שיתוק (חלקי)

מתרוצצים אצלי הרבה דברים, אבל יש פיל גדול בחדר וצריך קודם להצביע עליו, אחרת לא אצליח להמשיך ולכתוב כאן.
לפני זמן כבר, כמה שבועות, היתה לנ' ולי התכתבות לא נעימה, ובסופה היא הכריזה שהיא לא רוצה לדבר "על זה, או בכלל",
ומאוחר יותר באותו היום גם אמרה שמבחינתה היא לא רוצה להיות יותר בתקשורת, והיא מתכוונת לחסום תקשורת כזאת,
ושלא יהיה לה נוח שאגיע להתארח אצלם יותר. וזהו. מאז אין יותר התכתבות עם נ', ולא שיחות, ולא דברים אחרים.
היא גם הורידה אותי מהאנשים שיכולים לראות את יומני המשמרות שלה.
כששאלתי חברה משותפת על זה, החברה אמרה שהיא התרשמה שטוב לנ' יותר כשהיא לא מתקשרת איתי ושזה מביא לחייה "יותר שקט ושלווה".

לומר לכם את האמת? רגשותי מעורבים בקשר לזה. בהתחלה הייתי נסערת מאד.
אחר כך שמתי לב שגם אצלי התפנתה אנרגיה עכשיו שאני לא צריכה לדבר עם נ' ושאני יודעת שאף הודעה אצלי לא מגיעה ממנה.
שאם בפעם הראשונה שנ' החליטה להתרחק ולא לדבר זה גרם לי להרגיש בסכנה ממש, הרי שבפעם הזאת אני מרגישה סתם עייפה בקשר לזה.
אחרי הכל אם כשמישהו לא מדבר איתך אתה חש שבא לך למות, אני לא יודעת אם זה בנאדם שאתה צריך אותו בחיים שלך, או להפך.
היא בחרה בשבילי בלהפך ויש לי הרגשה שזו החלטה שתעשה טוב בסך הכל. תוריד נקודה מתמידה של חיכוך.
בכל זאת יש הרבה עניינים לא פתורים מבחינתי, והעיקרי שבהם זו הטענה שאני היוצרת של החיכוך. שאם "אשר יגורתי בא לי" זה בעיקר בגלל שאני כל הזמן טענתי שתרחיש כזה הוא אפשרי, ושאני חוששת ממנו, עד שזה עייף את נ'. לכאורה, זה יכול להיות נכון. כשהיא אמרה שהסגר חיזק אצלה את ההרגשה שהיא רוצה חיים עם יותר שקט ושלווה, אני עשיתי לעצמי מנטל נוט שאחד התרחישים האפשריים הוא שהיא תחליט שאני בלגן ושלה ולזהוב עדיף בלעדי, ותשפיע עליו בכיוון הזה. כרגע נראה שמה שקרה בפועל הוא לא הרע בין התרחישים. כי זה לא שהיא מתנגדת להיותי בחייו של הזהוב. אבל היא כן מעדיפה שלא אהיה באלה שלה.

וזה… מעניין. מגביל את העומק של המעורבות שיכולה להיות לי בחייו של הזהוב. ומצד שני, ההנחה שזה המצב עכשיו חוסכת כל כך הרבה סיבוכים ושאלות בקשר לעתיד. אפילו אם זה אומר שתוך זמן קצוב אני אצטרך להתאבל על הזהוב, לפחות אני יכולה לדעת שאני לא צריכה להתאבל ממקום שאני באשליה של להיות חלק ממשי מההמשך. אני לא יודעת לאיזה סוג של מערכת יחסים הוא מכוון בלי שיש לי חלק בחיים האלה שלו, אבל כנראה שהם קצת יותר מוכרים בעצם בתרבות. החיים של המאהבת שלא מדברת עם האשה. אם נתעלם מזה שמי שמחוברת לזהוב היא נ', ונתייחס לזה כאל מישהי שאני לא מכירה והיא רק פונקציה (של "האישה"), זה שם את כל הבית שלו בקופסה שחורה, ומבחינתי אני חופשיה לעשות עם הזמן שלי איתו מה שאני רוצה.

אני גם חופשיה לעשות עם הזמן שלי *איתי* מה שאני רוצה. לא מחויבת לתקשורת בפרקי זמן מוגדרים ולא צריכה לעקוב אחרי תדירות ומשרעת. סביר גם שלא אגיע לעומס יתר בקשר לזה רק לבד בעצמי. אע"פ שבימים הראשונים כן, היה לי קשה והתעוררתי בלילה במחשבות על מה יהיה ומה קורה. שיניתי מינון כדורים (ספציפית הפחתה בכמות של נוגדי החרדה) בסוף הסגר הקודם, ומאד השינה שלי מסרבת להתאזן. אז עכשיו אני כבר לא מתעוררת וחושבת על נ' וזה נחמד, אבל אני עדיין מתעוררת. בדקתי כמה פעמים את רמות הסוכר בדם כשזה קורה, אולי זה יסביר משהו, אבל זה לא בגלל סוכר. למעשה המינון הקודם היה בגלל שגם אז התלוננתי שקשה לי לישון. אז לא יודעת מה להגיד לפסיכיאטרית כשנדבר שוב. האם השינוי במינון הוציא אותי מאיזון באופן אחר? אני חושבת שאם לא נכנסתי לשום טירוף מסביב לסאגה הזאת, כנראה שהחרדה שלי בשליטה.

