבה בהודעות פרטיות לא עשיתי בקשר לזה כלום. היום הזהוב ונ' ומשפחתם עברו דירה וחוץ מלומר לו "בשעה טובה, בוא נדבר מחר" לא עשיתי בקשר לזה כלום. אני מחכה שכבר יגמר הסגר בשביל לפגוש את האחד, ואין לי הבנה בקשר למה מרחב הפעולה שלי בקשר לשאר. בכללי תוהה איך מפתחים מנהגי חלוקת מתנות כשאין כסף או יכולת תנועה מאד מרשימה. בינתיים מה שיש לי זה לשלוח לינקים מעניינים לאנשים כשאני מתקלת במשהו שישמח אותם. לפעמים זה עובד, לא תמיד.

סגר סגר בני נחרישה. כבר איבדתי מעקב אחרי מה בדיוק שונה בין היומיום לסגר הנוכחי. נדמה לי שאין מסחר עם קבלת קהל. כמובן הקושי העיקרי עבורי הוא האיסור המפורש הפעם לא ללכת לשהות בבתים של אנשים אחרים. כרגיל התעלמות טוטאלית מאוכלוסיית האנשים הרווקים שקבוצת ההתייחסות שלהם לא גרה איתם באותו בית. בעצם, אולי לא התעלמות? זדון. מוכנות לזרוק מתחת לגלגלים עם יתר המקרים הכלליים. איך בני זוג לא נופלים תחת משפחה שלי? פשוט על ידי שהם לא, וזה צורב. בהנתן ההנחיות האלה, אני מבינה למה השאלה "מה יעזור לכם לעבור בשלום את הסגר" נענית בתשובה "הפרות סגר".

מעניין איזה סוג אנשים יש שהתקופה הזאת הולכת להרשם אצלם כל כך שהם יישארו תקועים עם 2020
(מעבר לחודש המקובל שהוא זמן התרגלות לזה שהקצה של התאריך השתנה).

3 מחשבות על “הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת

  1. אז אשכרה אנחנו חיים בתוך קסם. כמו הארי פוטר בהוגוורטס 🙂 אני אנסה לסגל לעצמי את המחשבה הנחמדה הזאת.
    מה שכתבת על האיסור לשהות בבית של מישהו אחר הוא כל כך נכון. זה שוב מחזיר אותי למחשבה שבמקום להוציא כל כך הרבה צווים ואיסורים, צריך לתת *המלצות* הגיוניות, ולהניח לאנשים הגיוניים לפרש אותן על פי הבנתם ואורח חייהם. כן, אני יודעת שלא כולם הגיוניים, ושיש תחמנים, נצלנים ושקרנים. תמיד היו, תמיד יהיו. אבל הצורך ההיסטרי הזה בשליטה על כולם לא יכול לעלות יפה. וזה גם עניין של חינוך: כשמתייחסים אל 10 מיליון בני אדם כאל עבריינים בפוטנציה, זה מה שמקבלים בסופו של דבר.

    אהבתי

  2. וואו, זו פעם ראשונה שאני נתקלת בזה – שנתקעים על השנה של הטראומה. אצלי עד היום טריגרים קרו כאשר שמתי לב שהים יום מסוים בחודש מסוים. ובאמת הסימן שהטראומה כבר רחוקה או לא רלוונטית היה כאשר דילגתי על התאריך ולא ציינתי אותו לעצמי או יותר מכך: כאשר שמתי לב וזה לא הקפיץ לי שום דבר.
    נשמע שהחייכן עושה לך טוב בכמה אופנים, וזה משמח אותי.
    נשמע גם שיש לו אולי חוסר בטחון להתגלות בפנייך בתור משהו שהוא לא "החייכן". אולי הוא עדיין לא סומך עלייך שתראי אותו כך ושתישארי בכל זאת. ואם הוא דיבר על דחיקת גבולות כחלק מבניית קשר – אז את בהחלט מוזמנת להחזיר לו את זה ולבקש רשות לדחוק את הגבולות של עצמו.
    השילוב הזה בין החשיכה המוקדמת (חמש וחצי? לדעתי בחמש כבר חשוך 😞) לבין הסגר/לא סגר הזה לגמרי מוליד עגמומיות. והלוואי שזה באמת יהיה הסגר האחרון. ושאפשר להתנחם בכך ש-21/12 היה היום הכי קצר, ומכאן הימים רק מתארכים. מקווה שבקרוב כולם יוכלו להתחסן ושנצא מעבדות לחירות. וכן בהחלט צריך להמתין שבועיים בין כל חיסון אחר לבין חיסון קורונה.
    מקסים מה שקלארק אמר על הטכנולוגיה. זה כל כך נכון.
    וכמה נהדרת האישה שבאה לשים את התליון בתיבת הדואר שלך.
    אמרת שאולי נ' חסרה לך…….
    נראה לי שזו תקופה טובה להתבשל עם זה, לתת לרגשות ולמחשבות לעלות, להבין מה את מרגישה לגבי הקשר (והעדר הקשר) עם נ' עצמה – עם ובלי קשר להשלכות על הקשר שלך עם הזהוב. מתי היא אמורה ללדת?
    צחקתי בקול לגבי "מה יעזור לכם להעביר בשלום את הסגר?"
    האמת שבלי לחשוב הרבה, אני רואה שאנחנו מפרים את הסגר ממש רק במקומות שהוא לגמרי נראה לנו מופרך. וגם אז רק אם באמת צריך. למשל את בתי והנכדים נראה לי שאתאפק מלפגוש…….לפחות עד אחרי שאקבל את החיסון השני (עוד שבועיים), אם עדיין יהיה סגר. טוב, אני אומרת "נראה לי" אבל אני לא בטוחה שנחזיק מעמד 😜

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s