וכאמור, אני חופשיה לעשות עם הזמן שלי *איתי* מה שאני רוצה. ויש לי יותר אנרגיה כשחלק ממנה לא צריכה ללכת לניטור בלתי פוסק של ענייני מערכת יחסים עם נ'. חלק עדיין נשפך לשם גם בהעדר תקשורת, כי הרי הזהוב, אבל חלק לא. וכך יצא לי שבמידה מסוימת, רווח לי. יש לי קצת יותר כח לאכול טוב, להמשיך בהקלטות של הפילאטיס אע"פ שהפילאטיס עצמו הפסיק להיות בלייב, להתעניין בשיט שג' מספר לי, ולחשוב על שיט משלי. אני לא מצליחה כרגע לשלוף שום דבר יוצא דופן שהוא חדש ורענן, כי הרווחה עוד קטנה ולא כל כך יציבה, אבל אתמול ראיתי וידאו של מסיכה שלכאורה יכולה להיות יותר טובה נגד אדים במשקפיים, ולראשונה בהרבה זמן הוצאתי את המכונה ותפרתי אחת, בטווח של כמה שעות ממתי שראיתי את הסרטון. בלי לדחות. בלי להתמהמה ולהיתקע. אני צופה בסדרה אחת לבד עם עצמי- לכמה זמן שכחתי שצפיתי בה, ואז חזרתי והתחלתי שוב להתקדם. וגם יש לי כמה פרוייקטי קריאה, עם ובלי דדליינים למתי הקריאה הזאת הולכת להיות ממומשת בשיחה עם אחרים. השיחות עם ג' הולכות ומקבלות גם זמן שבו אני מספרת סיפורים על דברים שקרו לי ושהבחנתי בהם. אני רואה אותו מסתכל על המרץ המחודש שלי ומחייך. זה גורם לי להרגיש מוזר בכל מיני רמות. מצד אחד, אני חשה שהוא מתגאה בי כבילדה. זה מזכיר לי שהוא לא שונא את הילדה, ולא היה רק רוצה שהיא תיעלם. מצד שני, זה מנכיח לי כמה מתה ואפרורית הייתי, שללכת (למשל) להסתכל על אטימולוגיה של מילים שאני נתקלת בהן נחשב ניצנים של סקרנות. אני תוהה הרבה פעמים בהקשרים האלה בקשר לג'. אם הוא נהנה מהקשר שלנו. בדרך כלל, כשדרך הפידבק שלו או בדרך אחרת, אני מרגישה שנוספת לי יכולת, אני שואלת את עצמי איך הוא הסתדר עם מישהי בלי היכולת הזאת. איך הוא יכול להסתכל עלי ולחייך כשאני מתפתחת ולא להרגיש נבגד על כל הזמן שהוא העביר בחיים עם צנצ בלי כל אלה. זה מביא דמעות לעיני, כי קשה לי לראות את הצנצ בסיס ששווה בכל זאת להיות לצידה.

היום האזכרה של החברה שלנו שהתאבדה. חברות עשו פאנזין- זו חוברת פיראטית בהוצאה עצמית עם אוסף יצירות בנושא. הנושא השנה הוא "אבל" אבל אני בחרתי לדבר על צמצום, וכתבתי את הדבר שהייתי כותבת כבר בשנה שעברה לו היה לי אומץ אז, אבל מה לעשות, האומץ הגיע רק השנה:

גם אני רוצה לחיות פחות, או: איך (להפסיק) לחיות בלי להכנס לאף סטטיסטיקה

כש<היא> התאבדה, לא חשבתי שהיא עשתה את הדבר הנכון. אבל גם לא בדיוק חשבתי שהיא טעתה עד הסוף.
כי היא הגיבה לדבר מאד אמיתי, לרעל באוויר כלפינו שהרבה מגיבות אליו. איכשהו, דווקא המוות של חברה המחיש עבורי את הרעל הזה יותר מכל דבר. פתאום נהיה קשה לנשום, לצאת, להיות במגע עם הבחוץ. רציתי ללכת שני צעדים פנימה לתוך המעגל של הקהילה ולא להיות יותר ב"פריפריה הנורמטיבית" שלה, איפה שאני אהיה בחיכוך מתמיד עם אנשים שלא רואים את זה ושלא יכולים להגן עלי מזה, ואפילו מממשים קצת מהרעל ביומיום שלהם. אבל המוות הזה לא אכל רק את היכולת שלי להתמודד, לא באמת היה מה שיצופף שורות אחרי. אנשות היו עסוקות מדי בלא למות באופן מיידי בעצמן, ובלמנוע מאנשות אחרות למות באופן מיידי. ללכת צעדים אחורה מהעולם היה ללכת אחורה לתוך ריק, לברוח רק מ- אבל לא אל- שום דבר.
עבר זמן, ורק אחרי כמה שנים אני מתחילה להבין ולהרגיש עד הסוף שהתמעטתי כל כך שאני בשום מקום. לא בעולם. לא בקהילה. לא במקום משלי שבניתי בינתיים. שבלי שתהיי בחיכוך עם שום דבר אין דרך להוכיח שאת קיימת או חיה. ואני לא יודעת מה התשובה ל"מה עושים כשרוצים להפסיק להרגיש שהעולם לא רוצה אותך".
יצא שגם התשובה שלי היא לא הדבר הנכון, אבל אף על פי שהייתי רוצה, אני לא מצליחה לצאת מהתחושה שהיא גם לא טעות עד הסוף.
יש לי רק רעיונות כלליים, זנבות של שירים, מילים של אחרות.
במילים של רחל שפירא:
"לא להתמעט וגם לא להימלט
ותמיד לשאוף ללכת הלאה
ללכת זה אומר: לא להסתלק
כן, כוונתי לומר: לא להסתלק
אמצע הדרך
ויש גם בזה נסיון
עוד יום, עוד יום".

הבלוג כבר יודע את זה, הדפוס שלי ללכת לתוך ופנימה ולהקטין חשיפה מול העולם לא התחיל במוות הזה.
וגם המלחמה לא להסתלק לא. אפילו הציטוט של השיר הזה של רחל שפירא לא. אבל לדעתי זה כן הוחרף מאז.

ואולי, עוד מוקדם להגיד אבל אולי, מאז הסגר הראשון המגמה הזאת מתהפכת. לא יודעת אם אני יוצאת מאפילה לאור גדול, זה לא נוח לי לחשוב על זה במונחים כל כך מוחלטים, וגם ברור לי שיהיו אכזבות והליכות נוספות לאחור, אבל אני מרגישה את ההיפוך. כמו ההיפוך החורפי שהיה לנו השבוע.
ההיפוך החורפי קשה וטוב, יד ביד. מצד אחד, הוא מביא איתו את היום הכי קצר בשנה (והלילה הכי ארוך) ולכן גם את ההבטחה להתארכות הימים. ומצד שני, הוא נחשב תחילתו הרשמית של החורף וממנו הולך רק להתקרר עוד בכמה חודשים הקרובים. הנחמה היא שזו התקררות שהולכת יד ביד עם בקרים מוקדמים יותר ושקיעות מאוחרות יותר.
אני חושדת במטפלת שלי שהיא הרגישה את השינוי ודווקא בגלל זה העריכה שזה זמן טוב לשחרר אותי בו ושעדיין אהיה על הרגליים. מעבר לבירוקרטיה יש בזה מחוות אמון שנראית לי לא-בלתי-מותאמת. אפילו אם אני לא אוהבת את השורה התחתונה. ואני לא אוהבת אותה. אני לא חושבת שזה זמן טוב לעזוב, בעוד חודשיים כשיהיה אמצע החורף. ואני לא חושבת שזה זמן מתאים לא להיתמך, עכשיו כשאני מתחילה לבלוב מבולבל ומלא שאלות. אבל את מחוות האמון כן (אוהבת).

הרבה דברים עצובים, קשים. כמה תשובות מוחלטות לשאלות שאת חלקן שאלתי וחלקן נשאלו בלעדיי. פחות דברים בחיים. יותר מקום?

2 מחשבות על “שיתוק (חלקי)

  1. אוף, עצוב לי שהיחסים עם נ' הגיעו לכדי זה.
    למרות שבאמת מהמבט לאחור עם פרספקטיבה של זמן, מבינים שמה שקרה, קרה לטובה. או כמו שאת אומרת, מפנה זמן ומקום לדברים אחרים.

    אהבתי

  2. לצערי גם אני חשבתי שהיחסים עם נ' כבר הגיעו למקום שלא עשה לך טוב. מרגיש לי (בלי להבין הרבה ביחסים פוליאמורים) שטוב יותר להפריד בין מאהבות/ים של בני הזוג, זה לא נגמר בטוב להרגשתי. לא יודעת לאן הולכים עכשיו יחסייך עם הזהוב, אבל ללא ספק מתפנה לך כרגע אנרגיה עצומה שהשקעת בקשר עם נ'. מקווה לטוב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s